מסכת שבת דף ס״ט עמוד ב׳

קמ"ל אביי דמודה רבי יוחנן בה דבעינן שגגת לאו דאי הזיד בלאו תו ליכא שגגה דבהא נמי פליגי רבנן אמונבז ואמרי דאין שגגת קרבן שגגה:

איזהו שבועת ביטוי לשעבר בשלמא להבא כגון שלא אוכל משכחת לה כגון שנתעלמה השבועה ואכל אלא לשעבר כגון שאכלתי והוא לא אכל אין כאן שוגג דאי כסבור שאכל בשעה שנשבע אינו חייב קרבן דתניא בשבועות (פ"ג דף כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס כלומר האדם בשבועה שיהא אדם בשעת שבועה שתהא דעתו עליו בשעת שבועה ופרשינן לה התם לאפוקי כי האי גוונא ומהשתא לא משכחת שגגה אלא בקרבן:

אמר יודע אני שאני נשבע לשקר ונזהרתי על כך:

אבל איני יודע כו' דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה כזה:

חייב אלמא מודו ביה רבנן דמיחייב אשגגת קרבן:

הא מני מונבז היא דאמר נמי בעלמא שמה שגגה אבל לרבנן דפליגי עליה לית להו ביטוי לשעבר דסברי כר' ישמעאל דאמר בשבועות אינו חייב אלא על העתיד לבא (שם דף כה.) יש גורסין הא מני מונבז פשיטא השתא בכל התורה אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לא כ"ש אלא לאו רבנן תיובתא דאביי תיובתא ולא נהירא לי דמאי פשיטותא הא איצטריך לאשמעינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה למונבז בין ששגג בקרבן בין ששגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב האדם בשבועה:

הכל מודים בתרומה זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש על שגגתו דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה אבל מזיד אין מוסיף חומש וחייב מיתה בידי שמים דכתיב (שם) ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש:

בלאו שבה כסבור חולין ואין כאן לאו:

הא מני מונבז היא פירש בקונטרס אבל לרבנן דפליגי אמונבז לא אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר וסברי כרבי ישמעאל דאמר בשבועות דאינו חייב אלא על העתיד לבא והקשה ה"ר אליעזר לרבינו שמואל דהא רבנן דמונבז רבי עקיבא ור"ע מחייב בהדיא על לשעבר בשבועות [פ"ג וכלשון אחר שפי' בקונטרס מוכח בשבועות] בפ"ג (דף כו:) דאמר בעא מיניה רבא מרב נחמן איזהו שגגת ביטוי לשעבר אמר ליה כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ופריך ליה כמאן כמונבז ומשני אפילו תימא רבנן אע"ג דבכל התורה כולה לית להו שגגה בקרבן כו' ומה שהקשה בקונטרס מאי פשיטא הא קמ"ל אף על גב דבעלמא הוי שגגה הכא לאו שגגה היא משום דהאדם בשבועה בעינן לאו פירכא היא דאי משום הא איצטריך ליתני בהדיא האדם בשבועה פרט לאנוס אלא משמע דשגגת קרבן אתא לאשמעינן ששמה שגגה ומיהו קשה דבלאו הך ברייתא הוה מצי למיפרך לאביי ממתניתין דשבועות דמחייב ר"ע שבועת ביטוי לשעבר ולא משכחת לה אלא אם כן הזיד בלאו על כן נראה כפירוש רבינו שמואל שהשיב לרבנן דשגגת קרבן לאו שמה שגגה משכחת שגגת שבועת ביטוי לשעבר כגון שיודע ששבועה זו אסורה אבל אינו יודע שיש בה לאו אבל סבור שיש בה איסור עשה וחשיב שפיר האדם בשבועה בענין זה וכן מוכח בשבועות (שם) דמהאדם בשבועה לא ממעט אלא כסבור בשעת שבועה שבאמת נשבע כגון תלמידי דרב דמר משתבע דהכי אמר רב כו' הלכך הא מני מונבז הוא דלרבנן הוה ליה למיתני ואינו יודע אם חייבין עליה לאו וההוא דשבועות דבעא מיניה רבא מרב נחמן פליגא אדאביי:

עושה כדי פרנסתו אבל להלך יכול כל מה שירצה רק ביום שמשמר דאי לאו הכי לא יגיע לעולם ליישוב והא דקאמר במאי מינכר משום דאין זה היכר שבת במה שיושב ואינו הולך אי נמי אפי' ביום שמשמר הולך כמו שרוצה והשתא לא מינכר אלא בקידושא. הרב פור"ת:

אמר אביי הכל מודים בתרומה שאין חייבין עליה חומש כו' עיקר דבר זה הוא כתוב בתורה (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו וכמו כן עוד חיוב המיתה הוא כתוב בתורה (שם) ומתו בו כי יחללוהו וכמה ששנינו במסכת ביכורים בפ' התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ופי אל בריתא במסכת זבחים בפרק רבי אומר [בתוספתא דזבחים פ' י"ג] הפרש בין השוחט בפנים ובמסכת כריתות בפ' א' אלו שהן במיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה ותמצאנו בתלמוד במס' סנהדרין (פג) בפ' אלו הן הנשרפין:

קיי"ל דכל לאו שבתורה שחייבין עליו מלקות בלבד ואין בו כרת אינו חייב עליו חטאת וכי אינו חייב חטאת אלא על דבר שזדונו חייב כרת בשגגתו חייב חטאת זולתי המביאין על הזדון כשגגה ומותבינן עליה דר' יוחנן איזהו שבועת ביטוי לשעבר אמר אני יודע ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו חייב ודחי ר' יוחנן הא למונבז היא ואנא דאמרי כרבנן מיהא שמעינן דרבי יוחנן פליג עליה דמונבז בהא תו אמר אביי הכל מודים והוא ר' יוחנן בזר שאכל תרומה שאין חייבין עליה חומש עד שישגוג [בלאו] שבה מ"ט כיון דתרומה יש בה מיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו אבל כרת לית בה עד שישגוג בלאו שבה דקיי"ל שגגת דכרת הויא שגגה וכל מאן דלית ליה כרת בעינן שגגה בלאו שבה ואע"ג דתרומה עון מיתה היא שגגת דמיתה אינה חשובה כשגגה דכרת אלא בעינן שגגה בלאו שבה ודחה רבא להא דאביי ואמר לעולם מיתה במקום כרת עומדת וכשם שבשאר מצות אם שגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו לר' יוחנן מביא קרבן הכי נמי לענין תרומה אם שגג במיתה אע"פ שהזיד בלאו מוסיף חומש שחומש במקום קרבן הוא וקיי"ל כרבא. וקמייתא נמי דאמר אביי בשבועת ביטוי עד שישגוג בלאו שבה אבל שגגת קרבן לאו שמה שגגה לרבנן [אוקמינה] להא מתניתא בשבועות פר' ב' אפילו תימא רבנן בשגגת קרבן בשבועת ביטוי מחייבי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בעלמא אבל בשבועת ביטוי דהוא חידוש דלא אשכחן מזיד קאי בלאו בשוגג מייתי קרבן והכא בשבועת ביטוי מזיד קאי בלאו ושוגג מייתי קרבן שגגה דקרבן נמי הוא שגגה וחייב חטאת:

הא דאמר רב הונא היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת כו' קיי"ל כרבא דאמר חושש בכל יום שמא היום שבת הוא ואעפ"כ עושה כדי פרנסתו בכל יום. ומונה ו' ימים ומשמר שביעי ואם אין לו מאין יתפרנס עושה גם בו ביום כדי פרנסתו ומינכר ליה בקידושא ובאבדלתא כלומר בו ביום מקדש ומבדיל לעשות היכר בין זה היום לשאר ששה ימים ואם מכיר סכום הימים שיצא כל יום שמיני מותר לעשות מלאכה כל היום (דלא מנפקא ליה) דודאי יום שבת לא יצא וכל יום שמיני יציאתו הוא יום יציאתו. ואם ברי לו שלא יצא בע"ש עושה יום שמיני ויום תשיעי בלא ספק אבל אי לא ידע בבירור חיישינן דלמא אזדמן ליה שיירא ונפק בע"ש:

היודע עיקר שבת ונעלם ממנו שהיום יום שבת הוא ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת בכל שבת ושבת ושמעינן ליה מדכתיב ושמרתם את השבת וכתיב את שבתותי תשמורו ופשוטה היא לרבה בר אבוה כטעמיה.

ולרב נחמן בר יצחק כטעמיה זה סובר [ושמרו ב"י את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה כנגד השוכח עיקר שבת את שבתותי תשמורו שמירה לכל שבת ושבת כנגד היודע עיקר שבת וזה סובר] ושמרו בני ישראל את השבת שמירה לכל שבת ושבת כנגד היודע עיקר שבת את שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה כנגד (היודע) [השוכח] עיקר שבת:

הכי גריס רש"י ז"ל הא מני מונבז היא. ופירש הוא ז"ל: אבל רבנן לית להו שבועת בטוי לשעבר כלל. והקשו עליו בתוס', דרבנן דמונבז מאן רבי עקיבא, ור"ע הא שמעינן ליה בהדיא בשבועות (כה, א) דשבועות בטוי ישנה לשעבר ולהבא. ואחרים גורסים הא מני אילימא מונבז פשיטא, השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחדוש הוא לא כל שכן, אלא לאו רבנן ותיובתא דאביי תיובתא. וזה הנכונה שבגירסאות. אבל רש"י ז"ל הקשה דמאי פשיטותא, אדרבה איצטריך לאשמועינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה כולה למונבז בין שגג בקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה, וכאן לשעבר שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דהאדם בשבועה פרט לאנוס. ואין קושייתו מחוורת וכמו שכתבנו לעיל דלא אמעיט מן האדם בשבועה פרט לאנוס אלא בשאכל ושכח וסבור שלא אכל ונשבע שלא אכל, אבל אומר מותר לאו בכלל אנוס הוא, והלכך הא דקתני בברייתא איזו הוא שבועת וכו' כפשטא. בחידושי רבנו שלפנינו למכילתין יש דילוג מדף סט ע"ב עד דף צ ע"ב. אמנם המעתיקים או המדפיסים כתבו בסוף פרק כלל גדול: "לא חבר הרב ז"ל יותר בפרק זה גם בפרק המוציא ובפרק ר' עקיבא לא חבר כלום" אך אין דבר זה מתקבל על הדעת, ואכן מצאנו בספרי הראשונים שאחרי רבנו, שמעתיקים מחידושיו גם לפרקים אלו, ומה שעלה בידינו הצגנום כאן על מקומם עם ציון המקור.

זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש על שגגתו ובמזיד חייב מיתה בידי שמים ואיזו היא שגגה המחייבתו קרבן לא שגגת הלאו לבד כגון שלא ידע באיסורה או שהוא סבור שהיא חלין אלא אף אם ידע שתרומה היא ושהיא בלאו הואיל וסבור שאין בה מיתה שוגג היא והמיתה בתרומה ככרת אצל שאר כריתות והחומש בה כקרבן לשאר כריתות וכשם שבשאר כריתות מביא קרבן בשגגת כרת אע"פ שמזיד בלאו כך בתרומה מביא חומש בשגגת המיתה אע"פ שמזיד בלאו:

מי שהיה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי הוא שבת מונה ששה ומשמר יום אחד ומתחיל למנות מן היום שנתן שכחתו אל לבו ובכל יום ויום עושה כדי פרנסתו ואפי' ביום שהוא מונה לשם שבת ואין מצריכין אותו להתענות ונראה לי הטעם מפני שאין מתירין לו בשאר הימים אלא לכדי חייו בצמצום וכל שמחיתו מצומצמת בכל יום אף תענית של יום אחד סכנה לו וכל שכן במקום שהוא סבור להתענג בו ובמה יכיר באותו היום שהוא שבת בקדוש ובהבדלה שהוא מקדש בכניסתו ומבדיל ביציאתו ואין זה הלכה אלא לזכרון בעלמא שיהא לו יום חלוק משאר הימים שלא תשתכח ממנו תורת שבת ופירשו רבותינו הצרפתים שמותר לו לילך חוץ לתחום אף באותו היום שתחומין דרבנן ובכל שהוא מדבריהם לא גזרו ומ"מ דוקא עד שלש פרסאות הא בשאר הימים הולך כדרכו ואם היה יודע לפי יום שיצא בו אם יום זה שלישי או רביעי או שמיני וכל כיוצא בזה עושה מלאכה בכל יום שהוא שמיני לו אע"פ שאינו זוכר שם היום שיצא בו שחזקה עליו שלא יצא בשבת ומ"מ אין מקילין להתיר לו אף ביום שלפניו לומר חזקה עליו שאף בערב שבת לא יצא שפעמים ששיירא מזדמנת לו ויוצא אף בערב שבת:

בד"ה הא מני מונבז כו' בשבועות פ"ג וכלשון אחר שפי' בקונט' מוכח בשבועות פ"ג דאמרי' כו' עכ"ל כצ"ל דהא דמסיק התם אפילו תימא רבנן כו' היינו כלשון אחר שפי' הקונט' דמסיק נמי הכא אלא לאו רבנן היא מיהו סוגיא דהתם קצת משונה מהך דהכא דהתם הוה ניחא ליה נמי כמונבז אלא דקאמר אפילו תימא רבנן כו' והכא מוקי לה דוקא כרבנן דלמונבז קשיא פשיטא וק"ל:

בא"ד דמהאדם בשבועה לא ממעט אלא כשסבור שבשעת שבועה שבאמת נשבע כו' עכ"ל לאו דוקא נקט בכה"ג אלא דה"ה ביודע בשעת שבועה שאינו נשבע באמת אלא כסבור שאין בו איסור כלל וק"ל:

בפרש"י בד"ה בלאו שבה כסבור חולין ואין כאן לאו עכ"ל ק"ק דבפשיטות טפי ה"ל לפרש שלא ידע שיש בה לאו דומיא דשגג בכרת ומיתה דקאמר דהיינו שלא ידע שיש בו כרת ומיתה שהרי הזיד בלאו וק"ל:

ברש"י ד"ה בלאו שבה כסבור חולין ואין כאן לאו הכא גבי חומש היה יכול רש"י לפרש כפשוטו עד שישגוג בלאו שבה היינו שאינו יודע שיש לאו באכילת תרומה דגבי שבועת ביטוי דוקא לא היה יכול לפרש כפשוטו כאשר כתבתי למעלה משום דכתיב האדם בשבועה משא"כ הכא גבי חומש אלא משום דלעיל גבי שבועת ביטוי הוצרך לפרש דברי אביי דעד שישגוג בלאו שבה ששכח השבועה דזהו שגג בלאו שבה פי' ג"כ הכא דברי אביי כסבור חולין וכו' כדי שיהא פי' דברי אביי דומה להדדי א"נ דרש"י אתא לאשמעינן דזה נמי מקרי שגג בלאו שבה וק"ל:

בתוס' ד"ה הא מני מונבז וכו' ור"ע מחייב בהדיא על שעבר בפ"ג דשבועות וכלשון אחר שפי' בקונטרס מוכח בשבועות פ"ג כצ"ל ור"ל דשם מוכח דרבנן נמי אית להו שבועת בטוי בלשעבר דבשגגת קרבן לחוד סגי גבי שבועת בטוי דחדוש הוא:

בא"ד ומיהו קשה דבלאו הך ברייתא הוה מצי למפרך וכו' ר"ל קושיא זו קשיא לכל הלשונות דכיון דהשתא ס"ל דאי לא מודו רבנן דשבועת בטוי סגי בשגגת קרבן לא משכחת לדידהו דחייב בשבועת בטוי לשעבר א"כ בלאו הך ברייתא הוי מצי למיפרך וכו' ע"כ נראה כפי' רבינו שמואל כו' ור"ל דשפיר אשכחן שבועת בטוי לשעבר אפי' אי בעינן שגגת לאו וקרבן ולכך לא הוי מצי למיפרך אלא מברייתא זו דקתני יודע אני כו' אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן דמשמע מינה דבשביל שגגת קרבן לחוד חייב ומשני ללישנא קמא דאתי כמונבז אבל לרבנן לאביי בעי ג"כ שגגת לאו אלא שסבור שיש בה עשה וההיא דשבועות דבעי מיניה רבי וכו' פליג אדאביי וללישנא בתרא איתותב אביי ולפי' התוס' גם הלשון אחר של רש"י אתי שפיר וק"ל:

בפרש"י בד"ה אבל איני יודע וכו' דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה גדול מזה עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דהא לעיל משמע דאף לפירש"י דלמונבז דפטור בתינוק שנשבה טעמיה משום דאומר מותר אנוס הוא מ"מ נראה דהיינו דוקא בתינוק שנשבה וכיוצא בו כדפרישית לעיל משא"כ בהכיר ולבסוף שכח משמע בפשיטות דאפילו מונבז מודה דחייב בין בשבת ובין בשאר מצות שזה עיקר שוגג האמור בתורה לענין קרבנות א"כ היאך כתב רש"י דאין לך אונס גדול מזה ומכ"ש לרבנן דמונבז א"כ היאך כתב רש"י כאן דבכה"ג אין לך אונס גדול מזה. והנראה בזה דמשמע ליה לרש"י דעיקר דרשא דדרשינן מהאי דרשא דהאדם בשבועה פרט לאנוס דממעטינן מינה אפי' בכסבור שאמת נשבע דלביה אנסיה כ"ש דאית לן למעט מהך דרשא גופא אנוס דאומר מותר כי האי דלא מיקרי אדם בשבועה כיון שאינו יודע כלל מאיסור שבועה דאע"ג דבשאר קרבנות עיקר חיובא בכה"ג היינו משום דכתיב בהו בשגגה משא"כ בשבועת ביטוי דשני קרא דכתיב ונעלם ולא כתיב בשגגה אלא אדרבה האדם בשבועה כתיב א"כ משמע דקפיד קרא שיהיה לו ידיעה מעיקר איסור שבועה כן נ"ל בשיטת רש"י (וזה דלא כמ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש דהיכא דסבר שבאמת נשבע הוי אנוס טפי) אלא דאכתי קשיא לי אמאי לא מוקי לה דידע ליה איסור שבועה בעשה ובשלמא למאי דמוקמינן כמונבז א"ש. אלא למאי דמוקמינן לה בשבועות ד' כ"ו כרבנן קשיא ואפשר דלא אשכחן איסור עשה בשבועת ביטוי אלא לאו ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה הא מני מונבז היא פי' בקונטרס אבל לרבנן וכו' והקשה ה"ר אליעזר לרבינו שמואל דהא רבנן דמונבז היינו ר"ע ור"ע מחייב בהדיא על לשעבר בשבועות וכו' עס"ה. כבר כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש ליישב דלאביי דהכא הא דר"ע מחייב על לשעבר מוקי לה אביי לענין מלקות ולא לקרבן דהכי בעי נמי הש"ס לאוקמי מעיקרא בריש שבועות אלא דהא דלמסקנא דהתם מוקמינן לה לקרבן היינו דלא כאביי אלא כרבא ורב נחמן דפ"ג דשבועות ומייתו התוס' הכא וכמ"ש התוס' בעצמם אף לשיטתם בסוף הדיבור דהאי דרבא ור"נ פליגי אדאביי וע"ש באריכות דלע"ד דברי מ"ז ז"ל ברורים ליישב שיטת רש"י:

אלא דבעיקר דברי התוס' דפשיטא להו דרבנן פליגי עליה דמונבז היינו ר"ע קשיא לי בגווה כיון דאליבא דר' יוחנן קיימינן הכא במימרא דאביי א"כ ר' יוחנן הא מוקי למתני' דהכא דכלל גדול כמונבז ומש"ה סובר כוותיה ובכריתות דף ט"ז משמע דבין לר"ח דהתם הוי מתני' דהכא כר"ע דוקא דמהכא דייק התם דלא קיבל ר"ע מדר"א ע"ש דמשמע דמילתא דפשיטא היא דכר"ע מיתוקמא א"כ משמע להדיא דר"ע כמונבז ס"ל:

ולולי דברי התוס' היה נראה לי דלר' יוחנן שפיר מצינן למימר דר"ע כמונבז ס"ל והיינו משום דלמאי דמסקינן דטעמא דמונבז היינו משום היקישא שוגג למזיד א"כ תו לא א"ש הא דקאמר ר"ע למונבז לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד דהא אדרבה מהאי טעמא שהוא קרוב למזיד מחייב ליה מונבז דבעי' שוגג דומיא דמזיד וכדאמר להדיא דקרייה רחמנא חוטא ופשטא דקרא דכתיב בשגגה היינו משום שהוא שוגג בקרבן. נמצא דלפ"ז כיון דאשכחן נמי דר"ע גופא מחייב בשבועת ביטוי בכה"ג בשגגת קרבן לחוד א"כ ממילא בפשיטות אית לן למימר דר"ע כמונבז ס"ל דהא קיבל מיניה כיון דתו ליכא למימר לדבריך אין זה קרוי שוגג דהא אף לדברי ר"ע אשכחן דקרי שוגג בכה"ג דמחייב קרבן מיהת בשבועת ביטוי ולפ"ז שפיר אית לן לאוקמי האי היקישא דשוגג למזיד אפי' בשאר מצות בכה"ג והכי משמע קצת מדאמר ליה ר"ע למונבז בתחילת דבריו הריני מוסיף על דבריך וכדפרישית נמי לעיל בברייתא דעיקר דברי ר"ע למונבז היינו לעמוד על סוף דעתו של מונבז. ולפ"ז נתיישבו הסוגיות דהכא ודשבועות בפשיטו' לפרש"י אלא דהכא כיון דאליבא דר' יוחנן איירי ניחא לן לאוקמי למילתא דר"ע כמונבז כיון דסתם מתניתין דהכא דכלל גדול נמי כוותייהו אזלא כדפרישית וא"כ רבנן דמונבז לאו היינו ר"ע אלא ת"ק דברייתא דלעיל דמחייב להדיא בתינוק שנשבה ממילא ע"כ דלית להו היקישא משא"כ בסוגיא דפ"ג דשבועות דרבא ור"נ לית להו דר' יוחנן אלא כרב ושמואל דלעיל דמתניתין דלא כמונבז ומש"ה ניחא להו לאוקמי מילתא דר"ע בשבועת ביטוי לשעבר אליבא דהלכתא כרבנן דמונבז והיינו דאמרינן התם כמאן כמונבז בלשון בתמיה כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י וגירסתו כיון דבלא"ה לא משמע ליה לקיים אידך גירסא דמקשה פשיטא דלאו מילתא דפשיטא היא כמו שפרש"י וכדפרישית דהא אף לשיטת התוס' לא שייך לאקשויי פשיטא אליבא דמונבז דהא איצטריך לאשמעי' דהזיד בעשה לא מהני למונבז לענין שבועות ביטוי דאכתי לא מיקרי אדם בשבועה דע"כ צריך לומר כן לפי שיטתם אליבא דמונבז ודוק היטיב:

פיסקא היודע עיקר שבת מנה"מ א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה וכו' מתקיף לה ר' נחמן ב"י אדרבה איפכא מסתברא ופרש"י דר"נ ור"נ ב"י לא פליגי אלא במשמעות דורשין. ולכאורה לשון מתקיף לה לא משמע הכי ולולי פרש"י היה נ"ל דר"נ ור"י ב"י בסברא נמי פליגי דלר"נ משמיה דרבה ב"א אי לאו שום קרא הו"א מסברא דלעולם אינו חייב בשבתות הרבה אלא אחת משום דשבתות לאו כגופין דמי וימים שבינתיים לא הויין ידיעה מש"ה מוקי קרא קמא דכתיב את שבתותי תשמורו לאשמעינן דחייב על כל שבת ושבת וכי היכי דלא נימא דלעולם חייב על כל שבת ושבת אפילו בשוכח עיקר שבת מש"ה כתב אידך קרא ושמרו בני ישראל את השבת לאשמעינן דזימנין דאינו חייב אלא אחת כגון בשוכח עיקר שבת והא דמייתי ר"נ קרא דאינו חייב אלא אחת כגון בשוכח עיקר שבת והא דמייתי ר"נ קרא דושמרו ברישא אע"ג דואת שבתותי מוקדם אפ"ה ניחא ליה לאתויי לפי סדר הנך בבי דמתניתין ואהא מתקיף ליה רנב"י דאדרבא איפכא מסתברא וכוונתו דמסברא אי לאו שום קרא הו"א דלעולם חייב בשבתות הרבה על כל שבת ושבת אפילו היכא דליכא למימר ימים שבינתיים ומש"ה איצטריך קרא דואת שבתותי תשמורו לאשמעינן דשמירה אחת לשבתות הרבה וכי היכי דלא נימא דלעולם דינא הכי אפילו היכא דאיכא למימר ימים שבינתיים משום הכי כתב אידך קרא ושמרו לאשמעינן דזימנין דשמירה אחת לכל שבת ושבת כגון ביודע עיקר שבת דימים שבינתיים הויין ידיעה לפי שיטת רש"י ולשיטת התוספות מגזירת הכתוב והשתא לרב נחמן ב"י א"ש טובא דסדר הנך בבי דמתניתין היינו לפי סדר הכתוב בפרשה ונ"מ טובא לדינא בשאר מצות ובנדה שטבלה כמ"ש בלשון המשנה מסוגיא דכריתות בשיטת רש"י והתוס' עיין עליו ודו"ק:

גמרא רבא אמר מיתה במקום כרת עי' בר"ש רפ"ו דתרומות:

גמרא רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת ע' בהרא"ש (רפ"ו דתרומות) דהוציא מזה דלרבא גלי רחמנא בתרומה דלוקה ומשלם ע"ש. וצ"ל הך גופא דס"ל לרבא דחייב בהזיד בלאו וס"ל דגזה"כ הוא. יליף ליה כיון דבאמת שגג במיתה לחוד נכנס בלשון בשגגה. ממילא מיירי התורה גם משוגג כזה ששגג במיתה והזיד בלאו. אמנם בענ"ד לא זכיתי להבין דהא הכא בסוגיין לא מיירי מזה רק אם נקרא שוגג או לא ובפשוטו י"ל דהזיד בלאו היינו בלא אתרו בי' ומזה מיירי ג"כ הקרא. אבל אתרו בי' פטור מטעם אחר אף דבכלל שגגה הוא מ"מ הוא בכלל אינו לוקה ומשלם. ודוק:

מַר סָבַר, כִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַר סָבַר, כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן נראה לי בס"ד דפליגי בפסוקי 'שָׁמוֹר וְזָכוֹר' דמאן דאמר כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן אזיל בתר פסוק (דברים ה, יא) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, רצונו לומר קדשהו כמו השמירה הראשונה שלו ששמר אותו אדם הראשון שפגע בשבת תחלה, ומאן דאמר כִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם אזיל בתר פסוק (שמות כ, ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, שהוא רצונו לומר קדשהו בזכירתו שנזכר בתורה אחר שנזכרו ששת ימים.