מסכת שבת דף מ״ח עמוד ב׳

מה בין זו למגופת חבית דתניא בפרק חבית שנשברה (לקמן שבת דף קמו.) מביא אדם חבית ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים:

מגופה אינה מן החבית עצמו ואע"פ שדבוקה בו אינו חשוב חיבור שהרי לינטל עומדת אבל הבגד כשנארג כולו חבור:

שלל של כובסים דרכם לשלול הבגדים זה עם זה קטנים עם הגדולים כדי שלא יאבדו:

ובגד שתפרו בכלאים והן שתי חתיכות של בגד צמר שתפרו בחוט של פשתן דודאי סופו ליקרע ולהפרד זה מזה משום איסור כלאים וכן שלל של כובסין סופן להפרד אפ"ה חיבור לטומאה ואם נטמא זה נטמא זה:

עד שיתחיל להתיר דמעשה מוציא מיד מעשה וכיון שהתחיל להתיר גלי על ידי מעשה דלאו חד בגד הוא:

שלא בשעת מלאכה כגון שלל של כובסין שלא הוצרך לשוללו אלא משום שעת כיבוס ואפילו הכי חשיב ליה חיבור אחר כיבוס:

מקל של עצים בעלמא:

שעשאו יד לקרדום שלא קבעו לתוכו:

וכי מה בין זה למגופת חבית פי' בקונטרס דתניא לקמן בפרק חבית (שבת דף קמו. ושם) רשב"ג אומר מתיזה בסייף ומניחה לפני האורחין ואין נראה לר"י דא"כ מאי משני זה חיבור וזה אינו חיבור התם נמי חיבור הוא דרשב"ג שרי להתיז אפילו גוף החבית עם המגופה כדמוכח התם דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא כו' אמר להו לפתחא קא מכוין ואסור ופריך מהא דשרי רשב"ג להתיז ראשה בסייף ומשני התם ודאי לעין יפה קא מכוין אבל הכא אי לעין יפה קא מכוין ליפתחיה מיפתח והא דאסר למיברז חביתא היינו בגוף החבית דחביתא חבית גופא משמע ועוד דמגופה שרי דתנן במתני' אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין משמע דשרי רשב"ג אפי' בגוף החבית דלעין יפה קא מיכוין והכי הוה ליה לשנויי בשמעתין הכא לפתחא מכוין התם לעין יפה מכוין ופיר"ת וכי מה בין זה. לנקיבת מגופת חבית דתנן בפ' חבית (גם זהשם) אין נוקבין מגופת חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין וא"ת [התם] לכ"ע לא מיחייב חטאת כדאמר התם בגמ' דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח אבל הכא פתח בית הצואר עשוי הוא להכניס ולהוציא ואם כן מאי קשיא ליה ויש לומר דהכי פריך כיון דמחייבת חטאת בפותח בית הצואר משום דעשוי להכניס ולהוציא א"כ נמי גבי מגופה אם עשוי להכניס ולהוציא היה חייב חטאת הלכך השתא נמי שאינו עשוי אלא להוציא היה לאסור מדרבנן ומשני זה חיבור וזה אינו חיבור שהמגופה אינה מן החבית ואפילו אם היה עשוי נקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת לכך שרו רבנן:

חיבור עד שיתחיל להתיר האי חיבור היינו לטומאה ולא להזאה כדתנן במסכת פרה (פי"ב מ"ט) וא"ת ואמאי לא מייתי מתני' דמסכת פרה וי"ל משום דלא קתני בה עד שיתחיל להתיר ולא הוה מצי לאוכוחי מינה דשלא בשעת מלאכה נמי חיבור:

אמר רב יהודה אמר רב רבי מאיר היא אההיא דשלל של כובסים קאי וכן פירש בקונטרס דבההוא דמקל שמא אפי' רבי שמעון מודה דכיון שצריך הקרדום למקל הוי חיבור:

עבדו רבנן היכרא כו' וגבי שלל של כובסין איכא נמי היכרא מה שאינו חיבור להזאה והכא גבי כירה לא שייך הך היכרא דלית ביה הזאה:

אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי כו' קשה לר"י דבשלל של כובסין נמי תקשה לן הכי אי חיבור הוא אפילו להזאה נמי אי לאו חיבור הוא לטומאה נמי לא ורבא נמי דקאמר דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה אמאי לא קאמר דבין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה גזרו בה רבנן טומאה כי ההיא דשלל של כובסין ותירץ ר"י דשלל של כובסין ודאי לא הוי חיבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה שאינם צריכים זה לזה ולהכי מדמה לה לבית הפך ולבית התבלין שכל אחד הוא תשמיש בפני עצמו ולהכי אינו חיבור להזאה כיון דמדאורייתא אינו חיבור אבל מספורת של פרקים פשיטא ליה דבשעת מלאכה הוי חיבור דבר תורה כיון שמשמשין שניהם תשמיש א' וצריכים זה לזה בשעת מלאכה מה שאין כן בשלל של כובסים שאין תשמיש בגד זה צריך לזה כלל והא דפריך אי לאו חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא לאו דוקא ועיקר קושיתו הוא דאמאי אינו חיבור להזאה ורשב"א מפרש דגבי שלל של כובסין אתי ליה שפיר אע"ג דאינו חיבור להזאה משום דלא הוי חיבור מן התורה גזרו רבנן שיהא חיבור לטומאה כיון שכל בגד טמא בפני עצמו מן התורה אבל גבי מספורת פריך שפיר אי לאו חיבור הוא מדאורייתא אם כן אמאי גזרו חכמים טומאה כלל דהא כל פרק בפני עצמו טהור מדאורייתא לרבנן דתנן במס' כלים בפי"ג (מ"א) מספורת שנחלקה לשנים רבי יהודה מטמא וחכמים מטהרים אף על גב דאיכא למימר דהתם מיירי כשאינה של פרקים ולפי זה הא דאמר השחור והזוג של מספרים אף על פי שנחלקו טמאים אתי כרבי יהודה ודוחק והא דאמר דגזרו על הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה אף על גב דשלא בשעת מלאכה טהור גמור הוא ואין צריך הזאה כלל מ"מ כשחוזרים ועושים בו מלאכה חוזר לטומאתו ישנה והחמירו חכמים בטומאה ישנה שלא תועיל לו הזאה שלא בשעת מלאכה כיון שאינו חיבור דבר תורה וגזרו על הזאה שבשעת מלאכה אטו הזאה שלא בשעת מלאכה. רשב"א:

דבר תורה בשעת מלאכה חיבור תימה מאי שנא ממוכני דאמר (לעיל שבת דף מד:) בזמן שהיא נשמטת דאינו חיבור וצריך לחלק:

אי ככירה דמו אפילו באויר נמי ליטמו עיקר דילה משתכח בתורת כהנים וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו מתוכו הוא מיטמא ואינו מטמא מאחוריו כו' יכול אף הכלים יהו מיטמאין באויר כלי חרס תלמוד לומר [וכו'] אוכלין מיטמאין באויר כלי חרס ואין הכלים מיטמאין באויר כלי חרס ובפרק ב' מן מס' כלים שנינו כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה ומטמאין באויר ותמצא בפרק יציאות השבת (שבת דף טז) והמשנה והתוס' מליאה מענין זה ובתלמוד בפ' ראשון מן שחיטת חולין (דף כד) שנו במשנה הטהור בכל הכלים טמא בכלי חרס ובברייתא גרסינן ת"ר אויר כלי חרס טמא וגבו טהור:

אמר רב הפותח בבגד בית הצואר בשבת חייב חטאת מפני שהוא מחובר בבגד אבל מגופת החבית שאינה מן החבית עצמה מותר לפתחה בשבת.

רמי ליה (ר' יוחנן) ר' ירמי' לר"ז שלל הכובסין כו' עד המקל שעשאו יד לקורדום כו' פירוש הכובסין שוללין יריעות זו עם זו כדי שיהו נוחין לכביסה ואינה תפירה אלא שלילה מלשון (מו"ק כב:) על המתים כולן שולל לאחר שבעה ומשני ליה ר' זירא מקל שעשאו יד לקורדום כיון שמשלים מלאכתו זורק אותו מקל לבין העצים אבל שלל של כובסין אע"פ ששלמה כביסתם רוצה בשלילותן שמא יטנפו יחזור ויחוורום:

מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו אמר רב ר"מ היא ונדחה ופשוטה היא:

ת"ר מספורת של פרקין פי' שמתפרק זה מזה וכן איזמל של רהיטי. חיבור לטומאה ואם נטמא אחד נטמא האחר ואינן חיבור להזאה.

פרשה רבא דבר תורה בשעת מלאכה כלומר בשעה שגוזז בהן חיבור הן לטומאה ולהזאה.

מאי [לפנינו מה] בין זה למגופת חבית. פירש רש"י ז"ל (ד"ה מה) דתניא בפרק חבית (קמו, א) רבן [צריך להוסיף: שמעון בן] גמליאל אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש, והקשו בתוספות (ד"ה וכי) דאם כן מאי קא פריך דהא טעמא דרבן [צריך להוסיף: שמעון בן] גמליאל התם משום דלעין יפה קא מכוין ולא לפיתחא אבל הכא לפיתחא קא מכוין ואסור, ועוד מאי קא משני זה חיבור וזה אינו חיבור, התם נמי חיבור הוא דהא מגופה של חבית עצמה שרי להתיז משום דלעין יפה קא מכוין, וכדמוכח התם דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא ואמר להו אסור, ופריך עלה מהא דרבן שמעון בן גמליאל דשרי להתיז ראשה בסייף, ומשני התם לעין יפה קא מכוין אבל הכא לפתחא קא מכוין דאי לעין יפה ליפתחיה מפתח, ושמעינן מינה דמגופה של חבית קא מתיז, מדקא מייתי לה על הא דמיברז חביתא בבורטיא, דההיא על כרחין בגופה של חבית עצמה היא דאי במגופה בהדיא שרי לה במתניתין דקתני התם אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין, אלא ודאי בגוף החבית אסר רבי זירא ודכוותה שרי רבן שמעון בן גמליאל ואף על גב דחבור הוא משום דלעין יפה קא מכוין, והוה ליה לשנויי הכא בשמעתין התם לעין יפה קא מכוין הכא לפתחא קא מכוין. ורבינו תם ז"ל (ד"ה וכי) פירש וכי מה בין זה לנקיבת מגופת חבית דתנן בפרק חבית (לקמן קמו, ב) אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין, וא"ת מאי קשיא ליה התם הוה ליה פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא ואפילו לרבי יהודה אינו חייב חטאת, אבל הכא דעשוי להכניס ולהוציא לכולי עלמא אסור וחייב חטאת, י"ל דהכי קא מקשי אם איתא דפותח בית הצואר חייב חטאת, התם במגופה אף על גב דאינו עשוי להכניס ולהוציא הוה ליה למיסר מיהא דרבנן כיון דאילו היה עשוי להכניס ולהוציא היה חייב חטאת, ומשני זה חיבור שהוא הכל כלי אחד, אבל מגופה אינה מן החבית ואפילו היה אותו נקב עשוי להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת לפי שאין המגופה מן גופה של חבית עצמה.

תנן שלל של כובסין [לפנינו נוסף ושלשלת של מפתחות] והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור עד שיתחיל להתיר. לאו הכי תני לה במתניתין אלא הכי תנינן לה בפרק בתרא דמסכת פרה (פי"ב מ"ט) שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה, אלא משום דעיקר ברייתא שנויה במשנתינו קאמר הכא תנן, ומשום דבמתניתין לא מפרש עד מתי הוי חיבור ובברייתא קא מפרש עד שיתחיל להתיר דמינה קא דייקינן דאפילו שלא בשעת מלאכה הוי חיבור, משום הכי קא מייתי ברייתא ולא מייתי מתניתין.

מאן תנא הא מילתא דאמור רבנן כל המחובר לו הרי הוא כמוהו פירוש היינו ההיא דשלל של כובסין וכן פירש רש"י ז"ל.

[אמר רב יהודה אמר רב רבי מאיר היא] ורבנן פליגי עליה, ואף על גב דגבי מספורת של פרקים הוי חיבור לטומאה אפילו לרבנן, שאני התם ששניהם עושין מעין מלאכה אחת מה שאין כן בשלל של כובסין שאין בגד זה עושה מלאכה אחת עם בגד זה, וכן בית הפך ובית התבלין.

עבדו בהו רבנן היכרא כי היכי דלא ליתי לשרוף עלייהו תרומה וקדשים ובשלל של כובסין איכא היכרא טובא כיון דלא הוה חיבור להזאה, אבל כלי חרס דלאו בני הזאה נינהו איצטריכו למעבד בהו האי היכרא דלא ליטמו באויר.

מה נפשך אי חיבור הוא אפילו להזאה [לפנינו נוסף נמי] אי לאו חבור הוא אפילו לטומאה נמי. ואיכא למידק אמאי לא אקשי נמי הכין גבי שלל של כובסין דבדידיה נמי קתני במתניתין חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה, ורבא נמי דקא מתרץ דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה, אמאי לא מתרץ כדמתרצינן בההיא דבית הפך עבדו רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים, וי"ל דרבא פשיטא ליה דבשעת מלאכה הוי חיבור דבר תורה הואיל ושניהם עושין מלאכה אחת מה שאין כן בבית הפך ובשלל של כובסין, ומהאי טעמא נמי לא אקשינן ליה גבי שלל של כובסין, דכיון שאינן עושין מלאכה אחת פשיטא ליה דאפילו בשעת מלאכה דהיינו בשעת כיבוס אינו חיבור דבר תורה, ומה שאינו חיבור להזאה היכרא הוא דעבדי בה.

דרך הכובסים לחבר הבגדים הדקים עם הגדולים בשעת כיבוס בשלילת חוטים אלו עם אלו שלא יאבדו מחמת קטנם וחיבור זה אע"פ שעומד לינתק חבור הוא לטומאה שאם נטמא זה נטמא חבירו עד שיתחיל להתיר שהמעשה מוציא מיד מעשה והרי גילה בהתרתו שאינו בגד אחד ולא סוף דבר בשעת הכיבוס שהוא צריך לחבור זה אלא אף שלא בשעת מלאכה ר"ל שעת הכבוס הרי הוא חיבור שאף לאחר הכבוס דעתו על החיבור מפני שאם יחזרו ויטנפו יהו מצויים לו לכבסם וכן בגד שתפור בכלאים כגון שתי חתיכות צמר בחוטי פשתן אע"פ שסופו ליפרד מחמת איסורו כל שלא נתפרד מיהא הרי הוא חיבור:

מקל שעשאה לקרדום הרי הוא חבור לטומאה ליטמא בטומאת הקרדום אע"פ שהוא מפשוטי כלי עץ שהרי בית יד הוא וידות נתרבו לטומאה בשעת מלאכה אבל שלא בשעת מלאכה אינו חיבור שהרי אין דעתו על החיבור ואדרבה זורק הוא את המקל אחר מלאכתו לבית העצים ואינו מחזירו שלא עשאו בית יד אלא לשעה והוא שאמר מקל שעשאו יד לקרדום ולא אמר יד הקרדום אבל יד העשוי לו לכל שעה הרי הוא חיבור בכל זמן אלא שיש צדדין שאין כל היד בכלל זה אלא מקצתו כמו שיתבאר במקומו:

כירה האמורה בתלמוד כבר ידעת שהיא מיטלטלת והיא בכלל כלי חרס ויש בה כלים קטנים של חרס מחוברים לה ליתן בהם פך של שמן וחבלים ונר דולק ועל זה אמרו בית הפך ובית החבלים ובית הנר שבכירה אם נטמאת הכירה במגע נטמאו כלם עמה ואם נטמאת באויר לא נטמאו אלו עמה מפני שחיבור זה אינו חיבור אלא מדברי סופרים הואיל ואינם צורך כירה כל כך עשו היכר ורושם בדבר זה שלא יטמאו עמה בטומאת אויר כדי שיכירו שטומאת סופרים הוא ולא ישרפו עליה תרומה וקדשים אלא תולין:

כלי המחובר משתי חתיכות ולא נתחברו במסמר אלא בחליות כגון מספורת של פרקים שמחברין את זוגותיה בשעת מלאכה או בתקיעה מהודקת כגון איזמל של רהיטני שתוקעין להב החרב בתוך דפוס של עץ המתקן לה להחליק את העץ ומסירין אותו משם אחר מלאכה כל אלו וכיוצא בהן דבר תורה בשעת מלאכה הרי הן חבור בין לטומאה ליטמא אחד בטומאת חברו בין להזאה ליטהר אחד בנפלה הזאה על חברו כאלו הם גוף אחד ושלא בשעת מלאכה אינו חבור כלל וחכמים גזרו באלו להיותן חבור לטומאה אף שלא בשעת מלאכה ושלא להיותן חבור להזאה אף בשעת מלאכה וכן שלל הכובסים ובגד התפור בכלאים גדולי המחברים כתבו בהן שאינן חבור להזאה אע"פ שהן חבור לטומאה כמו שכתבנו ולענין מקל שעשאו יד לקרדום יראה לומר בה כן ולא עוד אלא שיש אומרים בו כן אף מדין תורה שלא נתרבו ידות אלא לטומאה אבל לא להזאה אלא שיראה לי שכל שלא נטמא היד אלא לטומאת הכלי שטהרה כטהרת הכלי גם כן:

בד"ה וכי מה כו' משמע דשרי רשב"ג אפילו בגוף החבית כו' עכ"ל דאל"כ לישני התם זה חיבור וזה אינו חיבור דההיא דאסר למבריז היינו בגוף החבית שהוא חיבור וההיא דרשב"ג אינו חיבור אי הוה איירי במגופה כפירש"י אלא ע"כ דרשב"ג איירי נמי בגוף החבית דהוי חבור וה"ל לשנויי הכא כי התם דהכא בפתח בית הצואר לפתחא קמכוין ובההיא דרשב"ג לעין יפה קמכוין ואיך שיהיה בין לפרש"י ובין לפי' התוס' יש לדקדק המקשה דהכא דלא ידע לפלוגי למימר דזה חיבור וזה אינו חיבור אמאי לא אקשי בההיא דפ' חבית גופיה דבגוף החבית אסור לנקוב לכ"ע ובמגופת חבית חכמים מתירין וע"כ דהיינו טעמא דזה חיבור וזה אינו חיבור וי"ל דודאי אסיק אדעתיה למימר הך סברא דזה חיבור וזה אינו חיבור אלא דהוי ס"ל דפתח בית הצואר נמי אינו חיבור כמו מגופת חבית ודו"ק:

בד"ה אי חיבור כו' דבשלל כו' תקשי לן הכי אי חיבור כו' ורבא נמי כו' עכ"ל הוא כעין קושיא אחת לדברי המקשה ולדברי המתרץ דהמקשה אמאי לא תקשי ליה הכי בשלל של כובסים ואם ניחא ליה משום דכולה הטומאה גזרו ביה מדרבנן א"כ מאי קשיא ליה נמי הכא כיון דאיכא לתרץ כי התם ורבא נמי אמאי לא מתרץ הכא כמו בשלל של כובסין וק"ל:

בא"ד דשלל של כובסין ודאי לא הוי חיבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה כו' עכ"ל ק"ק דאכתי כיון דבשלל כובסין ליכא טומאה דאורייתא כלל ואפ"ה גזרו בה מדרבנן מי הכריח לרבא למימר הכא דגזרו שלא בשעת מלאכה משום שעת מלאכה דהוי דאורייתא דאימא דגזרו אשלא בשעת מלאכה מחמת עצמה וי"ל דבשלל כובסין נמי ליכא למגזר בשלא בשעת מלאכה אי לאו דכבר גזרו אשעת מלאכה ומ"מ לא הוי גזירה לגזירה דאי לא קיימא הא לא קיימא הא ודו"ק:

בא"ד שמשמשין שניהם תשמיש אחד וצריכין זה כו' עכ"ל ומיהו במקל שעשה יד לקורדום אע"ג דשניהם משמשין תשמיש אחד וצריכין זה לזה לא הוי חיבור דבר תורה כמ"ש התוס' לקמן דלא חשיב כלל בית יד בשום פעם כיון שהוא עשוי לזורקו כל שעה וק"ל:

בא"ד כל פרק בפני עצמו טהור מדאורייתא לרבנן כו' ולפי זה הא דאמר השחור כו' אתי כר"י כו' עכ"ל יש להקשות כיון דע"כ לפירושו הך סתמא דמתני' השחור והזוג כו' כרבי יהודה אתיא אמאי לא נימא נמי דהך ברייתא דהכא אתיא כוותיה דכל פרק בפ"ע טמא ומדאורייתא אינו חיבור לטומאה ולא להזאה אלא מדרבנן גזרו ביה שיהא חיבור לטומאה משום דכל אחד טמא בפני עצמו כמו בשלל כובסין ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד והא דאמר דגזרו כו' אע"ג דשלא בשעת מלאכה טהור גמור הוא ואין צריך הזאה כו' עכ"ל היינו לפי' רשב"א דכל אחד טהור בפני עצמו הוא וא"כ אפילו אם נטמא בשעת מלאכה הרי אח"כ שלא בשעת מלאכה כיון דאינו חיבור ה"ל כל אחד בפני עצמו וטהור כמו שברי כלים אבל לפי' ר"י אע"ג דצריכים זה לזה מ"מ כ"א בעצמו נמי ראוי למלאכה וטמא ויש לדקדק לפ"ז תקשי להו שלא בשעת מלאכה כיון דאינו חיבור וכ"א בעצמו טהור א"כ לא תועיל הזאה אף על אותו חלק שהוזה ועוד גם אם הזה על שניהם לא תועיל להם הזאה כיון דלא היה עליהם שום טומאה שלא בשעת מלאכה דאינו חיבור וה"ל כאלו כ"א בפני עצמו וטהור וכשחוזר ועושה בו מלאכה תחזור לטומאה ישנה ונגזור ביה נמי שעת מלאכה אטו שלא בשעת מלאכה וא"כ לא תמצא שום הזאה וטהרה במספורת של פרקים ויש ליישב בדוחק דעל אותו חלק שהזה שלא בשעת מלאכה נאמר שפיר שיועיל לו הזאה ולא תחזור לטומאה ישנה דאם נאמר שלא יועיל כיון שלא היה חיבור א"כ הרי הוא טהור אלא דעל אותו חלק שלא הזה נימא דלא היה חיבור ולא נטהר בהזאה של שניה גם לא נטהר שלא בשעת מלאכה כשברי כלים כיון דאינו חיבור משום דחוזר לטומאתו הישנה ודו"ק:

בגמ' רמי ליה וכו' תנן שלל של כובסים וכו' ונ"ל שצריך לגרוס תניא וכו' דברייתא היא ולא מתני' וכן כתבו התוס' בעמוד זה ד"ה חבור עד שיתחיל כו' וכן ברבינו שמשון במס' פרה דף ק"ו:

שם אמר דב יהודה אמר רב ר"מ היא דתנן בית הפך וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה חיבור בשעת מלאכה וכו' והכא בית יד וכו' לכל תורת כלי או אוכל וכו' כצ"ל והכל דבור אחר:

ד"ה להא שמעתין וכו' מאן תנא וכו' הכל דבור אחד:

ד"ה כל המחובר וכו' וד"ה ונטמא וכו' הכל דבור אחד:

ד"ה ואין מטמאין מהמת אויר שאם וכו' כצ"ל:

בתוס ד"ה וכי מה בין זה למגופה כו' והא דאסור למברז חביתא היינו בגוף החבית וכו' ר"ל וא"כ ההיא דמתיז בסייף איירי נמי אפי' בגוף החבית דאל"כ לא הוה פריך מינה מידי והוה ליה לרב ששת לשנויי דהתם שאני דאינו בגוף החבית וק"ל:

בתוספות בד"ה וכי מה בין זה למגופת חבית כו' פירש בקונטרס דתניא לקמן בפרק חבית רשב"ג אומר כו' ואין נראה לר"י כו' עס"ה. כבר האריך מ"ז ז"ל בספר מג"ש ליישב שיטת רש"י ממה שהקשו עליו בתוס' ע"ש. אמנם לענ"ד נראה דבלא"ה פירש"י מוכרח דאי כפירוש התוס' דמגופא דמתני' מקשה לה רב כהנא לא הו"ל לאקשויי בפשיטות מה בין זו למגופת חבית כיון דפלוגתא דתנאי היא שם ושפיר מצינו למימר דרב סבר כרבי יהודה דאוסר מה"ט גופא כיון דבעשוי להכניס ולהוציא הוי חייב חטאת וכל שכן לקצת נוסחאות דלא גרסי וחכמים מתירין אלא רבי יוסי מתיר. א"כ לפ"ז אע"ג דקי"ל רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי מ"מ הא מסקינן שם בעירובין דרב לית ליה הנך כללי אע"כ מדרשב"ג מקשה דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג עליה. ועוד דבלא"ה לא שייך לאקשויי מחבית דמתני' אדרב דמחייב חטאת בפותח בית הצואר דמה ענין זה לזה דהא עיקר חיובא דפתיחת בית הצואר היינו משום דהשתא קמשוי ליה מנא דלא סגיא בלא"ה והוי גמר מלאכתו וחייב משום מכה בפטיש וא"כ לא שייך הך מילתא כלל במגופה דמתני' דהתם אין גמר מלאכתו בנקב זה שהרי יוכל ליטול כל המגופה כפירש"י שם להדיא אלא דאפ"ה אוסר ר"י לעשות נקב דהוי כמתקן פתחא דהוי תולדה דבונה אם עושה פתח גמור שעשוי להכניס ולהוציא ומש"ה גזרו אף באין עשוי להכניס ולהוציא כדאמר רבה התם דהיינו משום לולין של תרנגולין. נמצא דכל זה היינו אליבא דרב דאמר בר"פ הבונה דלולין של תרנגולין חייב משום בונה מש"ה הוצרך רש"י לפרש דממגופת חבית דרשב"ג מקשה דאע"ג דבכה"ג שמתיז ראשה בסייף לא שייך בניין כלל ומשום סותר נמי לא שייך כיון דסותר לא הוי אלא על מנת לבנות וכ"ש כשאינו סותר סתירה גמורה אלא כלאחר יד אלא דאפ"ה מקשה כאן שפיר דליתסר מיהו משום דהוי כמכה בפטיש דע"כ איירי התם שנסתם המגופה לגמרי עד שלא יוציא המגופה אם לא שצריך להתיזו בסייף א"כ שפיר הוי גמר מלאכתו בכך וחייב משום מכה בפטיש כיון דלרב בפתיחה בעלמא קרי ליה מכה בפטיש כן נ"ל נכון ומה שיש לדקדק עוד בזה בענין פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בר"פ הבונה לענין עושה נקב בלול של תרנגולין אי חייב משום בונה או משום מכה בפטיש דעתי לבאר שם במקומו אי"ה:

רמי ליה רבי ירמיה לרבי זירא תנן שלל של כובסין ושלשלת של מפתחות כו' ורמינהו מקל שעשאו יד לקורדום כו'. ובאמת הך לישנא דשלל של כובסין עד שיתחיל להתיר אינן בלשון משנה כמ"ש התוס' אלא ברייתא היא והיינו דקשיא להו להתוס' אדמקשה מברייתא ליקשי ממתני' דפרה ותירצו שפיר. ולפ"ז לא גרסינן תנן אלא תניא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש:

