מסכת שבת דף ג׳ עמוד ב׳

בר פחתי בן גדולים:

לא תשייליה כלומר שאין לבו למס' זו שמא יתבייש:

מבעוד יום דהיינו דומיא דהטעינו חברו בשבת דהכא והכא ליכא עקירה דאיסור גביה:

שאינו דומה לידו הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן חברו לתוכה:

אמר אביי פשיטא לי ממתניתין דידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינה נזרקת אחר גופו לגמרי להיות כרשות שהוא עומד בה בין שהוא רשות היחיד בין שהוא רשות הרבים:

כרה"ר לא דמיא מידו דעני דקתני מתני' דכי נטל בע"ה מתוכה פטור:

וכרה"י לא דמיא אם פשוטה לרשות הרבים:

מידו דבע"ה דקתני נטל עני מתוכה פטור:

היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום כו' כשעמד לפוש משחשכה איירי דבלא עמד לא מיחייב אע"ג דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי לא בטלה עקירה ראשונה כדאמר לקמן (שבת ד' ה:) המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ונקט מבעוד יום לאשמעינן דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי דאי הוה נקט טוען עצמו משחשכה ועמד לפוש לא היה משמע מידי דאפילו אי עקירה והנחת גופו לא הויא עקירה והנחה חייב משום עקירה ראשונה:

מהו שתעשה ככרמלית כגון שהוציא ידו מלאה לחוץ ולאהדורה אבל בע"א לא דהא תנן בפרק בתרא דעירובין (ד' צח:) עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ולא הויא כרמלית אלא לענין רשות שהגוף שם שדומה יותר לשתי רשויות:

מי קנסוה רבנן לאהדורה נראה לר"י דגרס מי אסרוה ולא גרס מי קנסוה דלקמן בסמוך כי מוקמא דלאו ככרמלית דמיא אמרינן דאסור להחזירה משום קנס ושמא הא דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא ונ"מ דאסור בשוגג מבעוד יום:

כאן למעלה מי' וא"ת למעלה מי' לכתחלה נמי מותר להוציאה דהוי מקום פטור וי"ל דקמ"ל דאפילו הוציאה מתחלה דרך מטה מי' מותר להחזירה למעלה מי' ולא קנסינן ליה:

התירו לו לרדותה ואע"ג דאמרינן בר"ה בפרק י"ט (ד' כט: ושם) כל מלאכת עבודה לא תעשו וגו' יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שחכמה היא ואינה מלאכה מ"מ מדרבנן אסורה כדאמר בכל כתבי הקדש (לקמן שבת קיז: ושם) ולא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן דתנן בפ"ב דר"ה (ד' לג.) אין מעכבין התינוקות מלתקוע משום חינוך הא נשים מעכבין:

ואיבעית אימא לעולם לא תפשוט נראה לר"י דל"ג לעולם לא תפשוט דאע"ג דאיכא שינויא אחרינא דלא תיקשי שני ברייתות אהדדי עדיין איכא למיפשט דרב ביבי מבני בית המדרש מדלא משני איפכא מכלל דלא התירו ולרשב"א נראה דשפיר גריס ליה דממאי דלא משני איפכא ליכא למיפשט דסברי בני בית המדרש דלא התירו דהא דלא משני איפכא לפי שאין נראה סברא לעולם לומר משחשיכה לא קנסוה מבעוד יום קנסוה דאי משחשיכה לא קנסוה שוב אין לומר מבעוד יום קנסוה דהוי כחוכא ואטלולא ואע"פ שאין שייך טעם משחשיכה לומר כמבעוד יום ולעיל ה"פ מדלא משנינן הכי לפי שאין נראה להם סברא לומר כן והוצרכו לומר משחשיכה קנסו מבעוד יום לא קנסו כדי לדחות שלא לפשוט בעיא דאביי א"כ תפשוט בעיא דרב ביבי אע"ג דאיכא למידחי בשינויא קמא ואי בעית למפשט דאביי נאמר כשינויא בתרא וזיל הכא קמדחי ליה כו' מ"מ חדא מינייהו מיפשטה ממה נפשך והשתא א"ש דקאמר ואב"א לעולם לא תפשוט לא דאביי ולא דרב ביבי:

בשוגג לא קנסוה ומיירי מבעוד יום דהשתא ליכא למפשט דרב ביבי וא"ת משנויא קמא נמי נפשוט בעיא דרב ביבי דלא התירו דלמטה מי' אסור להחזירה ואפילו מוקמי' מבעוד יום הא פירשתי דאי מבעו"י לא התירו כ"ש משחשיכה וי"ל דאין לפשוט דהתם מה שלא התירו משחשיכה אע"ג דאתי לידי חיוב חטאת היינו משום מבעו"י דלא שייך טעם זה אבל גבי רדיית הפת לעולם אימא דהתירו:

והמעשה שעשה הנחה איכא עקירה ליכא הלכך הוא פטור אבל אסור כיוצא בה בעה"ב שעקר חפץ מרה"י ונתנו לתוך ידו של עני והוציאו העני והניחו ברה"ר בעה"ב שעקר מרה"י ואילו הוציאו והניחו ברה"ר היה חייב חטאת חשיב ליה. אבל העני שהניח דלא אפשר ליה לאיתחיובי כי האי גוונא חטאת לא קתני ליה. כללו של דבר העוקר אתי לידי חיוב חטאת אילו הניח שהנחה אחר עקירה היא. אבל המניח לא אתי לידי חיוב חטאת לעולם שכבר נעקר מקודם. ולא נשאר למניח מה לעשות. נמצאו בבבא ד' פטורי ב' מהן יתכן שיבוא לידי חיוב חטאת. וב' מהן לא. וכן בבבא דסיפא ד' כיוצא בהן. נמצאו בהני ד' בבי י"ו. ד' מנהון חייב חטאת. וד' מנהון פטור ומותר. וד' מנהון פטור ולא אתי בהו לידי חיוב חטאת. וד' מנהון אתי בהו לידי חיוב חטאת. והאי תנא ד' דאית בהן חיוב חטאת. וד' פטורי דאתי בהן לידי חיוב חטאת קתני הני אחריני דפטור ומותר ופטורי דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קתני ועלתה השמועה יחיד שעשה חייב. שנים שעשו פטורין:

ירושלמי מנין שההוצאה נקראת מלאכה שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר גו'. בעא מיניה רב מר' הטעינו חבירו אוכלין ומשקין ברה"י והוציאו לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי וחייב או לא. א"ל חייב ואינן דומה לידו דמתניתין שהנותן לתוכה ומוציא שניהם פטורים. מ"ט ידו לא ניחא בתר גופיה גרירה. ומקום שגופו עומד שם ידו חשיבה. כי אם יעתק הגוף ידו נמשכת עמו. וכיון שהגוף בחוץ כמו כן היד בחוץ חשיבה והנה לא עקר מרה"י אבל בעת שהגוף בפנים גופו נייח ובעי עקירה. ואם נתנדנד כאילו עקר והוציא חייב שנמצא כלו מעשה בידו הוא עקר מבפנים והוא הוציא והניח וכ"ש אם הוא משא כבד.

אמר אביי ידו של אדם אינה חשובה כרה"י מידו דעני הנתונה בחוץ שאילו היתה כרשות היחיד לא היה בעה"ב הנוטלו מתוכה חייב. ועוד אילו היתה כרה"ר לא נתחייב העני הנוטלו מתוכה והוא בבית חייב וכיון דאמר אביי ידו של אדם אינה לא כרה"ר ולא כרה"י הוצרך לשאול מהו שתיחשב ידו ככרמלית ואם הוציאה בשבת בחפץ מותר לו להחזירה.

היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה חייב הוא הדין להטעין עצמו משחשיכה לפנות מזוית לזוית ועמד לפוש ונמלך להוציאן, אלא דאי נקט הכי הוה אמינא דלא עקירת גופו הויא עקירה ולא הנחת גופו הויא הנחה ואינו חייב אלא אעקירה ראשונה, קא משמע לן בהיה טעון מבעוד יום ועמד לפוש משחשיכה דעקירת גופו הויא עקירה והנחת גופו הויא הנחה.

הכי גריס רש"י ז"ל אמר אביי ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד וכו' כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות הרבים לא דמיא מידו של עני. ופירש דאינה כרשות שהגוף עומד שם לבטל רשות שהיא פשוטה שם, בין שהיא פשוטה לרשות הרבים והוא ברשות היחיד בין שהיא פשוטה לרשות היחיד והוא עומד ברשות הרבים, כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני שפשוטה לרשות היחיד ואפילו הכי נטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה פטור, ואי חשבת ליה כרשות הרבים שהגוף עומד שם היה חייב, וכן לפשט בעל הבית את ידו לחוץ. ואינו מחוור. חדא, דפשיטא שאין היד הפשוטה לרשות היחיד חולקת רשות לעצמה שתעשה רשות הרבים. ועוד, שהבעיא דאיבעיא ליה אם תעשה כרמלית אינה מענין הפשיטות, דידו אינה נגררת אחר הגוף לחייב הנותן בתוכה והנוטל ממנה אבל לענין חזרתה אצלו אינה כמוחלקת ממנו, ואין הבעיא אלא אם היא כמוחלקת ממנו להחזירה אצלו.

ורבנו חננאל ז"ל גרס איפכא כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני. כלומר: פשיטא לי דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן, בין הפשוטה לרשות הרבים בין הפשוטה לרשות היחיד ולעולם אינה בטלה לגבי הרשות שפשוטה שם, אלא הא קא מיבעיא לי אם הוציאוה מלאה פירות אם היא כרשות לעצמה ותהא ככרמלית או נגררת לעולם בתר גופה ומותר להחזירה אצלו. וקשיא לי לפשוט ממתניתין, דקתני פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה בעל הבית פטור, ופטור אבל אסור קאמר דפטורי דאית בהו מעשה נינהו כדאמרינן לעיל, אלמא ידו של בעל הבית שפשוטה לרשות הרבים ככרמלית היא ואסור להכניסה אצלו. וליתא דהתם משום דאתעבידא מלאכה היא דזה עוקר וזה מניח ולא משום שתעשה כרמלית. ותדע לך דהא פשט העני את ידו לפנים בודאי אינה נעשית כרמלית ברשות היחיד, דרשות היחיד עולה עד לרקיע ואפילו הכי אסור, אבל הכא שהוציאה מלאה פירות ואפילו מבעוד יום קא מיבעיא ליה אם נעשית כרמלית ברשות הרבים. ודוקא להחזירה אצלו הא לטלטל ברשות הרבים מותר, כדתנן בפרק בתרא דעירובין (צח, ב) עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד.

מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא כתוב בתוס' דלא גרסינן קנסוה, דהא בסמוך דמוקמינן דלאו ככרמלית דמיא, אפילו הכי אמרינן דאם הוציאה משחשיכה קנסוה להחזירה. אלא הכי גריס מי אסרו להחזירה, דאף על גב דשרי לטלטולי ברשות הרבים כדתנן התם, מכל מקום עבדוה ככרמלית לענין רשות שאינה היא שם שדומין יותר שתי רשויות, ונפקא [מינה] דאם הוציאה בשוגג מבעוד יום אסור.

כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה איכא למידק למעלה מעשרה אפילו לכתחילה נמי יהא מותר להוציאה ולהחזירה, דמקום פטור הוא. ויש מי שתירץ, דלאו בשהוציאה למעלה מעשרה קאמר, אלא שמותר להחזירה למעלה מעשרה, כלומר: הוציאה למטה מעשרה מותר להגביה למעלה מעשרה ולהחזיר משם לפנים, משום דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומותר להוציא מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לרשות היחיד. ואף על גב דאמרינן לקמן (שבת ו, א) גבי אסקופה ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, ואמרינן נמי לקמן (שבת ח, ב) ובלבד שלא יחליפו וכן נמי בעירובין (ט, א), הני מילי ברשויות דאורייתא אבל ברשויות דרבנן מותר להחליף. ויש מי שפירש דבכרמלית של יד הקילו לפי שאינה כרמלית גמורה. ואינו מחוור בעיני מדאקשינן בסמוך משחשיכה דאי שדי להו אתי בהו לידי תקלת חיוב חטאת לא ליקנסיה, ואם איתא דאפשר לאהדורה בכי האי גוונא מהדר ולא אתי לידי חיוב חטאת, ודוחק הוא להעמידה באויר שאי אפשר להגביה. ועוד דאם איתא הוו מילי דרבנן כחוכא לא ליהדר מלמטה מעשרה אלא מגביה ליה לידיה לעיל ומהדרה. ולי נראה דאפילו להוציא למעלה מעשרה אסור לכתחילה, דחיישינן דילמא שדי להו, וכדאמרינן בסמוך אידי ואידי למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמיא ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה, דאלמא דאף על גב דלאו ככרמלית דמיא אפילו הכי קנסוה כשהוציאה משחשיכה או משום דשדי להו או משום דילמא אתי לאפוקי לכתחילה מרשות היחיד לרשות הרבים, והכא נמי למעלה מעשרה אף על גב דלא קנסוה ליה מ"מ אסור לעשות כן משום דילמא משתלי ושדי, וכל דאי שרית למעלה מעשרה אתי לאפוקי למטה מעשרה ולאו גזירה לגזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא. ורבנו הרב כתב דלכתחילה אסור משום דדמיא למוציא למעלה מעשרה דאסור, כדאמרינן בפרק הזורק (לקמן שבת צז, א) א"ר (אלעאי) [אלעזר] המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב.

הא דאמרינן אדרבא איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסיה, משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא ליקנסיה וכו'. איכא למידק היכי דמי אי בשוגג ולא אידכר למאן אסרו ולמאן התירו להחזירה, ואי בשוגג ואידכר חטאת מי מיחייב וכדאקשינן בסמוך (ד, א) אדרב ביבי. ותו מאי קא מדמי ליה לדרב ביבי, דהא אסיקנא בדרב ביבי דלאו שוגג קאמר ומשום חיוב חטאת אלא במזיד. ואי אפשר לומר דהכא לישנא דמעיקרא נקט ומיניה אתה שומע למזיד דמסקנא, דשאני מזיד דהכא משום דמזהר זהיר ביה כי היכי דלא ליתי לידי חיוב סקילה מה שאין כן בדרב ביבי דממילא קא אתי, וכדמוכח בסמוך דאמרינן איבעית אימא לא תפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד, כלומר: וממזיד דהכא לא תפשוט דרב ביבי דהכא שאני דמזהר זהיר ביה וכדפירש רש"י ז"ל. ותדע לך דהא במסקנא אמרינן דבמזיד דהכא קנסוה רבנן, ובעיא דרב ביבי איפשיטא דהתירו. ויש לומר דהכא ודאי בשוגג ואידכר, וחיוב חטאת דקאמר לאו חיוב ממש שיביא עליו קרבן חטאת קאמר אלא חלול שבת שיש בו חיוב קאמר. ורב ביבי בהכי נמי מתוקמא למסקנא, כלומר: בין במזיד גמור בין בשוגג ואידכר כדהכא, דלאו חיוב סקילה ממש קאמר, דהא אי אפשר דאפילו במזיד גמור מעיקרו כיון דעכשיו הוא בא לרדות ואינו נמנע אלא מחמת שסבור שהוא אסור לעשות כן אם כן סופו אינו אלא שוגג ואינו חייב סקילה, אלא קודם שיבא לידי איסור סקילה קאמר, כלומר: קודם שיתחלל שבת שהוא באיסור סקילה על ידו. והא דאקשינן בדרב ביבי אילימא בשוגג ואידכר מי מחייב, ודאי הוה מצי לתרוצי הכין, [אלא דתירץ איסור סקילה משום] דההוא לישנא כולל הכל ולא חיוב חטאת (שאני) [שאינו כולל], אבל הכא לא דק בלישנא (מכל מקום) [למימר] דאי שדי [ליה אתי לידי] איסור סקילה משום דלישנא דמעיקרא דרב ביבי נקט. ואם תאמר מכל מקום אכתי היכי אתי למיפשט דרב ביבי מיהא דשאני שוגג ואידכר, דהכא משום דמזהר זהיר ביה כדאמרינן בסמוך בלישנא דלא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד. איכא למימר ההיא דבסמוך במזיד גמור דאי שדי להו אתי לידי חיוב סקילה מזהר זהיר ביה, אבל בשוגג מעיקרו אף על גב דאידכר כיון דאינו מתחייב סקילה ואפילו כרת נמי לא מחייב לא זהיר ביה כיון דאית ליה טרחא יתירתא למינקט ידו הכין כוליה יומא. ואם תאמר מכל מקום אכתי לא דמיא לדרב ביבי, דהכא אפשר דאפילו בשוגג גמור ולא אידכר דלא שדי ליה, אבל בדרב ביבי דודאי אתי לידי כך ממילא לא ליקנסוה. איכא למימר דהכי קאמר מדקנסוה הכא שמע מינה דליכא למיחש כלל שמא יבא לידי איסור שבת ואפילו באיסורא דאתי ודאי ממילא, דאם איתא דחיישינן הכא לא ליקנסוה כיון דאפילו החזירה ליכא איסור כלל ואפילו דרבנן, אלא מדלא חיישינן הכא וקנסוה ביה ודאי בבעיא דרב ביבי דאיכא איסור מלאכה מדבריהם שנאסר במנין לא התירו ולא חיישינן לאיסור הבא לו ממילא. ובתוס' נראה שהם סבורים לומר דאפילו ממזיד גמור דהכא איכא למיפשט מזיד דרב ביבי, דהכא נמי אי אפשר לעכב שם ידו כל היום מלאה. והא דאמרינן בלישנא דאיבעית אימא לא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד. יש לומר דהכי קאמר לעולם מתניתא תרווייהו איכא לאוקמינהו בין בשוגג בין במזיד, ואפילו הכי לא תפשוט [ד]דילמא תרווייהו מבעוד יום, ואי בשוגג מוקמת להו מדתניא מותר להחזירה ליכא למיפשט בדרב ביבי דהתירו דהתם מבעוד יום ולא קנסוה אבל בדרב ביבי דמשחשיכה קנסוה, ומאידך דאסר ליכא למיפשט לחומרא, דשאני התם דלא אתי לידי איסור סקילה, אבל בדרב ביבי דאתי לידי איסור חששו, ואי במזיד מוקמת להו נמי ליכא למיפשט מידי מהאי טעמא דאמרן. והיינו דלא פשטיה לה נמי משנויא דקאמר דאף על גב דשנינן כאן למעלה מעשרה כאן למטה מעשרה ליכא למיפשט מינה דלא התירו דדילמא התם מבעוד יום.

כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת ואף על גב דאסור להחזירה קאמר, להחזירה לרשות היחיד קאמר. ולחצר אחרת דקאמר בששתיהן מאדם אחד, אי נמי בשעירבו.

אסור לו לאדם להוציא ידו מלאה פירות לרה"ר אפי' דרך חלון ולמעלה מי' שהוא אויר מקום פטור כדי שיתרחק מן העבירה שמא ישכח ויבא לידי איסור שבת אם בשוגג אם במזיד אם יפלו הפירות מידו לרה"ר או שמא יניחם הוא או יכניסם לחצר אחרת שכנגדה שרה"ר באמצע ואפי' היתה מלאה מבעוד יום שלא היתה עקירתו באיסור או שעקר בשבת ולא נתכון בשעת עקירתו להוציאן לחוץ בכלם אסור לכתחילה:

שכח והוציא ידו מלאה לחוץ על דעת להניח לרה"ר או להכניס לחצר אחרת הן שבצדה דרך רה"ר מפתח זה לפתח שבצדו או שכנגדו ורה"ר באמצע אפי' עקרן משחשכה ונזכר קודם שיכניס או יניח והרי ידו תלויה באויר רה"ר מותר לו להחזירה לאותה חצר שהוציאה משם ואפי' הוציאה באויר שלמטה מעשרה שמאחר שלא נעשית מחשבתו אין לחוש שירגיל בכך ועוד שאם לא תתיר לו כן שמא ישכח ויניח ויבא לידי חיוב חטאת אבל לא לחצר אחרת שבצדה אע"פ שסמוכה לה ואין רה"ר באמצע הואיל ודרך רה"ר הוא צריך להכניסה לשם ואין צריך לומר הנחה ברה"ר או הכנסה לחצר שכנגדה שרה"ר באמצע שהרי כל אלו הם כמי שהשלים מחשבתו הואיל ולא החזירה אצלו ואפילו כיון מזו לזו אסור לו להחזירה לאחרת שכל שאינו מחזירה אצלו דומה כמשלים מחשבתו ואין צריך לומר שבמקום שכיון לו אסור אע"פ שאין שם חיוב חטאת הואיל ונזכר שהרי מ"מ השלים מחשבתו לגמרי ומה שאמרו בסוגיא זו הכא איתעבידא מחשבתו פירושה אפי' כיון לזו והניח לזו והענין שהשלים מחשבתו בפנויין או שמ"מ דומה להשלמת מחשבתו הואיל ואינו מחזירה אצלו כמו שפירשנו ואם הוציא במזיד אף להחזירה אצלו אסור קונסין אותו ותהא ידו תלויה ועומדת עד שתחשך ואין לחוש שמא יניח ויבא לידי איסור סקילה שכל שבלבו כן נוח לו להחזירה על כרחנו משיבא לידי איסור סקילה ודבר זה פירשוהו גדולי הפוסקים והמחברים אפי' בלמעלה מעשרה והרבה מפרשים כתבוה דוקא למטה מעשרה הא למעלה מותר אפילו הוציאה במזיד ומ"מ כל שהוציאה מבעוד יום מותר להחזירה אצלו אין מזיד שמבעוד יום חמור משגגת שבת:

למדת שידו של אדם נידונת ככרמלית וא"ת משנתנו היאך עני ועשיר מתחייבים על הוצאה דרך ידם והרי היא הוצאה מרשות לרשות דרך כרמלית לא אמרו לדונה ככרמלית להקל אלא להחמיר ואע"פ שבמשנתנו היינו למדים כן בהוצאות שאמור בהן פטור אבל אסור שאם אינה ככרמלית אסור למה אין זה כלום שלא אמרוה אלא כשנעשית כל המלאכה מיהא על ידי שניהם אבל בשלא נעשית כל המלאכה לא למדנו עד שבאה שמועה זו ללמדנו שכן:

מכאן כתבו קצת מפרשי' באלו התולין מיני פירות או שאר אוכלין בחלונותם מבחוץ אפי' למעלה מעשרה הואיל ואויר רה"ר מהלך תחתיו ויכול לבא לידי איסור שבת אם יתלה לשם דבר ויפול מידו לרה"ר כגון מיני פירות שנושרין מאליהן אסור לו להתעסק לשם ליטול מהם הא אם כרמלית עוברת תחתיו מותר שאין מחמירין בגזירה כל כך:

יש לדון במה שכתבנו שמא יחזור וישכח ויבא לידי חיוב חטאת תינח לדעת האומר אין ידיעה לחצי שיעור ר"ל שאין ידיעה שבין שני חצאי השיעור מחלקת וחייב חטאת ר"ל שאם אכל חצי זית חלב ונודע לו וחזר ושכח ואכל חצי זית אחר בהעלמת ידיעה שבנתים אינה קרויה ידיעה לחלק ביניהם ויתחייב חטאת אבל לדעת האומר יש ידיעה לחצי שיעור ושהלכה כן כמו שביארנו בשני של שבועות שאין זה תחלתו וסופו בשגגה היאך אתה אומר כן תדע שמתוך קושיא זו יש מי שאומר שזה שאמרו בסוגיא זו משחשיכה דאי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה ועל כרחך הואיל ונזכר בנתים אתה צריך לפרשה בחזר ושכח אינה אלא לדעת האומר שאין ידיעה מחלקת לחצי שיעור ומ"מ אנו קבלנו בפרושה שאף לדעת האומר בעלמא יש ידיעה לחצי שיעור מודה הוא בזו שלא אמרו כן אלא כשעשה איסור בהעלמה כגון כתב אות אחת או אכל חצי זית חלב שאע"פ שאינו חייב איסור מיהא איכא אבל הוצאה שאינה עיקר מלאכה ולא מעשה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה ואע"פ שאמרו שהמעביר שתי אמות בשוגג ושתים במזיד ושתים בשוגג פטור מ"מ ההעברה דומה למעשה יותר מן ההוצאה כך קבלנו בענין זה וכך כתבוהו חכמי הדורות אלא שאינם דברים ברורים כל כך:

בד"ה מי קנסוה כו' ונ"מ דאסור בשוגג מבעוד יום עכ"ל מהרש"ל הגיה בשוגג או מבעוד יום עכ"ל ואין צורך להגיה דודאי למאי דעבדוה ככרמלית בהנך תרתי בשוגג ומבעוד יום נמי אסור כמו שכתבו התוס' לקמן דמשני בשוגג לא קנסוה ומיירי מבעוד יום כו' עכ"ל והיינו לפי הדחייה דלאו ככרמלית הויא אבל אי הוה ככרמלית אסור אפי' בכה"ג ודו"ק:

בד"ה בשוגג לא קנסוה ומיירי מבעוד יום דהשתא ליכא למיפשט כו' עכ"ל כתב מהרש"ל התוס' אינן תופסים סברת רש"י כו' אבל גבי מזיד סבירא להו כדברי רש"י שמחלק בין מזיד דהכא כו' דאם לא כן אמאי לא הקשו התוס' דליפשוט ממזיד מאחר דמבעוד יום לא התירו כל שכן משחשיכה עכ"ל אבל הר"ן כתב שהתוס' לא ס"ל כדברי רש"י שמחלק בין מזיד דהכא כו' וז"ל על פירוש רש"י אבל התוספות סוברין דמזיד דהכא כמזיד דהתם דהכא נמי מלתא דלא שכיחא היא דכולי יומא לנקוט פירי הלכך במזיד דהכא ודהתם כל דלא נתקיימה מחשבתו כו' ומאי דמשמע הכא דבמזיד אפי' לאותה חצר אסור כגון שהוציא ידו מבעוד יום שא"א לו לבא לידי סקילה עכ"ל והשתא לפי מה שהבין הר"ן דברי התוס' הרי לך בהדיא מה שכתבו התוספות ומיירי מבעוד יום דהשתא ליכא למפשט כו' קאי נמי אמזיד דקאמר תלמודא ומה שהקשה מהרש"ל בזה אמאי לא הקשו התוס' דליפשוט ממזיד מאחר דמבעוד יום לא התירו כ"ש משחשיכה עכ"ל אין כאן קושיא שהרי התוס' הקשו כן הכא אשינויא קמא נפשוט בעיא דרב ביבי כו' דאי מבעו"י לא התירו כ"ש משחשיכה וי"ל דאין לפשוט דהתם מה שלא התירו משחשיכה כו' עכ"ל והאי תירוצא עולה גם לשנויא בתרא דמחלק בין שוגג למזיד וזה שדקדקו התוס' הכא לומר משנויא קמא נמי נפשוט כו' דר"ל מהאי שנויא בתרא דמחלק בין שוגג ומשנויא קמא נמי דמחלק בין למטה מי' בין למעלה מי' נפשוט בעיא דרב בבי ודו"ק:

בא"ד אבל גבי רדיית פת לעולם אימא דהתירו עכ"ל יש לדקדק דהא מה"ט דאסור להחזיר ידו משחשיכה משום דהוה כחוכא וטלולא להתיר במשחשיכה ולאסור מבעוד יום מה"ט גופיה תאסור רדיית הפת במשחשיכה משום דהוה כחוכא וטלולא כיון דאסור מבעוד יום ולפי מה שחילק רש"י בין מזיד דהכא למזיד דהתם וכמ"ש מהרש"ל דהתוספות נמי מחלקין בהכי ניחא אבל לפי דברי הר"ן שהתוס' אינן מחלקין בין מזיד דהכא למזיד דהתם קשה ויש לומר דגבי החזרת יד ודאי דהוי ליה כחוכא וטלולא שיצטער כולי יומא למנקט פירי המוציא ידו מבעו"י בשעת היתרא והמוציא ידו בשעת איסור משחשיכה לא יצטער ויחזיר ידו אבל גבי רדיית פת דאין כאן מצטער למה יתירו בחנם במבעו"י וגם אם יתירו במשחשיכה משום שלא יבא לידי איסור חמור לא הוי כחוכא וטלולא ודו"ק:

בגמרא אדרבה איפכא מסתברא וכו' ומדלא קא משנינן הכי תפשוט דרב ביבי וכו' יש לדקדק למה הוצרך לומר אדרבה איפכא מסתברא וכו' היה לו למפרך בלא איפכא מסתברא אלא בפשיטות מדקאמר כאן מבעוד יום כאן משחשיכה דמשחשיכה ס"ל לתנא קנסו רבנן ולא חשו דלמא שדי ליה מידו ואתי לידי חיוב חטאת מדמתוקמא תירוצא הברייתא אם כן תפשוט מהברייתא בעיא דרב ביבי דלא התירו לרדות את הפת אבל נראה דמזה לא היה יכול לפשוט מידי משום דאי באת לפשוט הוי מצי למדחי דהברייתא מתוקמא בשינויא קמא ואי בעית למפשט משנויא קמא בעיא דאביי הוה דחי ליה בשנוייא השני ושנוייא השני בעצמו היינו יכולים להפך הסברא ולשנויי איפכא וזיל הכא קא מדחי ליה לכך הוכרח לומר אדרבה איפכא מסתברא ר"ל רבא לפשוט מסברת בני המדדש ולא מהתנא דברייתא דמדלא שני איפכא ש"מ דלא ס"ל לבני בית המדרש סברא זו כלל שנאמר שרבנן יבטלו דברי גזרתם וקנסותם בשביל שלא יבא איסור חמור מזה וגם צריך לומר דהא דקאמר מדלא קא משנינן הכי ס"ל פירוש איפכא וכו' דאין ר"ל דהוה ליה לשנויי סברא זו ההפוכה לבד בלא סברא זו הפשוט דא"נ שני איפכא ובאת למיפשט מינה לא קנסו משחשיכה ש"מ דהתירו לרדות את הפת הוה מצי למידחי ולשנות איפכא ולומר דהברייתא מתורצת איפכא דמבעוד יום לא קנסו ומשחשיכה קנסו אלא דד"ל דהוה להו לבני בית המדרש לחלק שנוייא השני בתרי השנויי ולומר ל"ק כאן מבעוד יום כאן משחשיכה מבעוד יום לא קנסו ואיבעית אימא איפכא מבעוד יום קנסו משחשיכה לא קנסו משום דלא ליתי לידי חיוב חטאת ומדלא הזכירו בני בית המדרש סברא זו ההפוכה כלל ש"מ דלא סבירא להו סברא זו כלל ואם כן תפשוט מהבני בית המדרש בעיא דרב ביבי וק"ל ועל פי דרך זה יבואו דברי התוספות על נכון:

ברש"י ד"ה בשוגג לא קנסוה רבנן וכו' דהתם ליכא למיחש דלמא לישדינהו שיתחייב מיתת בית דין וכו' ר"ל דהתם ליכא למיחש שישליך אותו מידו משום דהא יודע שכשישליך אותו מידו יתחייב מיתת בית דין דהא השתא במזיד איירי לכך ודאי הוא שיהיה נזהר להחזיק בידו עד שתחשך אבל רדיית הפת אי לא שרית ליה לרדות ממילא אתי לידי חיוב חטאת כשיאפה ומה לו לעשות ולכך אימא לך דהתירו לו לרדות וק"ל. ובשנוייא דלעיל דמשני כאן מבעוד יום כאן משחשיכה דקאמר עלה ותפשוט דרב ביבי ליכא לחלק ולומר דהכא שאני דליכא למיחש דלמא שדי ליה משום שהוא בעצמו יהא נזהר שלא להשליכו כדי שלא יבא לידי חיוב דאורייתא דלא שייך זה כ"א גבי מזיד שיתחייב מיתת בית דין וכשנוייא דהשתא דמשני כאן בשוגג כאן במזיד אבל בכל שנויי לא איירי אלא בשוגג אלא שעדיין יש לדקדק שהיה יכול לחלק דשאני הכא דלא אתי בודאי לידי איסור דאורייתא אלא דאיכא למיחש דלמא שדי ליה אבל התם גבי פת בודאי אתי לידי חיוב דאורייתא דהא הפת יאפה ממילא ועיין ברבינו נסים שמחלק בסברא זו במשנה דשמעתין:

ד"ה בשוגג לא קנסוהו רבנן עד קודם שיבא לידי חיוב חטאת לא בטלו גזירתם ולאיסור נמי וכו' הכל דבור אחד:

בתוס' ד"ה מי קנסו רבנן וכו' ונ"מ דאסור בשוגג ומבעוד יום כצ"ל ור"ל ונ"מ בין שנוייא דמשנינן דדמיא לכרמלית ובין הא לישנא דמשנינן דלא דמיא לכרמלית אלא דקנס והו רבנן כיון דגם בהאי לישנא דאמרינן דדמיא לכרמלית הוי נמי קנס נ"מ דכי אמרינן דעבדוה דדמיא לכרמלית אסור בשוגג וגם אסור אפילו מבעוד יום אבל להאי לישנא דלא עשאוהו דדמיא לכרמלית אלא דקנסוהו אינו אסור בשוגג וגם אינו אסור מבעוד יום וק"ל:

ד"ה התירו לו לרדות וכו' כדאמרינן בפרק כל כתבי לא ירדה במרדה אלא בסכין פירוש שם קאי אהיכא ששכח פת בתנור וקידש עליו היום מצילין ממנו ג' סעודות משום כבוד שבת וטעם דלא ירדה במרדה מפרש התם משום דכמה דאפשד לשנויי משנינן ונראה מדבדי התוס' דהכא דאע"ג דחכמה היא ואינה מלאכה מכל מקום אסור מדרבנן ולא התירו לרדות אלא דאיכא מצות כבוד שבת דהיינו ג' סעורות של שבת ואפילו בזה כל מה דאפשר לשנות משנינן ובהך דדב ביבי ליכא כבוד שבת דהא עדיין לא נאפה ולא יהא חזי לאכילה אלא שבא לרדותו קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא ולכך בעי אם התירו לו חכמים לרדותו או לא התירו ואפי' ע"י שינוי כגון בסכין וכן נראה מדברי רב אלפס ע"ש:

בא"ד הא (אנשים)' [נשים] מעכבים כצ"ל:

ד"ה ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט וכו' מבני המדדש מדלא משני איפכא וכו' כבר מבואר ממה שכתבנו למעלה:

בא"ד ולהרשב"א נראה וכו' ולעיל ה"פ מדלא משנינן הכי וכו' ר"ל דלא בעי למפשט מדברי בני המדרש אלא מדברי הברייתא גופא דהיינו מדלא היה אפשר לתרוצי הברייתות איפכא משום דהוי כחוכא וכו' א"כ לא אפשר למתוקמא הברייתות כ"א דס"ל דמבעוד יום לא קנסו ומשהשיכה קנסו א"כ תפשוט מינה בעיא דרב ביבי דלא התירו לרדות הפת מדחזינן הכא דמשהשיכה קנסו ולא השו דלמא שרי ליה ואתי לידי חיוב חטאת דהא השתא ליכא למימר דאיכא למידחי ולתרוצי הברייתא איפכא ואף על גב דעדיין יש לדחות ולתרץ הברייתא בשנוייא קמא דליכא למפשט מינה בעיא דרב ביבי ואם באת למפשט בעיא דאביי איכא למדחי להאי שנוייא דמשחשיכה קנסו וזיל הכא קמדחי וכו' מ"מ חדא מנייהו מפשטא ממ"נ כך הם המשך דברי התוספות:

בגמרא א"ל רב חייא לרב בר פחתי לאו אמינא לך כי קאי רבי כו' השתא מיהא שפיר משני לך כו'. ויש לתמוה כיון דשפיר משני ליה א"כ מאי קאמר ליה לאו אמינא לך הא קמן דאע"ג דקאי רבי במס' אחריתא אפ"ה שפיר משני ליה. ועוד דמעיקרא קאמר דמשני לך שינוייא דלאו שינוייא הוא ולבתר הכי קאמר שפיר משני לך דתניא ומאי אולמא האי דברייתא טפי מדרבי גופא דתנא רבה הוא ואדרבא בעלמא אמרינן רבי לא שנה ר' חייא מנ"ל. ולענ"ד יש ליישב לפי הגירסא דגרסינן מ"ט גופו נייח ידו לא נייח וא"כ אם נאמר דרבי גופא קאמר לה בהאי לישנא אתי שפיר דקאמר רב חייא לרב לאו אמינא לך דהא קמן כיון דקאי רבי במסכתא אחריתא משני לך שינוייא דלאו שינוייא דבאמת אין לחלק בהאי טעמא דידו לא נייח דמשמע דאפילו כשהוא וידו ברשות א' לא מקרי הנחה ועקירה והא ודאי ליתא דאין לחלק בין ידו לגופו כשהכל ברשות אחד וכמו שהקשו בתוספת אלא דהשתא מיהא לענין דינא שפיר משני לך כדקתני בברייתא לפי שאין דומה לידו והיינו מאידך טעמא דידו בתר גופו גרירא כנ"ל נכון לפי שיטת התוספת דלמסקנא דמלתא עיקר הטעם דידו בתר גופו גרירא:

אמנם לפי השיטה שכתבתי בסמוך בשיטת רש"י יש ליישב גם כן לאידך גיסא דבמאי דקאמר רבי ואינו דומה לידו דמשמע דאידך דמתניתין קאי שהיא ברשות אחרת א"כ תו לא שייך שפיר האי טעמא דידו לא נייח דא"כ מה"ט אפי' כשידו וגופו ברשות א' נמי לא הוי עקירה ואם נאמר דאין ה"נ דרבי סבר דבכה"ג יש לחלק בין ידו לגופו א"כ מאי ואין דומה לידו דקאמר דתלי תניא בדלא תניא ואדרבא איפכא הול"ל וידו אין דומה לזה משא"כ בלישנא דברייתא אתי שפיר דקתני לפי שאין דומה לידו דמשמע להדיא דאפילו בכה"ג גופא שהכל ברשות א' נמי לא הוי עקירת ידו כעקירת גופו והא דקתני לפי שאין דומה לידו טעמא הוא דקיהיב דכיון דמסברא הוי מחייב לעולם בהנחה לחוד אלא דקרא ממעט זה עוקר וזה מניח מבעשותה א"כ מוקמינן קרא בדדמי טפי דהיינו לענין ידו ולא לענין גופו כיון דיש סברא לחלק ביניהם כן נ"ל ודו"ק היטב:

בגמ' אמר אביי פשיטא לי ידו של אדם כו' ופרש"י לענין דלעולם אין ידו נזרקת אחר גופו כשגופו ברשות אחרת. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דלפ"ז לא הוי הך פשיטותא דאביי מענין הא דקמבעיא ליה אי הוי ככרמלית לענין דאסור לאהדורי לגביה אם כן משמע דהיינו לענין דידו הוי כאותו הרשות שהיא פשוטה לתוכה והדבר ברור דרש"י ז"ל הוכרח לפרש כן לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן כרה"ר לא הוי מידו דעני והיינו בפירש"י:

אלא דבאמת גרסת הגאונים להיפך כרשות היחיד לא הוי מידו דעני וא"כ הך פשיטא לי דאמר אביי היינו מענין האיבעיא והכי קאמר פשיטא לי דמדאורייתא אין ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת נידונית כאותו הרשות שפשוטה לתוכו כי היכא דנאמר דאסור להחזירה מדאורייתא וקפשיט לה מידו דעני ודבע"ה להיפך כמ"ש בעל המאור ע"ש. אלא דקשיא לי על גרסא זו דהיאך קאמר אביי הכא דפשיטא לי הא מילתא ממתניתין ותיפוק ליה דבהא מלתא גופא פליגי אביי ורבא לקמן בפרק המצניע דף צ"ב במוציא פירות לרה"ר דאמר אביי בידו חייב ורבא אמר פטור ומקשינן התם דאיפוך ומקשינן ממתני' עליה דרבא ומסקינן התם למעלה מג' הכא למטה מג' א"כ למאי דס"ד מעיקרא דאביי הוא דאמר חייב קשיא דידיה אדידיה דהא חזינן הכא דידו של אדם נידונית כאותו הרשות שפשוטה לתוכה דמה"ט מחייב ליה אלא אפילו למאי דמסקי' התם איפוך דאביי אמר פטור אפילו תוך שלשה משום דאגד ידו שמיה אגד ומש"ה אינה נידונית כרשות שפשוטה לתוכה אכתי לא מדייק לה אביי שפיר דפשיטא ליה ממתניתין דהא מתניתין איכא לאוקמי כדרבא דאיירי בלמעלה מג' ומשום דלא מקרי הנחה לעולם דהיכא דהוי הנחה כגון למטה מג' הוי ידו של אדם שפיר כהרשות שפשוטה לתוכה משא"כ לגירסת רש"י אתי שפיר אלא דעל גרסת רש"י נמי יש לי לדקדק אם כן במאי קאמר אביי דפשיטא ליה שאין ידו נזרקת אחר גופו. דלכאורה לא נפקא מיניה מידי בהא מלתא אם לא בגוונא דמתני' ממש דאי הוי ידו של אדם נזרק אחר גופו הוי מחייבינן למי שנטל מתוכו או הניח לתוכו ואם כן אטו אביי מתניתין קמ"ל. ויש ליישב בדוחק דנ"מ נמי בפשיטות דאביי לענין דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר או איפכא אף ע"ג דתנינן לה להדיא בפרק בתרא דעירובין כמו שהובא בתוספות כאן מ"מ הו"א דהתם איירי דמטלטל ע"ג קרקע ממש או לתוך ג' דוקא אבל למעלה מג' סד"א דשדינן לידו בתר גופו והוי כרשות האחרת ממש ואהא קאמר דפשיטא ליה דבכל ענין לא שדינן ליה בתר גופו והיינו מידו דעני דמתניתין דמסתמא איירי אף למעלה כדרך סתם פשיטת יד ואפ"ה לא הוי כאותו הרשות שגופו בתוכו כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית מי קנסוה רבנן כו' וקשיא לי אההיא גירסא דקנסוה במאי מספקא ליה לאביי דכיון דלא אסיק אדעתיה דאביי מהך ברייתא דבסמוך דקתני אסור להחזירה כדמשמע לכאורה מלשון הסוגיא אם כן מהיכא תיתי נאמר מסברא דקנסוה דכולהו קנסי דקנסו רבנן כה"ג היכא דאיתמר איתמר. ועוד דאף לגירסת הספרים דגרסי מי אסרוה כמ"ש התוספת ואף אם נפרש דהיינו איסור ממש מ"מ מה סברא יש בזה דבשלמא כשגופו ברה"י וידו ברה"ר אפשר דידו חשובה ככרמלית ולא בטל לגבי רה"ר דנימא דהוי כמקום פטור משא"כ איפכא כשגופו ברה"ר וידו ברה"י מאי ס"ד דליהוי ככרמלית דהא רה"י כמאן דמליא דמי ולא שייך ביה חילוק רשות דכרמלית כלל. והנלע"ד ליישב דמילתא דאביי אשקלא וטריא דלעיל קאי דמסיק אביי גופא דשניהן פטורין היינו פטור אבל אסור וכבר כתבתי בשיטת פי' ריב"א לעיל מי שפושט את ידו מיקרי פטור דאתי לידי חיוב חטאת דאפשר דאתי לידי הנחה ושפיר י"ל דמש"ה אסור לכתחילה משא"כ בפטורא דבע"ה שנוטל מידו של עני וה"ה איפכא שהעני נוטל בחוץ מידו של בע"ה לכאורה אין טעם לאסור לכתחילה כיון דלא עביד אלא טלטול בעלמא ומש"ה קס"ד דאביי דאפשר דטעמא דאסור היינו משום דידו של אדם הוא ככרמלית ואע"ג דברה"י לא שייך כרמלית אפשר דאפ"ה אסור לכתחלה דגזרינן הא אטו הא אלא משום דלא פסיקא ליה לאביי הך מלתא דאפשר נמי דאסור לכתחלה משום דאתעביד מלאכה מבינייהו מהא נמי איכא למימר דאף על גב דלכאורה נראה מסוגיא דלעיל דודאי יש לאסור מה"ט דאיתעביד מלאכה מבינייהו אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דטעמא נמי משום כרמלית והשתא אתי שפיר טובא לישנא דעשאוהו ככרמלית אף לגירסא שלנו דגרסינן מי קנסוה. דלפ"ז יש לתמוה כיון דמשום קנסא אתינן עלה אמאי מפיק לה אביי בלישנא דמהו שתעשה כרמלית. ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר ספיקא דאביי אמתני' קאי דמספקא ליה אי הוי טעמא משום כרמלית או לא מש"ה מספקא ליה נמי חדא מגו חדא דאפשר דלא עשאוה כרמלית אלא היכא דאיתעביד מלאכה מבינייהו משא"כ לענין אהדורי לגביה לא רצו להחמיר עליו ולעשות ככרמלית דא"כ כ"ש דשדי ליה ואתי לידי חיוב חטאת או דלמא דאפ"ה קנסוה דלא פלוג רבנן. כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מי קנסוה רבנן נראה לר"י דגרסינן מי אסרוה כו' ושמא הא דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא ונ"מ דאסור בשוגג מבעוד יום עכ"ל וכגי' מהרש"ל ז"ל בשוגג או מבע"י ומהרש"א ז"ל השיג עליו מלשון התוס' דלקמן בסמוך ע"ש באריכות. ולכאורה לענ"ד אין דברי מהרש"א ז"ל מוכרחין דלשון התוס' לקמן הם כשיטת הרשב"א ז"ל בד"ה ואב"א דגריס לעולם לא תפשוט ולשיטה זו ודאי צריך לפרש לקמן דהא דמסיק הש"ס לחלק בין מזיד לשוגג היינו אידי ואידי מבע"י כי היכי דלא תפשוט האיבעיא דרב ביבי משא"כ כאן בדיבור זה קיימי התוספות אשיטת ר"י ז"ל ואיהו לא גריס לקמן בשמעתין לעולם לא תפשוט דודאי נפשטא האי בעיא דרב ביבי. וא"כ לפ"ז אין צורך לפרש בשינויא דכאן בשוגג כאן במזיד דאיירי מבע"י מסתמא איירי אידי ואידי משחשכה דכיון דלאו ככרמלית דמיא ולא הוי אלא משום קנסא בעלמא לא מסתבר להחמיר כ"כ לקנוס מבע"י ונהי דמעיקרא הוי ס"ד דע"כ קנסוהו רבנן מבע"י היינו לאוקמי הברייתא בהכי דמשחשכה או אפשר דלא תיפשוט האיבעיא דרב ביבי משא"כ לבתר דמסיק דנפשטא האיבעיא דרב ביבי אם כן הדרינן לסברא קמייתא דלא איירי אלא משחשכה וזה פשוט ואם כן שפיר משמע טפי כגירסת מהרש"ל ז"ל ומכ"ש אם נאמר דהאי ושמא שכתבו תוספת כאן הם דברי ר"י עצמו. אלא דמ"מ אין הכרח להגיה הספרים ודא ודא אחת היא. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב ג"כ דנ"מ דאם הוציא בשוגג מבע"י אסור אלא משום מילתא אחריתא הוא דאיהו גריס מי אסרוה דלפ"ז ודאי אסור אף מבע"י כיון דמדינא שוינהו ככרמלי' ודוק היטב:

גמ' בר פחתי עיין לקמן דף כט ע"א:

שם משחשיכה דאי שדי לי' וכו' עיין עירובין ד"כ ע"א תוס' ד"ה לא יעמוד:

שם תפשו' דרב ביבי וכו' עי' ב"ק דכ"ג ע"א תוס' ד"ה תפשוט:

שם הא ל"ק ותפשוט וכו' זבחים דף פז ע"ב:

שם והכא קנסו שוגג וכו' עירובין דס"ח ע"ב וד"ק ע"א וגיטין דף נ"ג ע"א:

רש"י ד"ה בר פחתי בן גדולים מלשון הכתוב זרובבל פחת יהודה (חגי א) ומלשון המשנה הפחות והסגנים (בכורים פ"ג מ"ג):

גמרא, דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבע"י והוציאן לחוץ משחשכה חייב (דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומיירי כשעמד לפוש משחשכה דבלא עמד לא מחייב דלא בטלה עקירה ראשונה שהיתה מבע"י, וא"כ החיוב על העקירה דמשחשכה אחר שעמד לפוש). ונקט שהי' טעון מבע"י דאי הוי נקט טעון משחשיכה ועמד לפוש לא היה נשמע דעקירת גופו כעקירת חפץ, דהא אי עקירה והנחת גופו לא הוי עקירה והנחה ממילא חייב משום עקירה ראשונה כ"כ בתוס'. וקשה לי, הא זה ודאי מוכח ממתני' דכשמונח ביד הוי הנחה לענין דהנוטל מידו הוי עקירה כדקתני או שנטל וכו' אלא דהאיבעיא רק דהעקירה מצד עקירת גופו דאפשר דלא חייב עלה, כיון שאינו עוקר חפץ ממקומו, ונשאר במקומו הראשון מוכן לענין הנחת גופו אפשר דלא מקרי הנחה לחייב עלה, כיון דאינו מניח החפץ למקום אחר אלא שמונח במקומו בגופו [וכ"כ המהר"מ לובלין] וא"כ בטען משחשכה ועמד לפוש וגרר והוציא, אם עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי אינו חייב דהעקירה ראשונה נתבטל דהא כשעמד לפוש אלו נטלו אחר מידו הוי עקירה דנטלו ועוקרו ממקום שמונח, א"כ ממילא נתבטל עקירה ראשונה דנעשה כמונח וכשהוציאו הוא אח"כ אינו חייב על עקירה כיון דאינו עוקר החפץ ממקומו שמונח שם:

גמרא, תפשוט [מדלא משני על רומי' דברייתות בהיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, דהא דקתני אסור להחזיר מיירי בהוצאה מבע"י דאי שדי לי' לא אתי לידי חיוב חטאת, מש"ה קנסוה רבנן, והא דקתני מותר להחזירה בהוציאה משחשיכה, דהתירו להחזירה כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת אי שדי לה, תפשוט דרב ביבי, דבעי רב ביבי הדביק פת בתנור, אי התירו לרדותה דהוי שבות קודם שיבא לידי איסור חטאת תפשוט] דלא התירו. וא"ת ואי נמי תפשוט מי ניחא, והא ע"כ לא אמרינן דלא התירו אלא משום דמעשה הדיבוק כבר נעשה, ואיסור האפי' קאתי ממילא בשב וא"ת. מש"ה לא אמרינן חטא איסור קל בקום ועשה לזכות להנצל מאיסור חמור בשב וא"ת, אבל כאן דאיסור חמור דזריקה יהי' ג"כ בקום ועשה ראוי להתיר איסור קל כדי להנצל מאיסור חמור, וכמ"ש הריב"א בתוס' לקמן (דף ד' ע"א ד"ה וכי אומרים) לחלק בכך, וי"ל דס"ל מסברא דספק איסור בקום ועשה לא אמור מאיסור ודאי בשב וא"ת, ואי לא התירו משום איסור אפיה היכא דבודאי יבא האיסור, ה"נ לא הי' להם להתיר משום איסור זריקה, כיון דאין זה ודאי שיבא לידי איסור דשמא לא יזרוק כלל. ועדיין אינו מיושב, דהא ממקום שבא הריב"א לחדש חילוק זה [היינו מדאמרי' ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא לתרום שלא מן המוקף, דלא ליעבד ע"ה איסורא רבה לאכול טבלים] שם נמי הוי האיסור בספק, וגרוע משאר ספק דרוב ע"ה מעשרין, ומ"מ כיון שהאיסור חמור בקום ועשה, אמרינן ליעבד איסורא קלילא:

אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַב בַּר פַּחְתִּי, לָא אֲמִינָא לָךְ: כִּי קָאִי רַבִּי בְּהָא מַסֶּכֶת, לָא תְּשַׁיְּילֵיהּ בְּמַסֶּכֶת אַחֲרִיתִי. כן דרכו לקראו כך. ונראה לי בס"ד הטעם כי רַב היה בן אחותו של רַבִּי חִיָּא הגדולה ממנו בשנים ולכן קוראו כן לכבודה כלומר 'בֶּן שָׂרָתִי' גם עוד כְּאִלּוּ אמר לו בֶּן אֲחוֹתִי כי 'פַּ חְתִּי' וְ 'אַ חוֹתִי' לשון נופל על הלשון, ומשמשת אות פ"ה במקום אלף, כי אלף במלואו יוצא באות פ"ה וכאלו אמר לו בֶּן אֲחוֹתִי. ומה שאמר לו 'כִּי קָאִי רַבִּי' שפרט שם רבי ולא אמר לו בסתמא על כל חכם? נראה לרבותא נקיט 'רַבִּי' דאפילו רַבִּי שהוא אדם גדול כִּי קָאִי בְּהַאי מַסֶּכֶת לָא תְּשַׁיְּילֵיהּ בְּמַסֶּכֶת אַחֲרִיתִי.