מסכת שבת דף פ׳ עמוד ב׳

שיער יפה לטיט:

ה"ג טיט כדי לעשות פי כור של צורפי זהב:

אצבע קטנה דרכן לסוד את כל הגוף להאדים:

שהגיעו לפרקן ולא הגיעו שהביאו שתי שערות ולא באו לכלל שנים הראויות לכך ומתביישות בדבר:

טופלות מושחות:

אנפיקנון דתנן במנחות (דף פה:) אין מביאין אנפיקנון הוא שמן זית שלא הביא שליש:

ולמה סכין אותו היינו שמן המור:

טפלה בסיד:

המוציא שיער כדי לגבל בו את הטיט טיט כדי לעשות פי כור כן גרס בתוספתא וכן גרס רש"י ולהך גירסא שיער כדי לגבל בו את הטיט כשיעור טיט הנעשה מרביעית שופכין אבל לספרים דגרסי שיער כדי לגבל בו טיט לעשות פי כור של צורפי זהב קשה דאמר לעיל אין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות פי כור ויש לפרש דמיירי בטיט שהוא מגובל כבר ואחר הגיבול נותנין בו שיער כדי לתקנו:

שהגיעו לפירקן ולא הגיעו פירוש בסמוך לפירקן שקרובות להנשא ועושות כדי ליפות וללבן עצמן כדאמרינן בפרק אע"פ (כתובות דף נט:) הרוצה ללבן את בתו ישקנה חלב ויאכילנה אפרוחין סמוך לפירקה:

ותמצא עיקר דילה במס' גיטין בפרק הזורק (גיטין דף עט) אמר רב חסדא רשויות חלוקות בגיטין ומיקמי הכי (שם דף עז) אמרו ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו הוות קיימא בחצר ואזל גיטא נפל בפיסלא אמר רב יוסף חזינן אי הוי ד' אמות אארבע אמות פלג לה רשותא לנפשה כו' וסבר רבא כי דין רשויות של גיטין הוא וכמו שאם יש בזה הפסל ד' אמות על ד' אמות או שיש בגובהו י' טפחים עשה רשות לעצמו ונבדל מכלל החצר כמו כן הוא מבדיל בין ב' רשויות לענין שבת ובזה הפרק (שם דף עט) אמר עוד רבא ג' מידות בגיטין הודיע אותנו בא לו השלש מידות חלוקות דין הגיטין מדין השבת ולענין רשויות שוו יחד ואין ביניהן חלוקה בדבר זה וגם נזכרה זו השמועה של רבא עם זו הברייתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף נה):

ואם הוציא מזו חצי שיעור וחזר והוציאו מזו חצי שיעור חייב:

אביי אמר אפילו יש ביניהן כרמלית דאע"ג דלית בה חיוב חטאת אסור להוציא מזו לזו שמרשות [לרשות] הן. ואם הוציא מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור פטור. אבל אם יש ביניהן פיסלא דלא חשיב למיהוה כרמלית אלא מקום פטור הוא הרי הוא כרשות אחת. ואם הוציא מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור חייב רבא אמר אפילו איכא פיסלא ביניהן. כיון שהוא חולק רשות לעצמו אע"ג דלא כרמלית הוא דכרשות הוא קאי כיון שאסור להוציא אליו כלום מרה"י כב' רשויות דמיין. ואם הוציא מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור פטור. רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשות הגיטין. ועיקר הא שמעתא בגיטין בהזורק ההוא גברא דזרק לגיטא לדביתהו הוה קיימא בחצר ואזל גיטא ונח בפיסלא.

אמר רב יוסף אי הואי ארבע אמות על ארבע אמות פלוג ליה רשותא לנפשי' ואי לא חדא רשותא היא. וקסבר רבא חדא רשותא בשבת מיפלגא בפיסלא כי היכי דמפלגא לענין גיטין. ופי' פיסלא מקום כגון עמוד גבוה עשרה ורחב ד':

כחול כדי לכחול עין אחת וא"ר הונא שכן צנועות כוחלות עין אחת הכין פירושא שכוחלת עין אחת ומכסה את העין האחרת ויוצאה לשוק ותראה באחת מעיניה. ורב הונא הוא דמתנינן לאו רב הונא וההיא דר' שמעון בן אלעזר אם לתכשיט ב' עינים. אוקימנא בעניות שאינן רגילות לצאת. (רגילות לצאת) לשוק (ואם שם שוק לצאת אליו):

חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב ר' יהודה אומר כדי לעשות פיטפוט פירוש פיטפוט גבשוש. או בנין בארץ ששופתין עליו את הקדירה. וג' פיטפוטין הן. ויש שסומכין פטפוט לכותל ומניחין עליו את הקדיר' וסומכין אותו לכותל. ומקשי' כי מכדי בשיעור' דשבת קא חזינן דר' יהודה קא מחייב וממעט מן שיעורי דרבנן דהא לענין גמי לרבנן לא מחייב אלא בכדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. ור' יהודה מחייב אפילו על מה שנוטלין ממנו. מדת מנעל לקטן. ומוקמינן לה להא פטפוט לכירה קטנה קאמר והוא בציר מן פי הכור של צורפי זהב:

אמר רב יהודה אמר רב בנות שהגיעו לפרקן ולא הגיעו [לשנים] שהגיעו לשנים שהאשה בוגרת ולא בגרה ולא גדלה בשר מה עושין להן. עניות טופלין אותן בסיד. טפילה זו בלשון ישמעאל טלא טח את העור בשרה בסיד. ומה צורך לכך כדי שיסתתמו נקבים קטנים. בטיית אל מסאס. וגומות שיער שבעור וכיוצא בהן ויכנס הבל לפנים ולא יצא ויחם קרבה ותבגור ותגדל בשר. ואם בת עשירם היא טופלין אותן בסולת. והמלכים יש להם סממנים אחרי' כגון שמן המור. וכיוצא בו. טפית. קורין אותו סטנת. ויש שקורין אותו סטקת. והוא בלשון ארמית שומנא דמורא. ובל' ישמעאל לבן אל נאמן. וריחו טוב. ולא מן הרמונים הוא אלא כך נקרא וממימי שרף הוא והוא הנקרא עוד בל' ארמית מירא. והוא תרגם מר דרור ומי שטופל את הבת את כל בשרה פעם אחת כל הבל שלה נכנס לפנים והיא מתחממת ומתה כדרך שהשיג את הגוי. ולענין חלוקת ר' יהודה ור' נחמיה בשיעור סיד. שר' יהודה אומר כדי לסוך כלכול. ור' נחמיה אומר כדי לסוך אנדיפי. באנו לפרש תחלה כל של צירעא ואנדיפי בלשון ישמעאל אצדג. והוא מקום מקצוע הפנים מן הצד מן סוף שיער של [בנות] עד סוף [הפנים] סדין אותו בסיד ונקרא כלכול. וסדים מצידו מקום אחד דק כמו חוט ונקרא בת צירעא. ואקשינן על זאת למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש. והתנן ר' יהודה אומר כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן. ופרקינן שכך נראה כן בגמי דשיעורא דר' יהודה מעיט משיעורא דרבנן ולא נראה לכן טעם לר' נחמיה דאיכא למימר שיעורא זוטר מדרבנן. ונפיש מדר' נחמיה ואותיבנן. א"ר נראין דברי ר' יהודה בחבוט. ודברי ר' נחמיה בביצת הגיר. הגיר הוא הסיד הלבן הנשרף הנקרא אספיראג. וכן כתיב כאבני גיר מנופצות. וכענין כתב שנראה לכל צד בגירא הביצר שלו הן האבנים הפסולת השרופות. והחבוט הוא הדק. ונקרא אל מרתות בלשון ישמעאל שחובטין אותו במקלות. אם אתה אומר כלכול ואנדיפי. צירעא ובת צירעא שניהן לא יעשו אלא מן החבוט ובטל פירוש זה. ובאנו לפירושא זו.

לאנדיפי אמר יצחק דבי ר' אמי אנדיפא.

מתקיף לה רב כהנא וכי אדם עושה מעותיו אנפרות אנדיפא זה אומרין בן פתרונות שלא עלו על דעתנו ואין נודע בלשוננו אנדיפא. ומ"מ בטל הפתרון הזה. אלא אמר רב כהנא מאי אנדיפי (שבתות) [שנתות] שהוא משים סמנים בכלים ולמדות ומצייר בתוכן בביצת הגיר רושם האוי יבטפיהן בשל אספירגבטה והן שיעור הוצאת הסיד. לר' נחמיה ולפום הכין נראין דברי ר' יהודה בחבוט. ודברי ר' נחמיה בביצת הגיר. ואי [בעית] אימא מאי אנדיפא דקאמר יצחק דבי ר' אמי אפותא שהיא פדחת בלשון חכמים מצח בלשון תורה. כההוא גלילאה דאמר להו משום חבריה דנפקת פרעתיה והיא הצרעה ממיני דבורים. ומחיתיה על אנדיפיה. וקרו עליה מן דיליה דא ליה משלו זאת לו:

סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות והוא שטפלת הסיד מאדמת המקום שהוא נטפל לשם וכמו שאמרו אנן דלא שתינן שיכרא לא בעיין בנתין טיפלא כלומר שהיין מאדימן וכשאדם טופל בסיד כל הגוף כאחד הוא סכנה אלא שטופלין אותה אבר היום ואבר למחר והוא שאמרו רב ביבי הוה ליה ברתא טפלה אבר אבר שקל בה ארבע מאה זוזי הוה ההוא גוי בשבבותיה הויא ליה ברתא טפלה בחד זימנא ומתה אמר קטלה ביבי לברתי ומאחר שעיקר הטפול אבר אבר שיעורו בכדי טפלת אבר קטן והוא אצבע קטנה ר' יהודה אומר כדי לסוד כלכול ופי' בגמ' צדעא שהיו נוהגות לסוד שם כדי להשיר את השער רבי נחמיה אומר אנדיפי ופי' בגמ' לעשות ממנו שנתות לכלי העשוי למדוד בו יין או שמן שמסמנין אותו בסיד עד כאן בדינר עד כאן בחצי דינר על הדרך שאמרו שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל וכן פירשו בה ענינים אחרים אלא שהלכה כתנא קמא ואין בזה חלוק בין סיד הנימוח במים הרבה והוא הנקרא בסוגיא זו בלשון חביט ובין שאינו נימוח כל כך ועומד בצים בצים והוא הנזכר בסוגיא זו בלשון ביצת הסיד:

סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב והוא שבמקום שאין הפחמין מצויין צורפין באש של סובין:

משנה אדמה כחותם המרצפין דברי ר"ע וחכ"א כחותם האגרות זבל וחול דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבא וחכ"א כדי לזבל כרישה חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד קנה כדי לעשות קולמוס אם היה עבה או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה נתונה באלפס אמר הר"ם פי' אדמה טיט אדום שמן יעשו ממנו חותמות על השקים שמשימים בם הסוחרים ממונם הנקראים מרצפין וכמו כן יעשו חותמות על הכתבים וקלח ענינו שורש וכרישה כרתי ובעברי חציר ואת החציר וחול הגס הוא החול העבה עבה שיהיה עצם הקנה עב עד שלא יהיה ראוי לכתיבה ואמר קלה ר"ל ממהרת להתבשל והיא ביצת התרנגולת ופי' טרופה מעורבת ר"ל שמערבין אותה בשמן ומנענעין אותה היטב ומפני זה היא ממהרת להתבשל ואל תדמה כי מכלל השיעור הוא מה שיחס בו כלי הבשול כמו המרחשת או המחבת כי אינו אלא שיעור מה שקולין בו מביצת התרנגולת שיעור גרוגרת והוא אמרם כגרוגרת מביצה קלה ותהיה האלפס הוחמה כבר חמום בינוני ואין הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי אדמה כחותם המרצופין והם כעין שקים שמביאים בהם סחורה וחותמין אותם בחותם באדמה הנקראת ארגילא"ה להכיר שלא יפתחם אדם וחכ"א כחותם האיגרת העשוי שלא יקרא בו אדם אלא מי שנשתלחה לו והוא מועט מן הראשון והלכה כחכמים זבל וחול הדק כדי לזבל בו קלח של כרוב וחכ"א כדי לזבל כרישא והוא מלשון כרתי והוא שיעור מועט מן הראשון חול הגס כדי ליתן על פי כף סיד ר"ל כף של סיידין שמערב את החול בסיד והוא הנקרא פלושטרי"א ור"ל כדי הראוי לערב עם מלא כף של סיידין סיד קנה כדי לעשות קולמוס הראוי לכתוב והוא המגיע לקשרי אצבעותיו ולא נתברר בגמ' אם קשר העליון והוא פרק שלישי המחובר עם פיסת יד אם פרק שני שבאמצע האצבע ואם היה עבה או מרוסס שאינו ראוי לקולמוס שיעורו כעצים לבשל בו ביצה קלה שבביצים ופי' בה בגמ' ביצת התרנגולת שהיא קלה להתבשל מכל שאר הבצים טרופה בשמן ונתונה באלפס שהיא קלה להתבשל יותר ופי' בגמ' שלא כל הביצה אלא כגרוגרת ממנה שכל שיעורי שבת בהוצאתן וטחינתן וקצירתן כגרוגרת:

בד"ה למימרא כו' חשוב הוא הרבה הס"ד ואח"כ מ"ה חף ס"ד שהוא כצ"ל:

בגמרא א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר רב ששת וכו' כצ"ל:

מתני' חול הגס כדי ליתן עי' לקמן דף צ ע"א תוס' ד"ה בורי':

רַב בֵּיבָי הֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, טָפְלָהּ אֵבֶר אֵבֶר, שָׁקִיל בָּהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי. נראה לפרש עליו המשל דרב אדא בר אהבה דאמר (ברכות דף כ.) מָתוּן מָתוּן, אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי שַׁוְיָא, דעל ידי שהיה מתון מתון לטפול אבר אבר ולא עשה בבת אחת לכך שקל בה ת' זוז. והא דאמר אותו כותי קַטְלָה רַב בֵּיבָי לִבְרַתִּי, קשה מה עשה לו רב ביבי והלא הוא קטלה דלא עשה לה כמו שעשה רב ביבי לטפלה אבר אבר? ונראה לי שבשביל שהיה חכם שנקרא רַב בֵּיבָי בזה השם של 'רַב' גרם לו שטעה לטפלה בבת אחת, כי חשב הא דטפלה אבר אבר לאו לעיכובה, אלא היה משום סיבה שהיה חכם ואין סיפק בידו לעשות הכל בבת אחת. ונראה לי הן טפלה זו דְּשֶׁמֶן, והן טפלה זו דְּסִיד, היה להם בזה אומנות לעשות הטפלה בשיעור הראוי לכך, וכן היה להם אומנות בגיבול הסיד והסולת ותיקון עשייתם.

רַב בֵּיבָי דְּשָׁתִי שִׁיכְרָא, בַּעְיָן בַּנְתֵּיהּ טַפְלָא נראה לי בס"ד בזה הכתוב בעמוס (ו, ו) הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ, בא הכתוב לגנותם במותרות, שהיו עושין לעצמם דברים שאין צריכים להם, כי הם שותים בְּמִזְרְקֵי יַיִן ולא 'שֵׁכָר' ועל כן לא בעיין טפלה, ועם כל זה בְּרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ הוא שמן זית שלא הביא שליש, ולכך קוראו רֵאשִׁית שְׁמָנִים.

וְנָפְקַת עַרְעִיתָא מִן כּוֹתְלָא, מַחְתִּי בְּאַנְדִּיפִי וּמִית פירש רש"י פדחתו רצונו לומר 'מצחו' ונראה לי בס"ד הטעם דמחתיה במצחו, כי כל מעשה האדם כתובים בשרטוטי המצח, וגם נרשם שם בחינתו ושרשו, ולכך מכסים המצח בזמן המגיפה, ועל כן עקצתו שם, להורות דכפי הרשום במצחו אינו ראוי לדרוש במעשה מרכבה. ועוד נראה לי בס"ד, על פי מה שכתוב באר"ז (באדרא זוטא דף רצג.) זכי מצח מצחא דעתיקא ואי לא אשדי חי"ת בין תרין אתוון בר"א [בראש אותיות] וּ'מָ חַ ץ' פַּאֲתֵי מוֹאָב (במדבר כד, יז) הכי איתא בספרא דר בייבי סבא עיין שם. והכוונה כי במצח יש סוד הדינים, אך בגילוי הארת אור מצח העליון מתמתקים הדינים, ואם לא נשארים הדינים בכוחם ומתגברים ויהיה המצח אותיות 'מָחַץ' שישלטו הדינין למחוץ ולהכות בר מינן בר"א [בראש אותיות] וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב. ולכן זה שלא היה ראוי לדרוש במעשה מרכבה אשר על ידם ימשך אור מצח העליון דעתיקא, לכך לא האיר אור העליון במצח ונשארו שם הדינים בכוחם בלא מיתוק, ואז נהפך עליו אותיות 'מֵצַח' לאותיות 'מָחַץ' תמחץ באותה צרעה ומת בר מינן. ונראה לי לכן הצרעה יצאה מן הכותל, כי שם כותל בו רמוז מתוק הדין ברחמים שהוא אותיות 'כו תל' והיינו כ"ו [26] מספר שם הוי"ה שהוא חסדים, ות"ל [430] הוא מספר הג' דחמשה שמות אלהים שהם ת"ל [חמשה פעמים אלהים [86] עולים 430], והם כוחות הדינים, ולזה יצאה מן 'הכותל' לרמוז שנמחץ על ידה שביל שלא היה יכול למתק הגבורות בחסדים, ולכך נמחץ במצחו ששם סוד הדינים שנשארו בלא מתוק. ומה שהיה ענשו על ידי הצרעה נראה לי בס"ד, כי צִרְעָה [365] עולה מספר פְּרִיעָה [365], שאם תחבר אותיות פ' ויו"ד ביחד ויהיה צ' אז תהיה פריעה צרעה, והכונה כי זה עשה פריעה כלומר גילוי, מלשון (שמות לב, כה) כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן שגילה סודות המרכבה בלא רשות, לכן פריעה זו נהפכה לו צרעה, והצרעה עשתה בו פריעה לשון פרעון שפרעה ממנו.