מסכת שבת דף ט״ז עמוד א׳

נתר מין אדמה לבנה:

מיטמאין ומטמאין מאוירן נתלית טומאה באוירן. נטמא מן האויר חזר ותלה אוכלין באוירן מטמאין את האוכלים ואע"פ שלא נגעו טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא ואפי' מלא חרדל שאין נוגע בדפנותיו אלא הסמוך לדפנות:

ומיטמאין מאחוריהן אם נכנס טומאה לתוך אחוריהן מבחוץ במקום חקק בית מושבם כדרך שעושין לכלי עץ:

ואין מיטמאין מגבן דכתיב אל תוכו:

יש להן תקנה להתיכן ולחזור ולעשותן כלים:

לטומאתן ישנה אם נטמאו ונקבו וטהרו וחזר ועשה מהן כלים יחזרו לטומאתן להטעינן טבילה הואיל וככלי מתכות נינהו:

טהרו דאינה כלי:

חזרו לטומאתן ישנה לקמיה מפרש טעמא:

לא ליטמאו מגבן אלמה תנן כלי נתר וכלי חרס כו' וקשה לרשב"א דהוה ליה לאתויי ברייתא דתוספתא דכלים מחט וטבעת ושולי כלי עץ וכלי זכוכית וכלי עצם אין ממלאין בהן ואין מקדשין בהן ואין מצילין בצמיד פתיל אלמא דמיטמאין מגבן ואמאי מייתי הא דלא מצי לאוכוחי מינה אלא על ידי דיוק כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה כו' ועוד אהך דמייתי איכא למימר דלא חשיב אלא כלי נתר וכלי חרס דהוו דאורייתא דכלי נתר נפקא לן בת"כ דכתיב [וכל] כלי חרס לרבות כלי נתר:

ה"ג רש"י מיטמאין ומטמאין מאויריהן ומיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן ופירש דמיטמאין מאחוריהן במקום חקק בית מושבן כל שכן דמטמאין אחרים כדמוכח בפ' העור והרוטב (חולין דף קיח.) מרובה מדת לטמא ממדת ליטמא דהשתא עיולי עיילא אפוקי מיבעיא והא דלא קתני מטמאין ומיטמאין מאחוריהן כדתנן גבי אויריהן משום דגבי אויריהן יש חידוש משניהם מה שאין כן בכלים אחרים שאינם מטמאין ולא מיטמאין מאויר אבל במה שמטמא אחרים מאחוריו אין זה חידוש דאפילו מגבן נמי מטמאין אחרים וכן כל הכלים וכ"ש אלו מאחוריהן דאיכא חקק אבל מיטמאין מאחוריהן תנא לאשמעינן דאע"ג דאין מיטמאין מגבן אפילו הכי מיטמאין מאחוריהן ולהכי לא עריב להו מטמאין ומיטמאין מאויריהם ומאחוריהן משום דבאויריהן הוי חידוש משניהם אבל באחוריהם אין חידוש אלא במיטמאין לחוד א"נ מטמאין מאויריהן היינו דאוריי' אבל מאחוריהן לא הוי אלא מדרבנן ועוד דמיטמאין מאויריהן היינו כל הכלי אבל מיטמאין מאחוריהן מצי למימר שאין מיטמא אלא גבו לבד והא דתניא בת"כ מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמא אחרים מאחוריו ואין מיטמא מאחוריו מצינו למימר דאחוריו דקאמר התם היינו גב ולא חקק בית מושב א"נ אינו מיטמא מאחוריו מדאוריי' אבל מדרבנן מיטמא א"נ אפי' מדאוריי' מיטמא מאחוריו והא דקאמר אינו מיטמא מאחוריו היינו כולו דאינו טמא כשקבל טומאה מאחוריו אלא גבו אבל תוכו לא והשתא אתי שפיר הא דאמרי' בפ' אלו מומין (בכורות דף לח. ושם) כלי חרס נטמא גבו לא נטמא תוכו משמע דגבו מיהא טמא והיינו כי נטמא מאחוריו במקום חקק וקרי ליה זימנין גבו וזמנין אחוריו ומה שכלי חרס מציל היינו אפילו ביש לו חקק שאם נטמא גבו תוכו טהור גמור והא דתניא בתוספתא דכלים כלי חרס אין לו טומאה אלא מאוירו והיסטו לא אתי למעוטי אחוריו אלא גבו וחקק הוי בכלל אוירא והקשה ה"ר אליעזר הזקן ז"ל לפ"ה דתניא בתוספתא דכלים זה הכלל כל המשמש כפוי בכלי חרס טהור ואחורים הן משתמשין כפויים ותירץ רבינו שמואל דהתם בכיסוי קדרה ואלפס דאיירי בהם התם לעיל כמו שמפורש הטעם בת"כ יכול שאני מרבה אף חפוי הכלי ת"ל אשר יעשה מלאכה בהם פרט לכיסוי הכלי שאין עושין בהן מלאכה אבל אחורים פעמים שכופין פניהם למטה ועושין בהן מלאכה בתוך אחורים ור"י מפרש דגרסי' הכי מטמאין מאחוריהם פירוש מאויר אחוריהן אם קבלו טומאה מתוכן ואין מיטמאין מגבן פירוש לא מקבלי טומאה אפילו בנגיעת גבן וכ"ש מאויר אחוריהן דאין מקבלין טומאה וה"ה בנגיעת אחוריו נמי לא מקבלי טומאה והא דלא נקט דאין מיטמאין מאחוריהם משום דלא נטעי לומר דהיינו אויר אחוריהן אבל בנגיעת אחוריהן טמא להכי נקטו ואין מיטמאין מגבן דאין כאן אלא נגיעה והא דלא עריב ותני להו מטמאין ואין מיטמאין מאחוריהן ומגביהן היינו משום שלא הוי מפרש רבותא בגביהן ורבותא באחוריהם אבל השתא תנן מטמאין מאחוריהן לרבותא דאפי' באויר אחוריהן מטמאין ואין מיטמא מגבן דאפי' בנגיעה לא מקבלין טומאה:

אלא כיון דכי נשברו יש להם תקנה ל"ג אלא דלא הדר ביה ממאי דאמר שוינהו רבנן ככלי חרס דמשום טעם דנשברו יש להם תקנה אין סברא להוריד להם טומאה אלא משום דלכלי חרס דמי לגמרי וכיון דכבר הורידו להם טומאה משום דדמו לכלי חרס משום כיון דנשברו יש להם תקנה שוינהו רבנן כמתכות לענין טומאת גבן:

בטומאה דרבנן לא אחיתו לה רבנן טומאה וקשה לר"י דאמר במס' ע"ז פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נב. ושם) ריתך כלי לע"ז מהו אמר רב המנונא טומאה ישנה קמיבעיא להו דתנן חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן ישנה אלמא אפילו בטומאה דרבנן נמי איכא טומאה ישנה ויש לומר אע"פ דאמר התם בטומאה דרבנן היא מ"מ הכלי מקבל טומאה מדאורייתא אבל הכא כלי זכוכית דלא מקבל שום טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן פשיטא ליה דלא אחיתו להו רבנן טומאה:

עבדי רבנן היכרא דלא לישרוף תרומה וקדשים במאי דאין חוזרין לטומאה ישנה לא הוי היכרא דהא כלי מתכות נמי אין חוזרין לטומאה ישנה אלא מדרבנן וליכא היכרא דאורייתא וקשה לר"י דילמא לעולם לכלי חרס דמו דאין מטמאין מגבן והאי דלא תני ליה בהדי כלי נתר וכלי חרס משום דהנהו מיטמאין באויר אבל כלי זכוכית לא מיטמא מאויר דעבדו רבנן היכרא דלא נישרוף וכו' דכה"ג אמר בפרק במה טומנין (לקמן שבת דף מח:) דבית הפך ובית התבלין ר' מאיר מטמא במגע אבל לא באויר דעביד רבנן היכרא ותי' ר"י הבחור דע"כ כלי זכוכית מטמו מגבן מתוספתא דכלים שהבאתי לעיל שאין מצילין בצמיד פתיל ולמאי דפרישית נמי לעיל דדווקא אטומאת גב לא שורפין שאין טמא אלא משום דדמי לכלי מתכות אבל ממה שמטמא מתורת כלי חרס שורפין אתי נמי שפיר:

ור"מ הוא דאמר כיון שהטיפו לתוכן אבר ככלי מתכות דמי שהכל הולך אחר המעמיד ומטמאין ומטהרין דתניא כלי זכוכית שניקבו כו' ואקשינן אם ככלי מתכות הן יחזרו לטומאתן ישנה כו' ושנינן טומאה ישנה דרבנן וכי אחיתו להו רבנן טומאה בטומאה דאורייתא בטומאה דרבנן לא אחיתו להו טומאה ואקשינן והא פשוטיהן טומאה דאורייתא היא בכלי מתכות ובכלי זכוכית שנינו פשוטיהן טהורין ושנינן עבדו בהו רבנן היכירא ללמד כי אינן ככלי מתכות לכל מילי.

כלי נתר והם כלים העשויים מן האדמה שחופרין ממנה צריף שקורין אלום בלעז ומתגבלין ונאפין הרי הן כשאר כלי חרס וטומאתן שוה להטמא באויר לטמא אח"כ אוכלים הנתלים באוירן וכן מיטמאין מאחוריהן ר"ל בבית קיבול שאחוריהם שיש בו אויר ג"כ במקום חקק בית מושבן שאף זה עשוי לקבלה פעמים שכופין על פיהם ומשתמשים בבית קיבול שאחוריהם ומ"מ אינו אויר גמור מן התורה אלא מדברי סופרים ואין מיטמאין מגביהן ושבירתן זו היא טהרתן שאין להם טהרה במקוה וכלי זכוכית כבר ביארנו שאין מיטמאין מאוירן אלא מגבן ואע"פ שהם בדמיון כלי חרס הואיל ונראה תוכן כברן הרי גבן כתוכן:

כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהם טמאים נשברו טהרו חזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתן ישנה ודבר זה אינו אלא מדברי סופרים שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה בלא הערב השמש הואיל והשבירה מטהרת והטבילה מטהרת כשם שהשבירה מטהרת לשעתה עד שאם חזר וריתכה טהור לגמרי כך הטבילה ומתוך כך גזרו שאף בריתכה תחזור לטומאה ישנה עד שיטביל ויעריב ושאר הכלים כולם וכלי זכוכית בכללם מקבליהם מקבלין טומאה ולא פשוטיהן נשברו טהרו חזר ותקנן מקבלין טומאה מכאן ולהבא אבל לא למפרע וכבר ביארנו שכלי זכוכית אין שורפין עליהן אלא תולין:

זה שכתבנו בכלי מתכות שחזרו לטומאה ישנה לא סוף דבר בטומאת מת וכמעשה שהיה בשל ציון שעשתה משתה לבנה ונטמאו כליה במת והיתה צריכה להמתין הזאה שלישי ושביעי ושברתם ונתנתם לצורף וריתכן וגזרו עליהם שיחזרו לטומאתן ישנה ושתהא ענין גזרתם לגדר מי חטאת שלא יהא כל אדם שובר ומרתך כדי להשתמש בהם ביומו ולא יחוש לטהרת מי חטאת שאם כן לא היה להם לתקן אלא בטומאת מת אלא אף בכל הטמאות כן ומפני שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה כמו שכתבנו ולא סוף דבר בנקבו בכדי טהרתן אלא אף בשברם לגמרי והוא האמור כאן בלשון רצפינהו מירצף:

לענין טבילת הכלים אמרו במסכת ע"ז שכלי זכוכית ככלי מתכות להצריכם טבילה בארבעים סאה ואין להקשות ממנה בכאן שמדתן של חכמים כך היא זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא:

כבר ידעת שחכמים תקנו כתובה לאשה ר"ל לכתוב לה שכל נכסיו אחראין וכו' ולא שיהא מיחד לה כתובתה ותקנה זו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

שיעור חלה נחלקו בה חכמים בתלמוד לכמה דעות והוא שאמרו שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים קב ומחצה וביאור מחלקתם בדברים אלו הוא שזה שאמרו מקב חלה הוא שסוברים שאחר שהתורה אמרה ראשית עריסותכם תתנו אין נתינה בפת פחות מכביצה והם הולכים אחר בעלי בתים ששיעורם לענין חלה אחד מכ"ד והרי זה עולה לשיעור ביצה שהקב ד' לוגין והלוג ששה בצים וזה שאמר מקביים מפני שהולך אחר הנחתומין ששיעורן באחד ממ"ח ועולה לשיעור ביצה וכל שהוא פחות מכן אין בו שיעור לחלה ואין הלכה אלא כחכמים שאמרו קב ומחצה ופי' הדברים קב ומחצה ירושלמיים והענין הוא שהתורה אמרה ראשית עריסותיכם ופירשו בה עיסת מדבר והוא עומר ונאמר בו שהוא עשירית האיפה ואיפה שלש סאין וסאה ו' קבין וקב ארבע לוגין ולוג ששה בצים נמצאת עשירית האפה שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה וזו היא עיסת מדבר וכשבאו לירושלים הוסיפו המדה ונכנסו ששה לוגין בחמשה ולוג הנשאר עם הביצה וחומש ביצה ללוג מצומצם והם ששה לוגין שהם קב ומחצה ומ"מ כשנכנסו לצפורי הגדילו עוד שתות אחר ונכנסו בחמשה לוגין והוא ענין חמשת רבעים ר"ל רבעי קב שהלוג הוא רובע קב וכן הלכה אלא שר' יוסי אמר חמשה פטורים חמשה ועוד חייבין מפני שהיו לדעתו ביצי מדבר שוחקות והוא שאמרו שם אחד מעשרים בביצה בכל ביצה ושיעור התוספת בין הכל כשני בצים ועוד מעט וגדולי המפרשים כתבו הטעם לתוספת ועוד מפני שלדעתם הגדלת המדות שבצפורי לא היה אלא שתות מלבר ר"ל השבעה לששה והרי ששה לוגין ירושלמיות היו ל"ו בצים ירושלמיות ונכנסו הל"ה שהם ו' ששיות פחות ביצה לה' ששיות צפוריות שהל"ה הם ה' שביעיות ונכנסו בה' ששיות שהם חמשה לוגים צפוריות שהלוג ששה בצים כל אחד במקומו והרי נשארו מן הראשונים ביצה ירושלמית והוא תוספת ועוד ויש מפרשים לשיטה זו שאף של ירושלים היה בשתות מלבר ונמצא שיעור ועוד שני ביצים פחות מעט ואין הדברים נראין ויראה שחכמים שערו ועוד מפני שאי אפשר שלא ילך ממנה לאיבוד והוסיפו בה מעט להשאיר המדה בלא חסרון וכבר ביארנו בה דרך אחרת בערובין ובפסחים:

כבר ביארנו בהרבה מקומות על איזה צד מים שאובים פוסלין את המקוה אם בחסר אם בשלם כמו שכתבנו במסכת מכות ובהרבה מקומות ומ"מ שיעור המים שפוסלין נחלקו בו בתלמוד מהם שאמרו מלא הין שהוא שנים עשר לוג מפני שהולכין אחר שיעור הגדול שבתורה בנסכים שהוא דבר לח ומהם שאמרו תשעה קבין מפני שמצאנו בה הכשר טבילה במקום אחר לבעלי קריין ואין הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שלשת לוגין שהוא פחות שבשיעורין בנסכים ר"ל רביעית ההין ועל זה אמרו באו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשת לוגין פוסלין במסכת עדיות שאלו למה הוזכר שם אומנותם ושם מקומם והשיבו ללמדך שלא ימנע שום אדם עצמו מבית המדרש ואפי' פחות שבפחותים שאין אומנות פחותה מן הגרדי שאין מעמידין מהם לא מלך ולא כ"ג ואין לך שער בירושלים פחות משער האשפות והכריעו בעדותם כל חכמי ישראל:

כל הנשים הרואות דם אין אומרין לענין טהרות שתהא דיין שעתן שלא יטמאו אוכלין שנגעו בהן אלא מכאן ולהבא אלא הרי טמאו כל מה שנגעו בו למפרע וכמה שיעור מפרע זה שני זמנים יש בו להלך אחר הקל שבהן כיצד בדקה עצמה ומצאה טהור ולסוף שני ימים או שלש ראתה אין אומרים לטמא למפרע מאותה פקידה שמצאה טהור שמא עם סלוק ידיה ראתה אלא מטמאה מעת לעת ואם בדקה עצמה שחרית ולחצי היום או לאחר זמן מועט כמה ראתה אין אומרין לטמא מעת לעת שהרי בדקה היום ומצאה טהור והילכך אינה מטמאה אלא מפקידה ראשונה ואילך וזו לא הוצרכה והיאך תעלה על דעתנו לטמא מקודם פקידה וכבר מצאה טהור אלא נגררת אחר הראשונה וכמו שאמרו תמיד איידי דתנא וכו':

בד"ה אלא מעתה כו' וכי משני כו' מפני שנראה תוכן כברן כו' אכתי ליטמאו מאוירן כו' עכ"ל אבל להאי תירוצא דכיון דכי נשתברו כו' שוינהו ככלי מתכות ודאי דלא מיטמאין נמי מאויר ככלי מתכות כמו שכתבו התוס' לעיל ולקמן דמה שמטמאין מתורת כלי חרס שורפין היינו בנגיעת תוכן דהוה נמי מתורת כלי חרס אבל מאויר ודאי דלא מיטמאין כיון דשוינהו ככלי מתכות וק"ל:

בד"ה לא ליטמא כו' דתוספתא דכלים פ' מחט וטבעת שולי כלי כו' כצ"ל:

בד"ה ה"ג רש"י כו' בת"כ מרובה מדת לטמא כו' ואין מיטמא מאחוריו כו' א"נ אינו מיטמא מאחוריו מדאורייתא כו' א"נ אפילו כו' עכ"ל ק"ק להנך תירוצים דבפשיטות טפי המ"ל דמרובה מדת לטמא מליטמא שמטמא אחרים מגבן ואין מיטמא מגבן ודו"ק:

בא"ד לא אתי למעוטי אחוריו אלא גבו וחקק הוי בכלל אוירא כו' עכ"ל לכאורה מדבריהם אלו דאחוריו דמטמא ומיטמא לגירסת רש"י היינו אפילו אוירא וא"א לומר כן דא"כ מה כתבו לעיל דבמה שמטמא אחרים מאחוריו אין חידוש דאפי' מגבו נמי כו' דהא ודאי חידוש הוא שמטמא בלא נגיעה אלא מאויר אחוריו משא"כ בכל הכלים וע"כ הנראה ליישב דבריהם דהכא דאע"ג דמאחוריו אינו מטמא ומיטמא אלא בנגיעה מ"מ בכלל אוירא הוא דהא דמיטמא אחוריו מדרבנן טפי מבגבן היינו משום דדומה אחוריו לתוכו שיש לו אויר מיהו לא גזרו ביה טומאה אלא בנגיעת אחוריו דאשכחן טומאה לטמא אחרים בנגיעת אחוריו מדאורייתא אבל מאוירא לא אשכחן טומאה כלל באחוריו מדאורייתא וק"ל:

בגמרא אלא מעתה לא ליטמאו מגבן אלמה תנן וכו' כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא. לכאורה הלשון תמוה דכיון דעיקר הקושיא דלא ליטמאו מגבן א"כ ה"ל לאסוקי אבל מידי אחרינא מיטמאו מגבן ואם כוונת המקשה לומר דמידי אחרינא לא דמי לכלי חרס בשום דבר והיינו כלי זכוכית א"כ מעיקרא נמי הוה ליה להקשות מכולם. ועוד אדרבה לענין טומאת גבן לא שייך כל כך הך קושיא כמו שהקשו התוספות בשם הרשב"א ז"ל דמכיון דתנן אפילו כלי חרס ונתר שהן מדאורייתא אינן מיטמאין מגבן כ"ש כלי זכוכית שהוא מדרבנן משום גזירת כלי חרס בעלמא. ולפי מאי דפרישית בסמוך א"ש דודאי עיקר כוונת המקשה דהכא דקאמר אלא מעתה היינו שבא לסתור מילתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרו דעיקר גזירת כלי זכוכית הוי משום דגזרינן אטו כלי חרס. ולפ"ז לא דמי לטבילת כלי זכוכית חדשים דע"כ עיקר תקנתן משום דשוינהו ככלי מתכות מה"ט דכי נשברו יש להם תקנה ואהא מקשה שפיר דאי מדמה לכלי חרס לא ליטמאו מגבן וממתני' דכלי נתר וכלי תרס משמע דכלי זכוכית לא דמו בשום דבר לכלי חרס מש"ה לא מקשי מכל הנך דמתני' שהרי חומר הוא לגבי כלי חרס לענין אוירן ואחוריהן וא"כ בפשיטות מצינן למימר דלענין כלי זכוכית שהוא מדרבנן לא רצו להחמיר כל כך ואפשר ג"כ דעבדי רבנן היכרא כי היכא דלא לישרוף עלה תרומה וקדשים והיינו לפי מ"ש התוס' לעיל גבי ארץ העמים בד"ה אתו אינהו דגזירת כלי זכוכית היינו לתלות לחוד. מה שא"כ מטומאת גבן מקשה שפיר דאי ס"ד דגזרת כלי זכוכית היינו משום כלי חרס א"כ לא ליטמאו מגבן. דלא מצינו שיהא הטפל חמור מן העיקר. כל שכן בדאורייתא לדרבנן. ומדמשמע ממתני' דכלי נתר וכלי חרס דכלי זכוכית לא דמיא להו בשום דבר כדדייקינן כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא ומשמע דאפילו לענין דלא ליטמאו מגבן לא דמי להו אע"כ דליתא לטעמא דרבי יוחנן וריש לקיש כלל אלא דעיקר גזרת כלי זכוכית משום דשוינהו ככלי מתכות מה"ט דכי נשברו יש להם תקנה וכדאשכחן בטבילת כלים חדשים. וע"ז משני הש"ס שפיר דאה"נ דלכל מילי דמו לכלי מתכות מה"ט דנשברו אלא דאפ"ה איתא לדר"י ודר"ל דלענין עיקר גזרתן לטומאה לא סגי בהאי טעמא כמ"ש התוס' דל"ג אלא. ומתוך מ"ש יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהל' כלים דכלי זכוכית אינן מיטמאין מאוירן עד שתגע הטומאה בתוכן והשיגו הראב"ד דסוגיית הלכה לא משמע כן וכן כתב הכ"מ ולמאי דפרישית אדרבה סוגיית הגמרא מסייע טובא לשיטת הרמב"ם ז"ל דמדמסיק כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא ולא קאמר כלי נתר וחרס הוא דמיטמאו מגבן אבל מידי אחרינא לא אלמא מכולהו בבי דמתני' קשיא ליה וכדפרישית. ואם כן לפ"ז למאי דמסיק הש"ס דכיון דכי נשברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות אכולהו מילתא דמתני' קאי. ומ"ש הרמב"ם ז"ל דטעמא דכלי זכוכית אין מיטמאין משום דנראה תוכו כברו אע"ג דרב אשי לא קאמר הך טעמא אלא לענין טומאת גבן אפ"ה ע"כ אכולה קאי דהוי מה"ט אלא דלשון עיקר קושיית המקשה דלעיל נקט אלא מעתה לא ליטמאו מגבן וכדפרישית דעיקר קושייתו היינו משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר כנ"ל נכון ואין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אלא מעתה לא ליטמאו מגבן וה"ה דהוי מצ"ל וליטמאו מאוירן משמע שרוצין לומר דלמאי דס"ד השתא לפי דין המשנה דכלים דכלי זכוכית אין מיטמאין מאוירן עד שתיגע הטומאה בתוכן וכבר כתבתי דהרמב"ם ז"ל פסק כן אף לפי האמת ובר מן דין אף לפי שיטתם כבר כתבתי שאין מקום לקושייתם דהוי מצי למיפרך אלא מעתה ליטמאו מאוירן ככלי חרס דבפשיטות מצינו למימר דיש להקל בכלי זכוכית יותר מכלי חרס כיון דהא מדאורייתא והא מדרבנן:

שם בגמרא אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישנה ככלי מתכות כו' ונראה דהך קושיא לא שייכא כלל אליבא דרבא דמסיק לקמן בסמוך דעיקר טעמא דכלי מתכות חוזר לטומאה ישנה היינו כדי שלא יאמרו טבילה בת יומה עולה לה ופירש"י שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן לאחר תקונם לאלתר בלא הערב שמש סבור דלא בעינן בטבילת כלים הערב שמש. וא"כ לפ"ז לא שייך הך טעמא בכלי זכוכית דהא מסקינן לעיל דכלי זכוכית אין להם טהרה במקוה ותו ליכא למיחש למידי אע"כ דקושיא דהכא אליבא דאביי דלקמן דמפרש טעמא אחרינא בטומאה ישנה אלא דאכתי נראה דוחק דהא מצינו למימר דאביי סבר כשינויא דרב אשי בסמוך וצ"ע:

גמ' דכי נשתברו יש להם תקנה עיין סנהדרין דף צ"א ע"א ברש"י ד"ה יש להם תקנה:

שם עבדו בהו רבנן היכירא לקמן דף מח ע"ב נדה דף ל ע"א: