מסכת שבת דף כ׳ עמוד א׳

ובגבולין צריך להבעיר מדורתן מבעוד יום כדי שתאחוז האש ברובו:

ר' יהודה אומר אם היתה מדורת פחמין אין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא והיא דולקת והולכת דאין דרכה להיות כבה והולכת וא"צ לחתות בהן:

גמ' בן דרוסאי לסטים היה ומבשל בישולו שליש:

איתמר נמי דמאכל בן דרוסאי חשוב בישול:

כל שהוא מבושל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בגמרו משום בישולי נכרים:

גרוף מן הגחלים במגריפה שקורין וודילי:

קטום מפזרים אפר מלמעלה כדי להפיג חומו שלא יוסיף הבל בשבת וזה תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי לא חיישי' אם מתבשל והולך בשבת:

דגבי תנור שהככרות נדבקים בדופני התנור סביב הילכך מבעיא ליה הי קרי תחתון הנך פנים דגבי דופני התנור או פנים הפונים למטה לחלל התנור לצד האור:

איבעיא להו תחתון האיך דגבי תנור ולפ"ה דפי' דלגבי האור ממהר לקרום ומיבעיא ליה אם תחתון דקאמר ר' אליעזר דגבי תנור והא דקאמרי רבנן עד שיקרמו פניה אחת מפניה ואפילו בעליון סגי ואם תחתון דקאמר ר"א היאך דגבי האור אם כן הא דקאמרי רבנן עד שיקרמו פניה היינו כל פניה תא שמע ר' אליעזר כו' ופושט דר"א לחומר' ומיהו בירושלמי משמע דלהקל בא דקאמר התם ומודה ר"א בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעינן קרימה מעליא. ריב"א:

למשרי אברים ופדרים וא"ת אי אברים ופדרים דחול כדפ"ה הא אמר בפרק [במה מדליקין] (דף כד:) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ואי אברים ופדרים דשבת ואשמועינן מבכל מושבותיכם דאע"ג דמצותן כל הליל' ואפשר להקטירן במוצאי שבת אפ"ה דחי שבת הא מעולת שבת נפק מדממעט. עולת חול דהיינו ע"כ אברים ופדרים דחול דשחיטה וזריק' עבר זמנו בשקיעת החמה א"כ אברים ופדרים דשבת קרבים בשבת וי"ל דאתי למשרי אברים ופדרים דחול כשמשלה בהן האור מבעוד יום והא דקאמר ולא עולת אברים ופדרי' דחול בשבת היינו דוקא בשלא משלה בהן האור וכן הא דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מו. ושם) אברי חול שנתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרן אפי' בשבת ואפי' לרב הונא דפליג התם היינו. דאמר דאין עושה להן מערכה בפני עצמן אבל ד"ה דסודרן על המערכה גדולה היינו כשמשלה בהן האור כדמוכח התם והא דקאמר התם לחד לישנא דדוקא בפסולין אי משלה בהן האור אין אי לא לא לאו משום דכשרים לא בעינן משלה בהן האור אלא ה"ק דדוקא בפסולים אצטריך לאשמעינן במשלה בהן האור אבל בכשרים לא איצטריך לאשמעי' וריב"א מסתפק בשאר קרבנות כשמשלה בהן האור אם נעשו כלחמו של מזבח למשרינהו בשבת אי לאו דדילמא דוקא בתמיד מהני האי טעמא משום דשם תמיד דוחה שבת וקשה דהתם מפיק ליה ביומא מבמועדו ואפי' בשבת והכא מפיק ליה מבמושבותיכם ונראה דעיקר דרשא מבמושבותיכם והתם נקט במועדו ואפי' בשבת אגב דבעי למנקט במועדו ואפי' בטומאה וע"ק והא במושבותיכם אצטריך לשריפת בת כהן דלא דחיא שבת כדדרשי' פ"ק דיבמות (דף ו: ושם) ופרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לה:) נאמר כאן במושבותיכם כו' אף מושבות האמור כאן כו' וי"ל דהכא מכם דריש מדכתי' מושבותיכם ולא כתיב מושבות והא דדרשי' בפ"ק דקדושין (דף לז. ושם) מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל"ל וקאמר דסד"א הואיל ובענין מועדות כתיב תבעי קדוש ב"ד כמועדות קמ"ל לא מלא תבערו אש בכל מושבותיכם דריש כדפירש הקונטרס דההוא לא כתיבא בענין דמועדות ואצטריך לה נמי כדדריש הכא אלא מושבותיכם דכתי' באמור (ויקרא כ״ג:כ״א) דההוא כתיב בענינא דמועדות:

כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה אלמא במקום שהקפיד הכתוב שלא יכבה סגי שתהא שלהבת עולה מאליה ואין צריך שתהא הפתילה שורפת ברובא:

עד שישחת ממלאכת האומן אבל למ"ד משתאחוז האור משני צדדין אינו נשחת בהכי ממלאכת האומן ואע"ג דכתיב את שני קצותיו אכלה האש היצלח למלאכה היינו גבי עץ הגפן אבל שאר עצים אין נשחתין כ"כ במהרה ממלאכת האומן:

הנך תרי תלמידי מר מציל בחד מאנא ומר מציל בתרי תלתי מאני קמיפלגי בפלוגתא דר' אבא בר זבדא ורב הונא פליג ר' אבא בר זבדא ורב הונא בפ' כל כתבי הקודש (דף כ) דתנן מצילין סל מלא ככרות כו' ואמרינן אמר רב הונא לא קשיא כאן בבא להציל כאן בבא לקפל ר' אבא בר זבדא אמר רב כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת:

סליק פירקא קמא.

הנהו תרי תלמידי חד מציל סל מלא ככרות אפילו באותה חצר בחד מנא כרב הונא וחד מציל בד' ה' מאני כר' אבא בר זבדא וחלוקת רבי אבא בר זבדא ורב הונא בפ' כל כתבי הקודש:

צליית בשר וביצה אסיק' כמאכל בן דרוסאי וכל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע"ג כירה אע"פ שאינה גרופה ולא קטומה. קרומיו של פת אוקימ' קרומת פנים המדובקים בתנור וכיון שקרמו פנים מותר לשהותה והכין מפרשא בפ' דלקמן בכירה (שבת לז:):

משלשלין את הפסח לתנור עם חשכה אוקימ' משום דבני חבורה זריזין הן הא שאר בני אדם לא ואי גדיא הוא מינתה הוא כלומר אינו שלם אלא מנותח אברים כיון דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה הלכך לא אתי לחתויי בגחלים בין שריק התנור בין לא שריק התנור שרי. אברי דברחא שריק שרי לא שריק רב ירמיה מדפתי אסר ורב אשי שרי וקיי"ל כוותיה. בשרא אגומרי אסיר אלא א"כ נצלה כל צרכן. קרא חייא בתנור רבינא שרי.

ומחיזין את האור במדורת בית המוקד משום דכהנים זריזין הם וקרא לאברים ופדרים הוא דאתא דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם בכל מושבותיכם אינכם מבערים אבל אתם מבערים לאברים ופדרים ובגבולין כדי שיצית האור ברובו רב אמר רוב כל עץ ועץ.

ושמואל אמר כדי שאין צריכין להביא אחרים תחתיהן כדי שידליקם והלכתא כשמואל דתני ר' חייא לסיועיה [לשמואל] שתהא שלהבת עולה מאיליה ולא על ידי דבר אחר.

עץ יחידי אסיק' בעינן רוב עביו ורוב היקפו ואת האח לפניו מבוערת רב אמר אחואנה.