אלא דתמיהא לי טובא אכתי אמאי לא מייתי בגמרא מתניתין דעוקצין פ' שני דתנן להדיא שלל כובסין ובגד שתפור בכלאים חיבור עד שיתחיל להתיר ואע"ג דהתם לא תנן שלשלת של מפתחות מה בכך דהא בלא"ה משמע דכל שקלא וטריא דשמעתין היינו מבבא דשלל של כובסין תו קשיא לי דמברייתא למתני' דמקל שעשאו יד לקורדום בלא"ה לאו קושיא אלימתא היא דהא מוקמינן בסמוך הך דשלל של כובסין כר' מאיר ולא כר' שמעון וא"כ איכא לאוקמי מתני' דמקל כר' שמעון דמטהר דכשלא בשעת מלאכה דמי כמ"ש התוס'. ולפ"ז טפי הו"ל לאקשויי מסתם מתני' דעוקצין אסתם מתניתין דמקל:

מיהו משום הא לא איריא דאיכא למימר דע"כ לא שמעינן לר"ש דמטהר אלא בבית הפך ובית התבלין דחדא לא צריכה לחבירתה ולא שייך בהו כלל שעת מלאכה משא"כ בהנך דשלל של כובסין ואינך לא שייך פלוגתא דר"ש ור"מ והא דמוקמינן בסמוך בהא דשלל של כובסין כר"מ היינו דעכ"פ כר"מ ודאי מיתוקמא כיון דמטמא בהנך דכירה כ"ש בהנך דשלל של כובסין משא"כ לר"ש לא פסיקא לן וכה"ג אשכחן בש"ס טובא. ובכך נ"ל ליישב ג"כ קושיא קמייתא דניחא ליה טפי לאקשויי מברייתא דקתני נמי שלשלת של מפתחות אע"ג דמפתחות חדא לא צריכה לחבירתה אפ"ה מטמינן שלא בשעת מלאכה. ועוד מדקתני בהך ברייתא חיבור לטומאה דמשמע ולא להזאה ע"כ היינו משום דמילתא דרבנן היא כמו שאבאר לקמן ואפ"ה מחמרינן לענין טומאה אף שלא בשעת מלאכה אם כן מקשה שפיר מההיא דמקל דאע"ג דלמאי דס"ד השתא הוי חיבור מדאורייתא בשעת מלאכה דיד גמור הוא כמ"ש רש"י ז"ל להדיא ואפ"ה לא מטמינן שלא בשעת מלאכה ומש"ה לא מייתי מתניתין דעוקצין דכיון דלא קתני בה שלשלת של מפתחות וקתני נמי סתמא חיבור דמשמע אף להזאה א"כ משמע לכאורה דודאי הך לא מיתוקמא אלא כר' מאיר דמחמיר לענין חיבור אלא דאפ"ה לא קתני שלשלת של מפתחות משום דבהך לא הוי חיבור להזאה אלא לטומאה כן נראה לי ועוד יש ליישב בדרך אחר ויבואר מתוך מה שאבאר לקמן:

בתוס' בד"ה עבדו רבנן היכרא וגבי שלל של כובסין נמי איכא היכרא במה שאינו חיבור להזאה כו' עס"ה. ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דבשלמא הכא בכירה של חרס כיון דמטהרין מטומאת אויר שהוא דאורייתא ע"כ מידע ידעי דלא שייך בהנך כלי כירה טומאה דאורייתא וממילא לא נשרוף תרומה וקדשים משא"כ בהא דלא הוי חיבור להזאה דחומרא היא תו לא הוי היכר דלא לשרוף תרומה וקדשים דאכתי אתי למישרף ולמימר דהוי דאורייתא ואפ"ה החמירו חכמים לעניין הזאה כדאשכחן בהך דמספורת של פרקים דאע"ג דבשעת מלאכה הוי חיבור מדאורייתא וממילא דודאי שרפינן תרומה וקדשים ואפ"ה לא הוי חיבור להזאה כדמסקינן בסמוך: ובר מן דין לא ידעתי מי הכריחם להתוס' לפרש כן דאטו כולהו טומאה דרבנן בחדא מחתא מחתינהו דבעינן למעבד בהו היכרא וכמה טומאה דרבנן אשכחן דלא עבדו היכרא וצ"ע.

שם תנו רבנן מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני וכו' מה נפשך אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי כו'. ויש לדקדק אמאי פסיקא לתלמודא הך סברא והא בריש פ' העור והרוטב מצריך הש"ס קראי טובא לענין ידות בכלים ובאוכלין אי הוי יד להכניס ולא להוציא או אף להוציא ובשומרין להכניס ולא להוציא ואפ"ה אשכחן התם פלוגתא דאמוראי לענין יד להכשר ואיכא למאן דאמר דאין יד להכשר אע"ג דהכשר אתחלתא דטומאה היא אם כן מאי קושיא דלמא אע"ג דהוי חיבור לטומאה אפילו הכי לא הוי חיבור להזאה ומכ"ש דקשה טפי לפמ"ש שם התוספת בד"ה והבית מאהיל דיד לטומאת מת ילפינן במה הצד מנבילה ותנור של חרס. אם כן לפ"ז לא שייך למילף אלא לענין טומאה משא"כ לענין הזאה דלא אשכחן לא בנבילה ולא בתנור אם כן שפיר אית לן למימר דלא הוי חיבור להזאה:

מיהו אפשר דפשיטא ליה לתלמודא דלא שייך לחלק כלל בין טומאה להזאה דחדא מילתא הוי לגמרי אע"ג דבריש פ"ק דנדה דף ג' אשכחן פלוגתא דתנאי אי ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה לענין ספק אפילו הכי לענין חיבור לא שייך לחלק ועוד נ"ל דנהי דמצרכינן בפרק העור והרוטב קראי טובא לענין יד ושומר אפ"ה הך דמספורת של פרקים עדיפי טובא טפי מידות ושומרין כיון דתרוייהו צריכי להדדי לגמרי ולא צריך קרא כלל וע"כ דהכי הוא דאלת"ה מנא לן לרבויי ידות משומרין מהנך ריבויי דמייתי התם הא איכא לאוקמי קרא בדדמי היכא דשניהם הן מתשמיש אחד לגמרי כי האי דמספורת ואיזמל אע"כ דהנך לא צריכי קראי כלל אם כן מקשה שפיר אפילו להזאה נמי והא דמסיק אי לאו חיבור אפילו לטומאה נמי לא היינו לרווחא דמילתא כמ"ש התוספת לפי' ר"י אלא שנ"ל להוסיף נופך משלי דהכי קאמר דאת"ל דאפ"ה לא הוי חיבור מדאורייתא כלל אע"ג דמשתמשין תשמיש אחד ולפ"ז יהיה מההכרח לומר דהא דאמרינן לעיל בשלל של כובסין וכל הנך דהוי חיבור לטומאה היינו מדרבנן בעלמא דמדאורייתא לא הוי חיבור אפילו בכלי גמור של פרקים ואהא מקשה שפיר א"כ אפילו לטומאה נמי לא פירוש דתו ליכא למימר דמדרבנן גזרו עלה דמהיכא תיתי גזרו טומאה כלל דבשלמא אי הוי אמרינן דיש לטומאה חיבור בשום דוכתא עיקר מדאורייתא היכא שהם כלי אחד ממש א"כ שפיר אית לן למימר דגזרו בהנך נמי דשלל של כובסין ומקל של יד ובית הפך שבכירה משום הנך דמספורת של פרקים ואיזמל כדאשכחן בכל גזירות חכמים דגזרו הנך אטו הנך משא"כ השתא דאפי' במספורת לא הוי חיבור מדאורייתא א"כ אמאי גזרו חכמים טומאה כלל במילתא דלא אשכחן דכוותה בדאורייתא כן נ"ל נכון וממילא נתיישבה ג"כ קושיית התוס' מה שהקשו בד"ה אי חיבור הוא ודו"ק:

גמ' עבדו בהו רבנן היכרא לעיל דף טז ע"א נדה דף לד ע"א:

תוס' ד"ה אי חיבור וכו' וצריכים זה לזה בשעת מלאכה עי' ביצה דף כג ע"ב תוס' ד"ה משום שלשה כלים:

גמרא אי חיבור הוא [מספורת של פרקים ואם נטמא זה נטמא זה] אפילו להזאה נמי. ולא דמי לשלל של כובסין [ששוללין הבגדים זע"ז כדי שלא יאבדו דהוי חבור לטומאה, ולא להזאה] דהתם י"ל דמה דאינו חיבור להזאה היינו בנטמא כל אחד בפני עצמו דלא נחתה טומאה עליה מטעם חיבור. אבל אם נגע רק באחד והשני נטמא רק מדין חיבור באמת מועיל הזאה על אותו שנגע בו לחוד ומועלת ההזאה להשני מדין חיבור כיון דירד לטומאה נמי רק משום חיבור, אבל במספורת כיון דבלא חיבור לא משכחת לה לטומאה כלל, דהא כל פרק בפני עצמה טהור א"כ ליהני לי' הזאה ע"י חיבור לטומאה שבאה ע"י חיבור. מיהו דהא גופי' דשלל מסתפקנא אם נטמא ע"י חיבור אי מועיל הזאה, אבל מ"מ י"ל דהתם גם בנטמא ע"י חיבור גזרו שלא תועיל הזאה ע"י חיבור אטו דנטמא בלא חיבור, משא"כ במספורת דלא משכחת לה טומאה כלל שלא ע"י חיבור, ובתוס' בחרו דרכים אחרים, ופירושי נראה יותר פשוט: