בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קנ״ה עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קנ״ה עמוד א׳

    מסכת שבת דף קנ״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־383 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    יתד נגר:

    ותלה בה כלכלה ונתן בה עירובו והוא נתכוון לשבות למטה תחת האילן:

    למטה מי' טפחים אם הכלכלה בתוך י' לארץ עירובו עירוב דהוא ועירובו ברה"ר אבל למעלה מי' וסתם כלכלה רחבה ארבעה הויא לה כלכלה רשות היחיד והוא נתכוין לשבות ברשות הרבים ואינו יכול ליטלו שם ולאכלו וכיון דאינה סעודה הראויה לו אינו קונה שביתה על ידה:

    טעמא דנעץ יתד דכי שקיל לעירובו משתמש בצדי צדדין אבל לא נעץ יתד אלא קשרה בצדי אילן לא:

    הכא בכלכלה דחוקה שפיה צר וקצרה היא ומכניס ידו לתוכה בדוחק הלכך אי ממש הוה קטר לה בצדי אילן כי שקיל ליה לעירוביה מניד ליה לאילן הלכך כי איכא יתד הוא דשרי ואי לא לא:

    האי דרגא דמדלא סולם שעולין בו לסוכת נוצרים שעושין ע"ג קונדיסין גבוהין והיא סמוכה לאילן:

    לא לינחיה ראש הסולם אדיקלא לא יסמוך ראש הסולם לצד דקל דכי סליק משתמש בצדדין:

    אלא לינחיה אגוואזי לבר מדיקלא יתקע יתד בצדי האילן ויסמוך הסולם עליו דהוה ליה יתד צדדים וסולם צדי צדדין:

    ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 155a · Sefaria

    תוספות

    למטה מי' טפחים עירובו עירוב קשה אמאי עירובו עירוב והא כרמלית הוא כיון שרחבה ארבעה ואסור לטלטל לרה"ר וי"ל אין כרמלית בכלים כדפירש בקונטרס בפ"ק דמכילתין (דף ח.) גבי היתה קופתו מונחת כו' אי נמי כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:

    אמר רב פפא הכא בכלכלה דחוקה עסקינן מדמשני רב פפא הכי משמע דסבירא ליה צדדין מותרין ורב אשי משמע בסמוך דסבר דאסורין מדאמר רב אשי בסמוך השתא דאמרת צדדין אסורין וקשה לי הא איפכא שמעינן להו במסכת חגיגה בפ"ב (דף יז. ושם) דאמר רב פפא שמע מינה צדדין אסורין דאי סלקא דעתך צדדין מותרים נסמוך ארישא דצדדין נינהו רב אשי אמר אפילו תימא צדדין מותרין כל דלהדי גבה כגבה דמי:

    והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין ותימה לרבי אמאי לא חשיב הני בהדי יע"ל קג"ם דהלכה כאביי (בבבא מציעא דף כב:) דאמר רבא מאן דאסר בצדדין אסר נמי בצדי צדדין ואביי אמר בצדדין כולי עלמא לא פליגי [דאסור] ובצדי צדדין פליגי:

    רב יהודה אמר הן הן פקיעין כו' וה"ק מתירים פקיעי עמיר כו' פירש בקונטרס דהתרת פקיעים הויא שוויי אוכלא וצריך לפרש נמי בהא דרב יהודה חשיב התרת פקיעין שוויי אוכלא ורב הונא לא חשיב לה שוויי אוכלא מדשרי לה ואין נראה לרבינו תם לאפלוגינהו בהכי אלא לתרוייהו לא הויא התרת פקיעי עמיר לא שויא אוכלא ולא מיטרח באוכלא דלא שייך טורח בהתרה ולהכי שריא לתרוייהו. מ"ר:

    Tosafot on Shabbat 155a · Sefaria

    רב נסים גאון

    כבר פירשנו בפ' מפנין שעיקרו בפרק כירה (שבת דף מב) ופירשנו כי החלוקה בצער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן תמצא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב):

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 155a · Sefaria

    רבנו חננאל

    כלומר המשתמש בב"ח עובר משום הא דתנן ולא רוכבין על גבי בהמה השיבו רבה אינו שדרו של חמור אלא בצידי החמור אני משפשף (ויגדלן) [וצדדין] לא גזרו בהו רבנן מדתנן מתיר החבלים והשקין נופלין מאי לאו בחבר גואלקי ולא גזרו בהו רבנן פי' חבר גואלקי כשטוענין הבהמה מביאין שק וטוענין אותו מצד אחד ושק האחר מצד השני ומביא חבל וקושרן ומחברן (ומשרכבן) [ומשכיבן] בצדי הבהמה וכשמבקשין לפרק משאוי מגביה השקין לרפרף קשר החבל להיות נוח להתיר ומתיר ומניח השקין והן יורדין מצדי הבהמה ויורדין לארץ נמצא מגביה ומוריד השקין בצידי החמור כאשר אני מגביה ע"ג החמור והוא יורד בדרך שפשוף אמר לך אביי אינו אומר מתיר החבלים בחבר גואלקי אלא באבר גואלקי כדתנן כיצד מאברין את העדים ומפרשינן ליה מלשון אבר כן מוסיף כמין אבר בגואלקי והוא למעלה כדאמרי' בפ' לא יחפור (ב"ב כד:) באברוורי הוו יתבי פי' אברוורי למעלה מן המשאוי כגון שהיה צד המשאוי האחד כבד והשני קל ורצינו להשוות המשאוי שלא יהיה מטרטן ומוסיף על הצד הקל דבר להשוות המשקל שלא יהיה אחד מהן מכריע ועליו אמרה משנתנו מתיר החבלים והשקין נופלים שהקשר למעלה הוא. ואין צריך להגביה שק ולא להוריד אלא כשמתיר החבר נופלין אבר גואלקי נמצאו גואלקי על צידי בהמה ואם זה על גואלקי נמצא אבר זה צדי צדדין אי נמי בגואלקי דגואלקי עצמו אינן קשורין בחבלים אלא כמנהג שהי' לאורחים המהלכים בדרכים שעושין בראש השקין כמין קרסים ולולאות מן החבלים ומכניס הלולאות בקרסים אי נמי לולאות בלבד ומכניס בהן עץ ומחברן וכשרוצה לפרקן מושך העץ ההוא והן נופלים ונקרא עץ ההוא לכתא ואינו מגיע לצדדין ואותו האבר נמי שמוסיפין על המשאוי הוא צדדי צדדין והוא מותר אבל הצדדין אסורין. ועוד אקשי ליה אביי לרבה הא ב' בידי אדם ואחת באילן כו' ופריק רבה התם דכפייה לאילן וסיכך על גביו שנמצא משתמש באילן עצמו. תוב אקשינן עליה מסיפא דקתני ג' בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה ביו"ט ואי כפייה לאילן וסיכך ע"ג אמאי עולין לה ביו"ט הא משתמש באילן ואסור ופריק ליה התם ופרסי כאנא פי' גיהא ופרסיכנא תרתב מאבקא ועלה דייקינן זה הכלל כל שינטל האילן ויכולה לעמוד עולין לה ביו"ט לימא כתנאי אין עולין לה ביו"ט כו' סברי לה כגון דחק באילן ונתן הנסרין שהן הסכך באותה החקיקה והן הצדדין זה אוסר להשתמש בצדדין וזה מתיר אמר אביי כולי עלמא צדדין אסורין והכא בצידי צדדין פליגי פי' כגון דחק באילן ונתן באותה החקיקה עץ חזק כמין קורה ושם ראשי הנסרים שהן הסכך על אותו העץ הנתון כמין קורה שנמצא העץ הוא צדדי האילן והנסרים הנתונין על גביו צדדי צדדין רבא א' צדדין וצדדי צדדין דינם אחד האוסר בצדדין אוסר גם בצידי צדדין והמתיר צדדי צדדין גם בצדדין מתיר ובא רב משרשיא לאותובי לרבה דאמר המתיר בצידי צדדין גם בצדדין מתיר הא דתניא נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה למטה מעשרה עירובו עירוב למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב. ודייקינן מינה טעמא דנעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה פי' דהוה לה יתד צידי האילן והכלכלה צידי צדדין ולפיכך למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב אבל אם לא נעץ יתד ותלה בו אלא תלה באמירי האילן אפילו למטה מעשרה אין עירובו עירוב דהוה לי' צדדין הדר נתברר כי זה התנא אוסר בצדדין ומתיר בצידי צדדין.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 155a · Sefaria

    רשב"א

    והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין ואם תאמר אם כן למה לא מנו אותה עם יע"ל קג"ם דהלכתא כאביי (קידושין נב, א. ב"מ כב, ב). יש לומר דאביי בין בצדדין בין בצדי צדדין אסר, וכת"ק דאין עולין לה ביום טוב, ואנן פסקינן כר"ש בן אלעזר דשרי בצדי צדדין.

    מאי טעמא דרבי יהודה, קסבר שוויי אוכלין משוינן טרחא באוכלא לא טרחינן קשיא לי דהא תנן בפרק מפנין (שבת קכו, ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינו למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן, אלמא כל שאינו מתקנו למאכל בהמה מערב שבת אפילו בטלטול אסורין, וכל שכן דלא מטלטלינן ומשוינן. ויש לומר דהתם בדלא בעי להו למאכל בהמה אלא לצורך מקומו, ואי נמי לצורך עצמן לישב עליהן.

    Rashba on Shabbat 155a · Sefaria

    מאירי

    יתבאר במקומו שהמערב צריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד כדי שיהא אפשר לו לאכלו בין השמשות ומעתה אם נתכוון לשבות ברה"ר והניח עירובו ברה"י או בהפך אינו עירוב שאי אפשר לו להוציאו בין השמשות כדי לאכלו אלא בעבירה אבל אם נתכוון לשבות ברה"י או ברה"ר והניחו בכרמלית הרי זה עירוב שהרי בין השמשות מותר להוציא מרה"י לכרמלית לדבר מצוה או בשעת הדחק מעתה הרי שנתכוון לשבות תחת האילן שהוא רה"ר ונעץ יתד באילן ותלה בה כלכלה שסתמה רחבה ארבעה ונתן בה עירובו אם הכלכלה למטה מעשרה עירובו עירוב שהרי הוא ועירובו ברה"ר ושמא תאמר והלא כל שרחב ארבעה וגבוה משלשה ולמעלה ואינו גבוה עשרה אתה דנו ככרמלית כמו שביארנו בפרק ראשון מ"מ אף בכרמלית כשר כמו שהקדמנו אלא שאף לעיקר הפירוש לא נאמר כן אלא במקום המסויים כגון עמוד או חריץ אבל מקום שאינו מסויים לא וכמ"ש הזורק ד' אמות בכותל ברה"ר למטה מעשרה כזורק בארץ והרי היתד ככותל והכלכלה עומדת באויר ולא עוד אלא אפי' היתה מונחת בארץ אין כרמלית בכלי למעלה מעשרה הואיל ורחבה ארבעה הרי זה רה"י ואין עירובו עירוב:

    לא נעץ שם יתד אלא שהניח הכלכלה בגוף האילן אע"פ שעכשיו משתמש בצדדים ואסור לכתחילה שהרי אמרו צדדים אסורים צדי צדדין מותרים ואין צדי צדדים בכאן אלא שינעוץ יתד ויתן כלכלה ביתד לענין עירוב מ"מ עירובו עירוב שכל שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק כמו שביארנו ולענין אחר אסור להשתמש בצדדין מעתה סוכת שומרי פירות העשויה על גבי קונדיסין לראות מתוכה ועולין בה בסולם וסומכין את הסוכה לאילן כדי שיסמכו ראש סולם על האילן יזהר בשבת שלא יסמוך ראש הסולם על האילן ממש שהרי משתמש בצדדין בעלייתו אלא יתקע יתד בצידי האילן ויסמוך הסולם עליו וכן יזהר שלא יניח רגלו ביתד אלא על שליבות הסולם או על הקנים היוצאים מן הקונדיסין כדי שלא יהא משתמש בצדדין:

    המשנה השניה מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה ר' יהודה מתיר בחירובין לדקה אמר הר"ם פי' פקיעין וזירין הם אלומות עמיר אלא שהפקיעים הם קטנות והם משתים שתים והזירין הם גדולות משלשה שלשה ואמרו אבל לא את הזירין ר"ל אין מפספסין את הזירין אבל להתיר האגדות מותר ופי' מפספסין כמו מפרכין והוא שמחתכין אותן בין שתי הידים וכיפין מין מן הפקיעים ומרסקין כמו מחתכין ושחת ידוע ובלשון עברי גז אחר גזי המלך ואין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה ר"ל קשין של שבלים שאגדם מתירים אותם שיהא נוח לה לאכלם וסתם פקיעים הוא שיש בהם שני קשרים אחד לצד ראשן ואחד לצד זנבן והוא הדין לדעת תנא קמא שמפספסין ר"ל שמחתכין אותם לדקקם כדי שיהא נוח לבהמה לאכלם ביותר:

    ומפספסין את הכיפין ר"ל ג"כ קשין של שבלים אלא שסתמן קשורים בג' אגדים אחד בכל צד ואחד באמצע וטעם חכמים שכל אלו הבהמה עשויה לאכלם בלא התרה ובלא פספוס ונמצא שאינו טורח אלא בהיתר ר"ל בראוי לה ואין כאן שוויי אוכלא אלא מיטרח באוכלא אבל לא את הזירין לא בהתרה ולא בפספוס וזירים הם ענפי אילנות לחים וסתמן להיסק ואין הבהמה עשויה לאכלם אלא בהתרה ופספוס ונמצא כשהוא טורח שטורח באיסור ובדבר שאין ראוי לה והרי זה שוויי אוכלא:

    אין מרסקין את השחת ר"ל שאין מחתכין אותו לדקדקו לפניה וכן לא את החרובין ופי' בגמ' בשהשחת צריך ריסוק כחרובין כגון לעיירים הקטנים שאף השחת צריך שירסקוהו להם ומתוך כך הרי הוא שווי אוכלא ואסור ור' יהודה מתיר בחרובין לדקה וטעמו שהוא סובר שכל שהוא שווי אוכלא מותר אבל מיטרח באוכלא אסור אחר שאף בלא כך ראוי לה בהפך סברת חכמים ולא סוף דבר שחלק ר' יהודה בזו אלא אף בכלם ולדעתו מתירים פקיעי עמיר שאין אכילתם מצויה בלא התרה והרי זה שווי אוכלא והתירוהו שלא תמות בהמתו אבל לא פספוס שהרי דרך אכילתה אף בלא פספוס ונמצא הפספוס בא בחנם וכן הדין בכיפין אבל הזירין מתירין ומפספסין שאין דרך אכילתם אלא בהיתר ופספוס וכלל הדברים לדעתו של ר' יהודה שווי אוכלא מותר מיטרח באוכלא אסור והילכך אין מרסקין את השחת פירושו לבהמה שהשחת ראויה לה בלא רסוק הא אם אינה ראויה לה מרסקין לה וכן החרובין לדקה והלכה כר' יהודה ויש ספרים שגורסין כיפין במקום זירין ונמצא לדבריהם זירין מה שביארנו בכיפין קשין של שבלים קשורים בשלשה מקומות ואוסרים בהם אף ההתרה וכן מצאוה בקצת הלכות גדולי הפוסקים ואינו כן שהרי לגרסתם זירין ופקיעין הכל אחד אלא שזה בשני קשרים וזה בשלשה ושבוש הוא שנמצא בהלכות שכתוב בהן ולא את הזירין לא לפספס ולא להתיר ובהלכות מדוייקות מצאנו לא לפספס אלא להתיר ועל הדרך שכתבנו אלא שלגדולי המחברים ראיתי דברים בנוסח זה מתירין אלומות של עמיר לפני הבהמה ומפספס בידו אלמות קטנות אבל לא גדולות מפני הטורח שבהם שמא הם פירשו פקיעין תרי קבוץ שתי אגודות זירין תלת קבוץ שלשה אגודות ומ"מ אני תמה היאך התירו הפספוס בקטנות ואיני יכול ליישב את דבריהם:

    Meiri on Shabbat 155a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפירש"י בד"ה ר"י מתיר כו' הא כ"ש דלגסה למיטרח באוכלא כו' עכ"ל כל דבריו צריכין ביאור וה"פ כיון דלרב הונא משוי אוכלא אסור ומטרח באוכלא שרי ע"כ הא דמתיר ר"י בדקה היינו משום דס"ל דלא משוי אוכל הוא דמעיקרא אוכל הוא אלא דמטרח באוכל הוא ושרי ואם כן לא הל"ל מתיר בדקה דמשמע דוקא בדקה כיון דלא קאמר אפילו בדקה וזה אינו דכ"ש דשרי בגסה דלא הוה לגבה משוי אוכל אלא מטרח באוכל אלא דהכי ה"ל למתני לפום הך סברא דר"י הוא תני להיפך דמתיר בחרובין לגסה דלגבה שרי דמעיקרא אוכל הוא לגבה אבל לגבי דקה ששיניה דקות משוה אוכל הוא ואסור והא ליכא למימר דר"י מפיך מסברת ת"ק דשויא אוכל שרי ולכך מתיר בדקה מטרח באוכל אסור וגבי גסה מטרח באוכל הוא ואסור ולכך נקט דוקא מתיר בדקה דהא ת"ק בדאקושי קאמר וגבי גסה נמי שוי אוכלא כו' ואע"ג דהוה ניחא ליה מעיקרא דלר"י מעיקרא אוכל הוה ומטרח באוכל מקרי כדקאמר כ"ש לגסה דמטרח באוכל הוא אע"ג דת"ק בדאקושי איירי וכן למאי דמסיק ובעי למימר מאי דקה גסה כו' דדייקא באוכלא ודוקא גסה שרי דלגבה מטרח באוכל הוא אע"ג דת"ק בדאקושי איירי י"ל דלפום אותה הסברא ניחא דר' יהודה נמי שוי אוכל אסור ומטרח באוכל שרי אלא דבהא פליג וסבר דלאו משוי אוכל הוה דמעיקרא אוכל הוא ומטרח באוכל הוא ושרי אבל השתא דפליג ר"י את"ק בדינא וסבר בהיפך דמשוי אוכל שרי ומטרח באוכל אסור אין סברא דפליג נמי בהא וסבר דלא מקרי משוי אוכל אלא מטרח באוכל ודו"ק:

    בא"ד ועוד ה"ל למשרי נמי זירין להתיר ולפספס דשוי אוכלא הוא עכ"ל אבל הא לא קשיא ליה דה"ל למיסר התרת פקיעין וכיפין דלמטרח באוכל הוא לרב הונא כפרש"י לעיל ור"י אוסר מטרח באוכל למאי דקיימינן השתא די"ל דאיכא למימר השתא לרב הונא אליבא דר"י כדסבר רב יהודה אליבא דתנא קמא דהתרת פקיעין וכיפין שויא אוכל הוא כשיטת רש"י גבי התרת פקיעין כמו שכתב התוספות ולדברי התוס' ניחא טפי דהתרת פקיעין לא הוי שויא אוכל ולא מטרח באוכל וכן יש לומר בכיפין לר"י וק"ל:

    תוס' בד"ה רב יהודה כו' פי' בקונטרס דהיתר פקיעין הוי שויא אוכלא כו' ורב הונא כו' ואין נראה לר"ת כו' עכ"ל וכן ה"מ לדקדק לעיל שפירש"י דהיתר פקיעין לרב הונא מעיקרא אוכל הוא ושרי למטרח באוכל א"כ ע"כ לרב יהודה לאו מטרח באוכל הוא מדשרי ליה ואין סברא לאפלוגינהו בהכי כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 155a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' אמר רב פפא הכא בכלכלה דחוקה עסקינן וכו' כצ"ל:

    ברש"י ד"ה מפספסין וכו' שכשהן דחוקין מתחממין וכו' ס"א דחוקין מסתממין וכו':

    Maharam on Shabbat 155a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' והלכתא צדדים אסור עיין עירובין דף לג ע"א:

    תוס' ד"ה למטה מי' ובו' א"נ כרבי וכו' ותמוה דא"כ אפי' לא נעץ יתד נמי דשימוש באילן הוי רק שבות ול"ג בה"ש. אח"כ ראיתי שתמה כן בתשובת מעיל צדקה סימן ט' ולענ"ד י"ל דנ"מ בע"ש שחל להיות ביו"ט והניח עירוב בערב יו"ט בכלכלה זו שיהיה עירוב ליו"ט ושבת. ולפי דב' קדושות הן צריך שיהיה עירובו קיים ביה"ש דקודם שבת ובזה אם לא נעץ לא מהני עירובו לשבת דבה"ש אינו יכול ליטול עירובו דהא בממנ"פ אסור אי הוי יום והוא יו"ט או לילה והוא שבת אסור בשימוש במחובר אבל בנעץ יתד דמצד טלטול מכרמלית לרה"ר ליכא איסור הוצאה ביו"ט ובה"ש מותר דמשום שבות לא גזרינן בה"ש דדלמא עדיין יום וליכא איסור הוצאה:

    Gilyon HaShas on Shabbat 155a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קנ״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־383 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 118 מילים

      נפתחת ב״יָתֵד בָּאִילָן וְתָלָה בָּהּ כַּלְכַּלָּה. לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה…״

    2. קטע 222 מילים

      נפתחת ב״טַעְמָא דְּנָעַץ יָתֵד בָּאִילָן, הָא לֹא נָעַץ,…״

    3. קטע 324 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּכַלְכַּלָּה דְּחוּקָה עָסְקִינַן,…״

    4. קטע 433 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ צְדָדִין אֲסוּרִין,…״

    5. קטע 532 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה, וּמְפַסְפְּסִין…״

    6. קטע 654 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: הֵן הֵן פְּקִיעִין,…״

    7. קטע 755 מילים

      נפתחת ב״רַב יְהוּדָה אָמַר: הֵן הֵן פְּקִיעִין, הֵן…״

    8. קטע 832 מילים

      נפתחת ב״תְּנַן: אֵין מְרַסְּקִין אֶת הַשַּׁחַת וְאֶת הֶחָרוּבִין…״

    9. קטע 919 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: לָא, שַׁחַת דּוּמְיָא…״

    10. קטע 1058 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה.…״

    11. קטע 1117 מילים

      נפתחת ב״מִי סָבְרַתְּ ״דַּקָּה״ — דַּקָּה מַמָּשׁ? מַאי…״

    12. קטע 1216 מילים

      נפתחת ב״הָא מִדְּקָתָנֵי רֵישָׁא: ״בֵּין דַּקָּה וּבֵין גַּסָּה״,…״

    13. קטע 133 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: מְחַתְּכִין…״

    לשון המקור

    יָתֵד בָּאִילָן וְתָלָה בָּהּ כַּלְכַּלָּה. לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — עֵירוּבוֹ עֵירוּב.

    טַעְמָא דְּנָעַץ יָתֵד בָּאִילָן, הָא לֹא נָעַץ, אֲפִילּוּ לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב. וְהָא הַאי תַּנָּא דְּקָאָסַר בִּצְדָדִין, וְקָשָׁרֵי בְּצִדֵּי צְדָדִין!

    אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּכַלְכַּלָּה דְּחוּקָה עָסְקִינַן, דְּבַהֲדֵי דְּשָׁקֵיל לֵיהּ לְעֵירוּב — קָמְנַיֵּד לֵיהּ לְאִילָן, וְקָמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִילָן גּוּפֵיהּ. וְהִלְכְתָא: צְדָדִין אֲסוּרִין, צִדֵּי צְדָדִין מוּתָּרִין.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ צְדָדִין אֲסוּרִין, הַאי דַּרְגָּא דְּמִדַּלְיָא — לָא לַינְּחֵיהּ אִינִישׁ אַדִּיקְלָא, דְּהָווּ לְהוּ צְדָדִין. אֶלָּא, לַינְּחֵיהּ אַגְּווֹאזֵי לְבַר מִדִּיקְלָא, וְכִי סָלֵיק — לָא לַינַּח כַּרְעֵיהּ אַגְּווֹאזֵי, אֶלָּא לִיתְּנַח אַקָּנִין.

    מַתְנִי׳ מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה, וּמְפַסְפְּסִין אֶת הַכִּיפִין, אֲבָל לֹא אֶת הַזִּירִין. אֵין מְרַסְּקִין לֹא אֶת הַשַּׁחַת וְלֹא אֶת הֶחָרוּבִין לִפְנֵי בְּהֵמָה, בֵּין דַּקָּה וּבֵין גַּסָּה. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה.

    גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: הֵן הֵן פְּקִיעִין, הֵן הֵן כִּיפִין. פְּקִיעִין תְּרֵי, כִּיפִין תְּלָתָא, זִירִין — דְּאַרְזֵי. וְהָכִי קָאָמַר: מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה, וּמְפַסְפְסִין. וְהוּא הַדִּין לְכִיפִין, אֲבָל לֹא אֶת הַזִּירִין — לֹא לְפַסְפֵס וְלֹא לְהַתִּיר. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַב הוּנָא קָא סָבַר לְמִטְרַח בְּאוּכְלָא — טָרְחִינַן, לְשַׁוּוֹיֵי אוּכְלָא לָא מְשַׁוֵּינַן.

    רַב יְהוּדָה אָמַר: הֵן הֵן פְּקִיעִין, הֵן הֵן זִירִין. פְּקִיעִין תְּרֵי, זִירִין תְּלָתָא, כִּיפִין — דְּאַרְזֵי. וְהָכִי קָאָמַר: מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה, אֲבָל פַּסְפּוֹסֵי — לָא, וְכִיפִין — פַּסְפּוֹסֵי נָמֵי מְפַסְפְּסִינַן, אֲבָל לֹא הַזִּירִין, לְפַסְפֵּס אֶלָּא לְהַתִּיר. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַב יְהוּדָה — קָסָבַר: שַׁוּוֹיֵי אוּכְלָא — מְשַׁוֵּינַן, מִטְרָח בְּאוּכְלָא — לָא טָרְחִינַן.

    תְּנַן: אֵין מְרַסְּקִין אֶת הַשַּׁחַת וְאֶת הֶחָרוּבִין לִפְנֵי בְּהֵמָה, בֵּין דַּקָּה וּבֵין גַּסָּה. מַאי לָאו, חָרוּבִין דּוּמְיָא דְשַׁחַת: מָה שַׁחַת דְּרַכִּיכָא, אַף חָרוּבִין דְּרַכִּיכֵי. אַלְמָא לָא טָרְחִינַן בְּאוּכְלָא — וּתְיוּבְתֵּיהּ דְּרַב הוּנָא!

    אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: לָא, שַׁחַת דּוּמְיָא דְּחָרוּבִין: מָה חָרוּבִין דַּאֲקוֹשֵׁי, אַף שַׁחַת דַּאֲקוֹשֵׁי. הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בְּעִילֵי זוּטְרֵי.

    תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה. לַדַּקָּה — אִין, לְגַסָּה — לָא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מִיטְרָח בְּאוּכְלָא לָא טָרְחִינַן, שַׁוּוֹיֵי מְשַׁוֵּינַן, הַיְינוּ דְּקָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה חָרוּבִין לַדַּקָּה נָמֵי שַׁוּוֹיֵי אוּכְלָא הוּא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ תַּנָּא קַמָּא סָבַר שַׁוּוֹיֵי אוּכְלָא לָא מְשַׁוֵּינַן, מִיטְרָח בְּאוּכְלָא טָרְחִינַן — רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה, כׇּל שֶׁכֵּן לְגַסָּה!

    מִי סָבְרַתְּ ״דַּקָּה״ — דַּקָּה מַמָּשׁ? מַאי ״דַּקָּה״ — גַּסָּה, וּמַאי קָרֵי לַהּ ״דַּקָּה״ — דְּדָיְיקָא בְּאוּכְלָא.

    הָא מִדְּקָתָנֵי רֵישָׁא: ״בֵּין דַּקָּה וּבֵין גַּסָּה״, מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה ״דַּקָּה״ — דַּקָּה מַמָּשׁ קָאָמַר! קַשְׁיָא.

    תָּא שְׁמַע: מְחַתְּכִין