גמרא קרא כי אתא לאיברים ופדרים הוא דאתא. כלומר, לאיברים דחול שמשלה בהן האש מאמש. ולא לעשות להם מערכה בפני עצמן קאמר, דהא אמרינן לקמן (שבת כד, ב) עולת שבת בשבתו (במדבר כח, י) ולא עולת חול בשבת, אלא להוסיף בה אש ולחתות בהן ולהבעיר באותה מערכה עצמה שלהן. והקשו בתוס' היכי נפקא לן כל הני דרשות ממושבותיכם, דהכא דרשינן ליה לאיברים ופדרים ובריש מסכת יבמות (ו, ב) דרשינן מיניה שאין מיתת בית דין דוחה את השבת, ובקדושין פרק קמא (לז, ב) דרשינן מיניה דלא תבעי קדוש בית דין כמועדות. ותירצו דתרי מושבותיכם כתיבא, דבפרשת אמור אל הכהנים כתיב (ויקרא כג, ג) שבת היא לה' בכל מושבותיכם, ומיניה דרשינן בפרק קמא דקדושין דשבת לא בעיא קדוש בי"ד כמועדות, ואף על גב דרש"י ז"ל לא פירש כן שם והכא דרשינן אברים ופדרים מיתורא, מדהוה ליה למכתב בכל מושבות וכתב בכל מושבותיכם.

כל תבשיל שהוא מבושל ביד ישראל כשיעור הראוי לבן דרוסאי אע"פ שנגמר אח"כ על ידי גוי מותר ואין בו משום בשולי גוים ושמא תאמר והלא דיו בחתוי גחלים ומה הוצרך ללמד בהגיע לשיעור בן דרוסאי ע"י ישראל פירשוה במסכת ע"ז כשנטלה תרומתו מן האש וגוי החזירה שאם לא הגיע לשליש לא נקרא זה בישול כלל והרי כל בשולה ביד גוי וצריך לחתות אח"כ ושם יתבאר עקר הענין בע"ה:

זה שביארנו במשנה שנותנים פת לתנור וחררה על גבי גחלים ובלבד שיקרמו פניה המדובקים בתנור יש שואלים בה ואם לשבת הוא רוצה בה היאך נוטלה והרי רדיית הפת שבות וכ"ש נטילת חררה שהוא נוגע בגחלים עד שיש מפרשים בחררה שממתין עד שיכבו הגחלים או שנוטלה בכוש או בסכין וברדיה שממתין עד למחר שיפול הפת מאליו ויש שואלים בה וא"כ אף בפחות משיעור זה יהא מותר שהרי זה כתבשיל חי שאיסור רדייתו מונעתו מליקרב שם ואין זה כלום שאיסור רדייה הואיל והותר מקצתו למי ששכח פת בתנור ובשינוי כמו שיתבאר במסכתא זו קל הוא בעיניו ויבא להקל בו ויש מפרשים מכח משנה זו שאף במזיד מדביק בשיעור זה ורודה על ידי שינוי שיעור שלש סעודות ולא נאמר שם שכח אלא לריבותא שאפילו בשכח אין מתירים לו רדייה אלא לשלש סעודות ובשינוי ולא עוד אלא שלדבריהם המזיד הוא קל יותר משכח שהמזיד שעות היום אנסוהו וחשב שעדיין שהות ביום ומה לו לעשות אבל זה שכבר הדביק מבעוד יום והיה לו שהות ביום לרדות היה לנו לקונסו ולומר שאף זה אסור בשלש סעודות ועיקר הדברים בשיטה זו בשאין לו מה יאכל ואף במזיד התירו לו בשיעור זה ליתן ולרדות בשבת מזון שלש סעודות:

אברים ופדרים של תמידין ומוספין הקרבים בשבת מקטירין אותן בשבת עצמו ואע"פ שזמנן כל הלילה אין ממתינין אותן מפני שמצוה בזמנה עדיף והוא שאמרו במסכת יומא בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי תמידין ומוספין זמנן כל הלילה ואעפ"כ קרבין בשבת ויש מי שפרשה באברים ופדרים של ערב שבת שנקטרים בשבת וכגון שיפקעו מבעוד יום וכמו שאמרו במסכת יומא שאם משלה בהן האור מותר ואיפשר שעל זו פירשו גדולי הצרפתים להתיר הקטרן כל הלילה:

כבר ביארנו במשנה שבגבולין כל שמבעיר מדורה צריך להבעירה מבעוד יום ברוב עביה של כל בקעת ובקעת וברוב הקיפה ויש פוסקים כל שהוצת כל כך עד שאין צריך לומר עוד הבא עצים דקים להדליק תחתיו כלומר שבמה שהוצת דולק כלו ועל הדרך שאמרו בתורת כהנים לענין מנורה להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה אלמא כל שהוא בדרך זה הדלקה הוא ומ"מ בעץ יחידי דוקא רוב עוביו ורוב הקיפו שבשיעור זה נשחת העץ ממלאכת אומן ר"ל שאינו ראוי עוד למלאכה:

בד"ה איבעיא כו' מיהו בירושלמי משמע דלהקל בא כו' ריב"א עכ"ל מפסקי התוס' נראה דריב"א מפרש לה בהיפך דהך דגבי תנור ממהר לקרום ור"א להקל בא וצ"ל לפי זה הא דקאמר בירושלמי בלחם הפנים עד שיקרמו פניו בתנור לאו היינו פנים המדובקים בתנור קאמר דההיא קרימה כל דהו סגי בשבת הכא כדקאמר הכא לר"א אלא עד שיקרמו כל פניו של לחם הפנים שבתנור קאמר ודו"ק:

סליק יציאות השבת פרק ראשון

בגמרא כתנאי רבי חייא אומר כדי שישחת העץ ממלאכת האומן ר"י בן בתירא אומר כדי שתאחז האש משני צדדים אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה וכו' מתוך פירש"י והתוס' נראה דה"פ שמביא תנאים שרבי חייא ס"ל רוב עביו דמדאמר כדי שישחת וכו' ופשיט ליה לגמרא שאינו נשחת ממלאכת האומן אלא היכא שנאחז האור ברוב עביו ורבי יהודה בן בתירא שאמר כדי שתאחז האש משני צדדין פירוש משני צדדיו מבחוץ דהיינו רוב הקיפו ומביא רבי יהודה בן בתירא זכר לדבר דכשהאור נאחז בשני צדדיו אז הולך ודולק מעצמו מדכתיב ביחזקאל גכי עצי גפן את שני קצותיו אכלה האש וגו' ומפ' שני קצותיו היינו שני צדדיו מבחוץ דהיינו רוב היקפו ואע"ג דשם כתיב היצלח למלאכה דמשמע דמשתאחז האש בשני צדדיו נשחת ממלאכת האומן ובדברי ר"י בן בתירא משמע דכשנאחז האש משני צדדים אינו נשחת ממלאכה עצי גפן שאני דהן נשחתים במהרה משא"כ שאר העצים ומ"מ מביא קצת זכר לדבר גם לשאר עצים דמשנאחז האש משני צדדיו הוא הולך ודולק מעצמו דמנקט קרא את שני קצותיו אכלה האש ש"מ דדרך דליקת אש הוא בהכי גם בשאר עצים דכשמדליקין אותן משני קצותיו דהיינו משני צדדיו מבחוץ דהיינו רוב היקפו הוא הולך ודולק מעצמו ודו"ק:

ברש"י תני רבי חייא וכו' וקשה לי וכו' דרמי בר חמא קתני לה התם בפרק במה מדליקין והכא תני לה רבי חייא ועוד דלאו מתני' היא פי' האי לישנא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה אינו מדברי הברייתא דתני רמי בר חמא דהברייתא לא תני שם אלא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בהן במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד ומפרש רמי בר חמא הברייתא מדעתו דהכי משמע להגמרא מהאי קרא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה וכו' ועיין לקמן בגמרא בדף שאחר זה א"כ מבואר הוא שלשון זה אינו מדברי הברייתא ובברייתא דרבי חייא דהכא תנא בגוף הברייתא בהדיא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה א"כ ש"מ דלאו היינו הברייתא דלקמן בפ' במה מדליקון ושאר רבותינו פליגי אר"י הלוי וסבירא להו דברייתא זו לר' חייא לא מיתנייא לענין מנורה אלא לענין מדורה שמדליקין בע"ש אבל אני מצאתיה כו' לגבי מנורה פירוש שבספרי בפרשה אמור בפסוק להעלות נר תמיד גבי מנורה תגי האי לישנא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה ר"ל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כן הוא המשך דברי רש"י הגם שדברים פשוטים הם כתבתי שלא יצטרכו התלמידים להטריד שכלם בזה:

בתוס' ד"ה איבעיא להו וכו' ומיהו בירושלמי משמע דלהקל בא וכו' עד שיקרמו פניו בתנור פי' שצריך לחשהותו בתנור עד שיקרמו פניו לגמרי וא"כ משמע דהכי ס"ל לר"א דסגי בקרימה כל דהו וא"כ משמע דהכא רבי אליעזר להקל על דברי חכמים בא ומדקתני הכא בברייתא בדברי ר"א כדי שיקרמו פניו המדובקים בתנור ש"מ דפניו המדובקים בתנור ממחרים לקרום שהרי ר"א להקל בא והוי פי' הבעיא והפשיטותא בהפוך ממה שפירשו התוספות לפי פי' רש"י וק"ל:

ד"ה למשרי אברים ופדרים וכו' וקאמר דס"ד אמינא הואיל ובענין מועדות כתיבי תבעי קדוש ב"ד כמועדות קמ"ל לא מלא תבערו אש בכל מושבותיכם דריש וכו' כצ"ל:

בגמרא פיסקא ומאחיזין את האור מה"מ אמר ר"ה לא תבערו כו' וקשיא לי טובא בזו הסוגיא דמעיקרא מאי ס"ד להקשות מה"מ דמשמע דבעי למימר דיש באחיזת האור איסור דאורייתא בגבולין וכדדריש ר"ה נמי להדיא מקרא דלא תבערו דבכל מושבותיכם אי אתה מבעיר ולא ידעתי מה צד מלאכה איסור דאורייתא שייך כאן כיון שהתחיל בה מבע"י המלאכה נגמרת מאליה בשבת ומה שנא מכל הנך דלעיל דפליגי בה ב"ש וב"ה בדיו וסמנין ואונין ומצודות דמשמע מכל הסוגיא דאפילו בית שמאי דאסרו היינו משום שביתת כלים או משום גזירה וב"ה שרו לגמרי ואף ע"ג דמודו ב"ה בהאי דאין צולין בשר כו' הא מסקינן לעיל דהיינו משום גזירה שמא יחתה בגחלים. ולפ"ז אינו אלא מדרבנן וכמו שפירש"י להדיא כאן במשנתינו מדורה גופא דמה שאסור בגבולין אינו אלא משום שמא יחתה. נקטינן מיהא דלכ"ע לא שייך צד מלאכה דאורייתא במה שמאחיזין האור מבע"י אפילו אם לא הצית ברובה. והנלע"ד בזה דהאי מה"מ לאו סתמא דתלמודא קאמר אלא ר"ה גופא מסיק לה בהאי לישנא כדאשכחן בדוכתי טובא. א"כ לפ"ז מצינו למימר דר"ה לקושטא דמילתא ס"ל דאפילו בשבת מותר לעשות מדורה בבית המוקד מן התורה אם נאנס לעשותה מבע"י והיינו לפירוש הרמב"ם שכתבתי בסמוך דהנך עצים גופייהו לצורך המערכה נינהו ולשיטת רש"י והמפרשים נמי שכתבו דמדורת בית המוקד היינו לצורך הכהנים שמתחממים שם אפ"ה י"ל דסבר רב הונא דשרי מדאורייתא כיון שאם לא יעשה המדורה להתחמם אפשר שהיו באים לידי סכנת חולי מעיים כדאיתא להדיא במשניות דשקלים שהיו צריכין להתרפאות תמיד מחולי מעיים ומש"ה אם ע"י אונס לא נעשה המדורה קודם השבת מותר מדאורייתא ומש"ה מותר אפילו מדרבנן להאחיז האור בית המוקד מבעוד יום ולא גזרינן שמא יחתה כיון דליכא חשש איסור דאורייתא בכך. ועוד יש לפרש בענין אחר דר"ה סובר דהא דלא חיישינן בבית המוקד לשמא יחתה היינו דאפילו יחתה או יבעיר לכתחלה אפ"ה מותר מדאורייתא מדאשכחן בברייתא בכריתות ס"פ אמרו לו דהחותה גחלים בשבת להתחמם אינו חייב משום מבעיר למאן דס"ל כר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ע"ש אע"ג דהתם משמע דדוקא להחתות גחלים פטור אפילו אם ע"י חתיית גחלים יובערו הגחלים מאיליהן אפ"ה הוי מלאכה שא"צ לגופה לפי שאינו רוצה בהבערתן אלא להתחמם בגחלים בלא הבערה אבל המבעיר בידים אפילו להתחמם חייב מ"מ אפשר דשאני הכא כיון שהכהנים לא היו צריכין להתחמם אם לא לצורך העבודה דלא סגיא בלא"ה א"כ הוי שפיר מלאכה שא"צ לגופה וא"כ לפ"ז מש"ה לא חייש ר"ה להא דאקשי ליה ר"ח א"ה אפילו בשבת נמי כיון דלקושטא דמלתא סבר ר"ה דאה"נ דמותר מדאורייתא אפ"ה אסור מדרבנן כמו כל מלאכות שא"צ לגופה דהוי פטור אבל אסור כנ"ל ועיין מ"ש בזה בקידושין דף ל"ז בלשון התוספות ודו"ק:

בתוס' בד"ה למישרי אברים ופדרים וא"ת אי אברים ופדרים דחול כדפי' הקונטרס כו' ואי אברים ופדרים דשבת כו' הא מעולת שבת נפקא כו' וי"ל דמיירי במשלה בהן האור כו' עכ"ל. ולולי תירוצם היה נ"ל ליישב הקושיא בענין אחר דרב חסדא דמוקי קרא למשרי אברים ופדרים היינו אליבא דר"ע דפרק אלו קשרים דהלכתא כוותיה דדריש התם דעולת שבת בשבתו היינו שחלבי שבת קריבין בי"ט יכול אף ביום הכיפורים ת"ל בשבתו. נמצא לפ"ז מצינו למימר דהא דדריש ר"ע בכה"ג היינו דוקא לבתר דכתיב בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים דשבת בשבת אע"ג דאפשר להקטירם בלילה. א"כ ע"כ דהאי עולת שבת בשבתו בא ללמד על חלבי שבת שקריבים ביום הכיפורים ומיתור דוי"ו יתירה בשבתו ממעטינן של יה"כ בשבת אבל אי לאו ילפותא דמושבותיכם דר' חסדא הוי דרשינן מקרא דעולת שבת בשבתו בחד ענינא דכולה למעוטי אתא דהיכא שחל יה"כ במ"ש או איפכא צריך להקריב עולת שבת בשבתו דוקא ולא בשבת אחרת וכיון דאין חלבי יה"כ קרבין בשבת ולא של שבת ביה"כ הלכך צריך להקטירו בשבת דוקא ביומו כיון דאי אפשר להקטירם בלילה ויפסלו בלינה אבל בשבת ויה"כ דעלמא לעולם דאין רשאי להקטיר באותו שבת כיון שיוכל להקטירם בלילה כמ"ש התוס' מש"ה שפיר איצטריכו תרי קראי. ומתוך כך נתיישב מה שהקשו התוספות בא"ד הא איצטריך מושבות כדדריש בקידושין ולמאי דפרישית א"ש דהתם ר"ע הוא דאמר לר"י לדבריך שאתה אומר דעולת שבת בשבתו לאו אחלבי שבת קריבין בי"ט קאי משום דסבירא לך נדרים ונדבות קריבין בי"ט אע"ג דאפשר לעשותן לאחר י"ט וא"כ מכ"ש דאברי שבת קריבין באותו שבת אע"ג דיוכל להקטירן בלילה דחביבה מצוה בשעתה. וא"כ תו לא איצטריך מושבות לר"י להך דרשא דאינו נוהג לאחר ירושה וישיבה או כדדריש ר"י לענין שריפת בת כהן ועיין מ"ש בזה בחידושי קידושין דף י"ז בלשון התוס' ד"ה והרי שבת. ולפ"ז א"ש נמי דר"ה ור"ח דשמעתין לטעמייהו ר"ח דוקא מוקי לה לאברים ופדרים דשבת שקריבין בשבת דס"ל בפרק טרף בקלפי דסופו דתמיד דהיינו הקטרתו נמי דוחה שבת ור"ה דשמעתין נמי לשיטתו דס"ל בפרק טרף בקלפי דסופו אינו דוחה שבת והיינו אפילו דשבת בשבת ואם כן אייתר ליה מושבותיכם להך דרשא דהכא להתיר במדורת בית המוקד בשבת כנ"ל ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס' כאן עיין ביומא בפרק טרף בקלפי באריכות. ולפמ"ש אין צורך לדחוק דבכשרים נמי בעינן משלה בהן האור כלישנא בתרא דהתם ודוק היטיב:

בגמרא תנא רבי חייא לסיועיה לשמואל כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה וכתב רש"י ז"ל שני פירושים בשם רבותיו. ולענ"ד נראה דדא ודא אחת היא דאע"ג דרש"י כתב שמצא בת"כ לגבי מנורה מ"מ נראה דממילא שייכא נמי הך דרשא גופיה גבי שבת והיינו למאי דאמר רמי בר חמא לקמן בר"פ במה מדליקין דמקרא להעלות נר תמיד ילפינן הך מלתא ומצאתי בספרי פרשת בהעלותך דמהאי קרא גופא להעלות נר תמיד ילפינן דהדלקת מנורה דוחה שבת אע"ג דלאו מלאכה גמורה הוא והיינו מדכתיב תמיד אפי' בשבת. א"כ לפ"ז מצינו למימר דלאחר שהדליק המנורה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה שוב אינו רשאי להדליק בשבת יותר מזה והשתא א"ש דמייתי הכא ברייתא דרבי חייא לענין שבת גופיה וא"ש נמי הא דאמרינן לקמן בדרמי בר חמא דהוא תני לה הוא אמר לה היינו משום דבברייתא דתני רמי ב"ח לקמן איירי לענין הדלקת מנורה בחול שאין להדליקה בפתילות ושמנים שאסורין בשבת משום שנאמר להעלות נר תמיד. אלא דאכתי לא משמע האי טעמא שפיר מהאי קרא כמ"ש רש"י לקמן מש"ה מסיק התם הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה והיינו כברייתא דרבי חייא דהכא דתנא לה לענין שבת כדדרשינן להעלות נר תמיד אפילו בשבת כדפרישית משום הכי אמר רמי ב"ח דהאי דרשא גופיה שייך נמי בברייתא דלקמן דממילא ילפינן נמי מהאי קרא דאין להדליק במקדש אפילו בחול בפתילות ושמנים הפסולים בשבת כי היכי דדרשינן מהאי קרא לענין שבת דבעינן כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ודו"ק:

סליק פרק קמא

גמ' אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד עי' יומא דף טו ע"ב תוס' ד"ה ואחת:

שם אמר ר' פפא הלכך בעינן רוב עביו חולין דף עו ע"ב וכעין זה סוטה דף מ ע"א וחולין דף סה ע"א: