מסכת שבת דף ס״ז עמוד ב׳

האומר גד גדי התמזל מזלי:

וסנוק לא עיף אל תהי:

אשכי ובושכי יום ולילה:

יש בו משום דרכי האמורי וכן בכולן עד סוף פירקא גרסינן הרי זה מדרכי האמורי וה"ג בתוספ':

הוא בשמה והיא בשמו הוא ואשתו מחליפין שמותיהן זה בזה בלילה משום ניחוש:

דוני דני התחזקו חביותי:

דן אינו חק האמורי אלא ע"ז ממש וחייב משום קורא בשם עבודת גלולים:

האומר לעורב צרח כשהוא קורא אומר לו כן מפני שהוא מבשר בשורות ולוחש לו לחש זה:

מתני' כלל גדול כל היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת כו' - פי' בקונטרס אע"פ שלא נודע לו בינתים אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות וקשה לה"ר אליעזר דאמר בגמרא (לקמן שבת דף עא.) קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה פירוש ואינו חייב אלא אחת ובשבת אחת איירי דבשתי שבתות היה חייב שתים דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אלמא אע"פ שנודע לו קודם קצירה אחרונה שאותו יום שבת הוא דהא בזדון שבת קצר וטחן אפי' הכי לא הויא ידיעה וחשיב העלם אחד כיון שלא נודע לו שחטא שהרי סבור שהמלאכה מותר' וטעמא משום דכתיב או הודע אליו חטאתו שיהיה לו ידיעת חטא ועוד הקשה ריב"ם דבגמרא מפקינן לה מקרא ואי כדפי' בקונטרס שאי אפשר שלא נודע לו למה לן קרא ועוד קשה לר"י דתנן בפרק אמרו לו (כריתית דף טז.) א"ר עקיבא שאלתי את ר' אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה כו' אמר ליה חייב על כל אחת ואחת ק"ו מנדה כו' ופליגי התם אמוראי בגמרא היכי בעי מיניה וקאמר בסוף שמעתא ולרב חסדא דאמר שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעא מיניה אי ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק או לא נדה מאי ימים שבינתים איכא ומשני שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה והתם אפילו איחרה כמה שנים ולא טבלה חשיב הכל העלם אחד אלא כשטבלה ימי היתר שבינתים אע"פ דלא ידע כמי שידע דמי ה"נ גבי שבת אע"פ שלא שמע ימי היתר שבינתים הויין ידיעה לחלק דגזרת הכתוב היא שתהא שמירה לכל שבת ותימה דהתם יליף רבי אליעזר שבת מנדה ואדרבה בשבת כתיב קרא ובנדה לא כתיב ונראה לר"י דהא דנפקא לן מקרא בגמרא היינו כרבי אליעזר ברבי שמעון דהתם דאמר לא כך שאלו רבי עקיבא לרבי אליעזר אלא הבא על הנדה והשיב לו רבי אליעזר דחייב על כל אחת ואחת ק"ו משבת:

טיט וחרסית תחת הנר כדי שתמתין ותדליק.

חמרא חייא לפום רבנן ותלמידיהון:

מתני' היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ואמרינן בכריתות בפרק אמרו לו (כריתות טז, ב) דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק. ופרש"י ז"ל כאן שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו יום שבת היה. והקשו עליו בתוס' דידיעת היום לא מעלה ולא מוריד, דידיעת חטא בעינן, מדכתיב (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו, ותדע לך מדאמרינן לקמן (שבת ע, ב; עא, א) קצר וטחן בשגגת שבת וזדון מלאכות כו' ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות כו' קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה, אלמא בקצר וטחן בשניה בזדון שבת אין אותה ידיעה מחלקת לחטאות דידיעת חטא בעינן. ועוד דהא דחייב על כל שבת ושבת ביודע עיקר שבת איצטריך למילף בגמ' (לקמן שבת סט, ב) מקראי, ואי כפרש"י ז"ל פשיטא קרא למה לי, אלא שמע מינה גזירת הכתוב הוא בשבת. ועוד דתנן בכריתות פרק אמרו לו (כריתות טז, א) אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד מהו וכו', ואמר (לחייב) [לי חייב] על כל אחת ואחת קל וחומר מנדה וכו', ופירש רב חסדא (שם עמוד ב) דשגגת שבת וזדון מלאכות בעא מיניה אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק או לא, ופשט ליה דהויין ידיעה לחלק, ואקשינן עליה (שם יז, א) אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק בעא מיניה ופשט ליה מנדה, נדה מאי ימים שבינתים אית בה, ופריק כגון שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה דטבילות שבינתיים הויין ידיעה כימים שבינתיים, אלמא אע"פ ששהתה עשר שנים שלא טבלה לא אמרינן אי אפשר שלא שמע בינתיים שנדה היתה באותו זמן. ועוד דאפילו למה שתירץ כגון שטבלה בינתיים טבילות מאי ידיעה הויין, דילמא טבלה לטומאת נגיעתה בשרץ ונבלה או למת ומשום טהרות ואי נמי טבלה להקר ומאי ידיעה הויין. על כן פירשו הם ז"ל דגזירת הכתוב הוא בשבת דימי החול הוו כידיעה לחלק, וכן ימי טהרה הויין כידיעה לחלק, וילפינן לנדה [משבת] דימי היתר שבינתיים הויין ידיעה לחלק, ותרתי בעא מיניה ימים שבינתיים אי הוו ידיעה לחלק ועוד שבתות אי כגופין מחולקין דמו או לא, והא דפשט ליה מנדה שבתות כגופין מחולקין דמו פשט ליה אבל לענין ימים שבינתיים למהוי כידיעה אדרבא נדה משבת ילפינן. ולפי פירוש זה שפירשנוהו נראה שאפילו טבלה שלא בפניו והוא לא ידע אפי' הכי חייב על כל ביאה, דימי היתר שבינתיים מחלקין. אבל ראיתי בשם רבנו שמואל ז"ל שפירש ימים שבינתיים הויין ידיעה, דכיון שנודע לו יום החול הוי הפסק להעלמות, שהרי יצא מן הספק הראשון ויודע שעכשיו הוא חול, וכן בנדה מאחר שראה אותה טובלת וידע שטהרה ועכשיו אין לו ספק שיודע בודאי שהיא טהורה ידיעה היא. ולפי הפירוש הזה נראה שהוא צריך שידע בטבילתה.

חייב על כל [אב] מלאכה ומלאכה פירוש: למאן דאמר התם במסכת כריתות (ראה בסוגיא שם) כגופין מחולקין דמו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת, ולמאן דאמר לאו כגופין מחולקין דמו דוקא על כל אב מלאכה ומלאכה של כל השבתות חייב אחת, דהא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק לפי שאין השגגות בימים אלא במלאכות.

אבל אלו שהוזכרו אח"כ אמרו גדולי הרבנים שבכלם גורסין יש בו משום דרכי האמורי ומ"מ יש מהם שהם בעזר טבעי והוא שאמרו נותנין בול של מלח ר"ל מלא אגרוף לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק שאין זו פעולה דרך נחש אלא טבע גמור שהמלח צולל את השמן ונמשך יפה אחר הפתילה וכן נותנין טיט וחרסית תחת הנר כדי שיצטנן השמן מלחותם ולא ימהר להדלק כל כך כל מה שנאמר דרך ברכה אין כאן נחש שלא נאמר אלא דרך תפלה ומזה המין מה שאמרו אישתי ואייתר אישתי ואייתר אין בו משום דרכי האמורי ומכאן התירו לומר אסותא וחיי וכן אמרו חמרא וחיי לרבנן אין בו משום דרכי האמורי ומעשה בר' עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס היה אומר חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון אמן אמן סלה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שביעי בעזר הצור:

כלל גדול אמרו בשבת וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק הראשון שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה ועל איזה צד הוא חייב בהם ובאיזה שיעור ושזהו החלק הגדול שבזאת המסכתא שרוב עניני המסכתא תלויים עליו וכן ביארנו שזה הפרק הוא בא בביאור עניני זה החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון על איזה צד הוא חייב חטאת אחת לבד על מלאכות הרבה ועל איזה צד הוא חייב על כל אחת ואחת השני בביאור המלאכות שאדם חייב בשבת על עשייתם הם ותולדותיהם השלישי בענין ההוצאה על איזה דבר חייב כל מי שיוציאנו ועל איזה דבר אינו חייב אלא מי שהכין עצמו להצנעת אותו דבר והחשיבו אבל אחרים אין אותו דבר חשוב אצלם כלל עד שיהו חייבים בהוצאתו הרביעי יתחיל בביאור הוצאת כל הדברים איזה שיעור מהם הוא חשוב שיתחייב אדם על הוצאתם ועל איזה מהם פטור ולא יושלם חלק זה רק בהצטרף עמו שני הפרקים האחרים ר"ל המוציא יין ופרק א"ר עקיבא זהו שורש הפרק אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת והיודע עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת אמר הר"ם פי' מפני זה אמר כלל גדול מפני היות עונש שבת חמור משאר עונשי' לפי שהוא בסקילה ואמרם כל השוכח עקר שבת ואפי' היתה לו ידיעה קודם לכן ומלת שוכח תורה על זה והוא ששכח כי השם ית' צוה לבני ישראל באיסור מלאכה בשבת והוא מאמין כי זה היום שהוא עושה בו מלאכה הוא שבת ולפיכך אינו חייב אלא קרבן אחד לפי שאין לו אלא שגגה אחת בעקר התורה אבל אם ידע כי השם ית' אסר המלאכה בשבת אבל חושב כי זה היום אינו שבת הוא חייב קרבן אחד על כל שבת ושבת כי שגגה הוא ליום כלו אבל כשידע כי היום שבת והמלאכה בו אסורה אבל אינו יודע אם זה שהוא עושה הוא מלאכה ותאסר או לאו אבל חשב שהיא אינה מלאכה ואינו יודע שהוא בכרת ולא שחייב במלקות הרי הוא חייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה כי שגגה היא בכל מלאכה ואמרו מלאכות הרבה מעין מלאכה הוא שיעשה בשוגג אב מאבות מלאכות עם תולדותיו הנקראות תולדות ואינו חייב אלא חטאת אחת ודרך משל אומר כי הטוחן חטים בשגגה שהוא אב מאבות מלאכות ואח"כ ישור עץ במשור לקבל הנסורת שלו ויטחן חתיכה של מתכת לקחת טחינתו וכל זה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כי זאת הנסורת וזאת הטחינה תולדת טוחן הוא:

אמר המאירי כל השוכח עיקר שבת ר"ל שהוא סבור שאין איסור שבת בעולם ושלא נאסר לעולם לישראל הן שלא ידע מעולם בכך כגון תינוק שנשבה לבין הגויים או גוי שנתגייר בין הגויים בפני שלשה ולא הודיעוהו מצות שבת הן שכבר ידע אלא ששכח ועכשיו מ"מ הוא סבור שאין שבת אסור במלאכה ועשה מלאכות הרבה בין בשבת אחת בין בשבתות הרבה ולזמן מרובה נודע לו ענין שבת אינו חייב בכל מה שעשה אלא חטאת אחת ועל זו נאמר את שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה מפני שכל אלו אינם אלא שגגה אחת:

היודע עיקר שבת ר"ל שיודע שארבעים מלאכות אסור לעשותן בשבת אבל שכח שהיום שבת ועמד זמן מרובה שלא נתן אל לבו איזה יום שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בשגגת היום ולא נודע לו חטאו בנתים חייב על כל שבת ושבת ופירשו במס' כריתות מפני שימים שבנתים הוא ידיעה לחלק ופירשו בה גדולי הרבנים שאי איפשר שלא שמע בנתים ששבת היה ביניהם או שלא יזכור בעצמו שאין שבעה ימים בלא שבת אע"פ שלא נודע לו שחטא כגון שלא היה זכור שעשה בו מלאכה ונמצא כל שבת ושבת שגגה בפני עצמה הא מ"מ על כל מלאכות שבשבת אחת אינו חייב אלא אחת שכל השבת חדא שגגה היא שלא היה הוא מסופק במלאכות אלא בגוף השבת ויש מקשים לפי' זה והא ידיעה דחטא בעינן והיאך ידיעה בנתים ששבת היה באמצע מחלקת ומתוך כך פירשו קצת אחרונים שידיעתו עיקר שבת ושאין שבעה בלא שבת ושעמד שבעה בלא נתינת לב על השבת נקרא ידיעה ושמא תאמר ואחר שתודה שהוא חייב על כל שבת ושבת היאך אמרו למטה קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת זדון מלאכות וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על הקצירה על שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה ואינו חייב אלא אחת כמו שיתבאר אינו דומה שבזו כשהוא יודע ששבת היום הוא סבור שהמלאכות מותרות וכמו שאמר וחזר וטחן בזדון שבת ושגגת מלאכות אבל כאן כשהוא יודע ששבת היום הוא יודע שהמלאכות אסורות והילכך אעפ"י שאינו סבור שעשאן חייב על כל שבת ושבת:

היודע שהוא שבת ר"ל ששבת היום ושהוא אסור בקצת מלאכות אבל אינו יודע שהוא אסור במלאכות אלו שהוא עושה ועשה מלאכות אלו שהוא סבור בהן שהן מותרות ועשה הרבה פעמים בשבת אחת ובכמה שבתות בלא ידיעת אסורם בנתים הרי זה חייב על כל מלאכה חטאת אחת הן שעשאה הרבה פעמי' הן בשבת אחת הן בשבתות הרבה הן שלא עשאה אלא פעם אחת שאע"פ שחזר וכפלה ואפי' בכמה שבתות חדא שגגה היא ואע"פ שבשגגת שבת אמרנו שהימים שבנתים ידיעה לחלק בשגגת מלאכות אינו כן שאין הפסק הימים מביא ידיעה באיסור המלאכות והרי זה כאוכל חלב שלשה פעמים בשלשה ימים בלא ידיעה בנתים שאינו חייב אלא חטאת אחת וכן אם עשה הרבה מלאכות בשבת אחת אין פוטרין אותו באחת כאלו היה שגגת שבת ששגגת מלאכו' שגגות חלוקו' הם וחייב על כל שגגה ושגגה אבל שגגת שבת וזדון מלאכות חדא שגגה היא ופוטרין אותו באחת:

תוספות בד"ה כל היודע כו' דהא בזדון שבת קצר וטחן אפ"ה לא הוה ידיעה וחשיב העלם א' כיון שלא נודע כו' עכ"ל הגם לכאורה שיש לחלק דהתם אע"פ שידע שאותו יום שבת הוא לא מקרי ידיעה כיון דשגג במלאכה משא"כ הכא שהיה זדון מלאכה וגם ידע עתה שאותו יום שבת הוא אלא שלא נזכר במלאכה מקרי שפיר ידיעה לא מסתבר להו לחלק בכך כיון דמ"מ ידיעת השבת שיודע עתה משוי ליה ידיעה וק"ל:

בא"ד אלא כשטבלה ימי היתר שבינתיים אע"פ דלא ידע כמי שידע כו' עכ"ל דהכא איכא למימר כפירש"י שאי אפשר שלא שמע שאותו יום שבת כו' אבל התם מסתמא דלא ידע שטבלה וכמי שידע דמי ודו"ק:

ברש"י ד"ה המבקעת בצים כו' ואית דגרסי בצים מבקעת וכו' כצ"ל:

כלל גדול פרק שביעי

במשנה כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח וכו' אינו חייב אלא חטאת אחת ופירש"י בגמרא יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה וכו'. ונראה לי דאין כוונת רש"י בזה דאי לאו דיליף לה בגמרא מקרא הוי משמע מסברא דאפי' בכה"ג מחייב על כל שבת ושבת ולכאורה אין לפרש כן דא"כ לענין מלאכו' הרבה דליכא קרא ליפטר בשוכח עיקר שבת א"כ אמאי אינו חייב אלא אחת ולא אכל מלאכה דהא חילוק מלאכות דאורייתא דילפינן להו לקמן דף ע' מקרא אע"כ דאפ"ה פשיטא לן מסברא דבשוכח עיקר שבת לא שייך לומר כן אע"ג דאמרינן לקמן דשני מיני מלאכות הוי כמו חלב ודם א"כ כ"ש שיש לנו לומר כן לעניין דאינו חייב על כל שבת ושבת על מלאכה אחת דסוף סוף חד איסורא מיקרי והך סברא דימים שבינתים הוי ידיעה נמי פשיטא דלא שייך בשוכח עיקר שבת:

אלא דאפ"ה הוצרך בגמרא דלקמן למילף לה מקרא דשמירה אחת לשבתות הרבה והיינו לבתר דאיצטריך למכתב את שבתותי תשמורו לחייב על כל שבת ושבת כשיודע עיקר שבת א"כ הו"א דגזירת הכתוב הוא דכל שבת ושבת חשיב כאיסור מובדל בפני עצמו מש"ה איצטריך נמי קרא דושמרו את השבת דזימנין דשמירה אחת לשבתות הרבה והיינו בשוכח עיקר שבת כן נ"ל בכוונת רש"י:

אלא דלמאי דמסקינן לקמן דהעלם זה וזה בידו אינו חייב אלא אחת מסברא בעלמא משמע דחילוק מלאכות קיל טפי מחילוק שבתות וא"כ אפשר דשפיר איצטריך קרא בשוכח עיקר שבת לענין דאינו חייב על כל שבת ושבת ולקמן אבאר יותר ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה כלל גדול כל היודע עיקר שבת וכו' פי' בקונטרס וכו' שאי אפשר שלא שמע בנתיים וכו' וקשה להר' אליעזר דאמר בגמרא קצר וטחן כגרוגרת וכו' עס"ה. כבר האריך מהר"ם לובלין בחידושיו בביאור דברי התוס' ומ"ז ז"ל בס' מג"ש האריך מאוד למעניתו ע"ש דבאמת לכאורה יש לתמוה על קושיא זו של הר' אלעזר כיון דרש"י ז"ל גופא כתב להדיא דבהך סברא דאי אפשר שלא שמע לחוד לא סגי אי לאו דאיכא נמי קרא דשמירה אחת לכל שבת ושבת וא"כ לא שייך הך מילתא בקצר וטחן כגרוגרות דלקמן דאיירי בשבת אחת דליכא קרא ובלא"ה אין סברא כלל לומר דמ"ש רש"י שאי אפשר שלא שמע בנתיים היינו דבהאי סברא לחוד סגי לחייב על כל שבת ושבת דא"כ נפל פיתא בבירא שהרי אם יאמר שברי לו שלא שמע בנתיים א"כ היאך נאמר לו דליתי חולין בעזרה אע"כ דודאי גזירת הכתוב הוא דלחייב כה"ג כיון דכתיב שמירה לכל שבת ושבת והאי לישנא דאי אפשר שלא שמע בינתיים שכתב רש"י אינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ"ש רש"י בדיבור הקודם ומסתבר דכי כתיב וכו' וממילא דה"ה לאידך קרא וזה ברור וכמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל ולע"ד שכן מבואר להדיא מסוגיא דגמרא דכריתות ד' ט"ו אהא דקתני התם אמר ר"ע שאלתי את ר"א בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה וכו' ודייקינן עלה בגמרא מאי קבעי מיניה אי שבתות כגופין דמי וכו' ומסיק התם דאמרי בי רב תרתי בעי מיניה שבתות כגופן דמי או לא ובעי מיניה ולדי מלאכות וכו' והדר הש"ס ומדייק בשבתות היכי מיבעי ליה שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק בזדון שבת ושגגת מלאכה הוא דבעי מיניה אי כגופן דמי אי לא או דלמא זדון שבת פשיטא ליה דכגופין דמי ושגגת שבת הוא דבעי מיניה ימים שבנתיים וכו' וא"כ לפ"ז משמע דמספקא ליה להש"ס בסברות הפוכות אלא שכבר נזהר רש"י מזה שם וכתב דהא דמספקא ליה נמי איפכא היינו משום דדרשא דקרא דאחת שהיא הנה אפשר דהכי משמע ואפ"ה פשיט רבה שם דמסתברא שגגת שבת פשיטא ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וזדון שבת הוא דבעי מיניה ודייק לה ממתני' דהכא דלא קתני בסיפא חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת וכו' ע"ש משמע להדיא דאע"ג דמדרשא דקרא ואחת שהיא הנה משמע איפכא אפ"ה כיון דמסברא לבתר דכתיב שמירה לכל שבת ושבת משמע להדיא דשבתות כגופין דמי מוקמינן לה בדדמי במאי דמסתבר טפי והיינו בשגגת שבת דאיכא תרתי למעליות' חדא דשבתות כגופין דמי כמו חמש נרות דהתם ועוד סברא אחרת דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וכיון דכולה סוגיא דשמעתין בפירקין משמע דכרבה דהתם איירי כמ"ש התוס' גופייהו לקמן כמו שאבאר עוד מכ"ש לשיטת רש"י דהכא דוודאי כרבא אזלא א"כ הרי לפנינו דדוקא היכא דאיכא תרתי למעליותא הוא דמחייבינן ליה על כל שבת ושבת אע"ג דכל חדא באפי נפשה לא מהני דהא הך סברא דשבתות כגופן דמי קאמר רבה להדיא דלא מהני כדמוכח סיפא דמתני' דהכא והך סברא דימים שבנתיים לחוד נמי לא מהני כיון שלא נודע בנתיים שחטא וא"כ לפ"ז ממילא מתרצו כל קושיות התוס' שהקשו על פרש"י וכ"ש במאי שהקשה ר"י ממאי דאמרינן בכריתות אליבא דר"ח ולמאי דפרישית עיקר פלוגתא דרבה ור"ח בהכי רהטי דלרבה בעינן תרתי למעליותא ולר"ח בחדא מינייהו סגי וכולהו אליבא דר"ע דמוקמינן מתניתין דהכא כוותיה וזה ברור למי שמעיין ומדקדק היטב בסוגיא דכריתות:

ובאמת נראה שמהר"ם ז"ל הרגיש בזה וכתב לתקן שהתו' הבינו מפירש"י דהך סברא דאי אפשר שלא שמע לחוד הוי כידיעה גמורה ממש ולדעתי אפשר מה שהבינו התוס' כן מפרש"י היינו ממ"ש בדיבור הקודם ארישא דמתניתין דאינו חייב אלא אחת דבגמרא יליף לה מקרא דשמירה אחת וכו' מש"ה משמע להו האי לישנא דעיקר דרשא דקרא להכי אתי ואגב האי קרא איצטריך למכתב נמי דזימנין דשמירה לכל שבת ושבת אבל אי לא הוי כתיבא קרא כלל אפ"ה הוי ידעינן מסברא דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק כן נ"ל ליישב מה שהבינו התוס' כן בכוונת רש"י אלא שכבר כתבתי בסמוך דכוונת רש"י אינו כן אלא כדפרישית ודוק היטב:

בא"ד ותימא דהתם יליף לה ר"א שבת מנדה ואדרבה בשבת כתיב קרא ובנדה לא כתיב קרא עכ"ל ותירוץ ר"י נראה דוחק ועמ"ש מ"ז ז"ל גם בזה ולע"ד פירושו ג"כ דחוק:

ואני בער ולא אבין קושיית התוספת כלל דלא מבעיא למ"ד התם בכריתות במילתא דר"א נדות א"כ ודאי כתיב קרא דהא מנדה הוא דילפינן בריש כריתות דעל שני גופין חייבין שתי חטאות מדכתי' ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לחייב על כל אשה ואשה וא"כ שפיר קאמר ר"א לר"ע למילף ק"ו שבת מנדה כיון דפשיטא ליה לר"א מסברא דשבתות כגופין דמי. ואם נפרש כוונת התוס' אליבא דשמואל התם בכריתות דתנא נדה אליבא דר"א א"כ כ"ש דלא קשיא מידי דהא לקושטא דמילתא אמר ר"א התם דבא עליה וחזר ובא עליה חייב על כל ביאה וביאה הא קמן דפשיטא ליה לר"א הך מילתא והקרוב אצלי לומר דר"א יליף לה מהאי קרא דואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב דדרשינן לה לחלק וא"כ משמע לישנא דקרא דעל אשה אחת מחייב על כל ביאה וביאה ולא מיבעיא לרבה התם דף ט"ו דר"א בכל האיסורין היכא דעביד תרתי זימני מחייב תרתי וא"כ נראה דמנדה יליף לה כדפרישית אלא דאפילו לרב יוסף דקאמר התם דוקא לענין ביאות הרבה קאמר ר"א הכי משום דאי אפשר לערב שני ביאות כאחד משא"כ בקצר וחזר וקצר דאפשר לערב וא"כ עכ"פ אית לן למימר דלענין שבתות הרבה בשגגת שבת שפיר יליף ר"א בק"ו לחייב על כל שבת ושבת שאי אפשר לערב שני שבתות כאחד סוף דבר לא ידעתי מאי מקשו התוס' מדר"א אדר"ע דהא עיקר פלוגתייהו בהכי בין בנדה ובין בשבת ולקושטא דמילתא אליבא דר"א לא בעי קרא כלל לענין שבת כיון דלנדה מדמי לה לגמרי וכולהו דרשא דפירקין בין לענין שבת ושבת ובין לענין חילוק מלאכות ע"כ אליבא דר"ע וחביריו כדמסקינן להדיא בכריתות דמתניתין דהכא כולה אליבא דר"ע מיתוקמא ע"ש כנ"ל ברור בעזה"י ודוק היטב:

הוּא בִּשְׁמָהּ וְהִיא בִּשְׁמוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי פירוש בימים הראשונים היו נמצאין במקום בני אדם רוחין ושידים הרבה, והם יודעים שיש כיתות שדים שהם זכרים ואלו אינם נגררין ונדבקין אלא רק עם בני אדם נקבות, ויש כתות שדים שהם נקבות ואלו נגררין ונדבקין עם בני אדם זכרים, ולכן מחלפים שמותם, דאת האשה קורא אותה בשמו שהוא שם זכר, ואז יבדלו שדים הזכרים ולא יבואו להדבק בה כי חושבין שהיא מן הזכרים, ואפילו אם עתה יבואו שדים הנקבות להדבק בה לא יריעו ולא ישחיתו כי באמת היא אשה נקבה ולא זכר, וכן אשתו קוראתו בשמה, כדי שיחשבו השדים שהוא נקבה ויבדלו שדים הנקבות מלהדבק בו, ואפילו כי עתה יבואו שדים הזכרים להדבק בו לא ירעו ולא ישחיתו כי באמת הוא זכר.

הָאוֹמֵר אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הנה גרסה הנכונה היא לגרוס אֵין בּוֹ מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, וכן גריס בשיטת רבינו המאירי ז"ל י יעויין שם, דהא מצינו בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל על כוס של ברכה בליל שבת שצריך לשייר בו מעט יין.

הַמְבַקַּעַת בֵּיצִים בַּכֹּתֶל וְהַטָּח בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. נראה לי עושה כן לכפרה בשביל האפרוחים שלא ימותו כמו שעושין על האדם כפרה בתרנגול, והוא כי האפרוחים המה יוצאים מן הבצים, ולכן מביאה בצים כמספר האפרוחים, ומבקעת אותם וטח אותם אדם אחד בכותל לעשות בכל ביצה כפרה על אפרוח אחד שלא ימות. וְהַמֵּגִיס בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, פירוש מביא לובן ביצה ומגיס אותו בקערה לפני האפרוחין, ודרכו של לובן ביצה כמשגיסין אותו מתרבה ועולה וממלא הקערה כולה, ועושין זה לסימן, שגם אלו האפרוחים ירבו ויגדלו בשומין ובשר עד שיהיה כמות שלהם כפלי כפלים על הנמצא. ומה שאמר מְרַקֶּדֶת וְהַמּוֹנָה בִּפְנֵי אֶפְרוֹחִים, פירוש הריקוד עושתו לסימן, דאלו האפרוחים הקטנים שאין זזין ממקומן יגדלו כראוי ואז ירקדו בבית אנה ואנה כדרכן של עופות ותרנגולים לדלק ממקום למקום, והיא מונה הדילוגין שעושין ברקוד שלה כדי לחזק את הניחוש, שכל דבר הנמנה יש לו חיזוק יותר.

הַמְרַקֶּדֶת לְכוּתָּח פירוש הַכוּתָּח בגמרא דפסחים (דף מב) הוא קוטניתא ומלחא ונסיובי חלבא עיין שם. ובספר הערבי כתב נעשה בלב"ן ומלח וזעת"ר, ואולי יש כמה מינים שונים, ועל כל פנים זה אינו נאכל תיכף אחר התערובת אלא צריך שתעמוד התערובת איזה שעות עד שיגמר תיקונה, כמו ענין 'חלב כפוי' שקורין בערבי לב"ן ובל"א יגורט"י, שצריך לעמוד כמה שעות עד שיושלם תיקונו, וכן הוא מעשה הַכוּתָּח, והיא מְרַקֶּדֶת לפניו בשעות אלו כדי שיתחזק ויושלם תיקונו מהר. והא דְמְשַׁתֶּקֶת לָעֲדָשִׁים נראה מפני שהעדשים עגולים שאין להם פה, ולכך הם מאכל אבלים כנודע. ולזה מנחשת להם בשתיקה כאלו אין להם פה לדבר דוגמת העדשים שאין להם פה, והא דְמְצַוַּחַת לַגְּרִיסִין זה איירי על מה שקורין בערבי בורג"יל, שגם אלו נקראין גריסין כמו גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל (ויקרא ב, יד), ולא איירי כאן על הפולין, והיא עושה צווחות לפניהם כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה.

חַמְרָא וְחַיֵּי לְפוּם רַבָּנָן, חַיֵּי וְחַמְרָא לְפוּם רַבָּנָן וּלְפוּם תַּלְמִידֵיהוֹן. הדקדוק ידוע למה כפל הדברים? ועוד למה הפך הדברים בשניה דנקיט 'חַיֵּי וְחַמְרָא'? ונראה לי בס"ד כי 'חַיֵּי' קאי על המזון שהוא הלחם, וידוע סעודת חתן שקולה כסעודת שבת, ובפרט אם החתן הוא תלמיד חכם שהוא עצמו נקרא 'שבת'. וידוע סעודות שבת הם ב' מינים, הא' היא ראשונה ושניה ששותין 'חַמְרָא' תחלה שהוא יין הקידוש, ואחר כך לחם שהוא הסעודה הנקרא 'חַיֵּי' והב' היא סעודה השלישית שאין בה יין קידוש תחלה, אלא רק צריך לשתות יין בתוך הסעודה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות, ונמצא זאת היא 'חַיֵּי' שהוא הלחם תחלה, ואחר כך 'חַמְרָא', ולכך היה אומר להם כן לרמוז להם סעודה זו היא כמו סעודת שבת, שהם חַמְרָא וְחַיֵּי וגם חַיֵּי וְחַמְרָא. אי נמי נראה לי בס"ד כשעשה רבי עקיבה משתה לבנו ודאי היה שם כמה כתות של תלמידי חכמים שיש בהם כתות שכולם חכמים ורבנים, ויש כתות שהם יושבים הרבנים עם התלמידים שלהם, וידוע כי דרך תלמידי חכמים לדבר דברי תורה במשתה וסעודה שלהם, ו 'חַמְרָא' הוא כפשוטו, 'וְחַיֵּי' קאי על דברי תורה שנקראים 'חַיִּים' כמו שנאמר (משלי ד, כב) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם. ולכן כנגד כת שכולם רבנים וחכמים גדולים אמר חַמְרָא וְחַיֵּי, כי אלו יכולים לשתות יין קודם שידברו בדברי תורה והלכה, כי אין חוששין שמא יבואו לידי טעות מחמת שכרות כי רבנים מובהקים הם. וכנגד כת שיש שם תלמידים גם כן עמהם שהם קטנים בחכמה, אמר אלו חַיֵּי דברי תורה תחלה ואחר כך ישתו חַמְרָא, כי אלו חוששין פן מחמת שכרות יבואו לדבר דברי תורה בטעות. ולכן חלוקה ראשונה של חַמְרָא וְחַיֵּי אמר לפום רבנן בסתם, ששם רבנים המובהקים בלבד, וחלוקה הב' של חיי וחמרא אמר לְפוּם רַבָּנָן וּלְפוּם תַּלְמִידֵיהוֹן, שבכתות אלו יש תלמידים יושבים גם כן עם הרבנים, ואם יתחילו לשתות קודם שידברו בדברי תורה אפשר שיבואו התלמידים לידי טעות מחמת שכרות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש כי הבאין למסיבה תחלה שותין יין משך איזה שעות, ואחר כך מביאין הלחם והבשר שהוא הסעודה הנקרא 'חַיֵּי' אך יש באים למסיבה רעבים, ואלו אם ישתו יין אליבא רקנייא ודאי ישתכרו במהרה, ואין יכולים לסבול שתיית היין, לכך הדרך הוא שמביאין על השולחן עם היין מיני מזונות, כדי שכל מי שהוא רעב יאכל מיני מזונות וישבע, ואז יוכל לשתות הרבה יין ולא יהיה נזוק, וכנגד אלו אמר חַיֵּי וְחַמְרָא, כי תחלה יאכלו מזון שהוא חַיֵּי ואחר כך ישתו חַמְרָא, אבל כנגד הבאים בכרס שביעה שיכולים לשתות יין ואין צריכין לאכול מיני מזונות תחלה, אמר חַמְרָא וְחַיֵּי שישתו יין תחלה ואחר כך יאכלו הלחם והתבשיל שהם חַיֵּי. ונראה לי בס"ד 'כּוֹס' [86] גימטריא פ"ו, ועם כולל ב' אותיות פ"ו עולה מספר יַיִן חַי [88], וידוע מה שנאמר בְּעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁבְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה שֶׁיִּהְיֶה 'חַי' יש בזה ב' פרושים, הא' רצונו לומר חדש מן החבית, והאחר רצונו לומר שאינו פגום. וכאן בא לומר להם ברמז על כל כוס וכוס שהוא חודש מן החבית, וגם שאינו פגום, לכך אמר חַמְרָא וְחַיֵּי וכפל חַיֵּי וְחַמְרָא, והוא אומר להם הדבר ברמז כאלו הוא מברך אותם. גם נראה לי ה 'יַיִן' [70] עולה מספרו שבעים, וזמן הקצוב לאדם בשנות חייו הוא גם כן שבעים, ותלמידי חכמים חייהם דומין ליין שכל שהוא מתיישן יותר יהיה משובח יותר, וכן חיי החכם כל מה שיוסיף חיים יותר ישובח יותר, וכמו שאמרו (משנה קנים ג, ו) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם מה שאין כן עמי הארץ, ולזה אמר חַמְרָא וְחַיֵּי, רצונו לומר השוואת החמרא עם החיים, וְחַיֵּי וְחַיֵּי השוואת החיים עם היין לענין ישון זה אינו אלא לְפוּם רַבָּנָן!