מסכת סוכה דף ל׳ עמוד א׳

שנאמר והבאתם גזול וגו' דאשכחן קרא דאוסר להביא מצוה בעבירה:

מה פסח אין לו תקנה לאחר זמן להקריבו שהרי מום קבוע עולמית הוא:

אף גזול ילפינן מינה דאין לו תקנה לאחר זמן ואפילו ביאוש דשמעינן ליה למריה דמייאש ואמר ווי ליה לחסרון כיס ואע"ג דלענין מקני אמרינן בבא קמא (סח.) דקני ליה ביאוש והוי דידיה ואפ"ה אקרובי למזבח לא:

שונא גזל בעולה בעולות שאתם מביאין לי אני שונא את הגזל שאתם גוזלים אותם ואע"פ שהכל שלי ואף מתחלה שלי היתה:

אתמר נמי דטעמא דמתני' בגזול בי"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה:

לא שנו דגזול פסול:

מתוך שיוצא בשאול דהא בי"ט שני לא כתיב לכם למעוטי:

לעולם בי"ט ראשון ולא תידוק כדדייק' הא שאול כשר דכ"ש דשאול פסול ומתני' לא מיבעיא שאול קאמר:

משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה והדתניא לקמן פ' לולב וערבה (סוכה ד' מג.) לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול משום שאול איצטריכא דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל מצות דהוי דאוריית' כדמוכח בריש הגוזל קמא (ב"ק ד' צד.) גבי הרי שגזל סאה של חיטין וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה דאין זה מברך אלא מנאץ וא"ת לקמן (סוכה ד' לא:) דפסלינן לולב של אשרה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה ותו אמאי שרינן דלאו אשרה דמשה וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה ומיהו יש ספרים דגרסי' לקמן (סוכה ד' לה.) אמתני' דאתרוג של אשרה מ"ט משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וגירסא משובשת היא אלא טעמא משום דמיכתת שיעוריה דאתרוג נמי בעי שיעור כאגוז או כביצה דאף על גב דאמרינן לקמן (סוכה ד' לא:) טעמא משום דלא גמר פירא מכל מקום בעינן דמינכר לקיחתה דמהאי טעמא פסלינן לקמן (סוכה ד' לה.) פלפלין ומיהו תימה בפרק כל שעה (פסחים ד' לה:) דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש ליה מקרא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה:

כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא תימה דבמרובה (ב"ק ד' סו:) ממעט גזול מדכתיב קרבנו והכא ממעט ליה מדכתיב מכם ואע"ג דאיכא דמוקי לה התם בגזל קרבן דחבריה מ"מ קשה למאן דלא מוקי ליה הכי ועוד קשה דהתם משמע דלפני יאוש לא צריך קרא דדריש קרבנו ולא הגזול וקאמר ה"ד אילימא לפני יאוש למה לי קרא ועוד קשה דהא מכם דרשינן בפ"ק דחולין (ד' ה. ושם) מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות ואע"פ שיש לומר דרישא דקרא מייתי הכא ומקרבנכם דסיפא דקרא קא דריש כמו שמפר"ת גבי לא תתחתן דסוף האומר בקדושין (ד' סח: ושם) לא משמע כן כלל וי"ל דהא דקאמר במרובה לפני יאוש למה לי קרא משום דלפני יאוש אין יכול להקדיש והרי הוא חולין כדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש דאיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו כדאי' במרובה (ב"ק דף סח:) ואפילו מאן דפליג לא פליג אלא בבעלים אבל בגזלן גופיה מודה דאין יכול להקדיש והא דמייתי הכא קרא דמכם אע"ג דמביתו נפקא אורחא דגמרא בהכי דמייתי מכם משום דאי לא כתיב ביתו הוה מוקמינן מכם להך דרשה אבל השתא דכתיבי הני קראי אייתר ליה מכם להוציא את המומר ולבכם חלקתי ודכוותה אשכחן פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד: ושם) דדרשי' נגעים ביום מדכתיב וביום הראות בו ובפ"ק דמועד קטן (ד' ח.) מוקי לה לחתן דיש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה וביום נפקא לן מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי וכן בשילהי פרק שני דמגילה (ד' כ. ושם) דלא מוהלין אלא ביום דכתיב ביום השמיני ובפרק ר"א דמילה (שבת ד' קלב.) מוקי ליה ביום אפילו בשבת ולילה ממעט מדכתיב בן שמונת ימים ועוד איכא דכוותייהו בדוכתי טובא:

הא קנייה ביאוש וקרינא ביה לכם משלכם משמע דקסבר ר' יוחנן יאוש כדי קנה וקשה דבמרובה (ב"ק ד' סח:) קאמר ר' יוחנן דתשלומי ארבעה וחמשה חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ואי יאוש קני אמאי חייב שלו הוא טובח שלו הוא מוכר דכי האי גוונא דייק התם לעיל (דף סז:) רב ששת אמילתיה דרב דקאמר כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא ועוד דבהגוזל בתרא (שם דף קטו.) שמעינן בהדיא לר' יוחנן משמיה דר' ינאי דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני ויש ספרים דגרסינן הכא הא קנייה ותו לא ואפילו גרסינן ביאוש יש לפרש דהכי קאמר הא קנייה ביאוש ושינוי השם כדאמרינן במרובה (שם דף סז.) הגנב והגזלן הקדשן הקדש ואפילו למאן דאמר יאוש לא קני משום דהא איכא יאוש ושינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש וא"ת א"כ מאי פריך התם אביי לרבא דאמר יאוש קני מדכתיב קרבנו ולא הגזול ואמאי דחיק לשנויי דגזל קרבן דחבריה הא ממה נפשך התם קני דאיכא יאוש ושינוי השם ומ"מ מיפסיל להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן הכא וכמו כן קשה בסוף ההיא שמעתתא דדייק רבא דיאוש כדי לא קני מדכתיב קרבנו ולא הגזול ועולא נפקא ליה התם מגזול דומיא דפסח דלית ליה תקנתא וי"ל דאם איתא דיאוש כדי קני הוי שלו קודם הקדש ותו לא חשיב מצוה הבאה בעבירה וכן מוכח לקמן בשמעתין גבי (נכרי) וליקנינהו בשינוי השם משמע דאי קנו ליה מצו נפקי ביה ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה אבל אי יאוש כדי לא קני ועל ידי הקדשן קא קני ליה דאיכא יאוש ושינוי השם השתא אז חשיב מצוה הבאה בעבירה ובכולה שמעתין דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה היכא דקני ליה מצינן למימר דקני קודם באגודה אפילו למאן דלא בעי אגד הא קני ליה קודם י"ט דאכתי לא חל חיוב מצוה ואי נמי אפילו בי"ט דלא דמי למקדיש דחל קנין והקדש ביחד והא דשמעינן ליה לעיל לעולא בהגוזל בתרא (שם דף קיד.) גבי פלוגתא דר"ש ורבנן בעורות של גנב ושל גזלן אי סתם גניבה יאוש בעלים או סתם גזלה קאמר דקאמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל קני התם איכא יאוש ושינוי השם כדאמרינן בההיא שמעתא דמרובה (שם דף סו:) דמעיקרא קרו ליה משכא והשתא קרו ליה אברזא והא דמשמע בריש הגוזל קמא (בבא קמא דף צד.) בההיא דגזל סאה דאף על גב דשינוי קונה חשיב מצוה. הבאה בעבירה אף על פי שקנאו בשינוי מעשה קודם שבא לידי חיוב חלה התם דיחויא בעלמא הוא אי נמי שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים ולפי שיטה זו צריך ליישב סוגיא דהניזקין (גיטין דף נה.) דאמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת וסוגיא דהגוזל בתרא וסוגיא דמרובה ור"ת מפרש בענין אחר משום קשיא דעולא אדעולא והרבה הארכתי במרובה ובפרק הניזקין (גיטין דף נה.):

מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה:

לאחר יאוש משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה שנאמר כי אני ה' אוהב וגו'.

אתמר נמי א"ר אסי יבש פסול לפי שאינו הדר גזול פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ור' יצחק פליג ואמר הני מילי ביו"ט ראשון. אבל משני ואילך מתוך שיוצא בלולב שאול יוצא נמי בגזול אחר יאוש. מיתיבי על ר' יצחק ממתני' דקתני לולב הגזול והיבש פסול ודייקינן מינה גזול פסול הא שאול כשר.

ושאול כשר לא משכחת ביו"ט ראשון דהא בהדיא כתיב לכם למעוטי אפי' השאול אלא משני ואילך השאול כשר. ואפי' הכי גזול פסול. ומשני רב אשי.

מתני' לעולם ביום ראשון ואיצטריך סד"א שאול ודאי לאו דידיה אלא גם גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים היא וקנה ביאוש ודידיה הוא קמ"ל דלא כדא"ר חייא לאונכרי פי' כגון בית של נשיא הממונה בצרכיו וכיוצא בנשיא אנשים חשובין הממונין בצרכיהן נקראין כן אמר להו כי זבניתו אסא ליגזו אינהו אסא כי היכי דליהוי יאוש בידיהו דנכרים ושינוי רשות בידייכו.

דעכו"ם גזלני נינהו.

אלא לאחר יאוש אמאי הא קנייה ביאוש ק״ל טובא דהכא משמע דלרבי יוחנן יאוש כדי קני וכי מפסיל גזול לקרבן היינו משוה מצוה הבאה בעבירה. ואלו בגמרא מוכח בכמ׳‎ דוכתי דרבי יוחנן סבר יאוש כדי לא קני דאמרי׳‎ בפרק מרובה טבח ומכר לאחר יאוש ריש לקיש אמר פטור שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ורבי יוחנן אמר חייב משום דיאוש כדי לא קנה ואמרינן נמי התם מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח וגו׳‎ והכא מוכחינן דיאוש קני וטעמא משום מצוה הבאה בעבירה וכמה פירושי׳‎ נאמרו בזה שאין בהם ממש והנכון דודאי לרבי יוחנן שינוי רשות בעינן ומש״ה מפסיל משום מצוה הבאה בעבירה שהמצוה גורמת קנין זה והוציאותו מרשות נגזל הא אלו קנייה ביאוש כדי מעיקרא תו לא מפסל משום מצוה הבאה בעבירה והיינו דמוכחינן מינה דיאוש כדי לא קני וכדכתיבנא לעיל והכא הכי קאמרי׳‎ אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש זה שיש עמו שינוי רשות. ואיכא נוסחאי דוקאני דגרסי אלא בי״ט שני אמאי אמר רבי יוחנן משום רשב״י משום דה״ל מצוה הבאה בעבירה דכתיב כי אני ה׳‎ שונא גזל בעולה משל למלך ב״ו והאי נוסחא דייקא טפי דודאי פסולה דמצוה הבאה בעבירה משונא גזל בעולה נפקא וההוא קרא דהבאתם גזול את הפסח ליאוש שאינו קונה מצטרי׳‎ כדהתם וזה נכון וברור ואין בו בית מיחוש ולענין הלכתא קי״ל כרבי יוחנן דאית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה דאע״ג דשמואל פליג עלי׳‎ שמואל ורבי יוחנן הלכה כר׳‎ יוחנן ור׳‎ אמי נמי קאי כר״י וסוגיא דלקמ׳‎ דאוונכרי וסוכה גזולה דרהטה לכאורה כשמואל דלא אדכרו בה דין מצו׳‎ הבאה בעבירה כי מעיינת בה אליבא דר״י נמי אזלא כדבעינן למימר קמן וסוגיין נמי בכוליה תלמודא כר׳‎ יוחנן ואע״ג דרב מתרץ מתני׳‎ אליבא דשמואל לתרוצה כשמואל אתא ולאו דס״ל כותיה הלכך קי״ל הגזול פסול כל שבעה ואפי׳‎ בגבולין משום מצוה הבאה בעבירה ולולב היבש פסול כל ז׳‎ במקדש ובמדינה יום א׳‎ ובזמן הזה ב׳‎ ימים:

אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי ‎ פי׳‎ ‎ישראלים שלוקחים הדס מן העכו״ם ומוכרים לישראל כי זבינתו אסא מן העכו״ם ליגזזו אינהו וליתבו לכו מ״ט סתם עכו״ם גזלני ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת פי׳‎ ואפי׳‎ של עכו״ם הלכך ליגזזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בידא דידהו ושינוי רשות בידא דידכו פי׳‎ וכיון דקנו מקמי מצוה לכם קרי ביה וליכא נמי משום מצוה הבאה בעבירה דהרי אין המצוה מסייע בקנין ואתיא אפי׳‎ כרבי יוחנן ואהא סמכינן השתא למזבן לולב וד׳‎ מינין מן העכו״ם משום דאיכא יאוש ברשותא דעכו״ם ושינוי רשות ברשות׳‎ דידן:

תוס' בד"ה משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה כו' וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשרה כו' ומיהו תימה בפרק כל שעה דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל כו' עכ"ל וצ"ע אדקשיא להו מלולב של אשרה דלקמן וממצה אמאי לא תקשי להו מסוכה גזולה דלעיל בס"פ הישן לרבנן דשאולה כשרה וגזולה פסולה מדכתיב לך וכבר הקשו כן התוס' בפ"ק ואם ניחא להו הכא מסוכה גזולה כתירוצם שם דאיסורא דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן א"כ קושייתם מלולב דאשרה וממצה נמי ניחא וק"ל:

בד"ה כי יקריב מכם כו' תימה דבמרובה ממעט גזול מדכתיב קרבנו והכא ממעט ליה מדכתיב מכם כו' עכ"ל לכאורה תימה לתמיהתם דהא הכא מדכתיב מכם לא ממעטינן אלא לפני יאוש והתם מקרבנו למאן דלא מוקי ליה נמי בקרבן דחבריה לא ממעטינן אלא לאחר יאוש ויש ליישב בדוחק דתמיהתם אהא דבעי למימר אי לפני יאוש כו' דהיאך קס"ד דאתא קרבנו לפני יאוש כיון דהכא ממעט ליה מדכתיב מכם ושוב הקשו דהיאך קמסיק התם דלפני יאוש לא צריך קרא דהא הכא מצריך קרא מכם ללפני יאוש ויש מקשים מאי קא קשיא להו דאמאי לא נימא דה"ק התם דלפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו משום דממכם דהכא נפקא דהא לפי תירוצם נמי ה"ק דלפני יאוש לא צריך קרא דקרבנו משום דמביתו נפקא וי"ל דודאי מביתו דנפקא לן דהרי הוא חולין שפיר קאמר דלמה לי קרא דקרבנו דהא לאו קרבן הוא כלל אלא חולין אבל אי אהך קרא דמכם דלא משמע דהרי הוא חולין לא הל"ל למה לי קרא אלא הכי הל"ל הא מהכא נפקא מהתם נפקא מדכתיב מכם ודו"ק:

בא"ד אמר רחמנא מה ביתו שלו כדאיתא במרובה וכו' עכ"ל כצ"ל דלהך מילתא נחתי הכא דלפני יאוש אין גזלן יכול להקדיש מדכתיב ביתו מה ביתו שלו אבל ממה ביתו ברשותו לא ממעטינן אלא דאין הנגזל יכול להקדיש כדאיתא התם וק"ל:

בגמ' שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת החולה גזול דומיא דפסח וכו' נ"ל דדריש כן מדלא הקדים חולה לפסח:

משל למלך ב"ו שהיה עובר על בית המכס וכו' יש לדקדק מה כוונת ר' יוחנן במשל זה כי איזה דקדוק יש לו במקרא זה שהביא המשל על זה ונראה מדכתיב כי אני ה' שונא גזל בעולה וי"ל מה קאמר בעולה וכי בענין אחר אינו שונא הגזל אע"כ ר"ל אפי' בעולה וא"כ מאי אפי' ועל זה הביא המשל וכו' ור"ל אפי' הביא הגזל לפני לעולה ומקודם זה ג"כ הכל שלי ואין עול בדבר אפ"ה אני שונא אותו א"נ י"ל שר"י נתכוין לדקדוק זה שאמר כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה כי מאי נתינת טעם הוא לכי ה' אוהב משפט שהוא שונא גזל בעולה אלא ודאי ה"ק כי אני ה' אוהב משפט של בני אדם שיתנהגו במשפט ולא בגזל וחמס וע"כ אני שונא גזל בעולה אע"פ שכבר הכל שלי כדי שממני ילמדו בני אדם ויאהבו ג"כ המשפט וישנאו הגזל ומביא המשל על זה:

בתוס' ד"ה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וכו' והדתניא לקמן וכו' ולקחתם לכם משלכם וכו' משום שאול איצטריך וי"ל דא"כ דלגזול לא איצטריך שום מיעוט א"כ קשיא לרבנן דמכשרו סוכה שאולה ולך דכתיב גבי סוכה מוקי לה למעט סוכה גזולה לעיל סוף פ' הישן ולקמן (סוכה דף ל"א) מייתי לה ולמה לי לך לגזולה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וצריך לחלק בין לולב לסוכה דלא עביד מצוה בידים בגופה וק"ל:

בא"ד ואע"ג דקרא גבי קרבן כתיב וכו' כדמוכח בריש הגוזל קמא וכו' י"ל מה כוונת התוס' בזה אם להביא ראיה לדבריהם דלכם דכתיב גבי לולב לא איצטריך לגזול דנפקא ליה מטעם מצוה הבאה בעבירה דילפי' ליה מקרבן א"כ קשה מה איצטריכו להביא ראיה מריש הגוזל קמא משמעתין גופא הוי ראיה דהא ר' יוחנן דמפרש טעמא דמתני' דלולב הגזול פסול משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה הביא ראיה מקרא דקרבן והבאתם גזול ואת הפסח וגו' ואם כוונתם להביא ראיה לדברי ר"י ולומר שטעמו של ר"י שהביא ראיה מקרבן משום דהכי נמי אשכחן גבי חלה א"כ ר"י גופיה לא ה"ל לאתויי אלא מחלה לחודיה ונראה שכוונת התוס' הוא דלא תימא דלעולם דפסולי דגזול ילפינן מלכם ולא נפקא ליה מטעם מצוה הבאה בעבירה דלא הוי פסול מדאורייתא מטעם זה דקרא כי כתיב בקרבן הוא דכתיב אלא מדרבנן פסלו לולב הגזול ביום שני מטעם דאשכחן איסור דמצוה הבאה בעבירה גבי קרבן אבל לעולם פסול דאורייתא ליכא מטעם זה אלא מטעם לכם ביום הראשון ולכך כתבו דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב וכו' ה"ה בכל המצות כדמוכח בריש הגוזל וכו' ושם מייתי לה נמי מקרא דבוצע ברך נאץ ה' א"כ ש"מ דמן התורה בכל המצות שייך מצוה הבאה בעבירה ולכך צ"ל דגבי לולב נמי בלאו לכם נפקא לן גזול מטעם מצוה הבאה בעבירה והא דר' יוחנן לא מייתי ראיה מחלה משום דהאי דרשה דבוצע ברך נאץ ה' ר' אליעזר בן יעקב דריש לה הכי ואיכא תנאי אחריני דדרשי לה בענין אחר או משום דס"ל כשאר תנאי דגבי חלה לא מקרי מצוה הבאה בעבירה משום דקני לה בשינוי קודם שהל המצוה דמעיקרא חטים והשתא סולת כדלקמן בתוס' דף זה ד"ה הא קנייה ביאוש כו' ולכך הביא ר' יוחנן קרא דוהבאתם את הגזול ואת הפסח וכו':

בא"ד ותו אמאי שרינן אשרה דלאו דמשה כצ"ל:

בא"ד דאע"ג דאמרי' לקמן טעמא משום דלא גמר פירא לקמן הוא בגמ' דף ל"א ע"כ ור"ל א"כ לא הוי טעמא דביצה או כאגוז משום דבעי שיעורא מ"מ עכ"פ בעי שיעור דיהא מינכרא לקיחתו דאי קטן כ"כ שאינו מינכר לקיחתו הוא פסול כמו פלפלין וא"כ שייך נמי באתרוג טעם דמכתתא שיעורא הואיל ובעי שיעור:

ד"ה כי יקריב מכם וכו' עד ה"ד אילימא לפני יאוש למה לי קרא פי' אלא לאחר יאוש ומביא מיניה אותו מ"ד ראיה דיאוש כדי לא קנה ולית ליה אותו מ"ד טעמא דמצוה הבאה בעבירה א"נ אית ליה ואעפ"כ מוכיח מיניה דיאוש כדי לא קני דאי קני לא מקרי מצוה הבאה בעבירה משום דקנה ליה ביאוש קודם עשיית המצוה כמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה בסמוך:

בא"ד כמו שמפרש ר"ת גבי לא תתחתן וכו' לא משמע כן כלל כצ"ל וד"ל דבשלמא אי קאמר הכא הא כתיב כי יקריב מכם היינו יכולין לפרש דאסיפא דקרא סמיך אבל מדקאמר לישנא מכם אמר רחמנא משמע דמלשון מכם לחוד קא דריש:

בד"ה כי יקריב מכם אמר רחמנא כו' תימא דבמרובה ממעט גזול מדכתיב קרבנו כו' עס"ה. ולע"ד יש לתמוה טובא על תמיהת התוס' דאטו גברא אגברא קא רמית דהא רבי יוחנן משום רשב"י אמרה להך דרשא דגזול דומיא דפסח ולפ"ז ממילא דרשב"י מסיק נמי להך לישנא דמכם אמר רחמנא. ולפ"ז פשיטא דלא שייך לאקשויי אדרשב"י מהך ברייתא דקרבנו ולא גזול שהיא שנויה בת"כ וכן הך ברייתא דחולין שהביאו התוספות מכם להוציא את המומר ג"כ שהיא בת"כ וסתם ת"כ רבי יהודה היא מש"ה אזיל לטעמיה דכיון דממעט גזול מקרבנו מש"ה אייתר ליה מכם ודרש להוציא את המומר משא"כ ר"ש בר פלוגתא דר"י אפשר דלית ליה הך דרשא דקרבנו להוציא הגזול ולית ליה נמי הך דרשא דמכם להוציא את המומר ומש"ה דריש לה למעט גזול כדאמר הכא להדיא:

ועוד דבלא"ה נראה מסוגיא דחולין גופא דר"ש לית ליה הך דרשא דמכם להוציא את המומר לענין עולה כי היכי דלא דריש ר"ש נמי מעם הארץ פרט למומר לענין חטאת דהא פליג להדיא וקאמר אין צריך אלא דממעט ליה מומר מחטאת משום דאינו שב מידיעתו והיינו דוקא במומר לאותו דבר דלא שייך אלא בחטאת ולא בעולה וע"ש בתוספות שכבר הארכתי בזה בסוגיא דחולין בתכלית אריכות וגם בעל משנה למלך האריך בזה מאד ע"ש:

ועוד דבלא"ה ע"כ דר"ש לית ליה הך דרשא דמכם להוציא את המומר דהא מסקינן התם דהאי מומר היינו מומר לכל התורה כולה. ולכאורה נראה ברור דלא איצטריך קרא למעוטי אפילו בעולה דמסברא פשיטא לן בכולה תלמודא דזבח רשעים תועבה (וכ"כ ג"כ בעל משנה למלך) אע"כ דהא דאיצטריך מכם להוציא את המומר היינו לבתר דכתיב מן הבהמה לרבות פושעי ישראל אפילו במומר לכל התורה חוץ מעכו"ם ולחלל שבת וכי היכי דלא נימא דמרבינן מרבויא דמן הבהמה מומר לכל התורה כולה אפילו לעכו"ם ולחלל שבתות מש"ה איצטריך מכם למעט מומר לכל התורה כולה ממש או מומר לעכו"ם כיון שכן דהך מיעוט דמכם היינו דוקא לבתר דמרבינן פושעי ישראל מריבויא דמן הבהמה א"כ ע"כ דר"ש לא איצטריך ליה מכם להוציא את המומר כיון דלא דריש ריבויא דמן הבהמה להביא פושעי ישראל אלא דמפיק לה למעט רובע ונרבע כדאיתא להדיא בסוגיא דתמורה ברפ"ו ע"ש. נמצא דלפמ"ש אין מקום לכל קושיות התוס' בדיבור זה וממילא נמי דאין מקום למה שהקשו התוספות בסמוך בד"ה הא קנייה ביאוש עליה דרבי יוחנן כיון דר"י משמיה דרשב"י אמרה ור"ש נמי בלא"ה שמעינן ליה במרובה דדריש משכבו למעט גזול ולא גנוב ומטעם יאוש נגעו בה וכמו שאבאר עוד לקמן בזה. והנלע"ד בזה בכוונת התוספות דלא הוי גרסי בגמרא בהך מימרא קמייתא רבי יוחנן משום רשב"י אלא רבי יוחנן לחוד או אפילו את"ל דגרסי הכי אפ"ה משמע להו דלא אמר משום רשב"י אלא הך טעמא דמצוה הבאה בעבירה אמתניתין דלולב הגזול אבל הך דרשא דוהבאתם גזול לאו משמיה דרשב"י אמרה אלא משמיה דנפשיה אלא שכל זה דוחק שאין זה סוגיית הש"ס דרשב"י שהוא תנא יתרץ טעמא ולישנא דמתני' אלא אדרבה עיקר מילתא דרשב"י היינו הך דרשא דוהבאתם גזול. ולפ"ז איפכא שמעינן דרבי יוחנן משום רשב"י אמרה להך דרשא וליה לא ס"ל אלא מצוה הבאה בעבירה מדוכתא אחרינא שמעינן לה והאי דרשא דגזול דומיא דפסח וחולה רבי יוחנן איפכא דריש לה דמהכא שמעינן דיאוש אינו קונה כמ"ש שם התוס' בדיבור הסמוך דהכי אמר רבי יוחנן בפרק הגוזל וכיון דאשכחן לעולא תלמידו דר' יוחנן שם בפרק מרובה דקאמר להדיא מניין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח דלית להו תקנתא א"כ בפשיטות אית לן למימר דרבי יוחנן נמי מהכא יליף לה דיאוש אינו קונה והאי דהכא משום רשב"י אמרה והנלע"ד כתבתי ודו"ק היטב ועיין עוד בסמוך:

בגמרא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש נראה לי דהא דקאמר הא קניא ביאוש בכדי נקטו דהא אפילו אי הוי אמרינן דיאוש אינו קונה דלית לן שום ילפותא מן התורה שיקנה א"כ כ"ש דלא הוי איצטריך הך היקישא דגזול דומיא דפסח דבלא"ה ממעטינן ממכם כיון דלאו דידיה הוא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש אלא משום דרבי יוחנן או רשב"י בעי למילף הך סברא דמצוה הבאה בעבירה אליבא דכ"ע אפילו למ"ד דיאוש קונה דפלוגתא דתנאי היא בפרק הגוזל אפ"ה מוכח שפיר דלא מהני יאוש לענין קרבן או לענין מצוה משום מצוה הבאה בעבירה ומכ"ש למ"ד דיאוש אינו קונה א"כ ע"כ הך היקישא היינו לענין יאוש ושינוי השם כמ"ש התוספות:

ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דהאי היקישא רשב"י הוא דמסיק לה א"כ א"ש טובא דמגופא היקישא דקרא שמעינן להך מילתא דר"ש דס"ל דבגזול שייך יאוש טפי מבגנוב והיינו מדכתיב והבאתם גזול אע"ג דגניבה שכיח' טפי אע"כ דקרא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא גנוב דסתם גניבה לאו יאוש בעלים הוא ולא קרינן ביה מכם אלא אפילו גזול דסתם גזילה יאוש בעלים הוא וקרינן ביה מכם אפ"ה אסור משום מצוה הבאה בעבירה. ואע"ג דבמרובה מוקמינן הך פלוגתא דר"ש ורבנן דגנב וגזלן גבי עורות ב"ה ודאיכא שינוי השם בהדה היינו אליבא דרב יוסף דאמר התם דיאוש אינו קונה ומשום מילתא דרבנן מוקי לה בהכי משא"כ אליבא דר"ש כבר כתבתי בסמוך דכיון דבר"פ הגוזל משמע דלחד תנא אליבא דרבי שמעון אפילו שינוי החוזר לחוד קונה א"כ ע"כ דהך פלוגתא דגנב וגזלן בעורות של ב"ה היינו לענין יאוש לחוד בלא שינוי כן נראה לי נכון ודו"ק ועיין בחידושינו בפרק מרובה ושם הארכתי יותר:

בתוספות בד"ה הא קנייה ביאוש כו' משמע דקסבר ר' יוחנן כו' עס"ה כבר כתבתי בסמוך ליישב קושית התוספת בכמה דרכים אלא דבלא"ה הוכרחו התוספת לכל השקלא וטריא דידהו משום דבלאו האי דשמעתין קשיא להו נמי דעולא אדעולא ממימרא דידיה במרובה ובהגוזל ובפ"ק דהנזקין. ובאמת כבר כתבו התוס' במרובה ככל מ"ש כאן בדבריהם והאריכו יותר וכ"כ ג"כ בפרק הניזקין ומה שיש לדקדק בדבריהם תמצא בחידושינו דגיטין בפרק הניזקין ובפרק מרובה ע"ש ותמצא נחת במ"ש ליישב קושיית התוספות דהתם ודהכא ועיין עוד לקמן בדף הסמוך גבי כשורי דמטללתא:

בגמרא אמר ריב"נ אמר שמואל ל"ש אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. וכתבו התוס' הכא דוקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה עכ"ל. נראה דכוונתן בזה משום דלית לן למימר דשמואל פליג אכמה תנאי דאית להו מצוה הבאה בעבירה. אלא דאכתי קשיא לי הא בהך ברייתא דהרי שגזל סאה מחבירו שהביאו התוספת בד"ה משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה משמע להדיא דאפילו לענין ברכה שהיא מדרבנן סבר האי תנא מצוה הבאה בעבירה והאיך פליג שמואל עליה כיון דלא אשכחן שום תנא דפליג וליכא למימר דלענין ברכה שייך טפי מצוה הבאה בעבירה דא"כ אכתי בלולב גופא האיך מכשיר בי"ט שני הא איכא ברכה ולקמן בס"פ לולב וערבה אשכחן להדיא דשמואל סובר דמצות ברכת לולב כל ז' והנראה בזה דלהתוספת אין ה"נ דלא מכשיר שמואל אלא בדיעבד שיוצא בו אבל לעולם אינו מברך עליה אלא שנראה דוחק דהא סתמא קאמר. ועוד דאכתי לשון מתוך שיוצא בשאול אינו מדוקדק. ולולי דברי התוספת היה נראה לי לפרש בענין אחר דודאי שפיר מצי סבר שמואל מצוה הבאה בעבירה אפילו בדרבנן אלא שסובר דלא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא היכא דאי אפשר לעשות המצוה אם לא ע"י העבירה דכה"ג כתבו התוס' לעיל בשמעתין אלא דשמואל מיקל יותר דבגזלן גופא נמי לא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא היכא שצריך לכוין לקנות הלולב והיינו בי"ט ראשון כיון דשאול פסול א"כ ע"כ א"א לו לצאת בשל חבירו אם לא שנתכוין לקנותו מש"ה הוי מצוה הבאה בעבירה משא"כ בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול וא"כ הרי אין צריך לכוין לשם קנייה דאפי' אם היה נוטלה ע"מ להחזיר לאלתר יוצא וא"כ אין המצוה באה ע"י עבירה שמתכוין לקנותה מש"ה קאמר דיוצא נמי בגזול ועיין מ"ש בפ"ק דף ט' בלשון התוספת ד"ה האי מיבעיא ליה למעוטי גזולה דלפי דברינו אלה נתיישב שם קושיית התוספת ודו"ק:

בגמרא אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא קמ"ל ופרש"י קמ"ל דעד דשמעינן דמייאש לא קני ליה כו' עכ"ל. נראה דהא דלא ניחא ליה לרש"י לפרש בפשיטות יותר משום דיאוש לא קנה מדאורייתא כדאמר רבא גופא להדיא בפרק מרובה מניין דיאוש אינו קונה שנאמר קרבנו ולא הגזול כו' ע"ש אלא משום דלחד לישנא התם הדר ביה רבא ממאי דקאמר מעיקרא התם דקרבנו ולא הגזול היינו דגזל קרבן דחבריה משום דסבר יאוש קונה ולאידך לישנא דהתם חד מינייהו רב פפא אמרה וא"כ משמע דלעולם סבר רבא דיאוש קונה מש"ה ניחא ליה לרש"י לפרש מילתא דפסיקא דהא דקאמר רבא קמ"ל היינו לאשמעינן דסתם גזילה יאוש בעלים הוא אף על גב דהך מילתא נמי פלוגתא דר"ש ורבנן היא בפרק מרובה ובפרק הגוזל מ"מ הא שמעינן ליה לרבא בהדיא בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ב) דאמר דלית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא ע"ש כן נראה לי ודו"ק:

תוס' ד"ה משום כו' וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה זהו אינו קושיא כ"כ די"ל דצריך ליתן טעם לשמואל דלא ס"ל למצוה הבאה בעבירה ועכ"פ ביו"ט ב' דרבנן דמ"מ אשירה פסול משום כתותי וכו' ועדיפא יש להקשות דלמה לי קרא מן הבקר להוציא הנעבד תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה:

גמרא משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה כתבו בתוס' כאן (ד"ה הא קניה) למ"ד יאוש כדי קנה אם גזל בהמה והקדישה לא הוי מצוה הבאה בעבירה דבעידן המצוה דהיינו ההקדש כלתה העבירה, וכן כתבו בגיטין ובב"ק. קשה לי, ממה דדימה בירושלמי הקורע בשבת דיצא ידי קריעה (הביאו הב"י יו"ד סי' ש"מ) להמוציא מצה מרה"י לרה"ר דיצא ידי מצה משום דאין גופא עבירה, והשתא מה זה דמיון הא במצה בעידן המצוה היינו אכילתה כבר כלתה העבירה דהוצאה, משא"כ בקורע בשבת על מתו בעידן המצוה היינו הקריעה ישנה להעבירה.

ואולי י"ל דראיית הירושלמי מהמוציא מצה בפיו מרה"י ובלעו ברה"ר בדרך הליכתו דבעידן קיום המצוה דהיינו שעת בליעתו נגמר העבירה, דבליעתו זה הנחתו (עי' בשבת דף קב ע"א תוס' ד"ה והוציאו):

גמרא משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, (מש"ה לולב הגזול פסול ביו"ט שני) הקשו בתוס' לקמן דפסלינן לולב של אשירה משום דמכתת שיעוריה, תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. וקושייתם אינה כ"כ חזקה די"ל דצריכין לטעמא דכתותי מכתת שיעוריה לשמואל דלא ס"ל מצוה הבאה בעבירה עכ"פ ביו"ט שני דרבנן, והו"ל למנקט קושייתם בחזקה יותר, דאמאי אשירה דנכרי קודם ביטול כשר לרוב הפוסקים ביו"ט ב' הא הוי מצוה הבאה בעבירה, וגם זה יש ליישב בקל. מיהו הא קשיא טובא לפי סברתם בקושייתם הי"ל להקשות דלמה לי קרא מן הבקר להוציא הנעבד תיפוק ליה דפסול משום מצוה הבאה בעבירה:

מַאי דִּכְתִיב (ישעיה סא, ח) "כִּי אֲנִי הֳ' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָּזֵל בְּעוֹלָה ". הא דנקיט 'עוֹלָה' פירש מהרש"א והרי"ף לרבותא משום דכולה כליל עיין שם. ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בזוהר הקדוש פרשת בא גבי איוב דכתיב ביה (איוב א, ה) 'וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם' שאם היה מקריב שאר קרבנות שאוכלים מהם ועל ידי כך יש חלק לסטרא אחרא בם לא היה השטן מקטרג בו, אך בשביל שהקריב עולות שכולם כליל ואין יוצא מהם חלק לסטרא אחרא מצד פסולת האכילה על כן נתקנא וקטרג בו, עיין שם. ולפי זה אדם שמביא קרבן עולה מן הגזל אפשר שיתנצל ויאמר לכך הבאתי מן הגזל כדי שיהיה בה חלק לסטרא אחרא ולא תקטרג כאשר היה באיוב, ולכך בא הכתוב לפרש 'אֲנִי הֳ' אֹהֵב מִשְׁפָּט' כלומר אפילו שהעולה כולה כליל ואם יביאנה מן הגזל יש לו פתחון פה של התנצלות קצת לומר לכך הביאה מן הגזל כי ירא מקטרוג הסטרא אחרא עם כל זה אני שונאה ואיני מקבל התנצלות עליה. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב ש"ש דף כ"ט דהעולה שהיא כולה כליל ואין הנאה לאדם ממנה ניתנה כנגד הלאוין והשלמים שיש לאדם הנאה מהם נתנו כנגד העשין עיין שם. ובזה ניחא דנקיט 'גָּזֵל בְּעוֹלָה' כי הגזל הוא מן הלאוין והעולה כנגד הלאוין מה שאין כן שאר קרבנות שיש לאדם הנאה מהם המה כנגד העשין. ומה שעשה המשל בְּמֶכֶס לרבותא לומר אפילו אם הוא גוזל בשב ואל תעשה שאינו נוטל ונותן לכיסו כענין המבריח מן המכס שהוא גוזל בשב ואל תעשה.