מסכת שבת דף צ״א עמוד א׳

מהו דתימא כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו:

בטלה לו מחשבתו ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה:

קמ"ל דכל העושה סתם על דעת הראשונה עושה ובחשיבותיה קמא קאי:

כל שהוא תנן וסתם משנה רבי מאיר:

לאפוקי מגרוגרת דשאר אוכלין:

אלא מעתה דמתני' בדעתיה תלינן כדקאמרת משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא:

חישב להוציא כל ביתו בהוצאה אחת דלא אחשבה אלא אם כן הוציא כולה כאחד:

הכי נמי דכי אפקא פורתא פורתא לא מיחייב:

מתקיף לה רב יצחק פירש בקונטרס דפריך אאביי וקשה דאמאי נטר ליה עד הכא ואומר הרב פור"ת בשם רבינו שמואל דאדרב יהודה אבוה פריך וה"פ כיון דאמרת דמוציא חטה אחת לזריעה חייב אע"פ שאין רגילות משום דבתר מחשבתו אזלינן ה"נ כשחישב להוציא כל ביתו ניזול בתר מחשבתו ולא נחייבנו בפחות כיון דפחות מיכן אינו חשוב בעיניו ומשני התם בטלה דעתו אצל כל אדם דאין אדם שלא יהא חשוב בעיניו פחות מכן אבל הכא יש בני אדם שחשובה להם חטה אחת לזריעה:

או דילמא בתר השתא אזלינן משמע דאי בתר השתא אזלינן ליכא למיבעיא מידי מדקאמר את"ל בתר השתא אזלינן הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו ולא מיבעיא ליה אקמייתא ואמאי אכתי תיבעי ליה אי הוה דיחוי אצל שבת או לא כדבעי בסמוך דהא מיד כשצמקה נדחית וי"ל דדוקא ההיא דבסמוך חשיב ליה דיחוי שנדחית בין משיעור ראשון בין משיעור אחרון אבל הכא דמשיעור אחרון מיהא לא נדחית לא חשיב ליה דיחוי:

אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן משמע דלא מקבל אוכל טומאה בפחות מכביצה ומה שהביא רש"י מת"כ דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא דתניא מכל האוכל שמטמא בכל שהוא יכול יהא מטמא אחרים ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת הוי אומר זה ביצת תרנגולת אומר ר"ת דאסמכתא היא דה"נ מעשר ירק מרבינן בת"כ מוכל מעשר הארץ ולא הוי אלא אסמכתא בעלמא והא דפריך בפרק כל שעה (פסחים ד' לג:) למ"ד משקין מיבלע בליעי מהא דתנן טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורים ואי מיבלע בליעי אמאי טהורים ומוקי לה בענבים שלא הוכשרו לאימת קא מיתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה אתי שפיר גם לפי' הקונטרס דאע"ג דמקבל טומאה בכל שהוא מ"מ בציר ליה שיעורא מלקבל הכשר לפירוש הרב פור"ת דמפרש בשם רש"י בפ' חבית (לקמן שבת קמה.) דאין אוכל מקבל הכשר בפחות מכביצה וטעמא משום דמאשר יאכל נפקא לן לטמא אחרים בכביצה ואהא כתב אשר יבא עליו מים וכן בפרק אלו עוברין (פסחים מה.) גבי בצק שבסידקי עריבה דמפרש אביי כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק בפסח דאיסורו חושבו מצטרף אע"ג דבלא צירוף פחות מכביצה הוה מצי לאוקמי דנגע שרץ בכזית שבסידקי עריבה בפסח דאיסורו חושבו מקבל טומאה בשאר ימות השנה אי קפיד אין אי לא לא אלא דלענין קבלת טומאה עצמה לא נפקא לן מינה מידי דבלאו הכי אסורה משום חמץ להכי נקט לענין לטמא אחרים ומייתי רבינו תם ראיה דאין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה דתניא בפרק אלו עוברין (פסחים מד.) המקפה של תרומה השום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל והא לא הוי כביצה ורש"י ל"ג הכי אלא גריס והא בטל ברובא ומפרש דהכי פריך מקום מגעו אמאי פסול והא בטל שום ושמן אגב מקפה דהא משום הכי קתני ברישא פסל את כולן ואין נראה למחוק הספרים ועוד נהי דבטלי ברישא להחמיר להקל לא אמרינן דבטלי ועוד דלא שייך למימר דבטלי השום והשמן כיון שהן בעין מדקתני לא פסל אלא מקום מגעו ועוד (דתניא בתוספתא) בד"א בזמן שהיא גוש בקערה משמע שהן בעין ואין להאריך ורש"י חזר בו בכריתות (דף כא.) וגבי פרה מיטמא טומאת אוכלין (חולין דף פב.) והא דאמר בפ"ק דחולין (דף כד:) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל לאו דוקא חרדל אלא כלומר מלא ביצים ומשום דבחרדל איכא טובא ראשון ושני כו' ומקבל טומאה מדרבנן נקט ליה:

אי לענין שבת כגרוגרת בעינן הוה מצי למיפרך אמאי נקט זרק ואמאי נקט תרומה ולבית טמא:

כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים כו' אור"י דלהכי נקט זרק דהשתא בהדי הדדי קא אתיין דלא מחייב לענין שבת עד דנח כדאמר בפרק המוציא (לעיל שבת דף פ.) תוך ג' לרבנן בעיא הנחה על גבי משהו אבל מכניס מכי אתי תוך ג' איכא איסור שבת ואיסור טומאה ליכא עד דמצטרף ולא אתון בהדי הדדי ודוקא נקט כזית תרומה דאיכא איסור לאוכלו בטומאה אבל פחות מכזית לא וכן כזית חולין כיון דאין איסור לאוכלו בטומאה לא שייך לומר מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף לענין שבת וא"ת מ"ש כזית תרומה מחצי זית דהא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה כדמוכח בהערל (יבמות דף ג:) דהאוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה וחצי זית נמי הא קי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה (יומא עד.) וי"ל דמ"מ כזית חמיר טפי שהרי זית הוא שיעור ללקות עליו בכל מקום ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא אע"ג דחשיב ללקות עליו זר האוכלו מש"ה לא חשיב בפחות מגרוגרת כיון דאיסור זרות לא בא ע"י הוצאה זו:

פחות מכביצה אוכלין ה"ה דה"מ למימר דאיכא כביצה אוכלין שאין הם צריכין לצירוף וכזית לבד צריך לצירופן א"נ אור"י דנקט דוקא פחות מכביצה אבל כביצה אפשר דאין מצטרף כיון שקודם צירוף כבר מטמא דילמא שבע לה טומאה דבעיא היא בהקומץ רבה (מנחות כד.) גבי עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בכלי ונגע טבול יום בטמא מהו מי אמר שבע לה טומאה ולא נטמא הטהור אע"ג דאם היו שניהם טהורים ונגע טבול יום באחד מהן שניהם טמאין דכלי מצרף מה שבתוכו לקדש השתא דשבע לה טומאה לא מצטריף או דילמא לא אמרי' שבע לה טומאה ומשום דהתם מספקא לן נקט פחות מכביצה:

סליק פרק אמר רבי עקיבא פ"י למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. אימא כגרוגרת להוצאת שבת הא אמור בכמה מקומות במשנה (דף עו) המוציא אוכלין כגרוגרת והרבה כזה ואסמכתא דילה מקרא דכתיב (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ואמרו תאנה כגרוגרת להוצאת שבת וכביצה לענין טומאת אוכלין בתורת כהנים [פ' שמיני] אוכל יטמא מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא * ת"ל אשר יאכל הא אינו מיטמא אלא בכביצה ובפרק יום הכפורים (יומא פ) תניא ר' אומר כל איסורין שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין כו' וטומאת אוכלין מנלן דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר אמר קרא (ויקרא י״א:ל״ד) מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יתר מביצת תרנגולת והזכרנו דבר זה בברכות (ופי אל) משנה במסכת מעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף יז) שנינו כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס ומזון ב' סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלין וכגרוגרת להוצאת שבת וככותבת ליום הכפורים:

ולא תימא בטולי מבטלא למחשבתו אלא כל העושה על דעת מחשבתו ראשונה הוא עושה אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה פי' הני מילי לענין המצניע אפילו הצניע חטה אחת והוציאה [חייב] וההיא דתנן באידך פרקין זרעוני גינה פחות מגרוגרת ותנן זרע קישואין ודלועין ופול המצרי שנים שיעורין דעלמא דלאו למצניעין שאין אדם מוציא נימה אחת לזריעה אבל המצניע אפי' אחת חייב עליה וכל אדם שהוציאו סתם בשלא הצניעו אינו חייב עליו אלא כשיעור אע"פ [שהצניע הראשון] ואינו מתחייב במחשבת הראשון ומתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר אבל אם הוציאו השני מדעת המצניע הראשון חייב ואם הוציא כגרוגרת שהוא כשיעור הוצאה [לאכילה] ומעיקרא היתה מחשבתו לאכילה ונמלך עליה לזריעה או לזריעה ונמלך עליה לאכילה חייב ולא אמרינן צריך שתהא עקירה והנחה בחדא מחשבה ובעיי דרבא לא איפשיטו.

הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה והויא כגרוגרת ונמלך עליה לאכילה בעידנא דעקירה הוה מחייב אמחשבתו ושיעור למחשבתו הואי ובעידנא דהנחה נמי שיעורא היא למחשבתו שבאותה שעה ואילו אשתיק ולא חשיב עליה מחייב אמחשב' דזריעה השתא נמי מחייב הוציא כגרוגרת לאכילה והיתה כשיעור בשעת עקירה וכשצמקה וחסרה נמלך עליה לזריעה דמחייב עליה נמי בשעת הנחה ובתר השתא אזלינן ומחייב אבל אם הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה ועדיין מחשבתו כדהות אע"פ דבעת עקירה יש בה כשיעור כיון שחסרה בין כך וכך מספקא לן יש דחוי אצל שבת או אין דחוי אצל שבת וקיימא בתיקו. ועקר דהא מלתא דכולה עקירה והנחה במחשבה דאיסורא דקאמרינן (לעיל שבת ד' ה' ב') אמר רב ספרא א"ר אמי א"ר יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן [והוציאן] פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ומפרשא נמי בגמ' דואלו נערות.

בעא מיניה רבא מרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו (ורמי) כגון שזרק מרה"ר לרה"י אי נמי מרשו' היחיד לרה"ר ורשות הרבים באמצע [ושאלינן] למאי קא בעי רבא הא בעיי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן שאם הוציא אוכלין פחות מכגרוגרת פטור אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן שאם טימא תרומה פחות מכביצה פטור האי כזית לענין מאי קא מיבעי ליה לרבא ואהדרינן לעולם לענין שבת וכגון שזרק לאותו בית טמא תרומה פחות מכביצה ואיתא התם וזרק עכשיו כזית שהוא משלימו לההוא דאיתיה התם לכביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה קא מחייב עליה נמי לענין שבת ואי לאו דקא מצטרף לענין טומאה ומחייב עליה לא איחייב עליה לענין שבת ומשום דקא מחשב ליה מחייב כי האי דסוף הזורק יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביה"כ ר"מ אומר אם היתה שבת והוציא חייב אמרו לו אינו השם ואמרינן עלה אמאי הא אין דרך הוצאה בכך ומהדרינן כיון דאחשביה מחייב הכא נמי הכין או דלמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן א"ל ר"נ תנינא אבא שאול אמר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת וקא דייק מינה רב נחמן דהא מפיק מן המקדש בשבת שתי הלחם ולחם הפנים אע"ג דמפסיל לענין יוצא בכזית לא קא מחייב לענין שבת בשבת עד דהוי כגרוגרת ואם איתא דכיון דאחשביה מיחייב ואע"ג דפחות משיעור הוה מחייב בשבת על כזית בהוצאת שתי הלחם ולחם הפנים ואהדר ליה רבא הכי השתא התם מדאפקיה חוץ לחומת עזרה איפסיל ליה ביוצא ועדיין לא מחייב ליה לענין שבת כל עיקר עד דמפיק ליה לרה"ר אבל הכא לענין האי בעיא דהוא זרק כזית תרומה לבית טמא להשלים אוכל לכביצה שבת וטומאה בהדי הדדי קא אתיין ולא איפשיט:

מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה וכו' פירש רש"י ז"ל: דאדאביי קאי דאוקי מתניתין בששכח למה הצניעו, ואפילו הכי אזלינן בתר מחשבתו הראשונה. ואינו מחוור. שאם כן היה לו לבעל הגמרא לסדר דברי ר' יצחק אחר דברי אביי ולא יפסיק ביניהם בהא דרב יהודה. ובתוספות פירשו דאהא דרב יהודה אביו קאי, משום דפירש כל שהוא היינו אפילו חטה אחת הואיל ועל ידי מחשבתו אתה מחייבו בדבר שאינו ראוי להוציאו אפילו לזריעה שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, אלא שאנו הולכין לגמרי אחר מחשבתו, אם כן חשב להוציא כל ביתו הכי נמי. ופרקינן התם בטלה מחשבתו אצל כל אדם, כלומר: שאין כח בידו שלא להחשיב מה שהוא חשוב אצל הכל, אבל להחשיב מה שאינו חשוב אצל הכל לטרוח בכך לכתחלה הרשות בידו, כיון שאף השיעור הזה ראוי הוא וחשוב אצל הכל אלא שאין טורחין בכך לכתחלה.

פשיטא זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא קשיא לי, מאי קושיא שהרי דרך התלמוד הוא כן בהרבה מקומות לפתוח בדבר פשוט כדי לשאול אחריו מה שצריך לשאול, ואף כאן מפני שרצה רבא לשאול אחריו הוציא חצי גרוגרת לזריעה. והוציא כגרוגרת לאכילה, עשה להן פתח מזה אע"פ שאינו צריכה, ולמה הוצרך לתת טעם מהו דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה, בלאו הכי ניחא. ובפרקין (צב, ב) תנינן המוציא ככר לרשות הרבים חייב, והא אינה צריכה אלא משום דבעי למיתני הוציאוהו שנים פטורין. וניחא לי דמרא דשמעתא קמייתא ר' נחמן, ואיהו לא בעי הנך בעייתא, אלא רבא הוא דאיבעיא ליה, ומשום הכי אקשינן לר' נחמן, למה ליה לאשמועינן הכי פשיטא.

בהא ד בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו. הקשה הרמב"ן ז"ל, מאי קא מיבעיא ליה, דהא איהו הוא דאמר במסכת מנחות בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות נד, א), כל היכא דמעיקרא הות ביה והשתא לית ביה הא לית ביה, וכל היכא דמעיקרא לית ביה והשתא אית ביה מדרבנן, כי פליגי דמעיקרא הוה ביה וצמק וחזר ותפח, מר סבר יש דיחוי באיסורין, ומר סבר אין דחוי באיסורין, וכיון שכן גבי שבת נמי בדלית ביה ותפח היכי מחייב. ותירץ הוא ז"ל, דהכא בגרוגרת ממש עסקינן, ואמרינן התם שאני גרוגרת הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהיו, וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור, ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשיבא שיעור ואפילו למאן דאמר התם (שם נה, א) גבי תרומה דשיעור הוא. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דמאי שנא שבת מאי שנא תרומה, הא אפילו קודם ששלקה חשבינן ליה התם לענין תרומת מעשר כתאנה מדתורמין גרוגרת על התאנים במנין, ואף על גב דהשתא בציר ליה שיעורא. ולי נראה דאינו דומה שיעור הוצאת שבת לשאר האיסורין, דאילו פגול ונותר וחלב לא חייבה התורה בהם אלא בשיעור אכילה דהיינו כזית, וכיון שכן כל שאין בו כזית אף ע"פ שתפח ונראה ככזית הרי אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית, אבל הוצאות שבת בחשיבותא תליא מלתא, וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו, ועל כן אין שיעור הוצאה אחד לכל הדברים אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא חשוב, עד שהעלו הענין שאפילו מה שאינו חשוב לכל ואין מצניעין כמוהו והצניע המצניע חייב, וכיון שכן אף פחות מכגרוגרת שתפחה ונראה (ככזית) [כגרוגרת] מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב. כך נראה לי.

זרק כזית תרומה לבית טמא מהו ואסיקנא כגון שהיה פחות מכביצה אוכלין וכזית זה מצטרף לכביצה, ומשום דאיסור שבת ואיסור טומאה בהדי הדדי אתיין, ומשום הכי נקט זרק ולא נקט הוציא, דאילו הוציא קדים ליה איסור שבת לטומאה, דכשיצרף ידו למטה משלשה מיד הוה ליה כמונח לענין שבת, ואפילו לרבנן דבעי הנחה על גבי משהו, הני מילי בזורק אבל במעביר לא וכדאמרינן לעיל בפרק המוציא (שבת פ, א), ולענין טומאה לא נטמא עד שנתחבר ממש לאוכלין. ונקט נמי תרומה דאילו חולין לא עבד ולא מידי, שהרי החולין מותרין הן באכילה אף לאחר שנטמאו.

ואם תאמר אע"ג דמצטרף לענין טומאה היאך יתחייב לענין שבת, דהא בעינן עקירה והנחה בדבר חשוב ואילו בהנחה איכא דבר חשוב כיון דמצטרף לאוכלין, אבל בשעת עקירה דלא היה שם אלא כזית אינו חשוב. יש לומר עקירה צורך הנחה היא, וכיון דבשעת הנחתו יהא חשוב, אף עכשיו חשבינן ליה כדבר חשוב, דהא לצורך אותו הנחה עקרה, ודאי חייב, ואילו זרקו לבית טהור פשיטא ליה דחייב הואיל וזר לוקה עליו בכזית גם ראוי לאכילת כהנים, אבל כשנטמא בטל חשיבותו דאף זר אינו לוקה עליה, וכדאמרינן במסכת יבמות בריש פרק הערל (יבמות עג, ב) דהאוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה עליה, וליכא אלא איסור עשה דכתיב (דברים טו, כב) בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה, והיינו דלא בעי לה הכא אלא שזרקו לבית טמא ומשום צירוף אוכלין שבה, והלכך בשעת עקירה ודאי שיעור הראוי לענין שבת הוה ביה, כן תירץ רבנו שמואל. אבל הרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאם מפני שראויה היתה לאכילת כהנים אם כן אף החולין ראוין לאכילת כל אדם, וכן בהא נמי דמשני בלחם הפנים מדאפקיה איפסיל ליה, אכתי קשיא דהא חשיב הוא דזר וכהן לוקין עליו בכזית. ועוד שאם כן כל האוכלין האסורין ליחייב בכזית. ונראה לי שעיקר טעם רבי שמואל ז"ל אינו אלא מפני שהיא ראויה לאכילת כהנים כלומר: מחייבת להם הכתוב ושמרתם את משמרת תרומותי (במדבר יח, א), מה שאין כן בחולין, ועם דברי רבי שמואל ז"ל עלה לנו תירוץ למה נקט כזית, הואיל ואינו מתחייב אלא משום צירופו ואם כן אפילו פחות מכזית, אבל עם דברי הרב ז"ל אינו קשה, דמשום עקירה נקט כזית דפחות מכזית אינו כלום. ועוד יש לומר דדוקא כזית משום דחשיב בעלמא ללקות עליו, מה שאין כן בפחות מכזית, דאפילו לרבי יוחנן דאמר (יומא עג, ב) חצי שיעור דאורייתא איסורא בעלמא הוא דאיכא. ואע"ג דלגבי תרומה טמאה ליכא חילוק בין כזית לפחות מכזית, דאפילו בכזית ליכא אלא עשה כדאמרן, ובפחות מכזית נמי איכא איסורא דאורייתא מדרבי יוחנן דאמר חצי שיעור דאורייתא וקיימא לן כותיה, מכל מקום כיון דבעלמא חמירא כזית ללקות עליו ופחות מכזית לעולם לא, הכא נמי כזית הוי חשוב פחות מכזית לא הוי חשוב.

הא דנקט הכא כגון דאיכא אוכלין פחות מכביצה. ולא אמר דאיכא פחות מכביצה תרומה, מסתברא דאפילו איכא פחות מכביצה אוכלין חולין, והדין נותן דהא תלמודא משום צירוף הוא דבעי, ואפילו על ידי צירוף דחולין מיטמא כזית של תרומה. אבל ראיתי לרבינו האי גאון ז"ל שכתב אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן, שאם טימא תרומה פחות מכביצה פטור, ואהדרינן לעולם לענין שבת וכגון שזרקו לאותו בית טמא תרומה פחות מכביצה ואיתא התם וזרק עכשיו כזית שהוא משלימו לההוא דאיתיה התם לכביצה. ע"כ. ואיני יודע למה הוצרך לפרש כך, דאפילו כזית מקבל טומאה על ידי צירוף ומתחייב הוא עליה משום מטמא תרומה. ומיהו דוקא בשלא היה שם אלא פחות מכביצה אוכלין, שלא ירדה להן טומאה אלא ע"י צירוף הכזית דאז מקבל טומאה אף כזית זה, אבל אם יש שם כביצה אוכלין כבר נטמאו בלא צירוף כזית זה, ואע"פ שנצטרף להם כזית זה לא נתוסף להם טומאה שכבר שבעו להם טומאה, וכיון שכן אין מצטרפין עם זית זה שיקבל טומאה על ידיהם כאילו הוא משיעור הכביצה, ואינו אלא כזית העומד לעצמו שאינו מקבל טומאה ולפיכך נקט הכא פחות מכביצה וכענין שאמרו במנחות בפרק הקומץ רבה גמ' (כד, א) שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו, בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו, מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא, כלומר: שבע ליה טומאה אותו חצי שנטמא כבר ולפיכך אינו מצטרף לטהור לטמאו, ואע"פ שאם היו שניהם טהורין ונגע באחד מהם פשיטא ליה דמצטרף.

מהא דאמרינן הכא למאי אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. שמעינן דאין אוכלין מקבלין טומאה פחות מכביצה, והכי נמי משמע מדתנן במסכת אהלות (פי"ג, מ"ה) אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין, וקתני סיפא (במ"ו) זה הכלל, הטהור ממעט והטמא אינו ממעט, אלמא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים שאילו כן לא היה ממעט.

והא דתניא בספרא (ויקרא יא, לד) מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל שהוא. יש מפרשים אותה בצירוף כלי כגון ההיא דתניא (פסחים מד, א) המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. והא דתניא בפרק קמא דחולין גמרא (כד, ב) הטהור בכלי חרס תוכו אע"פ שלא נגעו כו', נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו האמור לטמא אע"ג שלא נגע, תוכו האמור ליטמא גם כן אע"פ שלא נגע, ואמרינן עלה התם מנא לן אמר רבי יונתן התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל, כלומר ואילו מחמת נגיעה לא היה אפשר שיטמא אלא לכל היותר בגרגיר שלישי, אלא שכל גרגיר וגרגיר מיטמא מאויר כלי, דאלמא אפילו כל שהוא מקבל טומאה. יש לומר דלאו דוקא מלא חרדל, דהתם לא איירי בהאי דינא דכביצה ופחות מכביצה, אלא הכי קאמר התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חתיכות כמלא חרדל, ולעולם כשיש בהן חתיכות גדולות כביצה. ורש"י ז"ל כתב בהרבה מקומות (פסחים לג, ב ועוד) דכל שהוא אוכלין מקבלין טומאה, אבל לטמא אחרים בעינן כביצה. ושמעתין דהכא לכאורה הויא תיובתיה, וההיא נמי דאמר באהלות הויא תיובתיה.

מתוך דברינו למדת שהמוציא פחות מכשיעור לזריעה חייב אף בלא הצנעה וכן בסתם ובהצנעה שכל המצניע או המוציא לזריעה ורפואה ודוגמא החשיבו להיות פחות מכשיעור מהם כשיעור הגמור שמא תאמר ואחר שמחשבתו מועלת ליתן דין שיעור לפחות מכשיעור אף אם חישב להוציא שיעור גדול ולא הוציא אלא כשיעור המחייב תועיל מחשבתו ליתן דין פחות מכשיעור לכשיעור ולא יתחייב אלא במה שהיתה מחשבתו עליו אינו כן שכל שמראה בדעתו שאין בשיעור המבואר לכל הדברים חשוב לו בטלה דעתו ואין הוצאה נפקעת ממנו במחשבתו ואע"פ שלא השלים מחשבתו כבר ידעת שכל המתכוין לעשות מלאכה והתחיל בה ועשה ממנה כשיעור חייב אע"פ שלא השלימה שכל כיוצא בזה מלאכת מחשבת הוא שהרי עשה כשיעור ממלאכה שנתכון לה:

מי שהוציא כשיעור אלא שהוציאו מרה"י במחשבה אחת והניחו ברה"ר במחשבה אחרת חייב כיצד הוציא כגרוגרת לאכילה ונמלך עליה לזריעה או שהוציאה לזריעה ונמלך עליה לאכילה אע"פ שעקירתו במחשבה אחת והנחתו במחשבה אחרת חייב הוציא חצי גרוגרת לזריעה וקודם הנחה נמלך עליה לאכילה והניחה פטור שהרי לפי מחשבתו השניה אין כאן שיעור ואם כשנמלך עליה לאכיל' נתפחה והיה בה כגרוגרת והניחה חייב מאחר שאף אם לא נתחדשה לו מחשבה היה חייב בה במחשב' ראשונה מפני שהיה בה שיעור למחשבתו אף עכשיו חייב הואיל ויש בו שיעור גם כן למחשבתו האחרונה הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ועמדה על חצי גרוגרת והניחה פטור ואם קודם הנחה נמלך עליה לזריעה חייב הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ונתפחה והניח' הרי זה ספק אם יש דיחוי אצל שבת אם לאו ולמדת מ"מ שהמוציא פחות מכשיעור ונתפח קודם הנחה וחזר לכשיעור או שהוציא כשיעור ונצמק קודם הנחה וחזר לפחות מכשיעור פטור:

כבר ידעת ששיעור הוצאת אוכלין בשבת כגרוגרת וכן ידעת ששיעור אוכלין לטמא אחרים הוא בכביצה הרי שזרק כזית אוכלין לבית טמא והיו שם אוכלים אחרים בפחות מכביצה ובא כזית זה והשלימן לכביצה חייב שמאחר שנצטרף כזית זה לפחות מכביצה והשלים את השיעור לענין טומאה אף לענין שבת חייב ואע"פ שבשתי הלחם ולחם הפנים אמרו ששיעורן בכגרוגרת והיה לנו לומר לפי שיטתך שמאחר ששיעורן בכזית לענין אם נפסלו ביוצא ר"ל שיצאו חוץ לחומת העזרה שאם אכלו אח"כ עובר בלאו וכמו שאמרו כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ושיעור אכילה זו בכזית אף נפסל ולענין שבת יהא שיעורם בכזית אינו דומה שבקדשים משהוציאו חוץ לחומת העזרה נפסל ולענין שבת לא נתחייב עד שיוציאנו לרה"ר ולא נאמר שעזרה רה"ר היא אלא לענין טהרת ספק טומאה הא לענין שבת כל שיש שם מחיצות אין זה רה"ר אבל בזו שבת והשלמת אוכלין לשיעור טומאה באין כאחד וגדולי המחברים כתבו שאף בזו הדבר בספק אם נתחייב לענין שבת אם לאו:

דבר זה י"מ אותו בכזית דוקא הא פחות מכזית וכגון שהיה שם פחות מכביצה מעט והשלימו פחות מכזית זה לכביצה פטור לא שאלוה אלא בכזית שהוא חשוב מיהא לענין איסור ויש חולקין לומר שאף בפחות מכזית כן כל שהוא משלים שיעור טומאה וכן מה שתפשוה בכזית תרומה יש אומרים תרומה דוקא אבל חולין הואיל ואין טהרתו חשובה אצל בני אדם שאין אדם חייב לאכול חוליו בטהרה אלא מדרבנן אין מצטרף לענין שבת אבל תרומה שצירוף טומאתה חשובה טומאה ליאסר מן התורה צירופה מועיל אף לענין שבת וי"מ שלא תפשו לשון תרומה בדוקא ואף גדולי המחברים כתבוה בלשון אוכלין:

זה שכתבנו באוכלין ששיעורן לטומאה בכביצה פירושו לטמא אוכלין אחרים אבל לקבל טומאה לעצמם אף בכל שהוא מקבלין טומאה והוא שאמרו בספרי מכל האוכל מלמד שהוא טמא בכל שהוא ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו סוברים שאף לקבלת טומאה הם צריכים לכביצה וזו שבספרי הם מפרשים אותה לענין צירוף כגון כלי מלא חרדל שאם נגעה טומאה בגרגיר אחד מהם נטמא הכל שהכלי מצרפן וי"מ אותה בביריא שלא אמרו שיעור כביצה אלא באוכלין המכונסים כגון פת וכיוצא בו אבל מה שהוא בריה בפני עצמה [מיטמא בפני עצמו] כגון אגוז ולוז וערמון אפי' חטה אפי' עדשה הא בשאר אוכלין אין מקבלים טומאה אלא בכביצה ושמא תאמר לדעת האומרים שכל אוכל מיטמא בכל שהוא מה הוצרך לומר כגון דאיכא פחות מכביצה תיפוק לי שמאחר שהונח כזית זה בבית נטמא ומדלענין טומאה בכזית אף לענין שבת בכזית אין זה כלום שפשוט הוא בזו שאע"פ שנטמא בפני עצמו לענין שבת פטור שהרי שבת וטומאה לא באו כאחד שהרי משנקלט לאויר הבית נטמא וחיוב שבת לא בא עד שהונח ומאחר שצירופו מועיל בשעת הנחה לענין טומאה שמתחלה לא היה ראוי לטמא אחרים ועכשו מטמא צירופו מועיל אף לשבת:

קצת מפרשים כתבו שהאוכלין צריכין כביצה אף לטומאת עצמן ופרשו בשמועה זו תרומה דוקא ולחייב את הזורקה על שהוא מטמאה מדכתיב משמרת תרומותי כלומר שאתה צריך לשמרה מן הטומאה וכן אומרים בכל קדש לא תגע אזהרה לרבות את התרומה שלא תטמאנה בנגיעתה ואין הפרש בין טמא שטימאה בנגיעתו בין טהור שטמאה לבית טמא והענין הוא שמאחר שצירופו מועיל לחייבו על שטמא את התרומה בידים אף לענין שבת כן:

תוספות בד"ה או דילמא כו' ולא מבעי ליה אקמייתא כו' עכ"ל ובבעיא דלעיל בהוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך כו' לא תיקשי להו דאכתי תיבעי ליה אי הוה דיחוי אצל שבת וכגון שנמלך לאכילה ואח"כ תפחה דאין סברא לימלך לאכילה קודם שתפחה כיון שאין בה שיעור אכילה וכן בהך איבעיא דהוציא גרוגרת לאכילה וצמקה כו' לא קמבעיא ליה בנמלך לזריעה קודם שצמקה דאז לא הוי דיחוי דאין סברא לימלך לזריעה קודם שצמקה כיון שיש בו שיעור אכילה ודו"ק:

בד"ה אי לענין כו' כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין כו' מצטרף כו' עכ"ל ק"ק התם ל"ל למימר בכה"ג דלא הוי כביצה אלא ע"י צירוף הא איכא למימר דאיכא מעיקרא בכביצה דאיסורו בפסח חושבו לטמא טומאת אוכלים ובשאר ימות השנה אי קפיד כו' ודו"ק:

בא"ד ועוד דלא כו' מדקתני לא פסל אלא מקום מגעו כו' עכ"ל פירוש דבריהם בתוס' פרק אלו עוברין אמאי פסול מקום מגעו ותו לא כיון דחשיב כמו כולה תרומה ע"י דימוע יפסול הכל או לא כלום עכ"ל ע"ש:

בא"ד ורש"י חזר בו בכריתות וגבי פרה מטמא טומאת אוכלין כו' עכ"ל הלשון מגומגם דהך דפרה מטמא טומאת כו' ליתא בכריתות אבל בפרק אותו ואת בנו איתא ובפרש"י שם מהך דכריתות פרק דם שחיטה דאיירי הכא וק"ל:

בד"ה כגון דאיכא כו' אבל לבית טהור לא אע"ג דחשיב ללקות עליו זר כו' עכ"ל נ"ל דר"ל אבל לבית טהור כו' ולאשכוחי דאתיין בהדי הדדי כגון דזרק פחות מכזית לפחות מכזית שבפנים דהוו אתיין איסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי ואהא תירצו כיון דאיסור זרות לא בא ע"י הוצאה זו עכ"ל ר"ל דאילו לא היה כאן נמי בית ורשות אחרת היה בא איסור זרות ע"י צירוף ואיסור שבת לא בא אלא ע"י בית ורשות אחרת אבל בבית טמא ניחא דאיסור טומאה נמי לא בא אלא ע"י בית ורשות אחרת ואילו לא היה כאן בית לא היה טמא כלל ודו"ק:

בגמרא פשיטא כל שהוא תנן וכו' אע"ג דמתניתין במצניע איירי אפ"ה ליכא למימר דשמואל איצטריך לאשמועינן דאפי' במוציא לזריעה חייב בחטה אחת אע"פ שלא הצניע משום דמסתמא דתלמודא בלא"ה פשיטא ליה דאין לחלק כלל בין מצניע למוציא כדמקשה נמי בפשיטות לעיל אמתני' ל"ל למיתני המצניע ליתני המוציא והיינו כפירש"י שם וא"כ ע"כ דעיקר רבותא דשמואל היינו דחטה אחת מיקרי כל שהוא א"כ מקשה שפיר פשיטא כל שהוא תנן ומשני דלא נימא דהאי כל שהוא היינו בכזית והא דס"ד למימר הכי דבעינן כזית אפי' במוציא או מצניע לזריעה אע"ג דלעיל קתני דאפי' במוציא זרעוני גינה סתם חייב אפי' בפחות מכזית כגון בזרע קישואין ודלועין ואליבא דכ"ע ובשאר זרעוני גינה אליבא דרבי יהודה בן בתירה ולפירש"י בשמעתין משמע דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה בן בתירא אלא דאכתי איכא למימר דשאני הנך דלעיל משום דניכרים דקיימו לזריעה ומכ"ש לפי' הרמב"ם דאיירי בזרעים שאינן ראויים לאכילה משא"כ בחטה דראויה לאכילה לעולם דאפי' במוציא או מצניע לזרע אפ"ה בעינן כזית שהוא שיעור אכילה ואכילת חטים שכיח טפי מזריעה קמ"ל דאפי' בחטה אחת מחייב. כן נ"ל:

שם מתקיף ליה רב יצחק וכו' אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו הכי נמי וכו' משמע מפירש"י דפריך אאוקימתא דאביי דלעיל ובתוס' הקשו עליו ופירשו בענין אחר דאדרב יהודה אבוה פריך וכו' ולכאורה פירש"י מוכח דהא מדרב יהודה לא שמעינן כלל דבמחשבה לחוד תליא מילת' אלא דבתר שיעור חשוב אזלינן כיון דאיכא אינשי שזורעים חטה אחת משא"כ לאביי פריך שפיר דבתר מחשבה אזלינן. ומה שהקשו בתוס' דא"כ דאדאביי פריך אמאי נטר ליה עד הכא יש ליישב עפמ"ש בסמוך דהך מילתא דר"י אמר שמואל גופא הא דמקשינן עלה נמי פשיטא כל שהוא תנן הכל אאוקימתא דאביי קאי כדפרישית ועיין בחידושי רשב"א ובחידושי מ"ז בספר מג"ש מה שכתבו בזה מיהו אכתי איכא למידק בהא דמתקיף רב יצחק אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מחייב עד דמפיק לכוליה וכו' ודקארי ליה מאי קארי אטו מי גרע מכתב שם משמעון וכיוצא בו דפשיטא לן לקמן בפ' הבונה דף ק"ג דחייב וילפינן לה מקרא דמאחת מהנה ומייתי לה הש"ס בכמה דוכתי א"כ ה"נ דכוותיה ואף דרש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב האי דחישב להוציא כל ביתו היינו בהוצאה אחת א"כ לא דמי כ"כ לשם משמעון א"כ קשיא איפכא מאי קושיא דלמא אין ה"נ דפטור אע"כ דפשיטא ליה לר' יצחק דחייב כמו בשם משמעון א"כ אכתי לא דמי כלל למוציא חטה אחת דלא שייך הך מלתא כלל דהא דחייב היינו משום דאחשבה לזריעה והנראה לענ"ד בזה דמהך סברא גופא מקשה דהא ודאי מלתא דפשיטא היא דחטה אחת לזריעה לא שכיח כלל ברוב בני אדם וא"כ הוי פחות מכשיעור דהוי לן למיפטר כמו בכתב אות אחת וארג חוט אחד דאע"ג דחשוב בעיניו לשום צורך אפ"ה פטור כיון דהוי פחות מכשיעור לרוב בני אדם א"כ מ"ש מחטה אחת דמחייב ליה במוציא מכ"ש בכה"ג במתניתין באוקימתא דאביי דאע"ג דמפיק השתא סתמא אפ"ה בתר מחשבה ראשונה אזלינן וע"כ היינו משום דשיעור הוצאה לא דמי לשיעור שאר איסורי מלאכת שבת שהדבר מסור לחכמים לכל אחד ואחד לפי החשיבות כמו שכתבתי במשנתינו בריש פרק המוציא וא"כ מקשה רבי יצחק שפיר אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו בהוצאה אחת ה"נ דחייב מה"ט גופא למיזל בתר מחשבה אע"ג דבשם משמעון מחייבינן בכה"ג כיון שהוא שיעור חשוב לרוב בני אדם אפ"ה לענין שיעור הוצאה יש לנו לפוטרו דבתר דעת המוציא אזלינן כן נראה לי ודו"ק:

שם בעי מיניה רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו וכו' ועיקר האיבעיא היינו אי אמרינן דכיון דחשיב האי שיעורא לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כמו שפירש"י בהא דמיבעיא ליה דוקא בכזית ולא מיבעיא ליה אפילו בכל שהו והאי טעמא גופא דחזי לאיצטרופי פחות מכביצה כבר הרגיש הרשב"א ז"ל בחידושיו בזה ותירץ דשאני כזית דלוקין עליו בעלמא בכזית בכא"פ אלא דקשיא ליה לרשב"א א"כ מאי איריא בבית טמא אפילו בתרומה טהורה נמי שייך הך מלתא דשיעורא דכזית שייך ביה מלקו' לזר האוכלה ועל זה כתב דבתרומה טהורה פשיטא ליה לאידך גיסא דחייב והאריך שם לתרץ קושיית הרמב"ן ז"ל ע"ש ולענ"ד אף שאיני כדאי מ"מ תורה הוא וללמוד אני צריך דלכאורה איפכא מסתברא דע"כ לא בעי מיניה רבא מר"נ אלא בבית טמא דוקא משום דע"י זריקתו לבית טמא גרם לו הך זריקה לחשיבות האיסור טומאתו מש"ה י"ל דמהני נמי הך חשיבות גופא לענין שבת כיון שעל ידי מעשיו נולד' החשיבות וכה"ג לענין שתי הלחם ולחם הפנים דע"י הוצאתו בשבת חוץ לחומת עזרה גרם לו להיות פסול ביוצא מש"ה איכא למימר דליחייב אפילו פחות מגרוגרת משום חשיבות האיסור עצמו משא"כ בתרומה טהורה ובשאר איסורים נראה דלא שייך הך מלתא כלל כיון דענין חשיבות האיסור לא בא לו ע"י מעשה שבת דהא מקמי הכי נמי הוה אסור כן נ"ל וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה אי לענין טומאה כביצה וכו' עס"ה עמ"ש בזה בחידושי פסחי' דף ל"ג ע"ב דלענ"ד הך מילתא אי אוכל עצמו טמא פחות מכביצה או לא תליא באשלי רברבי בפלוגתא דתנאי ע"ש אלא דבלאו הכי נ"ל דמסוגיא דשמעתין לא מוכח מידי דהא דמספקא ליה לרבא אי משום חשיבותו לענין טומא' יש לחייבו לענין שבת אפשר דהיינו דוקא כיון שמטמא אחרים בהאי שיעורא דהיינו בכביצה לסברת המקשן ולסברת התרצן נמי ע"י צירוף כזית לפחות מכביצה אבל משום טומאת עצמו בכל שהוא לא איכפת לן כ"כ כיון דאין מלקות באכילתן וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ואפ"ה מקשה שפיר בסמוך בשתי הלחם ולחם הפנים משום דפסול יוצא שייך להחמיר טפי לענין שבת נמי בכזית כיון דיש מלקות ממש באכילת כזית דיוצא ואיכא נמי למ"ד דיוצא מטמא את הידים:

גמ' עד דאיכא כזית עיין עירובין דף פ ע"ב תד"ה אגב. שם ותפחה ונמלך עליה. עי' מנחות דף נד ע"א תד"ה דמעיקרא:

שם וצמקה ונמלך עיין לעיל עז ע"א תד"ה ועוד:

שם וכגון דאיכא פחות מכביצ' אוכלין עיין משנה למלך פ"ד ה"א מהל' ט"א:

תוס' ד"ה אי לענין משמע דלא מקבל אוכל טומאה עי' זבחים דף לא. תד"ה אר"א:

גמרא מהו דתימא כל שהוא (דתני המצניע לזרע חייב בכל שהוא) לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית. פירוש דבלא הצניעו הי' שיעורו כגרוגרת דסתם חטין לאכילה קאי, ובהצניע לזרע ליבעי עכ"פ כזית. וקשה לי אמאי אמרינן עד דאיכא כזית דלזה אין לנו טעם נכון דממנ"פ אי אזלינן בתר מחשבתו לזריעה לחייב כדין מוציא זרעים, ואי לא אזלינן בתר מחשבתו ליהוי כאוכלין דשיעורו בכגרוגרת, אבל שיעור כזית למה, ויותר הו"ל לגמרא לומר דהו"א דהצנעתו לזריעה מועיל לאפוקי מתורת אוכלין ונעשה כזרעים ושיעורו כזרעים אבל לא מועיל מחשבתו לחייבו בפחות משיעור זרעונים. וי"ל דמה דקתני זרעוני גינה פחות מכגרוגרת ר"ל דהיינו כזית וא"כ זהו באמת כונת הש"ס דס"ד לדונו כדין זרעים, אח"כ ראיתי בתוי"ט שכתב דמשמע מסוגיין דהיכא דקתני פחות מכגרוגרת היינו כזית ואפשר דכוונתו לדברינו.

תד"ה כגון דאיכא, ודוקא נקט כזית תרומה ומ"מ הו"מ למינקט בזרק פחות מכזית תרומה, ובבית יש אוכלין דתרומה פחות מכביצה וע"י צרוף זה יהי' כשיעור איסור תרומה טמאה, דהא ליכא למימר דכוונתם דבעינן שיעור בזה האוכל הזורק דיתחייב על אכילתו מבלי צירוף אכילה מדבר אחר, א"כ מה כתבו אח"כ ודוקא לבית טמא וכו' (עי' במהרש"א) דכוונתם בזורק חצי זית תרומה לבית לצרף לחצי זית תרומה שמכבר בבית לאיסור זרות עיי"ש, והרי מ"מ בהך שזורקו ליכא שיעור ללקות עליו, ואפ"ה מחייב, כיון דיתחייב ע"י שיאכל זה האוכל עם דבר המונח בבית, א"כ שפיר הו"מ למינקט ביש בבית טמא פחות מכביצה תרומה וזרק לתוכו מעט שישלים לשיעור ביצה. והנה לשיטת רש"י ז"ל יקשה אמאי נקט תרומה ולא חולין דהא החשיבות רק ע"י שיצטרף לטמא אחרים, דהא לקבולי טומאה מיד שבא לבית נטמא קודם שנח ומה"ט לא חייב בשביל זריקת הזית תרומה מבלי שיש שם צירוף לכביצה, ולענין לטמא אחרים לכאורה אין הפרש בין תרומה לחולין, ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל כדעת ר"ש שהובא ברשב"א דבעינן דגם העקירה יהי' חשובה כיון דתרומה הוי אכילת כהנים חשוב בכזית אלא דבשעת הנחה שנטמא ולא חייש לכהנים אינו חשוב אלא ע"י שמצרף לטומאה עיי"ש, א"כ ממילא בחולין ליכא למבעי כיון דלגבי עקירה בציר ליה שיעורא. אלא דלפ"ז יש לדקדק דמיד כשבא לאויר הבית ונטמא אזלה לה החשיבות דהא לא חזי לכהנים, והוי כאילו בצר ליה שיעורא ואח"כ כשנח בא חשיבות מכח צירוף טומאה א"כ בין עקירה להנחה בצר לי' שיעורא והוי כצמקה בנתיים וחזרה ותפחה דאיבעי' לעיל אי אמרינן יש דיחוי, ואפשר דהאיבעי' בדרך את"ל דאין דיחוי ויעויין במהרש"א (בפירש"י בד"ה בהדי הדדי) דנדחק בכוונת תוס' במה שכתבו דמסוגיין משמע דלקבלת טומאה בעינן דוקא כביצה, ולענ"ד י"ל למה דנדחק המשנה למלך (פ"ד ה"א מהל' טומאת אוכלין) להסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, אם נוגע חצי ביצה בטומאה וחצי ביצה אחרת ג"כ נגע בטומאה אם כשיצטרפו אח"כ טמא דהשתא הוי כביצה או דמ"מ בשעת נגיעה בטומאה לא נטמא אין שייך כאן צירוף, והרב המגיה כתב לפשוט מסוגיין מדמבעי בזרק לבית טמא ולא נקט בזרק לבית חצי ביצה תרומה שנגע בטומאה לבית שיש שם ג"כ חצי ביצה תרומה שנגע בטומאה דמצטרפי לטומאה אם חייב משום שבת, אע"כ דבכה"ג אין מצטרפים, ואני כתבתי בגיליון המ"ל דזה אין ראיה למ"ש מהרש"א ז"ל במ"ש תוס' ודוקא לבית טמא דכוונתם דאמאי ל"א בזרק חצי זית תרומה לבית שמצטרף עם עוד חצי זית תרומה לאסור לזרים, ותירצו תוס' דהאיבעיא דוקא היכא דהרשות גורם הצירוף, אבל בזה דצירוף כזית לאיסור זרים אין הרשות גרמה לו, עיי"ש, א"כ ה"נ בזרק חצי ביצה תרומה שנגע בטומאה לצרף בבית עם חצי ביצה שנגע בטומאה, זהו לאו הרשות גרמה לו, מש"ה מבעיא רק לבית טמא דהרשות גרמה לצירוף הטומאה, אחר זמן רב זיכני ד' בספר שער המלך, וראיתי שכ"כ (בהל' ברכות פ"ד ה"ו). אמנם י"ל דההוכחה בדרך זה, די"ל דרק אם בשעת ההנחה שנגמר החויב דשבת אז הרשות גורם להצירוף דעד שעת ההנחה לא הי' צירוף לטומאה, ואם איתא דבב' חצאי ביצה שנטמאו תחילה מצטרפי' יחד לכביצה לחול הטומאה עליו, הא תיכף כשבא לאויר נעשה הפעולה זה דכשיצטרפו אלו ב' חצאי ביצים שיחול עליהם הטומאה, ובשעה שמצטרפים שוב אין הרשות גרמה לו, אע"כ דאין מצטרפים, ובשעת ההנחה אם בא הטומאה להם, טומאת הבית והרשות גרמה לזה, לפ"ז דברי תוס' עולים יפה דמשמע משמעתין דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, דאילו מקבל טומאה והחשיבות בהצירוף לטמא אחרים הא בזה בוודאי אם נטמאו שני חצאי ביצים ונצטרפו אח"כ דמטמא אחרים דהא כל אחד בפני עצמו קיבל הטומאה. וא"כ יקשה הא בזה אין הרשות גרמה לו, דתיכף כשנכנס לאויר הבית נעשה חשיבות זה דכשיצטרפו יחד יטמאו יחד, ואח"כ בשעת הצירוף דזהו בעידן ההנחה אין הרשות גרמה לה, אע"כ דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, ובשעת הצירוף כביצה יחד בעידן הנחה מצטרפים לקבל טומאה ושפיר הרשות גרמה לה:

תד"ה או דלמא בתר השתא אזלינן, בין משיעור ראשון בין משיעור אחרון לפ"ז נראה הדין דבהוציא חצי גרוגרת לזריעה ונמלך עליה לאכילה. ואחר כך תפחה לכגרוגרת דבודאי לא הוי דיחוי, כיון דלגבי שיעור ראשון לא נדחית, וכן נראה בדעת המהרש"א ז"ל. ולענ"ד הקלושה והנמוכה יש לדון, דמנ"ל לתוס' זה, דעל קושייתם י"ל בפשוטו דבצמקה ואח"כ נמלך עלה לזריעה בזה לא הוי דיחוי, כיון דמה דנראה אח"כ על מחשבתו לזריעה זה היה בידו מיד בתחילת הדיחוי לחשוב לזורעה, מש"ה לא מקרי דיחוי כמו כל דיני דיחוי דמה שבידו לגמרו לא הוי דיחוי, ורק היכא דנראה מכח דתפחה זה לא הי' בידו שיותפח בזה הוא דמבעי' אם יש דיחוי, וא"כ בנדון הנ"ל בהוציא לזריעה חצי גרוגרת ונמלך לאכילה ואח"כ תפחה תלי' ג"כ בהאיבעי' כיון דמה שנראה ע"י תפיחה לא הי' בידו: