מסכת שבת דף ס״ט עמוד א׳

וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וילפינן בהוריות (דף ח.) זו ע"ז שהיא שקולה ככל המצות וכתיב תורה אחת כל התורה במשמע:

הוקשו קרבנות של שגגות של כל עבירות לשל ע"ז מה ע"ז קרבן שלה אינו בא אלא על עבירה גמורה שחייב על זדונו כרת דסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה:

אף כל התורה אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת:

ואלא מונבז דאמר לעיל דמי שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה חייב חטאת:

דשגג במאי הא גבי חטאת שגגה כתיב:

דשגג בקרבן דיודע שחייב על זדונו כרת אבל אינו יודע שחייב עליה חטאת:

לא שמה שגגה עד ששגג בעבירה עצמה:

ורבנן דבעו שגגה בעבירה עצמה שגגה במאי קאמרי שגגה בכולה מילתא בלאו וכרת או בכרת לחודיה:

מה ע"ז שחייבים על זדונו כרת וא"ת מ"מ הקישא דשוגג למזיד למה לי דאפילו לא הוי כתיב התם קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה ילפינן שפיר מע"ז שחייב על זדונה כרת כו' וי"ל דלית לן לאקושה לע"ז אלא במאי דכתיב בההיא פרשה כדמשמע מתוך פירוש הקונטרס ולהכי אצטריך לאתויי הכא והנפש אשר תעשה תדע דהא לא ילפינן מע"ז דניבעי על זדונו סקילה כע"ז משום דלא כתיב סקילה בההיא פרשה אלא כרת והא דממעטינן בריש פרק בתרא דמכות (דך יג:) פסח ומילה מקרבן אע"פ שיש בהן כרת משום דמה ע"ז דאמר רחמנא לא תעביד והני קום עשה נינהו היינו נמי משום דכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה דמשמע מה שצויתי שלא לעשות וא"ת רבנן דהכא ר' עקיבא ור' עקיבא אית ליה בפ"ק דכריתות (דף ז:) דהאי קרא דמגדף במברך את השם כתיב וי"ל דלישנא דנקט הכא הוקשה כל התורה כולה לע"ז נקט אליבא דרבנן דרבי עקיבא אבל לר"ע אית לן למימר דהוקשה כל התורה כולה למברך את השם וא"ת ולמונבז האי דרשא דר' יהושע בן לוי מנא ליה ואומר ר"י דנפקא ליה כדדריש רבי בפ"ק דיבמות (דף.) ובפ"ב דהוריות (דף ח.) נאמר כאן ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ונאמ' ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה:

אלא למונבז שגגה במאי לא מצי למימר ששגג בלאו והזיד בקרבן דאין סברא לחייב בהזיד בקרבן דלא שב מידיעתו הוא וליכא נמי למימר שגג בלאו וקרבן דסברא הוא דכיון דמקיש למזיד אפי' מזיד בכל דבר ושוגג רק בדבר אחד דהיינו בקרבן יש לנו לחייבו ומיהו היכא דאיכא סקילה בעינן שיהא שוגג גם בסקילה דאי הוה מזיד בסקילה אין לחייבו בקרבן דכיון דאינו שב מסקילה פשיטא שאפילו היה יודע שחייב גם קרבן שלא היה שב ולא שב מידיעתו הוא ואע"ג דבהזיד בכרת חשיב ליה שב מידיעתו לקרבן היינו משום דכרת אפשר בתשובה וקרבן לא אפשר בתשובה ועוד דגבי כרת שייך שפיר למימר אם היה יודע שחייב כרת עם הקרבן היה שב:

כגון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו וטעמא דר' יוחנן משום דלא כתיב לאו בהיקשא דר' יהושע ולא כתיב אלא כרת בההיא ענינא ולהכי בעי מ"ט דריש לקיש ולא בעי מ"ט דר' יוחנן וצ"ל דרבי יוחנן מיירי אליבא דרבנן דאית להו היקשא דרבי יהושע בן לוי אבל לרבי דנפקא ליה מג"ש דעליה מודה רבי יוחנן דבעי עד שישגוג בלאו וכרת דהא כתיב לאו בההוא קרא ואשה אל אחותה לא תקח וגו':

אמר קרא אשר לא תעשינה בשגגה קשה לר"י מנא ליה לריש לקיש דרבנן דרשי הכי ובעו שגגת לאו וליכא למימר דמשמע ליה למדרש קרא הכי דהא ע"כ סבירא ליה דאין סברא לדרוש כן דהא איהו סבר כמונבז כדאמר לעיל ומונבז לא בעי שגגת לאו אלא שגגת קרבן גרידא דבהדיא תניא לקמן או שאמר יודע אני שמלאכה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן אם לאו חייב ולא קאמר קרבן ומלקות אם לאו:

דידע לה בתחומין לא מצי למימר דידע לה בדאיסי דבההוא נמי חייב חטאת כדפירשתי בפרק קמא (דף ו: בד"ה הא קמ"ל) תימה לר"י דאמאי לא קאמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב וביום השביעי תשבות וגו' (שמות כ״ג:י״ב) וכתיב נמי ושמרתם את השבת (שם לא):

עד שישגוג בלאו שבה כגון נשבע שלא יאכל ואכל ובשעת אכילה שכח איסור שבועה וקרינן ביה האדם דבשעת שבועה שנשבע היה יודע היטב איסור שבועה אלא שבשעת אכילה היה סבור דמותר לעבור על שבועתו ורש"י פירש דבשעת אכילה שכח שנשבע ואין נראה דאין זה קרוי שגג בלאו שבה במה שאינו נזכר שנשבע:

דידע להו בתחומים ואליבא דרבי עקיבא כמה דאמר ר' עקיבא במסכת סוטה בפ' כשם שהמים בודקין אותה (דף כז) בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותם מחוץ לעיר ומקרא אחד אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפים אמה ואי אפשר לומר אלפים שכבר נאמר אלף ולמה נאמר אלף ולמה נאמר אלפים אלא אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אלף אמה מגרש ואלפים שדות וכרמים ואמרו בגמרא במאי קמיפלגי מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן:

וכדתניא אמר אני יודע שמלאכה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו חייב דאוקימנא כמונבז. בהאי סברא בתרא דמונבז רבי יוחנן ור"ל לא סבירא להו כוותיה. וקא מפרש ר' יוחנן כטעמא דרבנן כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב חטאת.

ור"ל אמר אינו חייב חטאת עד שישגוג בלאו וכרת ומותבינן על ר"ל הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ואמר ר' יוחנן אם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ואוקימנא בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לר' יוחנן כגון שהזיד בלאו פי' ידע שהיא היום שבת וידע שהעושה מלאכה (חייב כרת) [עובר בלאו] אמרי' כיון ששגג [בכרת] אף על פי שהזיד בלאו שגגה היא וחייב חטאת אלא לריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת זדון שבת היכי משכחת ליה ומשני כגון דידע לשבת בתחומין אמרת אין השבת אסור אלא בתחומין כדכתיב אל יצא איש ממקומו וגו' וכרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא כדמפרש בסוטה פ' ה' ואף על גב דדחי התם ואמרינן (עירובין ס:) לית דחש להא דרבי עקיבא:

אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה. מאן הכל מודים רבי יוחנן דסבר עד שישגוג בכרת והאי כיון דלית בה כרת בעי שגגה בלאו ואמרינן פשיטא מהו דתימא הואיל וחדוש הוא דלא אשכחן בכל התורה לאו שאין בה כרת שמייתי קרבן והכא בשבועת ביטוי מייתי קרבן אע"פ שאין בה כרת הוה אמינא כי שגג בקרבן (נמי) בלבד [נמי] מחייב קמ"ל דלא מחייב רבי יוחנן עד שישגוג בלאו שבה.

מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו' איכא למידק, לימא מה התם דבר שזדונו סקילה. יש לומר דמהיקשא גופא דתורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה (שם) קאמר, כלומר: בפירוש הוקשה כל התורה לכרת שבעבודה זרה, כלומר: לכרת הקישה ולא לסקילה. ואם תאמר מונבז הא מנא ליה. יש לומר כל שכן לדידיה דכולה נפקא לה מהכא דאין היקש למחצה, אלא דרבנן דמונבז סברי דאי אפשר להקישן לגמרי כמונבז, לפי שאין מקישים שוגג למזיד, ואחרים אומרים דמונבז נפקא ליה מגזירה שוה דעליה, וכדנפקא לן בריש פרק קמא דיבמות (ט, א) דגרסי' התם נאמר כאן חטאו עליה, ונאמר להלן לצרור לגלות ערותה עליה, מה להלן דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

עד שישגוג בלאו שבה פירוש: אף על פי שהוא יודע איסור עשה שבה כשב מידיעתו קרינן ליה אצל לאו שבה, דדלמא אי הוה ידע ליה ללאו הוה הדר ביה, והיינו דסמיך ליה ריש לקיש אקרא דאשר לא תעשנה.

דידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא והוא הדין דהוה מצי למימר דידע לה לשבת בעשה דשבתון ותשבות, לפי מה שכתבנו. והכי נמי הוה מצי למימר דידע ליה בהבערה ואליבא דרבי יוסי דאמר (לקמן שבת ע, א) הבערה ללאו יצאתה, ואי נמי במחמר אחר בהמתו דלית ביה אלא לאו לכולי עלמא (לקמן שבת קנג, ב). ואי נמי איכא למימר דמשום הכי לא אוקמה בהבערה ואליבא דרבי יוסי, משום דעל כרחין דלא כרבי יוסי, דקא מני מבעיר מאבות מלאכות. ובמחמר נמי לא מוקי לה, דלא ניחא ליה למימר דידע ליה בשביתת בהמתו ולא ידע ליה בשביתת עצמו.

והא דאמר ר' יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחד. פירוש: לא לחלק אתא לאשמועינן, דמרישא שמעת מינה דקתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, אלא הא קא משמע לן מנינא דשגגת כרת שמה שגגה, אע"ג דידע ליה לשבת בלאו וכדדייקינן מינה הכא. ואי נמי דידיעת תחומין שמה ידיעה וכדמפרקינן לה אליבא דריש לקיש.

הכל מודים בשבועת בטוי שאינו חייב עד שישגוג בלאו שבה פירש"י ז"ל: דאם נשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא א"כ שכח שבועתו כשאכל, דהשתא שגג בלאו שבה. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, לפי שהוא ז"ל סבור שאילו שגג לגמרי בלאו שאינו יודע שיש בו איסור, לא מחייב קרבן דהאדם (ויקרא ה, ד) פרט לאנוס קרינן ביה, דכיון דלא ידע ליה כלל אנוס הוא וכמ"ש הוא ז"ל בפי' בסמוך. וגם הרמב"ם ז"ל כן הוא סבור וכמ"ש בפ"א מהלכות שבועות (הי"ג). וכן יראה לכאורה מהא דתניא בסמוך (בע"ב), איזהו שבועת ביטוי לשעבר, אמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, ולא אוקמה באוקימתא רויחא וכגון דאמר מותר ששגג בלאו ממש שבה.

ואינו מחוור דלא ממעטינן מהאדם בשבועה פרט לאנוס אלא אכל ושכח ונשבע שלא אכל, וכעובדא דתלמידי דרב (שבועות כו, א) דמר אמר שבועה הכי אמר רב ומר אמר שבועה הכי אמר רב, דסבור שקיים שבועתו אלא שלבו אנסו וכדאמר ליה רב את לבך אנסך, אבל טועה באיסורא דסבר מותר זה אינו אונס אפילו בשבועה אלא חייב כמו שהוא חייב בכל שאר איסורין שבתורה, כדתניא לעיל (שבת סח, ב) גבי תינוק שנשבה בין העכו"ם וחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל העבודה זרה אחת, וכן כשהיתה עיקר של שבת שכוחה ממנו, וכל שכן אם הכיר ולבסוף שכח שהוא חייב לכולי עלמא. וכן כתב רבנו שמואל ז"ל. וההיא דלקמן אינה ראיה כדכתבינן לקמן, אלא הכי פירושא: עד שישגוג בלאו שבה, שסבור שלא הזהירה התורה על שבועת בטוי ואומר מותר.

מי שעשה כל אבות מלאכות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כמו שביארנו במשנה שהרי הואיל וידע ששבת היום אלא ששגג במלאכות הרי המלאכות שגגות הרבה הן ושמא תאמר ואחר שהוא שוגג בכל המלאכות מה אתה קורא זדון שבת ומהו זדון שבת אחר שעל כל המלאכות הוא סבור שמותרות בו אפשר שיודע שהם אסורות בלאו אלא שאינו יודע שיש בהם כרת ואפי' היה שוגג בכלן אף בלאוין שבהן כגון שידע בתחומין ר"ל באיסור הליכה חוץ לשלש פרסאות שאין שם חטאת ושאינה בכלל המלאכות שהרי אינו אלא עשה והוא הדין לאלפים אמה ואליבא דר' עקיבא שסובר תחומין דאורייתא ר"ל אף באלפים אמה אלא שאין הלכה כמותו וכן הדין אם היה יודע באיסור מחמר שאין בו חטאת ואע"פ שאינה בכלל המלאכות אחר שאינה נעשית בגופו לפי דרכך למדת שכל השוגג בזה ובזה ר"ל בשבת היום ומלאכה זהו שוגג גמור וחייב חטאת כדין שהזכרנו בשגגת שבת הזיד בשניהם זהו מזיד גמור ופטור מקרבן ומקומו מונח לו שגג בשבת והזיד במלאכות או שגג במלאכות והזיד בשבת חייב על כל אחת ואחת הזיד בשבת ובמלאכה ושגג בקרבן הרי זה מזיד ופטור מן הקרבן:

אע"פ ששגגת קרבן לענין חטאת אינה קרויה שגגה כמו שביארנו לענין שבועת ביטוי מיהא שגגה היא והוא שכבר ידעת ששבועת בטוי אין בה חיוב קרבן שלה אלא בשוגג שהרי כתיב בה ונעלם ואם היה אנוס בה פטור וביארנו במקומו על אונס זה שכל שנשבע לשקר על דבר שכבר עבר וסבור שבאמת נשבע אונס הוא וא"כ אין לך שבועת בטוי לשעבר שיהא חייב עליה קרבן אלא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אלא שאיני יודע שחייב עליה קרבן ומודים חכמים בזו למונבז ששגגה היא שכל שזדונו לאו שגגת קרבן שגגה היא מפני שהיא מצויה אחר שאין רוב קרבנות באין על זדון לאו אבל דבר שזדונו כרת אין שגגת קרבן שלו מצויה ומתוך כך אינה קרויה שגגה ומ"מ בשבועה להבא יש בה שגגה או בשגגת קרבן על הדרך שהזכרנו בלשעבר או אפי' שכח שבועה בשעת מעשה הואיל ויודע עיקר ענין שבועה ואיסורה שמאחר שבשעת שבועה אין בדבריו שבוש היה לו להעלות דבורו על לב שלא יבא לידי ביטולו ואין כאן אונס לדעתנו אע"פ שגדולי המחברים חולקים בה כמו שכתבנו במקומו א"כ מה שאמרו בסוגיא זו הכל מודים בשבועת ביטוי שאין בה קרבן עד שישגוג בלאו שבה אינו ר"ל שלא יהא יודע ענין איסור שבועה שזה ודאי אונס הוא אלא שישכח השבועה בשעת המעשה שזה נידון כשגגת לאו ואף בזו אין הלכה כן אלא כל שגגת קרבן קרויה בה שגגה ולענין ביאור הסוגיא גדולי הרבנים החליפו בה גירסא ואין צורך בכך וכבר היא מבוארת בחבורי הראשונים ופשוטה היא:

בד"ה הכל מודים כו' דלישמעינן דמודה מונבז בהא דאמרי' שגגת כו' דמהיכי תיתי והא ק"ו הוא כו' עכ"ל לרווחא דמלתא פי' כן דהא הכא אכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא מדמקשה פשיטא אלא ודאי דלא גרע האי קרבן משאר קרבן דבכל התורה כולה וק"ל:

תוס' בד"ה אלא למונבז כו' וליכא נמי למימר שגג בלאו וקרבן דסברא כו' עכ"ל ובברייתא לקמן תני בהדיא דלא בעי למונבז שגגת לאו אלא שגגת קרבן כמ"ש התוס' לקמן אהך סברא נמי סמיך ולקמן בתוספות דבעי למימר לר"ל דמונבז בעי נמי שגגת לאו אי לאו דקתני בברייתא שגגת קרבן גרידא דמהך סברא שכתבו התוס' הכא ליכא למידק מידי לר"ל דקרא דלא תעשנה בשגגה דמשמע דבעי לאו איכא למימר דמפיק ליה מהך סברא אפילו למונבז והך סברא שכתבו הכא איכא למימר דדוקא לר"י הוא ולכך הוצרכו לדחות לר"ל נמי מברייתא דלקמן דלא בעי רק שגגת קרבן ודו"ק:

בד"ה כגון ששגג כו' אבל לרבי דנפקא לן מג"ש דעליה מודה ר"י דבעי עד שישגוג בלאו כו' עכ"ל לכאורה קשה דע"כ רבי כמונבז ס"ל כיון דדרשה דריב"ל מפיק ליה מעליה א"כ תורה אחת מאי עביד ליה אי לאו דדריש ליה כמונבז דאקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה כו' ולא בעי רק שגגת קרבן וי"ל דודאי רבי כרבנן דמונבז ס"ל ודרשה דתורה אחת מפיק ליה כדדרשינן בפ"ק דיבמות לפי שמצינו שחילק הכתוב כו' יכול לחלוק בקרבנותיהן ת"ל תורה אחת כו' והכי אמרי' בהדיא שם לרבי ולעיל דמוקי לה לרבנן דמונבז לכדריב"ל ה"ה דהוי מצי לאוקמא להך דרשה דהתם דיכול לחלוק בקרבנותיהן ת"ל תורה אחת אלא דסוגיא דהכא מסיק לה לכדריב"ל אליבא דרבנן דרבי דהתם ודו"ק:

בגמ' הכל מודים בשבועת ביטוי וכו' פירש"י בשבועת ביטוי דלהבא כגון שנשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב ופי' עד שישגוג בלאו שבה דהיינו ששכח שבועתו וטעמו של רש"י דבלשעבר כגון שנשבע אכלתי ולא אכל א"א לפרשו דאם שגג ושכח שאכל ה"ל אנוס וכן אם שגג ואינו יודע שיש לאו בשבועה פטור דכתיב האדם בשבועה ולכך פירש"י בשבועת ביטוי להבא והיה קשה לרש"י בלהבא נמי אם בשעה שנשבע אינו יודע שיש לאו בשבועה ה"ל ג"כ אנוס וס"ל לרש"י דדוחק לפרש כפי' התוס' דבשעת השבועה היה יודע הלאו שבה ובשעה שאכל ועבר על השבועה היה סבור שמותר לעבור על השבועה ולא היה יודע בלאו שזה רוחק שאם אינו יודע בשעת האכילה גם בשעה שנשבע לא היה יודע ואם היה יודע בשעה שנשבע דוחק לומר ששכח התורה בשעת האכילה לכך פירש"י דלעולם יודע הוא שיש לאו בשבועה אלא ששכח שנשבע ואכל וזה מיקרי שגג בלאו:

שם סד"א הואיל וחידוש הוא דבכל התורה כולה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה בתחומין דאינן בקרבן נראה דכתב רש"י כן דלא תקשה דאי מתני' ר"ע א"כ ליתני מתני' ארבעים מלאכות בלי חסר וליחשב נמי תחומין דחייב נמי עליה חטאת אם עשאה בהעלם אחד עם שאר מלאכות כשעשה כולם בהעלם אחד וכ"ת דלא קתני לה משום דע"כ איצטריך דידע ליה לשבת באחר מהן ולכך נקט ארבעים חסר אחת תקשה לך מ"ש דנקיט תנא דידע ליה לשבת בתחומין וכל שאר מלאכות כולן נעלמות ממנו חייב עליהן ל"ט חטאות ולא נקיט דידע ליה לשבת בחרישה או בקצירה ותחומין נעלם ג"כ ממנו וחייב גם עליה חטאת ולכך איצטריך רש"י לפרש דתחומין אינן בקרבן לכך נקט ליה התנא הכי וק"ל:

ד"ה הכל מודים וכו' וד"ה אלא לרבנן וכו' הכל ד"א:

בתוס' ד"ה מה ע"ז שחייבים על זדונו כרת וא"ת מ"מ הקישא דשוגג למזיד ל"ל דאפי' לא הוה כתיב התם קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה ילפינן שפיר מע"ז וכו' יש להקשות מה מקשין התוס' חא על כרחך איצטריך למכתב והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' ונכרתה למילף מיניה דאין חייבין קרבן אע"ז אא"כ עבדה בדבר שחייבים על זדונה כרת דהיינו השתחואה וזיבוח וקיטור אבל מחבק ומנשק לא וכן מוכח הסוגיא פ"ק דיבמות דף ט' דמייתי התם מתני' דהוריות דקתני ולא בע"ז אלא בדבר שחייבים על זדונה כרת וכו' ופירש"י כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה אבל מחבק ומנשק לא ופריך שם מנלן ויליף לה רבי התם קרבן צבור בע"ז בג"ש דמעיני מעיני מפר העלם דבר ופר העלם דבר יליף בג"ש דעלוה עליה ויחיד ונשיא יליף שם מקרבן צבור והקשו שם התוס' וא"ת תיפוק ליה דכתיב בע"ז כרת בהדיא כי היכי דדרשי רבנן בסמוך וי"ל דלרבי ההוא כרת במברך השם כתיב דכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה וס"ל לרבי דמגדף היינו מברך השם וכו' עכ"ל התוס' כלל הדבר דגם רבי מודה דהפרשה שם איירי בקרבן ע"ז אלא שהכרת דכתיב שם בפסוק והנפש אשר תעשה ביד רמה לא כתיב בע"ז אלא במברך השם ולכך הוצרך רבי למילף לה בגזירה שוה וכ"ת מ"מ ליליף לה רבי בהקישא ממברך השם כמו שכתבו התוס' הכא אליביה דר"ע רבי איצטריך ליה הקישא דתורה אחת למלתא אחריתי כדאיתא התם ורבנן ס"ל דהכרת דכתיב בפסוק והנפש אשר תעשה ביד רמה איירי בע"ז למילף מיניה דלא חייב בקרבן אע"ז אלא בדבר שזדונה כרת כגון זיבוח וקיטור וילפינן כל התורה מע"ז בהיקש דתורה אחת וכו' וא"כ מאי מקשין התוס' דאפי' לא הוה כתיב התם קרא דוהנפש וגו' הוה ילפינן שפיר מע"ז וכו' ונראה דהתוס' אין ר"ל דלא לכתוב קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה כלל דאדרבה עיקר הלימוד הוא אתא מקרא דוהנפש וגו' כנזכר למעלה אלא ר"ל דנכתוב קרא דוהנפש וגו' בפרשה זו דקרבן ע"ז ונילף מיניה דאין חייבים קרבן אע"ז אלא בדבר שזדונה כרת כגון קיטור וניסוך וכיוצא בו אלא דגבי האי הקישא דתורה אחת לא איצטריך למכתביה דמשמע דמדמה ומקיש שוגג למזיד וזה לא איצטריך אלא לכתוב קרא דוהנפש בפני עצמו ובהקישא לא לכתוב אלא קרא דתורה אחת לחוד דמקיש כל התורה לע"ז ואנן נימא מה ע"ז לא מחייב קרבן אלא בדבר שזדונו כרת כדילפינן מקרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה דכתיב גבי קרבן ע"ז אף כל התורה כן והיינו דדייקו התוס' בלישנייהו וכתבו דאפי' לא הוה כתיב התם קרא דוהנפש וגו' ר"ל התם גבי הקישא דתורה אחת אבל מ"מ איצטריך למכתביה בפרשה זו דקרבן ע"ז ולפ"ז הא דתירצו התוס' וכתבו וי"ל דלית לן לאקושי לע"ז אלא במידי דכתיב בהאי פרשה וכו' לשון בהאי פרשה בכל דבור זה לאו דוקא אלא ר"ל במידי דכתיב בסמוך בהאי קרא דהאי הקישא דתורה אחת וכן מה שכתבו התוס' כדמשמע מתוך פי' הקונטרס ר"ל שפירש"י מה ע"ז קרבן שלה אינה באה אלא על עבירה גמורה וכו' ר"ל זיבוח וקיטור וכתב דסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו' ומדדייק רש"י וכתב דסמיך ליה משמע דס"ל דלא מקשינן בהאי הקישא אלא במידי דכתיב בסמוך ליה בהאי קרא גופיה דכתיב ביה האי הקישא ודו"ק כן נ"ל ומתוך מה שכתבנו מבואר ג"כ כדפדיך הכא ורבנן האי תורה אחת מאי עביד ליה הוה מצי לשנויי דמבעי להו להאי דרשה דדריש לה רבי התם אלא דניחא טפי להגמ' לאוקמי רבנן דהכא דמוקי האי הקישא להא דר' יהושע ב"ל דילפינן כל התורה מע"ז ולענין קרבן כדי דאייתר לן קרא דעליה לאסור ייבום בערוה וצרת ערוה כדקי"ל ביבמות:

ד"ה אלא למונבז שגגה במאי לא מצי למימר ששגג בלאו והזיד בקרבן וכו' נ"ל דר"ל והזיד בקרבן וגם בכרת אבל אין ר"ל ששגג בלאו וכרת והזיד בקרבן לחוד דהא כתבו בתר הכי דסברא הוא דכיון דמקיש למזיד אפי' הזיד בכל דבר ושגג רק בדבר אחד יש לנו לחייבו וק"ל:

ד"ה אמר קרא אשר לא תעשינה בשגגה וכו' ומונבז לא בעי שגגת לאו אלא שגגת קרבן גרידא דבהדיא תניא וכו' הא דאיצטריכו התוס' להביא דבהדיא תניא וכו' אע"ג דבהדיא קאמר הכא בשמעתין אלא למונבז שגגה במאי ומשני כגון ששגג בקרבן פי' בקרבן גרידא מ"מ הוה אמינא דדלמא ריש לקיש לא ס"ל כהאי שינויא אלא ס"ל דלמונבז בעינן כגון ששגג בלאו וקרבן ולכך מייתו התוס' ראיה מהברייתא דמוכח מינה דלמונבז לא בעי אלא שגגת קרבן גרידא:

ד"ה דידע לה בתחומין לא מצי למימר דידע לה בדאיסי וכו' פי' דאיסי תני מ' מלאכות חסר אחת ויש אחת בהן שאין חייבים עליה וא"כ נימא דידע ליה לשבת באותה מלאכה דלא מיחייב עליה חטאת לכך קאמר דבההוא נמי חייב חטאת ולא קאמר איסי אלא שאין חייב עליה סקילה ועיין לעיל בפ"ק בתוס' (שבת דף ו':)

בתוס' בד"ה מה עכו"ם שחייבים וכו' וא"ת ולמונבז האי דרשא דריב"ל מנא ליה וי"ל דנפקא ליה כדדריש רבי וכו' עס"ה. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב לתרץ קושיית התוס' דמונבז נמי אית ליה דריב"ל וס"ל דאין היקש למחצה. מיהו למאי דפרישית בסמוך לתרץ קושיית ר"י א"כ לא יתכן לפרש כפי' הרשב"א דאי ס"ד דמונבז אית ליה הך דרשא דריב"ל תו לא הוי מצי למידרש מהך היקישא לחייב בהיה לו ידיעה בשעת מעשה כיון דבכה"ג לא שייך לומר אין היקש למחצה כיון שהוא דבר והפוכו והיינו כדמהדר ליה ר"ע לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד אע"כ דמונבז ס"ל כרבי וא"כ מייתר ליה הך היקישא להך דרשא לחוד כן נ"ל. מיהו לפי מה שכתבתי דע"כ ר"י בעל התוס' לא נחית להאי סברא. וכן נראה ג"כ מלשון התוס' בסמוך ד"ה אלא למונבז דאדרבה למונבז כל מה דאיכא לאקושי שוגג למזיד טפי עדיף. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך ר"י לפרש למונבז האי הקישא דריב"ל יליף לה מג"ש דעליה ואמאי לא מפרש בפשיטות דכולה מהאי היקישא דריב"ל דריש דאין היקש למחצה כמ"ש הרשב"א והנראה לענ"ד בזה דסברת התוס' דלא שייך הכא אין היקש למחצה דלאו בחדא גוונא נינהו דמונבז דריש האי הקישא דאיתקש שוגג למזיד ולא להקיש שאר מצות לעכו"ם דהא הקישא דמונבז לעכו"ם נמי איצטריך ולריב"ל איפכא דעיקר הקישא לאקושי לעכו"ם ולא להקיש שוגג למזיד אלא דעיקר קושייתם בהך מילתא גופא מנ"ל למונבז למידרש מהאי קרא תרי היקישי דלמא לחדא אתא להקיש שוגג למזיד לחוד כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בד"ה אלא למונבז וכו' וליכא למימר נמי שגג בלאו וקרבן דסברא הוא וכו' עס"ה. כבר כתבתי דאין סברא זו מוכרחת דאדרבה כיון דשוגג ומזיד הם דבר והפוכו לא שייך להקיש שוגג למזיד אלא כל דהו. אלא דלולי דבריהם היה נ"ל דליכא לאוקמי שגג בלאו וקרבן ומיקרי מזיד כיון דידע ליה בעשה דאפשר דבכה"ג אפילו לרבנן לא מיקרי שוגג כדמשמע בשמעתין דבסמוך דמוקי למתני' דאבות מלאכות דידע לה בתחומין ולא מוקי לה דידע לה בעשה וכן כתבו מפרשי הרמב"ם ז"ל בשיטתו בפ"ז מהלכות שגגות ע"ש ועוד נראה דעיקר הקישא דשוגג למזיד משמע דהיינו שהוא מזיד בלאו דהא למזיד בעי התראה למלקות כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר קרא וכו' קשה לר"י מנ"ל וכו' דהא איהו סבר כמונבז לעיל וכו' עס"ה. ומיהו למאי דפרישית לעיל דר"י ור"ל גופייהו לא סברי כמונבז אלא בחדא לענין תנוק שנשבה דפטור משום דאנוס הוא ואין זה בכלל שוגג דקרא דהא קרייה רחמנא חוטא משא"כ האי הקישא דמונבז לא ס"ל כוותי' א"כ אין מקום לקושית התוס' וכיוצא בזה כתב מ"ז בספר מג"ש לפמ"ש ע"ש אלא דהתוס' לשיטתם דמשמע להו לר"י ור"ל דכולהו מילתא דמונבז בין ברישא בין בסיפא היינו מהקישא וא"כ ר"י ור"ל לגמרי כוותיה ס"ל אלא דאפ"ה לא ידענא מאי קשיא להו להתוס' דהא בפשיטות מצינן למימר דלר"ל מונבז ורבנן בהך דרשא גופא פליגי דמונבז מוקי להאי דרשא דאשר לא תעשנה למעט מומר דאינו שב מידיעתו כרשב"א בשם ר"ש בסמוך ורבנן סברי כת"ק דרשב"א דמומר מעם הארץ נפקא. (ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דחולין דף ה' בפלוגתא דרשב"א ורבנן) וא"כ מייתר להו אשר לא תעשנה בע"כ למידרש דעד שישגג בלאו וכרת שבו כיון דבלא"ה לא משמע להו הקישא דמונבז להכי וצ"ע. מיהו לפמ"ש הרמב"ם בפרק הנזכר משמע דר"י ור"ל אע"ג דמוקי למתני' דכלל גדול כרבנן אפ"ה אינהו לא ס"ל כמונבז אלא כר"ע כן כתבו מפרשי הרמב"ם ז"ל שם ונדחקו ליישב. אלא דלענ"ד נראה דוחק גדול דהא ר"י סובר הלכה כסתם משנה לכן נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם דאע"ג דר"י ור"ל סברי כמונבז וקיימא לן דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל אפ"ה כיון דסוגיא דשמעתין דסתמא דתלמודא ומימרא דאביי בסמוך דאמר הכל מודים בשבועת ביטוי וכה"ג באיבעיא דרבא מר"נ בשבועות דאיזה שבועת ביטוי כולהו אליבא דרבנן דמונבז איירי דוק ותשכח וכה"ג לקמן באבעיא דרבא מר"נ גבי העלם זה וזה בידו וכמו שאבאר שם. א"כ יפה פסק הרמב"ם דלא כמונבז דהא קיי"ל דהלכה כבתראי אפי' לגבי ר"י כן נ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה מה ע"ז וכו' דמשמע מה שצויתי שלא לעשות עיין בב"ק דף קה ע"ב תוס' ד"ה מאי לאו:

שם ד"ה כגון ששגג וכו' אבל לרבי דנפקא ליה מגז"ש עיין בחידושי הר"ן שבועות דף ה ע"א ובחי' הרמב"ן שם:

תד"ה כגון [אב"ה עי' מ"ש לקמן דף צז ע"ב גמרא רבי אומר]: