מסכת שבת דף קנ״ד עמוד א׳

רב זביד מתני להא דרמי בר חמא הכי:

אינו חייב חטאת דילפינן מע"ז דעד דעביד מעשה בגופיה:

אבל במזיד חייב סקילה מהיקישא דאתה ובהמתך דלעיל:

מי קתני הך דיוקא דדייקינן הא אין חייב כו' דילמא הכי קאמר המחלל בדבר שחייבין על שגגתו חטאת [חייבים על זדונו סקילה] הא דבר שאין חייבים על שגגתו חטאת יש מהן שחייבין על זדונו סקילה ויש שאין חייבין ומאי ניהו דחייבין [על זדונו] סקילה ואין חייבין על שגגתו חטאת מחמר: ואמרי לה אבוה דרב מרי בר רחל ל"ג דאבוה דרב מרי איסור גיורא שמיה ומאן דגרס ליה גרס בתריה הכי להך לישנא בתרא קשיא הך דרב אכשריה לרב מרי בר רחל ומניה בפורסי דבבל והך מילתא במסכת יבמות היא (דף. מה:) בפורסי בלע"ז מנשטר"ל הן שוטרים ואף על גב דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה:

לאזהרת מיתת בית דין דשאר מלאכות דשבת נמי מהאי קרא נפקא להו אזהרה הלכך לאזהרת מיתת בית דין ניתן דלא ענש מיתה אלא אם כן הזהיר הלכך עיקר אזהרתו למקום שיש בו מיתה אתאי ולא למלקות:

ואמרי לה רבא אבוה דרב מרי בר רחל לא גרסינן ליה דהא מוכח ביבמות דאבוה דרב מרי גר הוה דאמר בהחולץ (יבמות מה: ושם) רב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה אפורסיה דבבל וקאמר כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה וליכא למימר דרבא אבוה דרב מרי נמי גר הוה דאם כן הוה ליה למימר רבא גיורא כדאמר הש"ס בעלמא איסור גיורא ועוד דאביו של רב מרי בר רחל משמע בבבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמט. ושם) דהיינו איסור גיורא דאמרינן איסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אע"ג דהתם לא גרסינן רב מרי בר רחל בריה דומה הוא שאותו היה מיהו אי אמרינן שהוא היה רב מרי בר רחל צריכא למימר דאיסור גיורא בא על רחל בת מר שמואל קודם שנתגייר דהא קאמר התם דהורתו שלא בקדושה הוה ורחל בת מר שמואל היתה כדאמר בכמה דוכתין רב מרי בר רחל בתמר שמואל ואמרינן בכתובות (דף כג.) דבנתיה דמר שמואל אישתביין ושמא אז בא עליה ואף על גב דאתו לקמיה דר"ח ואמרו נשביתי וטהורה אני לאו כולהו אמרו הכי מיהו תימה אי רב מרי בריה דאיסור גיורא היינו ההוא דיבמות איך חי איסור כל כך מימות רב עד רבא והא רב יהודה תלמידו של רב ואמרינן בקדושין (דף עב:) יום שמת רב יהודה נולד רבא ואפילו רב מרי בנו כבר היה גדול בתורה הרבה בימי רב מדמנייה אפורסיה דבבל ורב מרי נמי איך יתכן שחי כ"כ ונראה כפירוש ר"ח דגרסינן ביבמות דרב אשי אכשריה לרב מרי בר רחל ואע"ג דביום שמת רבא נולד רב אשי יכול להיות שהיה רב מרי קטן בימי רבא ובימי רב אשי כבר היה גדול בתורה וזקן ומינהו אפורסייה דבבל וכן ודאי נראה דיש בספרים רבים שכתוב בהם בשמעתא לאמרי לה והקשה דרב אשי אכשריה לרב מרי בר רחל ומשני תרי רב מרי הוו ופירוש הוא שנכתב בספרים. מ"ר:

בלאו נמי לא מיחייב דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד תימה לר"י מה בכך מ"מ ילקה על לאו דלא תעשה כל מלאכה דכיון שבא להזהיר על מחמר ובמחמר ליכא מיתה אע"פ שבא להזהיר נמי על שאר מלאכות דשייך בהו מיתה מכל מקום יש לו ללקות כדאשכחן בבבא קמא (דף עד: ושם) דפליגי ר' יוחנן ור"א התם בעדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו דחד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין ואמרינן נמי תסתיים דר' אלעזר דאמר אין נהרגין דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס"ד ר"א דאמר נהרגין אמאי לוקין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אלא ש"מ ר"א דאמר אין נהרגין תסתיים אלמא משום דאין נהרגין כשהוכחשו בתחילה לוקין ואע"ג דבעלמא ניתן לאו דלא תענה לאזהרת מיתת ב"ד היכא דהוזמו תחילה ועוד תימה לר"י דכל לאוין שבעולם שניתנו לאזהרת מיתת ב"ד יהיו לוקין עליהם כשלא התרו בהם למיתה אלא למלקות מההוא טעמא דלא ניתנו באותה שעה לאזהרת מיתת ב"ד ונראה לר"י דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דניתן למלקות כדאשכחן גבי עדות בן גרושה כדמפקינן בריש מסכת מכות (דף ב: ושם) מוהרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע וכיון דכתב בלא תענה מלקות בהדיא אע"ג דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אית לן לאוקמי בכל מילי דלא מצי אתי לידי מיתה ומהאי טעמא נמי אתי שפיר הא דאמר במכות בגמרא מעידין אנו את איש פלוני שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים לוקין ומשלמין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה דקאמר בשלמא לרבנן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' וקשה לר"י ל"ל למימר טעמא דרבנן משום כדי רשעתו תיפוק ליה דרבנן מוקמי לא תענה לאזהרה לעדים זוממין ולא למלקות כדמוכח התם על משנת מעידים אנו את איש פלוני שחייב מלקות ארבעים וקשה לר"י נמי היכי מצי למימר לרבנן דלאזהרה דעדים זוממים הוא דאתא ולא למלקות הא בהזמה דגלות ובן גרושה מודו רבנן דאיכא מלקות ולמאי דפרישית אתי שפיר דכי היכי דלא אתי לידי מיתה או לידי מלקות ע"י כאשר זמם לוקה משום לא תענה כיון דהתם לא צריך קרא דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם משום הכי לקי במעידים אנו בפלוני שהוא בן גרושה או שחייב גלות ואתי נמי שפיר הא דתלי טעמא דרבנן התם משום כדי רשעתו דאי לאו משום כדי רשעתו היו לוקין משום לא תענה אפי' לרבנן דאע"ג דסבירא להו דלא תענה אזהרה לכאשר זמם הוא דאתא דלא ענש כאשר זמם אלא אם כן הזהיר והוי כלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא נכתב למלקות אלא לאזהרת מיתה ה"מ דוקא כשחייב מלקות מכאשר זמם כגון מעידים אנו באיש פלוני שחייב מלקות אבל כשאין חייבים מכאשר זמם אלא ממון לא מבעי התם לא תענה לאזהרה דכאשר זמם הוו מודו רבנן דלוקין משום לא תענה כמו בבן גרושה וגלות אי לאו משום כדי רשעתו וא"ת למאי דפירש דאי לאו דגלי קרא בהדיא מלקות בלא תענה מוהצדיקו את הצדיק לא הוה מחייבינן ביה משום דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם כן הא דמפיק עולא דעדים זוממים לוקין מוהצדיקו את הצדיק בריש מכות ופריך עלה תיפוק ליה מלא תענה ומשני משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה אמאי לא משני משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ותירץ דההוא שנויא לא הוה אתי אלא לרבנן דלר' מאיר איכא תרי לאוי חד לאזהרה כאשר זמם היכא דזמם מיתה או מלקות וחד למילקי עליה ולהכי ניחא טפי למימר טעמא דלאו שאין בו. מעשה לאוקמא מילתא בין לרבנן בין לרבי מאיר דמתניתין דמכות אע"ג דטעמא דלאו שאין בו תעשה נמי לא אתי לר"י ולמאי דפי' איצטריך והצדיקו למלקות אפי' למאן דמחייב בלאו שאין בו מעשה ועוד היה רגיל לתרץ כיון דלא תענה סתם כתיב אכל מילי קאי ולהכי מיחייב מלקות כאילו נכתב אבן גרושה ואגלות וכאילו נכתב לא תענה שקר בממון ולבן גרושה וגלות שאז לא היה הנכתב לממון ניתן לאזהרה כאשר זמם ולכך היה ראוי ללקות עליו והכי נמי השתא אע"פ שזה לא היה ראוי ללקות על אותו הניתן לאזהרת מיתה אפי' כשאינו יכול לבא לידי מיתה עכשיו יש ללקות עליו כל זמן שלא יוכל לבא לידי מיתה הואיל ונכתב על מיתה וממון ביחד סתם וניתן להלקות עליו בהזמת מיתה. נמי ניתן ללקות כל זמן שלא יוכל לבא לידי מיתה ולפי טעם זה לא היה יכול לתרץ בריש מכות משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כי פריך ותיפוק ליה משום לא תענה דאע"פ שניתן לאזהרת מיתה יש ללקות עליו הואיל ונכתב סתם על מיתה ודברים אחרים כדפרישית ולפי לשון זה לא אתי דרשה דוהצדיקו אלא למאן דאית ליה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כדמשני בריש מכות אבל קשה דבכל הש"ס חשיב לאו דשבת ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואמאי הא קאי נמי אלאו דמחמר ואההיא דאיסי (לעיל שבת דף ו:) דליכא מיתה וי"ל כיון דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת משמע סתם מלאכה דשבת היינו שבמיתה ולהכי לא משמע לאו דמלאכה דאיסי אבל לאו דלא תענה משמע שאר דברים שאין בהן מיתה ומלקות וכן לאו דמחמר דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך משמע אשאר חיובי שבת טפי ממחמר מדכתיב אתה כדקאמר הכא א"נ מדכתיב לא תעשה ולא כתיב לא תעשו והוצאה נמי אע"ג דנפקא מאל יצא (עירובין יז:) בהדי תחומין דבמלקות אין לוקין עליו אפי' לא התרו בו למיתה דכל סתם הוצאה דשבת איתא בקרא דויכלא העם מהביא ותירוץ ראשון נראה לר"י עיקר. מ"ר:

והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה לע"ז וכו' דעביד מעשה בגופה ופשוטה היא ומפורשת נמי בפרק כלל גדול ועוד תנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה מאי לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי נינהו מחמר ופריק ליה דלמא בתחומין ואליבא דרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא ועיקרו בסוטה פרק כשם שהמים בודקין אותו וחייב לאו כדכתי' אל יצא איש ממקומו ביום השביעי והבערה אליבא דר' יוסי דתניא הבערה ללאו יצאת דברי ר' יוסי ר' נתן אומר לחלק יצאת רב זביד מתני הכי אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג פטור במזיד חייב סקילה ואקשי עליה רבא המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה ופריק ופשוטה היא.

רבא אחוה דרב מרי בר רחל (או') [ואמרי לה] כי רבא הוא אבוה דרב מרי בר רחל והוא מישראל קשיא ליה הא דרב אשי דאכשריה דכיון דאימיה מישראל מקרב אחיך קרינא ביה מכלל שלא היה אביו מישראל אלא אמו. ומפורש בפרק החולץ ליבמתו. ומפרקי' דלמא תרי רב מרי בר רחל וזה אביו מישראל וכן תירוץ שמועה זו רבא אבוה דרב מרי בר רחל:

א"ר יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת (והוקשה) [דהוקשה] כל התורה כולה לע"ז במזיד נמי לא מחייב (חטאת) [סקילה]. דתנן בפרק ארבע מיתות נמסרו לבית דין [המחלל את השבת וכו'] ואוקימנא התם בתחומין ואליבא דר"ע בהבערה ואליבא דר' יוסי דתנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה לאו נמי לא מיחייב דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואפי' למאן דאמר לוקין א"כ לכתוב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי אלא לומר לך כל מלאכה ניהו דכי עביד מיחייב בבהמתו לא מיחייב.

המחמר בשבת ר"ל שמנהיג בהמתו טעונה אע"פ שעבר בלאו שנ' לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך כמו שביארנו פטור מכלום אינו לוקה שלאו שלו ניתן לאזהרת מיתת בית דין ואינו חייב חטאת בשוגג שאין חטאת אלא במעשה ומחמר אינו אלא מנהיג בקול שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה לענין חטאת לע"ז מה ע"ז דעביד בה מעשה וכו' במזיד אין בו סקילה שהרי אמרו לענין סקילה המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת [חייבין] על זדונו סקילה הא אין חטאת בשוגג אין סקילה במזיד אבל תחומין של שנים עשר מיל שהוא מן התורה אע"פ שאין שם סקילה וקרבן מ"מ לוקה והבערה כבר פסקנו שהיא בכלל שאר מלאכות לכל דבריה ולא יצתה ללאו אלא לחלק כמו שהתבאר:

בד"ה בלאו נמי כו' וחכ"א כל המשלם אינו לוקה כו' כצ"ל:

בא"ד ועוד היה רגיל לתרץ כו' כאילו נכתב אבן גרושה ואגלות וכאילו כו' בממון ולבן גרושה כו' ונכתב על מיתה וממון ביחד כו' עכ"ל דבריהם צריכים ביאור דהיה רגיל לתרץ הנך קושייתם אדהתם כמו שהקשו לעיל דכיון דלא תענה התם סתם כתיב וקאי נמי אבן גרושה וגלות וכאילו נכתב בהדיא אבן גרושה וגלות והתם ודאי לא בעי לא תענה לאזהרת זוממין לעונשו מכאשר זמם דהא ממעטינן להו התם דלא הוו הזוממין בני גרושה וחיובי גלות אלא ע"כ דאתי לא תענה למלקות אבל בממון היה אפשר לומר שבא לא תענה לאזהרת זוממין לעונשו מכאשר זמם ואהא קאמרי כיון דנכתב לא תענה שקר בממון ובן גרושה כו' ר"ל ביחד בחד לאו אית לן למימר דבממון דומיא דבן גרושה דלא בעי לאזהרת זוממין אלא למלקות ומשום דממון נמי לא בעי אזהרה אבל במיתה אכתי איכא למימר דלא בעי אלא לאזהרת זוממין ואהא קאמרי כיון דנכתב על ממון ומיתה ביחד כו' אית לן למימר נמי מיתה דומיא דממון דבהזמת מיתה נמי ניתן ללקות עליו כ"ז שלא יוכל לבא לידי מיתה דהשתא יתורצו כל הקושיות אדהתם שכתבו לעיל אבל קשה דבכל כו' דהך דהכא לא יתיישב לפי תירוץ זה כן נראה בכוונת דבריהם ודו"ק:

בא"ד אפילו לא התרו ביה למיתה דכל סתם הוצאת שבת איתא בקרא דויכלא כו' עכ"ל ר"ל דהוצאה נמי נפקא לן מקרא דויכלא העם מהביא וגו' כמ"ש התוס' בריש פרק קמא ובההיא קרא מלאכה כתיב וסתם מלאכה דשבת היינו מיתה כמ"ש לעיל בתוס' ספ"ק דעירובין וק"ל:

בתוס' ד"ה ואמרי לה וכו' יכול להיות שהיה רב מרי קטן בימי רבא ובימי רב אשי וכו' כצ"ל:

בא"ד ומשני תרי רב מרי הוו ופי' הוי שנכתב וכו' ס"א הוא שנכתב וכו' ור"ל דאינו מגוף הגמ' רק שהיה פירוש מבחוץ ונכתב בספרים בפנים:

ד"ה בלאו נמי וכו' כדמפקינן בריש מס' מכות מוהרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע וכיון דכתוב דלא תענה וכו' דוהרשיעו הרשע קאי אאתו עדים אחריני והרשיעו עדים ראשונים והצדיקו הנידון ועליה כתיב והא אם בן הכות הרשע דהיינו העדים שנמצאו רשעים ע"ש:

בא"ד והוצאה נמי אע"ג דנפקא מאל יצא בהדי תחומין וכו' ר"ל דשניהם למדנו מאל יצא הוצאה ותחומין ותחומין הוו במלקות לחד מ"ד:

תוס' ד"ה בלאו נמי וכו' בסה"ד נראה לר"י עיקר עיין סנהדרין דף סג ע"א בתוספות ד"ה משום דהוי:

גמרא א"ר יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור, דהוקשה כל התורה כולה לע"ז דעד דעביד מעשה בגופה. תמוה לי, הא ר"י לשיטתי' דאית ליה בסנהדרין (דף נד) דלר"ע לא בעי מעשה כלל בע"ז ולרבנן מהני מעשה זוטא כמו משתחוה לע"ז, וה"ה עקימת שפתיו במגדף פטור לרבנן כיון דהוי בלב, ולהתוס' שם במגדף כיון דדבורו לא אהני מידי, מבואר שם היכא דאיתא בקול ודבורו מהני כמו הנהיגה בקול בכלאים הוי מעשה לענין חטאת כמו משתחוה, א"כ ה"נ דבקולו מחמר והבהמה הולכת עי"ז הוי מעשה לחיובי עליו חטאת, וצ"ע: