מסכת סוכה דף ל״א עמוד ב׳

בבני כרכין שאין דרין על מקום פרדסין ואין דקלים מצוים שם:

אי מייתי מינא אחרינא ולא אגיד ליה בהדיה:

שנים בידו אחת גרסינן ב' אתרוגים בידו אחת שבמקום הא' יאחז הלולב כשיהפכן:

כיון דאמר רבה אתרוג בשמאל ולולב בימין משום דהכא תלת מצות ואתרוג חד מצוה וזימנין דמחלפין ליה שנותנין לו אתרוג בימין ולולב בשמאל וצריך להפכן מיד ליד ולאחוז האתרוג והלולב באחת מידיו עד שיחליף ואי הוה גדול יותר מדאי שמא יפול מידיו ויפסול שיארע בו נקב:

הדר באילנו משנה לשנה מהכא שמעינן דאתרוג אמר קרא שאין פרי אחר עושה כן:

לולב של ע"ז ששימשו בו לע"ז לכבד לפניה קרקע אי נמי שעבודתה בלולב להעבירו לפניה או לזרקה בו:

לא יטול דמאיס לגבוה:

ואם נטל כשר ואע"ג דאיסורי הנאה הוא דמצות לאו ליהנות ניתנו כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו:

הואיל ואמר ר' יהודה לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. תימה כ"ש לרבנן דמשמע לעיל דלר' יהודה משום דצריך אגד אי אגיד ליה ממין אחר הוה ליה חמשת המינין אבל לרבנן דאין צריך אגד לא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והכי נמי אמרינן בהדיא בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פח:) גבי כל המוסיף גורע דאי סבירא לן לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וי"ל דהכא מיירי בשנותן אותו חוץ לאגד לר' יהודה וא"ת א"כ לא יחשב תוספת האי מינא אחרינא דקמייתי כמו לרבנן דלעיל דאין צריך אגד וי"ל דלא דמי דכשיאגדו שלא במינו אין לו ליחשב כמוסיף משום דאין זה כדרך גדילתן ומינים שבלולב בעינן כעין גדילתן כדלקמן (סוכה דף מה:) אבל לרבי יהודה דבעי אגד יש לו ליחשב כמוסיף באגודתו דכל אגוד' שלא כדרך גדילתו והכא אפילו לרבי יהודה קאמר דמייתי מינא אחרינא ונקט ליה כדרך גדילתו דאפילו חוץ לאגד חשיב כמוסיף וכ"ש לרבנן והא דקאמר בסנהדרין (דף פח:) למ"ד אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי היינו לענין דאין זה כל המוסיף גורע דלעולם ידי מצוה יצא אלא דעובר על בל תוסיף והשתא ניחא דת"ק דר' יהודה דקתני ד' מינים שבלולב אין מוסיף עליהן ומסתמא היינו רבנן בר פלוגתייהו דלא בעו אגד ואפ"ה איכא בל תוסיף והיינו כגון דנקיט ליה דרך גדילתן:

הירוק ככרתי משמע שמראהו כצבע שקורין ויר"ד בלע"ז וההיא דברכות משמע קצת שדומה לאירנד"א בלע"ז דתנן התם פ"ק (ברכות דף ט:) משיכיר בין תכלת לכרתי משמע דמעט משונין זה מזה ובמנחות פ' התכלת (מנחות דף מג:) אמרינן דתכלת דומה לים וים דומה לרקיע וזהו כעין צבע שקורין אירנד"א בלע"ז אבל בירושלמי משמע שהוא צבע ויר"ד כעין עשבים דאההיא דבין תכלת לכרתי מסיים ליה תכלת דומה לים וים דומה לעשבים ועשבים לרקיע ובפרק אלו טריפות (חולין דף מז:) משמע דירוק דמי לחלמון של ביצה שהוא כעין צבע יאל"ה בלע"ז דאמרינן כגון ביעתא טרפה ופריך אלא ירוקה דכשרה היכי דמי ככרתי וכן משמע בתוספתא דנגעים שדומה לשעוה דתניא ירוק שבירוקים ר' אלעזר אומר כשעוה וכחורמל סומכוס אומר ככנף טווס וכחרוץ של דקל וכן משמע בפ' ב' דנדה (דף יט.) גבי ה' דמים טמאים באשה דתנן הירוק עקביא בן מהללאל מטמא ואמרינן התם מנין לדם נדה שהוא אדום משמע דאין לטמאות באשה אא"כ נוטה למראה אדמומית ובכל הצבעים שזכרתי אין בהן נוטה למראה אדמומית אלא צבע יאל"ה בלע"ז וקרא נמי מוכיח שהוא הנקרא ירוק כדכתיב (תהילים ס״ח:י״ד) ואברותיה בירקרק חרוץ ובספר המחברת פי' מנחם שהוא זהב הבא מן החוילה ודונש פי' חרוץ זה אבן טובה ופלוגתא דאמוראי היא דאמרינן בבראשית רבה (פ' מ"ג) אקרא. דוירק את חניכיו ריש לקיש אמר שהוריקן באבנים טובות ומרגליות כמה דאת אמרת ואברותיה בירקרק חרוץ פי' שלא יהו להוטין אחר הממון ויתעסקו בהצלת נפשות ר' לוי אומר בפרשת שוטרים הוריקן כמה דאת אמרת מי האיש הירא ורך הלבב כלומר מעבירות שבידן ונתביישו במה שהוזקקו לחזור ואמרינן בשילהי ד' נדרים (נדרים ד' לב.) וירק את חניכיו רב ושמואל חד אמר שהוריקן בתורה בפרשת שוטרים וחד אמר שהוריקן בזהב פי' קרא דבירקרק חרוץ קדריש וזהב דומה לצבע יאל"ה ומיהו אתרוג עיקרו דומה לשעוה ואותם אתרוגים הבאים לפנינו ירוקים ככרתי כשרים אפילו לר' יהודה כשחוזרים למראה שאר אתרוגים אפילו בתלוש לאחר ששהו בכלי זמן מרובה דודאי גמר פריים:

שיעור אתרוג קטן אין זו פלוגתא דאתרוג הבוסר דפליגי בה ר"ע ורבנן לקמן בפירקין (סוכה ד' לו.) דהא אפילו גדול כאגוז וכביצה פסיל ליה ר"ע משום דלאו בר זריעה לטעם אחד ולפי טעם שני משום דבעי הדר והאי דהכא אפילו לא בעי הדר פסיל ליה משום דלא גמר פירא ולא כמו שפי' בקונטרס לקמן אתרוג הבוסר כפול הלבן דההוא שיעורא אתמר גבי ענבים דבגמר בישולם נמי קטנים הם אבל אתרוג שהוא פרי גדול אפילו יותר מכביצה בוסר הוא כשסופו ליגדל יותר הרבה והכא בשאין סופו ליגדל יותר דאפילו ר"ע דפסיל התם הכא מכשיר בכאגוז למר וכביצה למר דחשיב גמר פרי אבל פחות מכאן לא חשיב גמר פרי אע"פ שאין סופו ליגדל יותר דיש דברים הרבה שלעולם לא יבואו לידי בישול פרי ומצוי הוא בענבים שיש מהם שלעולם בוסר עוד יתכן דאפילו רבנן דמכשירי התם פסלי הכא בפחות מכאן דאתרוג הבוסר חשיב פירא טפי ובפ"ק דמעשרות בירושלמי תני אתרוג הבוסר ר"ע אומר פרי וחכמים אומרים אינו פרי:

דבר הדר באילנו משנה לשנה בן עזאי הוא דדריש הכי לקמן בפירקין (סוכה ד' לה.) ויש שם דרשות אחרות:

של אשרה ושל עיר הנדחת פסול בסוף כיסוי הדם (חולין ד' פט. ושם) דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו ומכסין בעפר עיר הנדחת ופריך מהא דתניא שופר של ע"ז אם תקע לא יצא ולולב של ע"ז אם נטל לא יצא הוה מצי לאקשויי ממתניתין דקתני של אשרה פסול אלא ניחא ליה לאתויי מברייתא משום דאסיק מעיקרא גבי לולב ושופר תקע יצא נטל יצא:

באשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעוריה וכן ברייתא דסוף כיסוי הדם (חולין ד' פט. ושם) דאם נטל לא יצא וכן צריך לתרץ אשופר דקתני התם תקע לא יצא ובפ' ראוהו ב"ד (ר"ה ד' כח. ושם) בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא וכן בפ' מצות חליצה (יבמות ד' קג: ושם) אמר רבא בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה ולא אמרינן דמכתת שיעוריה דהנהו בע"ז דנכרי דיש לה ביטול וההוא דקתני לא יצא בע"ז דישראל שאינה בטילה עולמית וא"ת ע"ז דנכרי נמי מדאגבהה קנייה ונעשה של ישראל כדאמרינן בפ' כל הצלמים (ע"ז ד' מב.) גזרינן דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וי"ל כגון שהגביה על מנת שלא לקנות דהא במנעל שאינו שלו תנן חליצתה כשרה ולולב בי"ט שני ובשמעתין הוה מצי לשנויי דמתני' בי"ט ראשון ולא הוה צריך לאוקמי באשרה דמשה אלא משום דקתני דומיא דעיר הנדחת ואפילו בי"ט שני ור"ת מפרש דכולהו בע"ז דנכרי וכאן קודם ביטול וכאן לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע"ז וכן לא תחלוץ בו לכתחלה ואפילו אם תימצי לומר דשרי לכסות לכתחלה בעפר ע"ז כמו בשל עיר הנדחת לא דמי כיסוי לחליצה והא דמשני הכא באשרה דמשה ולא משני בדנכרי וקודם ביטול משום דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ובפרק מצות חליצה (יבמות ד' קג:) מפליג בין סנדל של ע"ז לסנדל של תקרובת ע"ז דאין לו ביטול ולא מפליג בשל ע"ז גופיה בין קודם ביטול בין לאחר ביטול אגב אורחיה קא משמע לן דתקרובת ע"ז אינה בטילה עולמית ובההיא דראוהו בית דין קשה טפי דמפליג רבא התם בין שופר של ע"ז לשופר של עיר הנדחת דבשל ע"ז גופיה היה יכול לחלק בין קודם ביטול בין לאחר ביטול ועל כרחך צריך לאוקומה לאחר ביטול כפירוש ר"ת לפמ"ש שם ברוב ספרים רב יהודה דאי קודם ביטול הא רב יהודה דאמר התם לעיל בשופר שלמים לא יצא דמצות ליהנות ניתנו ומיהו צריך לומר דמ"מ רבא גרס ולא רב יהודה דהא מפרש התם טעמא דשופר של עיר הנדחת לא יצא משום דכתותי מיכתת שיעוריה ולרב יהודה הוה ליה למימר משום דמצות ליהנות ניתנו ומיהו קשה דבפרק כל הצלמים (ע"ז ד' מז.) בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומסיק רב דימי באשרה שבטלה קמיבעיא ליה יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות ומוכחא מלתא דשום אמורא לא פשיט ליה הא מלתא דבעי למיפשטא מדרבי יוחנן ומדרב פפא ומשני דרב פפא גופיה קמיבעיא ליה וקיימא בתיקו והשתא לפי' ר"ת הא אשכחן רבא דאמר הכא אם נטל יצא אלמא אין דחוי אפילו לקולא ומיהו י"ל דהא [דאמר רבא] דיצא כשבטלה מערב י"ט והא דמיבעי לן אי יש דחוי כשביטל בי"ט דאז שייך דחוי כדמוכח לקמן בפירקין (סוכה דף לג.) דבעי ר' ירמיה נקטם ראשו מערב י"ט ועלתה בו תמרה בי"ט אבל עלתה בו תמרה בערב י"ט לא חשיב דחוי והוא הדין בבטלה מערב יו"ט וללישנא קמא דפרישית דע"ז דנכרי אפילו בלא ביטול יוצא כגון בי"ט שני דלא בעי לכם קשיא דהתם באשרה דנכרי מיירי דיש לה ביטול ואפילו הכי משמע דלא יצא מדחשיב לה דחוי וכי תימא דבי"ט ראשון הוא דחשיב ליה דחוי לפי שלא היה שלו קודם ביטול א"כ מי שנתנו לו לולב בי"ט לא יצא ואע"ג דלא דמי כולי האי דשל ע"ז אין תקנה בשום ענין מ"מ כיון דמשום איסור ע"ז דאיכא השתא לא מיפסיל אין לנו לחושבו דחוי מחמת שאינו שלו ונראה לפרש דרבא שרי אפילו בע"ז של ישראל ובאילן שנטעו לבסוף עבדו וכרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בר' יהודה בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מח.) דשרו להדיוט אלא אם כן נטעו מתחלה לכך דדרשינן תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ואפילו בי"ט ראשון אם נטל יצא דשרי להדיוט ולכם קרינא ביה ומתנית' דשל אשרה פסול כשנטעה מתחילה לכך והיינו אשרה דמשה דבההיא מוקי רבנן קרא דואשריהם תשרפון באש (דברים י״ב:ג׳) דאסור אפילו להדיוט ובעיא דכל הצלמים באשרה דנכרי דנטעה מתחלה לכך ואח"כ בטלה אם יש דחוי או לא מיהו ללישנא קמא דהתם דקאמר כי תיבעי לן באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרו להדיוט מהו לענין מצוה מאיס כלגבוה או לא הוה מצי למיפשטא מדרבא מדקאמר אם נטל יצא אלא רבא סבירא ליה כרב דימי דמסיק דיש דחוי קמיבעיא ליה אבל בהא פשיטא ליה דיצא וא"ת תיפשוט דאין דחוי ממתניתין דענביו מרובין מעליו ואם מיעטן כשר ואין ממעטין בי"ט ואמר בגמרא הא עבר ולקטן כשר היכא דאשחור מאתמול דלא פסלינן ענביו מרובות אלא בשחורות אבל ירקות לא וכי אשחור מאתמול דחוי מעיקרא בתחלת י"ט לא הוי דחוי אלמא אין דחוי אצל מצות וי"ל דשאני התם דבידו לתקן דנהי דאסור למעט מ"מ בידו למעט אבל גבי ע"ז אין בידו לבטל דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי:

נקטם ראשו פירושו בריש פירקין:

ר' יהודה אומר אף יבישין כשירין בשאר מיני לולב בלבד אבל באתרוג אפי' ר' יהודה מודי דבעינן הדר והיבש פסול.

אמר מר ארבעת מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן פשיטא מהו דתימא הואיל ואמרו לולב [בין] אגוד ובין שאינו אגוד כשר הלכך לא צריך אגד והאי יתירא דמוסיף על אילן הארבעה לחודיה קאי. ולא מיפסיל ביה קמ"ל דפסיל. אין מוסיפין עליהן ואין פוחתין מהן.

לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא רמון ולא דבר אחר פשיטא דאתרוג בעינן כדקי"ל דאתרוג הוא פרי עץ הדר שכתוב איצטריך מהו דתימא לא מצא אתרוג מייתי דבר אחר כי היכי דלא לישתכח תורת אתרוג קמ"ל דלא. מ"ט חיישינן דלמא אתי למיסרך. ואע"ג דאיתיה לאתרוג מייתי דבר אחר אמרי האי כי האי זה פוטר וזה פוטר ונפיק מיניה חורבא הלכך אסור דבר אחר זולתי אתרוג. איני דר' יהודה בעי הדר באתרוג. והתניא בהדיא אתרוג יבש פסול ור"י מכשיר תיובתא דרבא תיובתא. ואסיקנא האי דפסיל ר' יהודה בהירוק ככרתי ובקטן שהוא כאגוז לאו משום דבעי הדר אלא משום דלא גמר פירא. והאי דבעי ר' יהודה באתרוג גדול כדי שיאחוז שניהן האתרוג והלולב בידו אחת לאו משום דבעי הדר אלא משום דאית ליה הא דרבא דאמר לולב בימין ואתרוג בשמאל זמנין דשקיל לולב בשמאל ובעי לאהדורי לימין ואם האתרוג גדול מזה השיעור דלמא בעידנא דמחליף ליה משמאליה לימיניה נפיל מידיה ומפגם ואתי לאיפסולי. לפיכך מצריך להיות שיעור נטילת שניהם בידו אחת. והאי דכתי' באורייתא הדר דריש ביה ר' יהודה פירי הדר באילנו משנה לשנה ומאי ניהו אתרוג. ירושלמי היבש פסול דכתיב לא המתים וגו' תני בשם ר' יהודה היבש כשר שהרי בכרכי הים מורישין לולב לבניהן. אמרו לו אין למידין מן הדחק.

אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם מכאן הביא ראיה הראב״ד בשם ה״ר מנחם בר יצחק ז״ל דלולב יבש פסול לרבנן כל שבעה אפילו בגבולין דאי לא מאי ראיה מייתי מינה רבי יהודה דיבש כשר לימרו ליה רבנן דיבש פסול ביום ראשון ובני כרכום היו מורישין לולביהן לבניהם שיצאו בהם ביום שני אלא ודאי ש״מ דלרבנן אפילו ביום שני פסולין נראה מדברי רבותינו ז״ל שהראיה שמביא רבי יהודה לדבריו היא מן הירוש׳‎ שהיו מורישין את לולביהן לבניהם וזה תימא גדול וכי מפני שהיו פסולין לא יהו מורישין אותם לבניהם עם שאר כל נכסיה׳‎ לעשות מהן קופות או מכבדות אלא ודאי שרבי יהודה כך הוא אומר מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם והיו נוטלין אותן בי״ט ראשון והראיה שלו מן הנטילה היא ולא הוצרך לפרש כי דבר פשוט הוא לתינוקות של בית רבן שאין להביא ראיה מן הירושה רבינו הגדול ז״ל:

אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה מכאן סמכו הגאונים ז״ל לומר דיבש ונקט׳‎ ראשו וכל הפסולים יוצאים בהם בשעת הדחק ואפי׳‎ ביום ראשון ונראה לי דוקא דכל שפסול שלהם לפי שאינו הדר דבשעת הדחק לא קפדינן ביה אבל כל שפסולו מגופו מפני מיעוט שיעורו שאין שמו עליו או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה לא. וביבש נמי דוקא בלולב והדס וערבה דלא כתיב בהו הדר בפירוש אלא דגמרי ליה מאתרוג דכתיב ביה הדר בפי׳‎ הא קפיד ביה קרא וכל שאינו הדר אין יוצאין בו אפילו בשעת הדחק:

מאי לאו אכלהו לא אלולב ושאר מינין לבד מאתרוג אמר מר כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם פשיטא מ״ד האי לחודיה קאי והאי לחודי׳‎ קאי קמ״ל. א״ל מהא דאמרינן בפרק אלו הם הנחנקים והרי לולב שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד״ס ואין מוסיפי׳‎ עליהם ואם הוסיף גורע ואמרינן מאי קא סבר אי קסבר לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא ואי קסבר לולב א״צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואמרינן נמי לעיל כיון דאר״י לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא הוה להו חמשה מינין אלמא לרבנן דאמרי לולב א״צ אגד לא הוו ה׳‎ דהאי לחודי׳‎ קאי והאי לחודי׳‎ קאי. ובתו׳‎ תירצו בודאי אפילו לרבנן עובר על המין החמישי משום בל תוסיף ולגבי הא לא אמרי׳‎ האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כענין כהן עולה לדוכן ומוסיף ברכה אחת משלו עובר משום ב״ת והישן בשמיני לוקה אע״ג דכל יום ויום לחודיה קאי אלא דלרבנן נהי דעובר על הה׳‎ משום ב״ת לא אמרי׳‎ בשאר המינין שהיא גרוע ועומד וכיון שאין צריך אגד והאי לחודיה קאי והאי לחודי׳‎ קאי והרי קיים מצותו כראוי אלא שעובר משום בל תוסיף לרבנן כשנוטל אותו מין דרך גדלתו אבל באוגד לולב שלא במינו כיון שאינו נוטל אותו מין בדרך גדלתו הרי אינו נוטל אותו בדרך מינין שאין יוצאין בהם אלא כדרך גדילתם ולפיכך אינו עובר בו לרבנן משום בל תוסיף כדאמרינן לעיל אבל לר׳‎ יהודה כיון דלולב צריך אגד והאגד הוא מכלל המצוה יש בו משום בל תוסיף ואם הוסיף גורע ולא יצא ידי חובתו היינו ההיא דלעיל ובדבריהם מה שנהגו להוסיף בהדס וערבה ולא חששו משום בל תוסיף אמאי דהא אע״ג דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי לרבנן אין זה מציל מבל תוסיף. וכ״ת דבכל שהוא ממינו ליכא משום בל תוסיף הא ליתא דהא אמרינן התם א״ה תפילין נמי דאיתא בית׳‎ אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ואמרינן נמי במס׳‎ ר״ה פרק ראוהו שהניתנין במתן אחד שנתנן במתן ארבע שיש בו משום בל תוסיף ומכאן יש לי ראיה גמור׳‎ שאפי׳‎ במין אחד יש בו משום בל תוסיף ואם כן לרבותינו בעלי התוס׳‎ למה מוסיפים בהדס וערבה ושמואל נמי היכי מוסיף בהדס כדאוכחנ׳‎ לעיל. והא ל״ק לי כלל לפום מאי דכתיבנא דארבעה מינין לא נתנה בהן תורה שיעור למעלה והרשות בידו להוסיף כמו שירצה אבל כשהוסיף מינין אחרים יש בו משום בל תוסיף ומ״מ עדיין קשה לדבריהם מה שנהגו להוסיף הדס שוטה והוא כמין אחר. וי״ל דלרבנן ליכא משום בל תוסיף אלא כשאינו לנוי אבל כל שהוא לנוי בעלמא אין בו משום בל תוסיף ואפילו בדרך גדילתו ואפשר שהמנהג שלא כדעת התוס׳‎ והשתא דהכי היא כל שנתנה תורה שיעור יש בו משום בל תוסיף אע״ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכדאמרינן הכא ובכהן שעולה לדוכן. ומה שתוקעין בר״ה יותר מט׳‎ תקיעות שאמרה תורה מתקנ׳‎ דר׳‎ אבהו בקסרין הא אמאי דאע״ג דכל תקיעה באנפי נפשה קיימא איכא משום בל תוסיף וי״ל דכיון שאין עושין כן משום תוס׳‎ אלא מן הספק שמא לא יצאו בראשונות שוב אין כאן משום בל תוסיף אבל אם בא לתקוע ד׳‎ סימנין כדי לעשות ד׳‎ תרועות שאמרה תור׳‎ הרי הוא עובר משום ב״ת. אלא דאכתי קשיא לי הא דאמרינן התם בפ״ק א״ר יצחק מפני מה תוקעין ומריעין כשהם יושבים וחוזרין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן והא התם דנפקי י״ח בין בתקי׳‎ שמיושב בין בתקיעות שמעומד וכדמוכח ממתני׳‎ דמי שבירך ואחר כך נתמנ׳‎ לו שופר וגמר׳‎ דעלה וכדכתיבנא ואפ״ה עבדי להו תרי זמני כדי לערבב את השטן ואמאי והא אכתי משום בל תוסיף כיון דאמרינן דלא אמרינן בהא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וי״ל דליכא משום בל תוסיף אלא שמוסיף חלק אחד במצוה שמוסיף במנינה או בשיעור׳‎ שנתנה תורה והקפידה בו בין למטה בין למעלה כשמוסיף בסימן תרועה או תקיעה או שמוסיף בסימנין אבל כל שהוא עושה מצותו כדרך שאמרה תורה וחוזרו כופל את הכל מפני הדור מצוה וכדי לערבב את השטן אין בזה משום בל תוסיף אלא אם כן הקפיד הכתוב בפירוש שלא לכפלו וכענין שמצינו בכהן שעולה לדוכן שאינו מצווה אלא לברך פעם אחת כדאמרינן התם בפרק ראוהו דאי בעי מצלי ואי לא בעי לא מצלי לומר שאין הכהנים מצווין לברך את ישראל בעשה אלא פעם אחת ואעפ״כ אי בעי הדר ומצלי אין בזה משום בל תוסיף וליכא למימר שעושה להוציא לאחרים דליכא חיובא אישראל להתברך מצוה דכהן הוא אלא ודאי כדאמרי'. ובתפלה גם כן התירו להתפלל כל היום דרך נדבה אלא ודאי שכל שכופל מצוה שאינו חייב לכופלה ואינו עושה אותה להוציא לאחרים אסור לו לחזור ולברך עלי׳‎ משום ברכה לבטלה אלא שבמקום שהתירו חכמים כגון תפלה דאיסור ברכה לבטלה מדבריהם והם אמרו מעתה אין בכפילת תקיעות ר״ה משום בל תוסיף אף לפי שיטת רבותינו בעלי התוס'. א״נ והוא הנכון דכל שהוא בתקנת חז״ל אין בו משום ב״ת תדע שהרי ישנין בשמיני ע״פ חז״ל כנ״ל. אבל מורי נר״ו מפרש בשם רבי׳‎ הגדול ז״ל דכל היכא דאמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא משום בל תוסיף כההיא דלעיל ודפ׳‎ אלו הן הנחנקין ולא מפקי׳‎ להו מפשטייהו ובהכא ל״ק מידי בתקיעות של ר״ה. ומה שאמרו בכהן שעלה לדוכן והוסיף א׳‎ משלו שעובר בבל תוסיף ולא אמרינן דכל ברכ׳‎ וברכה בלחודה קיימא שאני התם שצריך פרישת כפים וכיון שהכל עושה עם פרישת כפים ה״ל כלולב דרבי יהודה שהוא צריך אגד ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודי׳‎ קאי והישן בשמיני לא חשיב דקאי לחודי׳‎ כיון שכל הימים רצופים ואין הפסק בנתיים. והא דאמרינן הכא דאין מוסיפין עליהם אפילו לרבנן ולא אמרינן האי לחודי׳‎ קאי והאי לחודיה קאי לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דלמא אתי למסרך ואפ״ה מוסיפין ואפילו מדרבנן משום נוי דבהא לא חיישינן לסירכא ואפילו הדס שאינו עבות כיון שהוא ממינו שהעבות ושאינו עבות הכל גדל באילן אחד אין חוששין בו דלא גרע מסיב ודקל׳‎ דחשיב ליה רבי יהודה מינו וכן יש לפרש לשיטת התוספות לפי המנהג אבל עדיין אני מפקפק דאתו למסרך:

תיובתא דרבא תיובתא פירוש דר״י לא בעי הדר אפילו באתרוג וכל שכן בשאר מינין וקשה לי א״כ כלא פרקין דלא כר״י דהא נקטם ראשו ועלתה חזזית וניקב ונקלף כלהו מדין הדר הם פסולין ואלו לר״י לא פליג אלא בירוק ככרתי דמחמיר טפי מרבי מאיר ולא חזי׳‎ ליה דפליג ברישא. וי״ל דלרבי יהודה כל שאינו כברייתם מודה הוא דפסיל דלא חשוב שמו עליו וכי היכי דפסול בירוק ככרתי ובאתרוג כאגוז משום דלא גמר פירא אבל כל שהוא שלם כברייתו אלא שהוא יבש שמו עליו ולא מיפסיל משום שאינו הדר כנ״ל:

ה״ג ובגדול כדי שיאחז שניהם בידו אחת רבי יוסי אומר אפילו בשתי ידיו וכן מוכח בכאן ודוק וכדבעי׳‎ לפרושי קמן:

ואתי לאיפסולי פירוש ודלמא לא הוה ליה אחרינא א״נ דלא יהיב אדעתיה ונפיק בהא בפסולא:

והאמר רבא לולב של ע״ז לא יטול ואם נטל פירוש ואפילו קודם ביטול דאלו לאחר ביטול אפילו לכתחלה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע״ג דר״ל מבעיא ליה התם במסכת ע״ז רבא פשיטא ליה כדברירנא התם והלכתא כותיה והכא קודם בטול היא וטעמא דיצא משום דמצות לאו ליהנו׳‎ ניתנו כדאיתא בכמה דוכתי לרבא ואע״ג דמתהני בעשיית מצות שמקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנ׳‎ בגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור וכדרך שאמרו בנודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה בגוף המים ואף על פי שגורמ׳‎ לו טבילה זו לעלו׳‎ מטומאה לטהרה ומכשירתו לכל הדברים לית לן בה וכן הא דאמר רבא התם בסנדל של ע״ז לא תחלוץ ואם חלצ׳‎ חליצתה כשרה דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע״ג דמרווחא טובא בההיא חליצה לא חשיבא הנאה באיסור והא ברירנא לה בדוכתא אחרינא:

הכא באשרה דמשה עסקי' פי׳‎ אבל אשרה דעכו״ם כשר ליום שני מיהת בשאלה כדכתיב במתניתין:

ומה שנתגלגל בסוגיא זו באתרוג הירוק ובשיעור האתרוג ומענין לולב בימין ואתרוג בשמאל יתבאר הכל למטה בע"ה:

אע"פ שביארנו בנקטם ראשו שפסול נסדק מיהא כשר ר"ל שנסדק העלה באמצע באורך הלולב ומ"מ אם הסדק פונה לכאן ולכאן כמחוגה שראשה מפוצל לשני צדדים פסול וגדולי המפרשים פירשו בנסדק זה דוקא בנסדקה השדרה על הדרך שפירשוה בקטימת הראש:

לולב הכווץ עד שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה והחרות והוא הקשה שאין אדם יכול לכפתו שכן דרכו להתקשות כשמזדקן ועושה חרות פסול אבל דומה לחרות והוא שהתחיל להתקשות ולא נתקשה מכל וכל כשר:

בד"ה הואיל ואמר רבי יהודה כו' וי"ל דהכא איירי בשנותן אותו חוץ לאגד כו' והכא אפילו לר"י קאמר כו' עכ"ל ר"ל דבנותן חוץ לאגד הוה סברא טפי למימר לר' יהודה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כיון דצריך אגד והאי מינא אחרינא לא אגד בתוכן וק"ל:

בד"ה באשרה דמשה כו' וכן ברייתא דסוף כיסוי כו' וכן צריך לתרץ אשופר כו' ובפרק ראוהו ב"ד כו' ובפרק מצות חליצה כו' עכ"ל שיעור דבריהם כך הוא דכמו דמוקמינן הכא הך מתני' דגבי לולב דבאשרה דמשה איירי דמכתת שיעוריה כן מוקמינן נמי הך ברייתא דסוף כיסוי הדם דקתני נמי בכה"ג לגבי לולב וכן הוצרך תלמודא לתרץ התם גבי שופר דקתני התם לא יצא וכפרש"י שם בהדיא דאהא דקתני התם גבי שופר דלא יצא נמי פריך ומוקמינן ליה משום דמכתת שיעוריה וכמו דמוקמינן הך מלתא דרבא דהכא דאם נטל כשר דלא מיירי באשרה דמשה דאין לה ביטול אלא בע"ז דנכרי דיש לה ביטול ה"נ אית לן לאוקמא הך דפרק ראוהו ב"ד לגבי שופר דאם תקע דיצא והך דפרק מצות חליצה כו' דאיירי בע"ז של נכרי כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה הואיל ואמר ר' יהודה וכו' תימה כ"ש לרבנן וכו' וה"ה דהוו מצי להקשות אמאי דמסיק קמ"ל דמשמע דאפי' לר' יהודה אין מוסיפין וכ"ש לרבנן ולעיל אמר דלרבנן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והיינו מה שכתבו בסוף דבריהם והכא אפי' לר' יהודה קאמר וכו' והכי משמע לישנא דגמ':

בא"ד וי"ל דהכא מיירי כשנותן אותו חוץ לאגד לר' יהודה וכו' ר"ל דהשתא מסתברא טפי לר' יהודה לומר דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי מלדברי רבנן דס"ל דא"צ אגד וק"ל ולכך אתא שפיר דקאמר מהו דתימא הואיל ואמר ר' יהודה וכו' קמ"ל דאפי' לר' יהודה אין מוסיפין וכו' כ"ש לרבנן ודו"ק:

בסה"ד והשתא ניחא דתנא קמא דר' יהודה דקתני ד' מינים שבלולב וכו' כצ"ל:

ד"ה הירוק ככרתי וכו' שקורין ויר"ד בלע"ז נ"ל ובלשון אשכנז קורין אותו גרי"ן ושקורין אירב"א בלע"ז היינו שקורין בל"א בלא"ה שהוא כתכלת הדומה לים ולרקיע ושקורין יאל"ה בלע"ז והיינו שקורין בל"א גע"ל:

בא"ד וקרא נמי מוכיח שהוא הנקרא ירוק כצ"ל:

ד"ה שיעור אתרוג קטן וכו' אין זו פלוגתא דאתרוג הבוסר וכו' וס"ד לומר דר' יהודה דאמר כביצה משום דס"ל כר"ע דפוסל אתרוג הבוסר ור"מ דאמר כאגוז כרבנן:

בא"ד משום דלאו בר זריעה הוא לטעם א' וכו' הלשון מגומגם דלקמן לא קאמר שני טעמים לפסול האתרוג אלא הטעם דלאו בר זריעה קאי אמעשר ולא אר"ע קאי אלא אר"ש דמעשר ועיין לקמן (סוכה דף ל"ו:)

בא"ד כאגוז למר וכביצה למר כצ"ל:

בתוספות בד"ה דבר הדר באילנו משנה לשנה בן עזאי הוא דדריש הכי לקמן בפירקין עכ"ל. ובכל הנוסחאות גמרות שלנו לקמן בפירקין ר' אבהו הוא דדריש לה הכי לדבר הדר באילנו אבל בן עזאי דריש לה לקמן בגוונא אחרינא אל תקרי הדר אלא אידור כו' ונהירנא כד הוינא טליא הראה לי דבת"כ פ' אמור פ' ולקחתם לכם דבן עזאי קאמר להדיא הדר שדר באילנו משנה לשנה ולפ"ז טעות נפל בגמרות שלנו ובלאו הכי נראה כן במה שהקדים לקמן מימרא דרבי אבהו מקמיה בן עזאי ורבי אבהו אמורא הוי ולא היה לו להביא דבריו באמצע הברייתא וא"כ נראה דהך דרשא דהידור ר' אבהו הוא דקאמר לה כנ"ל:

בד"ה באשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעוריה כו' וא"ת צורה של אשירה נמי מדאגבה קנייה כדאמרינן בפרק כל הצורות כו' ויש לומר כגון שהגביה ע"מ שלא לקנות כו' ולולב בי"ט שני כו' עכ"ל. והנראה בזה דסברת התוספות דצורה של אשירה שבאתה ליד ישראל אפילו אם אין הישראל מתכוין לעובדה או למוכרה לעכו"ם אלא שמתכוין לקנותה לצאת י"ח לולב או שופר אפ"ה מחמרי' בה כמו בצורה של אשירה של ישראל ממש בין לענין ביטול שאין לה ביטול מדאורייתא ובין לענין שריפה דאמרינן בה כתותי מיכתת שיעוריה דהא בהא תליא לפי שיטתם דהשתא ומשום הכי הוצרכו לפרש דמילתא דרבא דאמר יצא איירי כשמתכוין שלא לקנותה כלל ובי"ט שני דוקא דלא בעינן לכם וע"ז כתבו דמתני' נמי לא הוי צריך לאוקמי באשירה דמשה כו':

ולע"ד אין דבריהם מוכרחים דנהי דמחמרינן בצורה של אשירה של ישראל טפי משל עכו"ם לענין ביטול אפילו את"ל דהוי מדאורייתא דהך דרשא דושם בסתר דרשא גמורה הוא להך מילתא אפ"ה משמע דהיינו דוקא באשירה של ישראל ממש משעבדה למאי דקי"ל כר"ע דשל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד ויליף לה מהאי קרא גופא מדכתיב ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר כדאיתא בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ב) ע"ש משא"כ כשעיקר צורה דאשירה של עכו"ם דיש לה ביטול א"כ אין סברא לומר דכשבאת אחר כך ליד לישראל תהא טעונה שריפה מדאורייתא אפילו אם רוצה לבטלה ולומר בה דמה"ט כתותי מיכתת שיעוריה:

ומה שהביאו התוספות ראיה מסוגיא דפרק כל הצורות דאמרינן דילמא מגבה לה והדר מבטל לה אלמא דאפילו בכה"ג שלא נתכוין ישראל לעובדה אפ"ה לא מהני לה ביטול וכמו שפרש"י שם מ"מ שפיר מצינן למימר שאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא וכמ"ש הטור והב"י להדיא סימן קמ"ו בשם הרא"ש והסמ"ג וכ"כ שם הט"ז ע"ש באריכות:

וכן מבואר להדיא בל' הגהות אשר"י בפרק ר' ישמעאל שהרשב"ם כתב כן בשם רש"י ומשמע דאפילו בצורה של אשירה של ישראל ממש הא דאין לה ביטול אינו אלא מדרבנן דמש"ה אמרינן דיש ברירה ע"ש דע"כ נתכוין למה שכתבתי וכן נראה מלשון רש"י עצמו בפרק כל הצורות גבי האי דדילמא אגבי לה והדר מבטיל שמפרש שם דהך מילתא ילפינן מדכתיב ושם בסתר שטעונין גניזה דלקושטא דמילתא מהאי קרא גופא דריש לה ר"ע דאינה אסורה עד שתיעבד והיינו שהישראל עצמו מתכוין לעובדה ויעשה לה דברים שבסתר אע"כ כדפרישית דמה"ט גופא שהחמיר בצורה של אשירה של ישראל ממש שאין לה ביטול או מדאורייתא או מדרבנן מש"ה החמירו חכמים אפילו בשל עכו"ם לאחר שבאתה ליד ישראל כדי שלא יבא להשהותה בביתו וכדי לקיים מצות שריפה מיד ואשכחן נמי דלענין שריפה החמירה התורה דוקא בשל עכו"ם משא"כ בשל ישראל בגניזה בעלמא סגי ובזה נתיישב מאי דקשיא ליה לבעל כ"מ עמ"ש הרמב"ם בהלכות עכו"ם פ"ח הלכה ט' באשירה של עכו"ם ושל ישראל בשותפות שחלק ישראל אסורין בהנאה לעולם וטעונין גניזה וע"ז כתב הכ"מ שאינו יודע גניזה זו למה הו"ל לשורפה או לאבדה והניחו בצ"ע ולמאי דפרישית א"ש טובא שהרמב"ם סובר שכן הוא מעיקר הדין דכל צורות של אשירה של ישראל שביטלה בגניזה בעלמא סגי שאינה אסורה אלא מדרבנן וכן נראה להדיא בביאור לשון הרמב"ם במ"ש עוד שם וכן אשירה של עכו"ם שבאתה ליד ישראל שאין ביטולה מועיל ואסורה בהנאה לעולם וזהו כמו שכתבתי:

ובזה נתיישב ג"כ מה שנתקשו הרב המגיד והכ"מ על לשון הרמב"ם פ"ח הל' לולב ע"ש. נמצא דלפ"ז א"ש טובא סוגיא דשמעתין ובכמה דוכתי דלעולם לא שייך לומר כתותי מיכתת שיעוריה אלא באשירה דמשה וכיוצא בו שטעון שריפה מדאורייתא או בצורה של אשירה של ישראל ממש שלא נתבטלה דהוי מילתא דלא שכיחא וליכא לאוקמי מתניתין בהכי. מיהו התוס' לשיטתייהו שכתבו בפרק מצות חליצה דכיון שטעון גניזה אין לך מיכתת שיעוריה גדול מזו אלא דשם נמי לא כתבו כן אלא משום הנך קושיות ושקלא וטריא שכתבו כאן נמצא דלמאי דפרישית אין צורך לכל זה ונתיישב הכל לנכון בעזה"י ועיין מה שאכתוב לקמן בזה גבי אתרוג של ערלה ושל תרומה ודו"ק היטב:

גמרא אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו (דקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא). כתבו בתוס' (ד"ה אבל) אם ראובן בנה סוכה בחצירו של שמעון מדעתו, ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו, לא דמי לקרקע דאינה נגזלת, דקרקע בחזקתו עומדת אבל הא לא קיימא ברשותו של ראובן. תימא הא אמרינן יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, וא"כ אם גזל עבדים והכניסן לביתו אמאי אין נגזלין הא לא קיימו ברשותיה דהבעלים: