מסכת סוכה דף כ״ה עמוד ב׳

הכי גרסינן בברייתא בסיפרי ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהוא ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולין היו ליטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא מי היו טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח שנאמר ולא יכלו וגו':

ואם נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו שרף אלעזר את הפרה שיזו על טמאי מת שבהן לעשות פסחיהן בטהרה כדאמר במסכת גיטין (דף ס.) שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן ופרה אדומה אחת מהן ובאחד בניסן הוקם המשכן והוא ח' למלואים כדקיימא לן (שבת דף פז:) אותו היום נטל עשר עטרות ובו מתו נדב ואביהוא הלכך מראש חדש ועד הפסח היו יכולין ליטהר וקרא אמר ולא יכלו ונושאי ארונו של יוסף נמי כבר עברו עליהם עשרה חדשים ויותר שלא נשאוהו משחנו בהר חורב בראש חדש סיון כדכתיב (שמות י״ט:א׳-ב׳) ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו משם עד עשרים באייר של שנה הבאה דכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל וגו' ויסעו מהר ה':

טמאי מת מצוה לאו מת מצוה דווקא קאמר דאפי' מתיהן נמי מת מצוה קרי להו דמצוה להתעסק בהן כגון האמורים בפרשת כהנים (ויקרא כא) שהכהן מטמא בו:

שחל שביעי שלהן ואע"ג דחזו לאורתא לא אישתרו דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכל מקום שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואף על פי שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא:

דלא מטא זמן חיובא כשנטמאו עדיין לא הגיע זמן אכילת פסח:

אבל קריאת שמע דמטא זמן חיוב' בתוך החופה והוא ראוי לכך אימא ליחייב:

אבל פסח דבכרת הוא אימא לא יטמאו במת כל שבעה לפני הפסח:

צריכא למיכתב ביום ההוא לאשמועינן דנטמאו תוך שבעה דעוסק במצוה פטור מן המצוה:

מישאל ואלצפן היו וא"ת ולמאן דאמר פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב.) דשריפה ממש הואי שנשרפו גופיהן וכן נמי דריש בתורת כהנים אקרא דותאכל אש אותם אמאי נטמאו וי"ל דשמא שלדן היתה קיימת כאילו נשרפו על גבי קטבלא כדאמר פרק המפלת (נדה דף כז:) מת שנשרף ושלדו קיימת טמא:

שחל שביעי שלהן בערב הפסח מכאן קשה להא דא"ר לוי בשילהי הניזקין (גיטין דף ס. ושם) ח' פרשיות נאמרו באותו יום שהוקם המשכן וקא חשיב פרשת טמאים ופירש שם בקונט' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו' ולא יתכן כדמוכח הכא שהיה בערב הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן ואפילו לר"ע לא יתכן לפי הספרים דגרסינן בפסחים בפ' האשה (דף צ:) רב סבר לה כר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח ומיהו אותה גירסא ליתא אלא ר' יצחק גרס התם ונראה לפרש פרשת טמאים דשרץ ונבלה וזב וזבה ונדה לפי שהוצרכו ליזהר על טומאת מקדש וקדשיו:

משום דלא מטא זמן חיובא ואין להקשות מהא דדרשינן בריש טבול יום (בזבחים דף ק. ושם) דהולך לשחוט את פסחו מטמא למת מצוה מולאחותו אפי' לאחר חצות דמת מצוה שאני והא דדייק הכא מברייתא דקתני למת מצוה נטמאו לא מת מצוה ממש אלא כלומר לקרובים כדפירש בקונטרס ולאחר חצות הוא דאינו מטמא כדקתני התם אמרת לא יטמא אבל קודם חצות יטמא כדקאמרינן התם ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו אבל קשה (לרבה) דאמר התם אידי ואידי לאחר חצות כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו אלמא מטמא לקרובים אפי' היכא דמטא זמן חיובא זמן הפסח מאחר שלא שחטו וזרקו עליו ואין לומר דהיא גופא ילפינן מחתן דפטור מק"ש דדלמא שאני ק"ש דלית ביה כרת כדקאמר הכא ולא אתי מיניה פסח דאיכא כרת ומטיא זמן חיובא:

אין שמחה אלא בחופה משמע מכאן דאם יצא חתן מחופתו אפי' כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר דאין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון דאין שמחה אלא בחופה ובפ"ק דכתובות (דף ז: ושם) אמרינן נמי מברכין ברכת חתנים בבית חתנים משמע דוקא במקום חופה דהוא בית חתנים ומיהו אין ראיה משם דדלמא לאפוקי מדרבי יהודה קא אתי דאמר אף בבית האירוסין מברכין אותה וצריך לדקדק מה היא חופה דאי במקום שברכו תחלה ברכת נישואין קרי ליה חופה פעמים שאפי' ברחוב העיר מברכין אותה כשהעם מרובין ואין יכולין ליכנס בבית אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה:

וחייבין בק"ש כדפירש בקונט' דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון ויכולין ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון:

דברי ר' יוסי הגלילי ר' יהודה אומר מישאל ואלצפן היו שנשאו נדב ואביהוא. ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולין היו ליטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא קוברי מת מצוה היו וחל שביעי שלהן להיות ערב פסח שנא' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. מכלל המתעסק במצוה פטור מן המצוה האחרת. ושנינן צריכא זו וזו.

דאי אשמעינן גבי פסח כו'.

אמר רב זבדא משמיה דרב אבל חייב בסוכה ולא דמי למצטער דהוא פטור מן הסוכה.

ת"ר חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטור מן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה וחייבין בקריאת שמע משום ר' שילא אמרו חתן פטור וכל השושבינין וכל בני החופה חייבין.

אלא קוברי מת מצוה היו פירוש לאו דוקא מת מצוה ממש קאמר שאין לו קוברין אלא קרובים של מת קרי מת מצוה לפי שמצות עשה ליטמא בקרובים דנפקא לן מדכתיב לה יטמא:

אמר ר׳‎ אבא בר זבדא אמר רב אבל פטור מן התפלין כו׳‎ והתם במסכת משקין מייתינן מהאי קרא גופיה דאסור להניח תפילין את הוא דמחייבת הא כ״ע פטירי והתם אמרינן הא כ״ע אסירי וכלה חדא היא אלא דרב לא אמר אלא פטורי וכיון דפטור אסור הוא בהן משום קדושתן איכא דמידק הא דאמרינן במסכת משקין מנין לאבל שהוא אסור בשאלת שלום ושהוא אסור בדברי תורה שנאמר האנק דום משמע דגמרינן מינה ואמאי לא אמרינן כי הכא דאיהו הוא דאסור כ״ע שרו וי״ל כיון דאכתי לא א״ל מתים אבל לא תעשה דהכי סדורא דקרא האנק והתאבל כאבלים להיות דומם משאלת שלום ודברי תורה אבל בשאר דברים לא תעשה. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא שהרי הקב״ה מונע היה ליחזקאל ומיקל בעניני אבלות כלומר שלא היו ראוין לנהוג אבלות בפרהסיא ובמ״ש לו לנהוג אבילות יש לו ללמוד ממנו דכ״ע פטורי אבל במה שחייבו לנהוג אבלות אין לנו להחמיר עליו מה שהקל ופטור:

וה״מ ביום ראשון פירוש וה״מ דמיפטר ביום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה אבל בשאר ימים לא מיפטר כוליה יומא דהא מקצת שני חייב וליכא לפרושי וה״מ דאסור ביום ראשון דמשמע דתו לא מיתסר דהא נמי במקצת יום שני חייב כדאמרן אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפלין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין נמצא שבמקצת שני מחייבו ומקצתו אסור בהם וכיון דמחייב במקצת יומא שפיר מצי למימר דלא מפטר אלא ביום ראשון אבל לא מצינן למימר לענין איסור דמיתסר ביום ראשון בלחוד כיון שיש גם כן איסור במקצת יום שני. ומה שכתב רי״ד ז״ל ומסקנא אינו אסור אלא יום ראשון בלבד לא ידענו מנין בא לא דמהכא ליכא למשמע מינה הכי כדפרישנא ושמא דעת רבינו ז״ל שהלילה של יום שני שהוא אינו מניח תפילין עולה לו למקצת היום ואע״פ שהלילה אינו זמן תפילין ולפיכך אמר רבינו ז״ל שאינו אסור אלא יום ראשון לפי שאין מניחין תפילין בלילה והלילה עולה לו למקצת שני והוא מותר בהם יום שני בשחרית וכן כתב בפירוש דבריו רבינו הגדול ז״ל בספר תורת האדם. הא דאמרינן באבל רבתי דמיבעי ליה ליתובי דעתי׳‎ פירש מורי נר״ו שכך ראוי שלא לפוטרו מן הסוכה כדי שיתנחם ומייתב דעתיה לה משא״כ בצערא דעלמא לא מיתבא דעתיה:

אמר רב חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מן הסוכה כל שבעה משום דבעו למחדי וליחדו בסוכה אין שמחה אלא בחופה. פי׳‎ ואפילו באותו בית עצמו כי הכא שאע״פ שאפשר לעשות סוכה בבית עצמו מיפטרי מהאי טעמא. ומהא שמעינן שאין אומרים ברכת חתנים ואפילו ברכת אשר ברא אלא בחופה ואע״פ שהחתן והכלה שם ואפילו באותה חצר עצמה כדכתיבנא אבל שהשמחה במעונו אומרים דהא איתיה מכי רמו שערי באסינתא דליכא חופה ובלבד שהחתן או הכלה או הארוס או הארוסה שם שבשבילם השמחה וכדכתיב בפ״ק דכתובות וי״א שאפילו שבע ברכות אומרים במקום שיושבים חתן וכלה אע״פ שאינו מקום חופה ולא אמרינן אין שמחה אלא בחופה אלא למעוטי שאין אומרים שבעה ברכות בארוסין. תוספות:

וליכלו בסוכה וליחדו בחופה אין שמחה אלא במקום סעודה אבל בחופה איתא אפילו שלא בשעת סעודה כדברירנא התם:

וליעבדו חופה בסוכה פירוש שיפסיקו בטלית בנתים שאין צורך לעשות שם כילה הפוסלת בסוכה שאין חופה אלא במקום יחוד חתן וכלה כדכתיבנא התם:

א״ר זירא אנא אכלי כו׳‎ ולית הלכתא כותיה ובירושלמי אמרו שהשושבינין חייבין והיינו כשחוזרין לבתיהם לישן שם בלילה או כשאוכלין שם דומיא דשלוחי מצוה שחייבין בסוכה כשהן פנוין ואין להם עיכוב למצותם כדבעי׳‎ למימר קמן:

ת״ר חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבים בק״ש פרש״י ז״ל דלא ס״ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולפיכך חייבין בק״ש והא דפטורין מתפלה ותפילין משום דבעו כונה ולאו בני כונה נינהו אבל חנניא בן עקיבא סבר דעוסק במצוה פטור מן המצות וכ״ת והא אבל דלאו בר כונה ואפ״ה חייב בכל המצות דאיבעי ליה ליתובי דעתיה וי״ל דהתם נמי בתפלה ותפילין פטור שאינו בן כונה ול״נ. והנכון דהאי תנא סבר דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולפיכך פטורין מתפלה ותפילין דבעי כונה טובא ולא אפשר לקיימן שתיהן ולא מחייבי ליתובי דעתייהו כיון דטרידי במצוה אבל בק״ש חייבים דלא בעו כונה אלא פסוק ראשון ואפשר לקיימן שתיהן ורש״י סבר דחתן אף בק״ש לא מצי לכווני ואע״פ ששנינו חתן פטור מק״ש התם משום טירד׳‎ דבעילה אבל הכא לבתר בעילה כל שבעה קסברי רבנן שאין שמחת חופה מעכבתו מק״ש והלכתא כרבנן ולפיכך הביאה רי״ף ז״ל דאלו לפרש״י לאו הלכתא היא. ומה שאמרו בברייתא דר׳‎ חנניא בן עקיבא דברי רבי יוסי בן הגלילי לאו למימרא דרבי חנניא הוא דמודה ליה ואידך תנאי פליגי עליה דודאי ליכא תנא דפליג בהא אלא לפי שהכריזו בה לפטור כל העוסקים במלאכת שמים אמרו כן:

אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין ביום ראשון וכבר ביארנוה במסכת מועד קטן ולנדון שלפנינו למדת שהאבל חייב בסוכה ואע"פ שהמצטער פטור דוקא בצער שמחמת הסוכה שאי אפשר לו להפקיעו אבל צער עצמו היה לו ליישב את דעתו וי"מ אותה דוקא בשקבר את מתו ומ"מ לגדולי קדמונינו אשר בנארבונאה ראיתי בתשובת שאלה אף במתו מוטל לפניו הואיל ואין אבלות חלה עליו כלל ולא שום אנינות ואין לבי מתישב בה שהרי מ"מ מתעסק במצות קבורה הוא ואם אמרו במסכת ברכות שאם היה מתו מוטל לפניו בשבת אוכל בשר ושותה יין וחייב בכל המצות שבת שאני שאין בו טרדת קבורה אבל [במקום] שטרדת קבורה עליו ודאי פטור הוא:

טמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח אף על פי שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב שהרי טמא מת אינו מחוסר כפרה אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני אבל הנוגע בנבלה או בשרץ אין לו אלא טומאת יום [אחד] טובל ושוחטין עליו ואוכל לערב כמו שיתבאר במקומו:

חתן וכל שושביניו וכל בני חופה פטורים מן הסוכה והרי צריך הוא לשמוח עם חביריו וחביריו עמו ואין שמחה אלא בחופה וטעם הפטור בכאן מדין עוסק במצוה ואע"פ שבענין קריאת שמע לא פטרנוהו מדין עוסק במצוה מ"מ קריאת שמע זמנה קבוע וקצר אבל שמחה אין לה זמן ואע"פ ששחרית וערבית אינו זמן שמחה מ"מ הואיל ועצמו של יום פטורין נעשה מעיקרו פוטר ברשות ואין מטריחין שמא תאמר ישמח בסוכה ויאכל בסוכה אין שמחה אלא במקום סעודה וסעודת חתן אין בה זמן קבוע שכל היום באים לשמח זה אחר זה והוא רוצה להאכילם ושמא תאמר יעשה חופה בתוך הסוכה אי אפשר שצער הוא לחתן להתלקט בסוכה אחת עם כל חבורתו ואם רצה לאכול בסוכה ולשמוח שם יפה הוא עושה וכמו שאמרו ר' זירא אכיל בסוכה וחדי בסוכה ואף לכתחילה מורין לו כן וכמו שאמרו בתלמוד המערב ר' מונא הוה שושביניה דר' יעקב אתא שאיל לר' [יוסי] אמר ליה [איזיל] דמיך גו מטללתך ויש גורסין כאן ר' זירא הוה אכיל בסוכה וחדי בחופה וכן המנהג וממה שאמרו כאן אין שמחה אלא בחופה כתבו רבים שסעודה שהחתן אוכל בה אפי' עשאוה אחרים לכבודו או אף שהוא עצמו עשאה אין מברכין בה ברכת חתנים שאין ברכת חתנים אלא במקום שמחה ואין שמחה אלא בחופה אבל שהשמחה במעונו אומרין כל שהיא נעשית לכבוד החתן שהרי אומרין אותו קודם שתהא שם חופה מכי רמי שערי באסיתא הא כל שלא נעשית בשבילו כגון סעודת מילה שהחתן קרוי לשם אין אומרין שם אפי' שהשמחה במעונו ויש נוהגין שמאחר שאף בסעודת מילה היה ראוי לאמרו אי לאו מישום צערא דינוקא כל שהחתן לשם מחזירין אותה לדינה וכן כתבוה קצת חכמי האחרונים שבנארבונאה וחתן האמור בשמועה זו פירושו שכנס ערב הרגל שאלו ברגל אסור לכנוס שאין מערבין שמחה בשמחה:

חתן ר"ל שכבר כנס ואין בו דין עוסק במצוה אעפ"כ הוא וכל השושבינים וכל בני חופה כל שבעה פטורים מן התפלה ולא מדין עוסק במצוה שהרי כבר כנס וכן לא מדין שמחה שתפלת שחרית עדיין לא הגיע זמן שמחה ובערבית כבר עברה אלא מפני שהתפלה צריכה כוונה יתרה ואינה מצויה להם וכן פטורין מן התפילין מפני שצריך להזהר בהם בהם ביותר ושלא יסיח דעתו מהם וחייבים בקריאת שמע שאינה צריכה כוונה כל כך אלא בפסוק ראשון ומ"מ חתן עצמו פטור ולא כל שבעה אלא מקצת הימים כמו שביארנו במסכת ברכות ומה שאמר ר' שילא חתן פטור והשושבינים ובני חופתו חייבים פירושו על קריאת שמע ולא חדש בה אלא שהחתן פטור כל שבעה בקריאת שמע ואין הלכה כדבריו וי"מ בה דרכים אחרים ואין צורך בהם לענין פסק:

בד"ה שחל ז' שלהן בע"פ כו' ואפילו לרבי עקיבא לא יתכן לפי הספרים כו' ומיהו אותה גירסא ליתא אלא ר' יצחק כו' עכ"ל לאותה גירסא דוקא דלר' עקיבא חל ז' שלהן בע"פ דהשתא אפשר דלא נטמאו מישאל ואלצפן בר"ח קאמרי התוס' דא"כ לא יתכן דנאמרה פ' טמאים בר"ח קודם שנטמאו אבל בשמעתין דלא קאמר שחל ז' שלהן בע"פ אלא דנטמאו בר"ח כדקאמר ר"י והלא כבר היו יכולין לטהר דהשתא שפיר מצינן למימר דנאמרה פ' טמאים בר"ח שבו ביום נטמאו מיהו בפרק הנזקין הקשו התוס' ודחו פ"ה (נמי) מר"י הגלילי דקאמר דנטמאו בארונו של יוסף והיינו משום דמשמע להו התם דכיון דמקודם ר"ח נמי היו טמאים לא היה זמן לאומרה פרשת טמאין בר"ח משא"כ לר"ע דבר"ח נטמאו ודו"ק:

רש"י ד"ה טמאי מת מצוה וכו' שהכהן מטמא בו עיין טורי אבן ר"ה דף טז ע"ב ד"ה חייב אדם:

רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר אִם נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ, כְּבָר הָיוּ יְכוֹלִין לִטָּהֵר! קשה רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא מה יענו לקושיא זו של רבי יצחק? ולמה לא נטהרו כיון דידעי דצריך להקריב קרבן פסח? והנה לרבי יוסי הגלילי נראה לי בס"ד דידוע אותה שנה חל ערב פסח בשבת כי אותה שנה היה ראש חודש ניסן באחד בשבת וכמו שאמרו רז"ל שהיה ראשון למעשה בראשית ולכן נושאי ארונו של יוסף לא נטהרו בשביל קרבן פסח כי עדיין לא ידעו דקרבן פסח דוחה שבת וחשבו דאותה שנה כל ישראל לא יקריבו קרבן פסח, כי עדיין לא למדו דין זה מפי משה רבינו ע"ה ולא נודע להם דין זה אלא עד סמוך ליום עשרה בניסן שצוה להם שיכינו בעשור לחודש, על כן אמרו למה להם להטהר ולזרוק עליהם אפר פרה בכדי דקרבן פסח לא יש עתה בשנה זו והם מוכרחים להטמא במסע אשר יסעו לשאת ארונו של יוסף, וכאשר היה באמת שנסעו מאותו מקום ביום עשרים לחודש אייר. אך תירוץ זה יבא נכון לרבי יוסי הגלילי דסבירא ליה נושאי ארונו של יוסף היו שהם מוכרחים ליטמא אחר כך, אך לרבי עקיבא דסבירא ליה מישאל ואלצפן היו, קשה אפילו אם חשבו דקרבן פסח אינו דוחה שבת ולא יקריבו באותה שנה עם כל זה היה להם ליטהר בלאו הכי דאין להם אחר כך טומאה הכרחית וצריכין הם לטהרה כי אי אפשר שישארו טמאים על חנם? ונראה לי בס"ד לתרץ לדעת רבי עקיבא והוא דנדב ואביהוא לא קברו אותם במדבר הסמוך להר סיני שהוא היה מקום חנייתם באותו זמן אלא קברום בהר ההר שבו נקבר אהרן הכהן ע"ה בשנת הארבעים וקבורתם שם היתה על פי הדיבור בפירוש או על פי רוח הקודש של משה רבינו ע"ה שידע ששם יקבר אהרן ויש נחת רוח לצדיקים בדבר זה שיהיו הבנים קבורים סמוכים לקבורת אביהם וכן שמעתי מקודם כמה שנים שיש קבלה ביד העולם דנדב ואביהוא נקברו בהר ההר סמוכים למערת אהרן הכהן ע"ה. ולפי זה יש לומר דמישאל ואלצפן לא היו יכולים להטהר כיון דנשאו את נדב ואביהוא למקום רחוק שנשאום ביום ראש חודש ניסן או למחרתו ואחר שחזרו למחנה ישראל לא נשאר שבעת ימים קודם יום י"ד ניסן כדי שתגמר טהרתם ויקריבו קרבן פסח.