מסכת שבת דף פ״ז עמוד א׳

בתלתא אמר להו מצות הגבלה שהדברים שנאמרו לו בשני ירד לערב ואמרן לישראל כדכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו' ולמחרת השכים ועלה וישב משה את דברי העם וגו' כדאמר כל עליותיו בהשכמה היו ובו ביום נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב וגו' ומצות הגבלתם דהשמרו לכם עלות בהר אע"פ שהיא כתובה אחר וקדשתם היום ומחר שהיא מצות פרישה קודם לכן נאמרה דכתיב בההיא עלייה שעלה בשלישי להשיב להקב"ה דברי העם דנעשה (ונשמע) הנה אנכי בא אליך וסיפא דקרא ויגד משה את דברי העם וגו' וכי מה דברי העם יש כאן אלא מצות הגבלה נאמר לו בו ביום ולקמן תניא לה הכי ולערב אמרה לישראל ולמחרת בד' השכים ועלה והגיד שקבלו עליהם מצות הגבלה ונאמרה לו מצות פרישה וקדשתם היום ומחר ואע"פ שיש עוד ג' ימים עד יום שבת האמרינן לקמן לר"י דמשה הוסיף יום אחד מדעתו:

היום ומחר משמע בה' נאמר לו לפרוש ה' וו':

אמר לך ר' יוסי לעולם ברביעי נאמר לו לפרוש ד' וה' והוא הוסיף יום אחד והסכים הקב"ה לדעתו:

ופירש מן האשה לגמרי לאחר מתן תורה מיד משפירש עם חביריו שוב לא חזר לתשמיש:

אף היום צריך להיות לילו עמו והא לא אפשר:

וקבע להם זמן אימתי ידבר עמהם:

אמרה תורה והיו נכונים וגו' פירשו מנשותיהן:

ולא קבע לי זמן לדבורו שאוכל לפרוש קודם לכן:

בתלתא אמר להו מצות הגבלה לכ"ע הגבלה קדמה לפרישה דתלתא ויאמר כתיבי וסברא הוא דכל אחד נאמר ביומו בקמא כתיב ואתם תהיו לי וגו' ובבתרא כתיב מצות פרישה ומצות הגבלה ובאמצעי לא כתב ביה מידי שיעשה משה שליחות לישראל ואית לן למישדי מצות הגבלה אההיא אמירה ולא אמצות פרישה שהרי מיד אחר אמירה אחרונה כתיבא מצות פרישה:

היום כמחר אין זו דרשה גמורה אלא משמע דהיום ממש דאי לאו הכי אין זה מדעתו:

ומה ישראל כו' וא"ת מאי קאמר (דהוסיף) מדעתו דאורייתא הוא דק"ו ניתן לידרש וי"ל דלא הוי ק"ו גמור דשאני התם משום עשרת הדברות:

וקבע להם זמן תימה לר"י דהיא הנותנת דמשום שקבע להם זמן וידעו שבאותו יום ודאי תדבר שכינה עמהם הוצרכו לפרוש אבל הוא מספק למה יפרוש וי"ל דלהם נמי איכא ספיקא שמא לא תפלוט והכי עביד ק"ו ומה ישראל שקבע להן זמן וא"כ לא היו צריכים לפרוש משום קרי דביום אחד היה די אפ"ה משום חשש פליטה שהיא קלה הוזקקו לפרוש אני שלא קבע לי זמן ויש חשש קרי שהוא חמור לא כ"ש שיש לי לפרוש:

ואתה פה עמוד עמדי וא"ת מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקב"ה על ידו שמא זה הוא צווי גמור שצוה לו לפרוש ותירץ ר"ת דאם איתא דמחמת צווי הקב"ה פירש ולא מדעתו היאך היה מערער אהרן ומרים דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה אלא ודאי מתחלה פירש ממנה לגמרי משה מדעתו ואע"ג דהסכים הקב"ה על ידו מ"מ נתרעמו עליו לפי שאילו לא פירש מדעתו לא היה הקב"ה מסכים דבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו שהרי לאהרן ומרים לא אמר לפרוש אע"ג שגם עמהם היה מדבר ומיהו קשה דמשמע במדרש שלא ידעו זמן גדול שפירש ממנה גבי אלדד ומידד שהיו מתנבאים שאמרה מרים אשרי נשותיהן של אלו שנתמנו בעליהן פרנסין על הציבור אמרה צפורה אוי להם לנשותיהם של אלו שמיום שנתייחדה שכינה עם אחיך פירש ממני מיד ותדבר מרים ואהרן במשה משמע שלא ידעו קודם לכן וכי לא ידעו הא דכתיב ואתה פה עמוד עמדי ואור"ת דודאי ידעו אבל היו סבורין שפירש ע"פ הדבור עד שאמרה להם צפורה שמדעתו פירש ממנה מתחלה:

ומה פסח כו' אין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה:

קשיא לרבנן פי' למה שפירש רבא לעיל דבקביעא דירחא פליגי:

ואמר רבה (ואיתמר) [ואיתימא] רב פפא ת"ח המאפל בטליתו מותר ומקשינן כי מכדי פרישה עבידא אליבא דר' יוסי ור' ישמעאל ור"ע מארבעה ואליבא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן מן חמשה. ולכולהו כל אשה ששמשה קודם הפרשה אם פלטה שכבת זרע בלילי שבת טהורה היא תישרי שכינה מליליא דשבתא אמאי איתאחרא עד לצפרא. ופרקינן א"ר יצחק לא מראש בסתר דברתי כן עלתה במחשבה למהוה ביממא והדר אקשינן. אם כן למה לי דעבד פרישה אליבא דר' ישמעאל ור"ע מצפרא ארבעה לר"ע תשמש כולא יומא דארבעה. והרי חמש עונות עד צפרא דשבתא ולר' ישמעאל תשמש עד צפרא דחמשא דהא איכא עד צפרא דשבתא ד' עונות כהלכתן מכלל ג' ימים. ופרקינן א"ר יצחק א"כ יאמרו הללו הולכין לבית הטבילה והללו הולכין לקבל התורה. ואילין שאומרים עליהן הולכין לבית הטבילה אינון נשים שפלטו שכבת זרע בלילי שבת שאילו לא פירשו ביום רביעי הות מיטמא מיניה שפולטת וצריכ' למיטבל לצפרא דשבתא. ואיכא בהא מילתא סוגיא ולא שפיר שהללו ילכו לקבל תורה והללו ילכו לבית הטבילה. ואיכא מן דגרסי בהדין קושיא דלעילא נמי. ולר' אלעזר בן עזריה תשמש ביממא דחמשה. ולא צריכה מילתא להכין דר' אלעזר בן עזריה לא איכפת ליה (שמשה) אם [תשמש] בחמש' עד קרוב לשקיעת החמה אם לאו ולא צריך אלא משהו מן חמשה וכולי יומא דמעלי [שבתא] ומשהו מן שבתא דהוא יום שלישי ומקשינן והא טבולי יום נינהו. ומפרקינן ראויה תורה להינתן לטבולי יום. ואיכא דמקדמי וגרסי ליה להאי קושיא ולהאי פירוקא מבתר אוקימתא דמילי דר' ישמעאל ור' עקיבא כר' יוסי ואיכא דגרסי ליה הכא ואית ליה תרין אנפי חד דהויא קושיא על ר"ע דאמר במקצת יומא (דחמש') [דארבעה] עבד להו פרישא וכל אשה שפלטה ש"ז בלילי שבת עד שמשלימין כשיעור הזה מה שיצא מיום חמישי טמאה היא. וכיון שאפשר על דעתא דר"ע שיש אשה שפולט' וטמאה בלילי שבת הרי היא צריכה הערב שמש וכל נשים שהיה להן כן טבולי יום אינון. ועוד אית ליה להאי קושיא אנפא אחרינא כי אמרי' לר' ישמעאל ור"ע למה לי למיעבד להו פרישה דמטיא עד בי שמשא. ליעביד להו פרישה דלא מטיא אלא עד צפרא דשבתא. ופרקינן א"ר יצחק יאמרו הללו הולכין לבית הטבילה והללו הולכין לקבל תורה. ואקשינן למה ליה לר' יצחק לפרוקי כי הדין פירוקא הא טבולי יום נינהו או הות פרישתן עד צפרא דשבתא ואהדרינן אעפ"כ ראויין הוו לקבל התורה והלכך צריכינן לפרוקא דר' יצחק ואע"ג דהאי דקאמרי' והא טבולי יום נינהו משנינן אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין תרווייהו דניתנה תורה לטבולי יום מוכחא מלתא דעל נשי קאי ולא בגברי אימיר. הוא כי דסדרנא לשמעתא מפרש בתלמוד א"י שמעתא. א"ר יוחנן טבולי יום קבלו ישראל את התורה. הדא דאת אמר בנשים אבל אנשים כבר פרשו מ"ט וקדשתם היום ומחר א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל ור"ע אבל חכ"א ג' עונות שלימות בעינן וכן הלכה. ושכבת זרע שפרשה מלאיש כ"ז שהיא [לחה] טמאה ואפי' פלט אותה [מימים הרבה]. וכי תניא פרט לש"ז שהסריחה דפרשה מן האשה אבל בפרשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא ליחה והיכי דמי אפי' הבא על הזכור אם פלט הזכור את שכבת זרעו כ"ז שהיא ליחה טמאה ומנא לן מדקא מיבעיא ליה לרב פפא ש"ז במעי בהמה מהו וקא מסתפקא משום דלית לה פרוזדור. דאלמא פרוזדור דאשה הוא דמסרחא ואם פלטתה אחר ג' עונות שלימות טהורה ובהמה דלית לה פרוזדור מספקא מלתא משום דלא איפשיטא ועבדינן לחומרא אבל זכר דלית ליה פרוזדור לא מסרחא ש"ז במעיו ופשיטא דטמאה. ובמעי נכרית אף אינון חביל גופייהו כישראלי' כד פלטה לה אחר ג' טהורה. ת"ר בששה לחודש נתנו עשר דברות לישראל ר' יוסי אומר בשבעה בו אמר רבה דכ"ע בר"ח סיון באו מדבר סיני וביום שבת נתנו עשר דברות ובקביעא דסיון פליגי רבנן סברי בתרי בשבא אקבע סיון דההיא שתא ושבת ששה בו ור' יוסי סבר בחד בשבא אקבע ושבת שבעה בו רבנן דסברי בתרין בשבא הוה קבועיה ומפורש בתורה דההוא יומא שחנו במדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלהים ואמר ליה למימר לישראל אתם ראיתם וגו' וקאמרי' רבנן דההוא יומא לא אמר להו משה לישראל מידי משום חולשא דאורחא וטרחיה בשלישי אמר להו האי מימרא ויבא משה וגו' ברביעי עבד להו הגבלה דקאמר והגבלת את העם וגו' ואע"ג דכתיבה בתר הפרשה קבלה היא דהיא הות תחלה.

שלשה דברים עשה משה מדעתו והרשב"א ז"ל כתב קצת דומה לזה. וכתב אחר כך וז"ל: וצריך עיון מנא לן שהסכים הקב"ה עמו אי משום אשר [שברת] הרי כמה כתובים בתורה שאינן לשון אושר. ושמעתי משום דכתיב (דברים י, ב) אשר שברת ושמתם, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, ואלמלא היה בשבירתן חטא אין קטיגור במקום סניגור אלא מלמד שהיתה שבירתן חביבה לפניו, ומדרש אגדה (שמו"ר פמ"ו, פ"ג) יהושע ושבעים זקנים תפסו בידיו שלא ישברם ולא יכלו לו, אמר הקב"ה תהא שלום באותה יד דכתיב (דברים לד, יב) ולכל היד החזקה אשר עשה משה, ואפשר דמשום הכי דריש האי אשר לשון אשרי. [הכותב בעין יעקב].

מאי דריש וכו' וקשיא אי מדרש דרש לאו מדעתיה היה, ולא הסכים על ידו היה, והרבה כיוצא בו [עשו] משה ושאר נביאים. אלא ודאי לשלישי אמר, אלא גלוי היה לפניו דיוסיף משה, ולפיכך מה שאמר לו ליום השלישי חזר ואמר היום ומחר כדי שיהא ברצונו של משה רבנו להתלות במדרשו ולא יהא כמעביר על דבריו במה שכתוב ליום השלישי אבל לא שיהא משה רבנו ע"ה מוכרח לדרוש כן, שאפילו בחצי היום שייך [למימר היום ומחר]. הרשב"א בחידושיו. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי. ועי' רמב"ן].

ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח) [וא"ת מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקב"ה על ידו, שמא זה היה צווי גמור שצוה לו לפרוש. תוספות]. והרשב"א תירץ אילולי שמדעתו עשה, שכינה למה אמרה לו כן לאחר מתן תורה והלא אף מתחילה היה מדבר עמו בכל שעה, אלא ודאי שלא נצטוה עוד עד שפירש הוא מדעתו מקל וחומר. ומיהו קל וחומר גופיה לאו דוקא, דהא מצי משמש וטובל ומדבר בכל יום, אלא הוא מדעתו נשא קל וחומר בעצמו להתקדש שיהא ראוי לדיבור בכל עת. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי. ועי' רמב"ן].

ומה פסח קשיא לי מאי מדעתו הוה, והלא ק"ו דרש. אלא ק"ו בעלמא עשה לומר שלא יהא נתפש בשבירת הלוחות אבל אינו קל וחומר גמור, דאדרבא צריכים הם לתורה כדי שיחזרו ויעשו תשובה לכן אמר לו יישר כחך ששברת. חידושי הרשב"א. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי וכן הוא ברמב"ן].

בפירש"י בד"ה שלישי בשבת כו' קשיא לרבנן כו' וא"כ ע"כ בתרי כו' ובז' נתנה תורה כו' עכ"ל בפשיטות טפי ה"מ לפרש דפריך למאי דמפרש רבא פלוגתייהו קשיא לרבנן דשלישי בחדש לא הוה שלישי בשבת אלא משום דלא נזכר מפורש דבר זה בפלוגתייהו מפרש הפירכא במאי דמפורש בפלוגתייהו דקאמרי רבנן בו' בחדש ניתנה תורה והכא מוכח דבז' ניתנה וק"ל:

בד"ה לכדתניא כו' וה"ק יום ג' לדברים שהתחיל משה להמשיך לבם כו' עכ"ל דענין זה להמשיך לבם כו' א"ל משה גם בר"ח דליכא למימר דלא א"ל ולא מידי משום חולשא דאורחא אלא בדבר ששמע משה מפי הקב"ה שיאמר כן לישראל כגון פרישה והגבלה וק"ל:

בגמרא בתלתא אמר להו מצות הגבלה ופרש"י דאע"פ דמצות הגבלה כתיבה אחר מצות פרישה אפ"ה קודם לכן נאמר' וכו' דכתיב בסיפא דקרא ויגד משה דברי העם וכי מה דברי העם יש כאן אלא מצות הגבלה וכו' עכ"ל. ובחומש פירש"י דהאי קרא דויגד משה את דברי העם היינו מה שאמרו ישראל שרוצים לשמוע מפי הקב"ה בעצמו וכו' וא"כ לכאורה דפירש"י בחומש סותר סוגיית הגמרא דכאן אמנם לענ"ד נראה דדא ודא אחת היא שע"י שאמר משה להקב"ה דברי העם דרוצים לשמוע מפי הקב"ה בעצמו רצונינו לראות את מלכנו באותה שעה ממש הוצרך הקב"ה לאמר מצות הגבלה כדי שלא יהרסו לעלות חוץ ממקום הראוי להם והיינו דכתיב בסוף הפרשה ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות וגו' והשיב משה להקב"ה לא יוכל העם לעלות כי אתה העדות בנו לאמר הגבל וגו' וזה ממש כמו שכתבתי כאן כן נ"ל נכון:

שם ומנ"ל דהסכים הקב"ה על ידו דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא ול"ל דלאו משום דהסכים אלא משום שעדיין לא טבלו וסמכו על דברי משה שהוסיף יום אחד לענין שפליטתן טמאה והיו ממתינות עד שכלה זמן טומאת פליטתן דהא ודאי ליתא שהרי כבר הוצרכו הנשים לטבול טבילת גרות בחמשה בשבת בשעת הזאת הדם כדי ליכנס תחת כנפי השכינה כדאיתא בסוף פרק החולץ ואף את"ל שחזרו ופלטו ש"ז אח"כ אפ"ה ודאי טבלו אח"כ מיד אי משום דטבילה בזמנה מצוה או משום אכילת שלמים דכתיב בקרא כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ומה ישראל וא"ת מאי קאמר וכו' י"ל דלא הוי ק"ו גמור וכו' עס"ה. לכאורה לא הוצרכו לכך דבלא"ה איכא למימר דלא הוי ק"ו גמור ומה שכתבו בדיבור שאח"ז דאפשר דהיא הנותנת וכו' אלא דקושטא דמילתא כתבו דמתרי טעמי לא הוי ק"ו גמור וק"ל:

בד"ה ואתה פה עמוד עמדי וא"ת מנ"ל דפירש משה מדעתו וכו' שמא זה הוא צווי גמור וכו' ותירץ ר"ת דאי איתא דמחמת צווי הקב"ה וכו' האיך היה מערערין אהרן ומרים וכו' עס"ה. ולכאורה אין זה מספיק דשמא אהרן ומרים לא הוי ידעי מה שאמר הקב"ה למשה ואתה פה עמוד עמדי דהכי משמע פשטא דקרא בפ' בהעלותך שם שהשיב הקב"ה לאהרן ומרים לא כן עבדי משה פא"פ אדבר בו ופרש"י בחומש דהיינו דמה שאמר למשה פא"פ לפרוש מן האשה והיינו מה שאמר ואתה פה עמוד עמדי ולולי דברי התו' היה נ"ל לפרש בענין אחר דהא דאמרינן דמשה פירש מן האשה מדעתו היינו דאפי' לאחר שציוה הקב"ה למשה שיאמר לישראל מצות פרישה אפ"ה לא שייך האי ק"ו לגבי משה עצמו שיפרוש מן אשתו אף לאחר מ"ת כיון דתו ליכא למיחש לפולטת שכבת זרע דאשתו ואי משום משה עצמו שפיר היה יכול לטבול לקריו כיון דמסקינן לעיל דניתנה תורה לטבולי יום ואמרינן נמי דכל עליותיו של משה היו בהשכמה ובלילה לא דיבר הקב"ה עמו אם כן שפיר היה יכול לטבול בלילה ומדאשכחן שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לאחר מתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ולמשה עצמו לא אמר לא היתר ולא איסור על כרחך היינו משום שכבר ידע הקב"ה שמשה בעצמו היה מחמיר לדרוש הק"ו לפרוש לגמרי שלא יעלה לדבר עם השכינה בעודו טבול יום. כן נ"ל נכון לולי שהתו' לא פירשו כן. ובזה יתיישב ג"כ הא דילפינן מקרא דואתה פה עמוד עמדי שהסכים הקב"ה למשה ולכאורה אכתי לא מוכח מידי דבלא"ה הוצרך הקב"ה לאמר למשה ואתה פה עמוד עמדי כדי שיעלה להר מיד לאחר ירידתו באותו היום עצמו כדאית' בפ"ק דיומא דף ד' ע"ב דלרבי יוסי דאמר בשבעה בחודש ניתנה התורה בשבעה ניתנה ובשבעה עלה ולמאי דפרישית אתי שפיר ודוק היטב:

גמ' ואמר ר"ל יישר אשר כמו ישר ובא האל"ף במקום היו"ד וכן אשרו חמוץ (ישעיה א') כמו ישרו חמוץ:

וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דָּרַשׁ? נָשָׂא קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ יש להקשות והלא מוכח כי דיבור (דברים ה, כז) וְאַתָּה פֹּה אמר לו תיכף עם דיבור (דברים ה, כו) שׁוּבוּ, ואם כן על איזה זמן קאמר שפירש משום קל וחומר, אם על קודם מתן תורה איך דריש קל וחומר כיון שלא אמר לו עדיין דיבור (שמות יט, טו) אַל תִּגְּשׁוּ, ואחר שאמר לו דבור זה הנה גם לישראל לא התיר התשמיש אלא רק בשעה שאסרו עליו באומרו וְאַתָּה פֹּה? ועוד למאן דאמר (זבחים דף קטז) יתרו אחר מתן תורה בא אם כן אשתו לא היתה אצלו כדי שיפרוש ממנה? ונראה לי בס"ד, למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה בא, מוכרח לומר שמשה רבינו ע"ה ראה ברוח הקודש שעתיד הקב"ה לצוות לישראל (שמות יט, טו) אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, וכיון דידע זה ברוח הקודש אז הסכים בדעתו על עצמו מכח קל וחומר שיפרוש לגמרי, ותיכף עשה מחיצה באהל שלו בינו לבינה, וגם ודאי אמר לה בפירוש שאסור לו לשמש עמה, ואפילו למאן דאמר אחר מתן תורה בא גם כן אתי שפיר, כי קודם מתן תורה כשראה ברוח הקודש שעתיד לצוות לישראל אַל תִּגְּשׁוּ, אז הסכים על עצמו לפרוש כשתבא אשתו אליו. ומה שאמר עָשָׂה מִדַּעְתּוֹ משום שאר דברים נקיט האי לישנא. ושוב ראיתי בתוספות יבמות (דף סב בד"ה אמור) שהקשו כמו קושיא דידן, אך לא ידעתי אמאי לא הקשו הקושיא על מה שאמר 'מַאי דָּרַשׁ' כאשר תפסתי אנא עבדא? ולפי דבריהם שכתבו שנתן לה גט או עשה לה אהל בפני עצמה אינו מתיישב הספרי דקאמר אהרן ומרים ידעו בדבר הזה מכח דברי צפורה, וגט או אהל בפני עצמה קלא אית לה, ובודאי היו שומעין ויודעין אחיו ואחותו? והנה על פי המאמר כאן דְנָשָׂא קַל־וָחֹמֶר, נראה בס"ד לומר טעם על אשר התפלל על מרים בשם 'אֵל' דכתיב (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, דידוע די"ג מדות שהתורה נדרשת בהם דנקיט רבי ישמעאל בברייתא, הם כנגד י"ג מדות רחמים של אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, ומדה הראשונה שהיא קַל וָחֹמֶר היא כנגד מדת שם 'אֵל' ומאחר דמרים לא נשאה קל וחומר דדריש משה רבינו ע"ה גבי אשה, חטאה בזה למדת שם 'אֵל' ולכך בקש ממדת שם 'אֵל' בעצמו לרחם עליהם ולרפאות אותה.

הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ נראה לי בס"ד הקב"ה אמר לו ב' ימים כנגד חו"ב [חכמה ובינה], אֶלֶף חָכְמָה אֶלֶף בִּינָה, ומשה רבינו ע"ה הוֹסִיף יוֹם אֶחָד כנגד הַדַּעַת גם כן, מפני כי הוא שרשו בְּדַעַת כידוע. ולזה אמר הוֹסִיף יוֹם אֶחָד 'מִדַּעְתּוֹ' דייקא. או יובן בס"ד הקב"ה אמר לו ב' ימים שהם כ"ד שעות וכ"ד שעות, והם כנגד שני שלישי החסד שנתנום לרחל בסוד (ישעיהו נד, יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, ומשה רבינו ע"ה רצה בחסד שלם, וְהוֹסִיף יוֹם אֶחָד אחד כנגד כ"ד הנשאר בתפארת גם כן, ואז נתקיים (משלי לא, כו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, כלומר נעשה חסד שלם שהוא ג' פעמים כ"ד כנגד ג' ימים. ובזה יובן בס"ד (תהלים מח, כ) בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה, רצונו לומר תחלה יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ שהם ב' ימים, ולסוף הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה, שהסכים עם משה רבינו ע"ה להוסיף יום אחד להשלים החסד: נמצא ולפי דברי הברייתא 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ' ונראה לי שזכה שיסכים עמו בכל השלשה הנזכרים שעשה מדעתו, כי הוא זכה אל הַדַּעַת שהוא קו אמצעי דכולל חו"ב [חכמה ובינה], לכך זכה שיסכים עמו בכל השלשה שעשה מדעתו. ונראה לי בס"ד ראשי תיבות שלשה אלו הם שפ"ה [הוֹסִיף יוֹם אֶחָד, פֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, שִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת], ומשה רבינו ע"ה היה לו אות בשפה שלו שהוא נביא אמת, מפני כי בטבע אינו יכול לומר בומ"ף שהם בשפתים כמצטרך, ועם כל זה היה מוציא אותם כראוי בדרך נס, לכך בשלשה דברים שהם ראשי תיבות שָׂפָה גם כן נתאמת שהוא אמיתי.

מַאי דָּרַשׁ? "הַיּוֹם וּמָחָר" הַיּוֹם כְּמָחָר, מַה לְּמָחָר, לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם, לֵילוֹ עִמּוֹ. יש להקשות מנא לן למדרש הכי? ונראה לי בס"ד משום דהוה ליה למימר 'וְקִדַּשְׁתֶּם יוֹמָיִם' כמו שנאמר (הושע ו, ב) יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, וכן יוֹמָיִם אֶעֱזְבֶךָ, ולמה נקיט ב' תיבות 'הַיּוֹם וּמָחָר' אלא ודאי למדרש הַיּוֹם כְּמָחָר.

וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (דברים ה, כח) "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי". נראה לי בס"ד אמר לו תיבת 'פֹּה' לרמוז לו הטעם מה שהותר לו לפרוש מן האשה, מפני שיש לו כח לברא נפשות לגרים על ידי הַפֶּה שלו ואין צריך לעסוק בפריה ורביה בזווג אשתו. וזה שאמר וְאַתָּה פֹּה רצונו לומר יש לך כח בפה שתוכל לעשות בו פריה ורביה, לכן עֲמֹד עִמָּדִי ואין אתה צריך להזדווג עם אשתך. גם אמר לו עֲמֹד עִמָּדִי דידוע שיש לאות ה' צורת 'דו' וצורת 'די' והנה אות ה"א נמצאת בסוף שמו של משה רבינו ע"ה, ואם לא היה פורש מן האשה הנה היא אצלו כצורת ד"ו המורה על זווג שני גופים, כמו שאמרו טָב לְמֵיתַב טַן 'דּוּ' אך כיון שפירש מן האשה הנה היא אצלו כצורת די המורה על פרישות, לומר 'די' לך בזווג תחתון שהיה לך קודם ואינך צריך להזדווג עתה בזווג תחתון של שני גופים. ולזה אמר עֲמֹד עִמָּדִי חלק התיבה לשתים וקרי בה 'עם די'. גם יש לומר וְאַתָּה פֹּה ראשי תיבות פריש האשה עֲמֹד עִמָּדִי. ומה שהקשה הרי"ף ז"ל דילמא הא דאמר לו עֲמֹד עִמָּדִי הוא לפי שעה, לפי שצריך לעלות לקבל הלוחות ומנא לן דהסכים על פרישותו לגמרי? ונראה לי בס"ד מאחר דמצינו שהוצרך להתיר לישראל בפירוש, כמו שנאמר (דברים ה, כו) שׁוּבוּ לָכֶם והוא לא נכנס בהיתר זה כי אמר לו עֲמֹד עִמָּדִי, אם היה דבר זה לפי שעה היה צריך שיתיר לו גם כן בפירוש אחר זה.

וְאִית דְּאַמְרֵי (במדבר יב, ח) "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ". יש להקשות מהיכא משמע דהסכים בפרישותו? ונראה לי בס"ד כי הם כל טענתם בערעור שלהם הוא ממה שאמר (במדבר יב, ב) הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר, שאנחנו לא פרשנו ועודנו נביאים, ובדבור זה סתר טענתם כי אמר להם פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ דשכינה מדברת מתוך גרונו, ונמצא הם אין להם דמיון אליו בנבואה דאין להם ענין זה, וכיון דסתר טענתם משמע דהסכים עמו.

וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ", וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. נראה דריש נמי אֲשֶׁר עם הכולל שֶׁבֶר, שאמר לו אֲשֶׁר לשון 'אֹשֶׁר' על השבר שעשה, וידוע שמשה רבינו ע"ה הוא בסוד החסדים, ונראה עתה נעשה 'דין' לשבר הלוחות אך באמת זה 'חסד' שבזה הציל את ישראל! וידוע דאור ישר הוא חסד, ואור חוזר דין, ולזה אמר יִישַׁר כֹּחֲךָ שאתה עודך בחסד אור ישר אף על פי שֶׁשִּׁבַּרְתָּ אֶת הַלּוּחוֹת. ונראה לי יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ סופי תיבות כת"ר, שעל ידי זה זכה לכתרים של ישראל שלקחם.

רַבִּי אוֹמֵר בִּתְחִלָּה פֵּרַשׁ עָנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה", דְּבָרִים שֶׁמְּשַׁבְּבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם. וְלִבְסוֹף פֵּרַשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ. נראה לי בס"ד טעמא דרבי מאחר דהתורה קיומו של עולם, כמו שנאמר (ירמיהו לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי לכך נהג עמהם כבריתו של עולם, דברישא חשוכה, והדר נהורא, והחשך הוא סטרא דדינא, והאור סטרא דרחמי, לכך תחלה פֵּרַשׁ עָנְשָׁהּ מצד הדין, ואחר כך שְׂכָרָהּ מצד הרחמים, אבל האיכא דאמרי סבירא ליה נהג עמהם כאדם הראשון, שתחלה ראה יום שהוא חסד ואור, ואחר כך ראה לילה שהוא גבורה וחשך. אי נמי נראה לי בס"ד טעמיה דרבי על דרך מה שכתב מהרש"א דבאותיות מצוה יש אותיות הוי"ה, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש דהלאוין הם גבורות מושרים באותיות 'יה' והעשין שה"ס [שהוא סוד] חסדים מושרשים באותיות 'וה' נמצא בשם המצוה עצמה נרמזו הגבורות שהם הלאוין קודם החסדים שהם העשין כי אלו ב'מץ' ואלו ב'וה'. ולכן סבירא ליה תחלה הגיד עונש העובר על המצוה של תורה שהוא בא מצד הגבורה, ואחר כך הגיד שכר המצוה שהוא מצד החסד, אך הא"ד סבירא ליה תחלה מתן שכרה ואחר כך עונשה, כפי סדר המדות למעלה שמדת החסד היא קודם מדת הגבורה זה ימין וזה שמאל, אי נמי נראה לי בס"ד מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דרבי קאי על אנשים שדעתם סובל, ואיכא דאמרי קאי על הנשים שאין דעתם סובל לכך הגיד להם השכר קודם. אי נמי רבי קאי על מצות שבין אדם לחבירו שאין האדם חרד עליהם כל כך וקלים בעיניו, לכך הפחידם תחלה בעונשין שידעו חומר העון, והאיכא דאמרי איירי בדברים שבין אדם למקום דחמורים הם בעיני האדם, ולזה הגיד השכר תחלה שבזה יתפעלו יותר בקיומם.