דף ביאור
מסכת שבת דף קנ״ג עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף קנ״ג עמוד ב׳
מסכת שבת דף קנ״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־430 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
לא תצא לחולין והויא תרומה לאסור לזרים ויחזור ויתרום הפקח אחרת:
שהוא ספק אי דעת צלולתא היא אי לא ולר' יצחק ודאי לקטן יהיב ליה דלאו בר מצות הוא ולא לחרש דספק חייב במצות הוא:
אליבא דרבנן דאמרי לאו דעתא צילתא היא ולענין מצות הרי הוא כקטן:
ותורם את שאינו שלו בלא רשות דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) תבואת זרעך וחרש שוטה וקטן דכתיב אשר ידבנו לבו שיש לו לב להתנדב בהש"ס ירושלמי:
אפילו ברשות דשליחות מהיכא אתרבי מכן תרימו גם אתם גם לרבות שלוחכם ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית:
עוד אחרת היתה תקנה לכיס להצילו:
ואמאי לא רצו לגלותה להעלים דברי תורה:
כבוד אלהים הסתר דבר מותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמים:
ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 153b · Sefaria
תוספות
כי תבעי לך אליבא דרבנן הכא משמע דהלכה כרבנן ובמסכת יבמות פרק חרש (דף קיג.) משמע דהלכה כר"א דסבירא ליה לרב חייא בר אשי (ומר) שמואל כוותיה. מ"ר:
דחרש אתי לאיחלופי בגדול פקח תימה א"כ לעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן לשוטה הא אמרינן אתא לאיחלופי בגדול פקח:
בו ביום גדשו סאה כו' נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת ה"נ כשגזרו י"ח דבר היתה חסרה גזירה זו של נותן כיסו לנכרי עד שגזרו עליה ומלאו הסאה לגמרי כמו שנתנו חרדל לתוכה: ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה כו' נותן לתוכה אגוזים ורמונים והיא מקיאה. כמו כן קודם שגזרו על נתינת כיס לנכרי היו מותרין להוליכו פחות פחות מד' אמות מתוך כך אתי לאיתויי ד' אמות כעריבה שהיתה מקיאה עד שהסירו האגוזים והרמונים ואחר שהסירו האגוזים והרמונים שוב לא הקיאה יותר כך כשגזרו ליתן כיסו לנכרי אסרו נמי להוליך פחות פחות מד' אמות והשתא ר"א ורבי יהושע שניהם לשבח ולא כפירוש הקונטרס דפירש דרבי יהושע דאמר שלא עשו היטב שהרבו לגזור יותר מדאי דלא משמע הכי בירושלמי בפ"ק דמכילתין דאמר התם אמר ליה ר"א אלו היתה חסרה ומלאה יאות חבית שהיא מלאה אגוזים כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת א"ל ר' יהושע אלו היתה מליאה וחסרוה יאות חבית שהיא מלאה שמן כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת השמן. מ"ר:
ואדרבה נ"ל שהירו' קשה לו דלא שייך למימר גבי מים כמו שמפר"י גבי נותן לתוכה אגוזים ורמונים:
סוף סוף כי מטי לביתיה א"א דלא קאי וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד - תימה כדשרינן להוליכו פחות פחות מד' אמות תקשי ליה נמי הכי:
Tosafot on Shabbat 153b · Sefaria
רב נסים גאון
פרק מי שהחשיך תניא ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה זה היום הוא היום שנסמך בו ר' אלעזר בן עזריה בישיבה כמו שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח) תנא עדיות בו ביום תיקנום וכל בו ביום דאמרינן ההוא יומא איתמר וי"ח דבר שגזרו בו ביום באותו היום נאמרו אחת מהן מי שהחשיך בדרך חסב מא שדחו ביציאות השבת (דף יז) ולפיכך אמר בכאן בו ביום גדשו סאה נתכוונו בדבר זה למה שהוסיפו מן הגזירות שהזכירום:
תחומין ואליבא דר' עקיבא עיקר דברי ר' עקיבא במסכת סוטה (פרק כשם דף כז) וכבר פירשנו דבר זה במה שעבר הבערה ואליבא דרבי יוסי גרסי לה בפרק כלל גדול (שבת דף ע) הבערה ללאו יצאת דברי רבי יוסי:
Rav Nissim Gaon on Shabbat 153b · Sefaria
רבנו חננאל
בזמן שאין עמו נכרי ולא חמור אלא חרש וקטן לאיזה מהן יתן כיסו יש מהן שאומר לחרש יש מהן שאומר לקטן ואם עשה כאחד מהן עשה. ואם אין עמו נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן. א"ר יצחק יש שם דרך להתיר לו להביאו במקום הראוי לשמירה והוא הבאתו פחות פחות מד' אמות ולא רצו חכמים לגלותה ואמרי' אמאי לא רצו חכמים לגלותה ואמרו גזירה דלמא אתו לאתויי ד' אמות ברה"ר.
תניא ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה פי' בו ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בראש גדשו סאה. מדת הסאה ששת קבין והיא מחוקה הוסיפו רבותינו כמה דברים מדבריהם כגון הגדישה שהיא יתירה על העיקר והדברים שהוסיפו מהן להיתר ומהן לאיסור והכל להיות העיקר שמור ומוזהר והוא כמו זה ששנינו נותן כיסו התירו לו לתתו לנכרי שלא יביאהו בעצמו ויחלל את השבת. זה וכיוצא בו. ולאיסור כל גזירות שגזרו מקצת מן היתר המותר לעשות גדר לנשאר שהוא אסור מן התורה. ורבי יהושע אומר בו ביום מחקו סאה פי' העמידו כל דבר על עיקרו לא פחתו ולא הוסיפו. אלא התירו העיקר המותר מן התורה. שאלו באו להוסיף מדבריהן חוששין שמא יפסדו גם דברי תורה שהן העיקר שיבוא אדם להרהר ולומר כשם שזה אינו מן התורה אלא מדרבנן גם זולתי זה יש מן המצות האחרות מדרבנן כמותן ובאו לגדור נמצאו פורצים:
אמר מר [אין] עמו נכרי מניחו על החמור ואקשינן עלה והלא מחמר הוא ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה. ואוקימנא כדתנא כשהיא מהלכת מניחו עליה.
כשהיא עומדת נוטלו הימנה אי הכי חבירו נמי שרי ולמה חמור ולא אמר חבירו ופירק רב פפא כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור פי' כל מלאכה שהעושה חייב חטאת כגון טעונת משוי ד' אמות ברה"ר אם יטעון חבירו פטור אבל אסור ואם יטעון בהמתו מותר לכתחלה ובלבד שלא תהא עקירה והנחה וזה שאמר רב אדא בר אהבה היתה חבילה מונחת בין כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו מדדייקינן למימריה דווקא רץ ומפרקינן לטעמי' ש"מ הלכתא כוותיה ותו דליכא מאן דפליג עליה ופירוש' דזריק לה כלאחר יד לאו שמכניסה ומפרקה אלא מהלך בריצה וכשמגיע לפתחו מחזיר אחוריו כלפי פתח החצר ופניו לחוץ וזורק החבילה מעל כתיפו בחצר דרך הפתח ע"י ריצה בלא עמידה וזה פי' דזריק לה כלאחר יד שזרקה שלא כדרך מפרק ומכנס חבילות:
אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה. פי' המחמר המנהיג בהמתו ועליה משוי חייב ודמי המנהיג בהמה טעונה משאוי כנושא משאוי על כתיפו מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך הקיש בהמתו לו. והשיב רבא ב' תשובות בדבר חדא דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 153b · Sefaria
רשב"א
איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה והלכך בשל דבריהם הוא, וכיון דלא אפשיטא יהיב למאן דבעי מינייהו. וקשיא לי דהא כיון דבגדול אסור וכדאמרינן בסמוך כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור, אם כן היכי יהיב ליה לתינוק דאף ע"פ שאין בית דין מצווין להפרישו, למיספא ליה בידים אסור דקרינן ביה לא תאכלום לא תאכילום. ויש לומר דשאני הכא דאפילו בגדול ליכא אלא איסורא דרבנן ובשל דבריהם אפילו לכתחילה ספינן ליה, וכמו שכתבתי אני בפרק חרש ביבמות (קיג, ב) ובגיטין בפרק הניזקין (גיטין נה, א) בסייעתא דשמיא, ומכאן ראיה לדברי. ואף על גב דמשום דלא ליתי למיסרך אסור בכל מידי דקא עביד מחמת גדול וכדכתבינן התם, הכא במקום דאיכא למיגזר דאי לא שרית ליה אתי איהו למיעבד איסורא בידים שרינן ליה ולא חיישינן בכי הא לדלמא אתי למיסרך. כך נראה לי.
והלא מחמר הוא הדין דהוי ליה לאקשויי והלא מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא, אלא דלמא מוקי לה בחמור שאינו שלו ושאלה ושכירות לא קנו. מיהו למסקנא כיון דלא עבדא עקירה והנחה, ליכא נמי משום שביתת בהמתו דבגופו נמי פטור. הרמב"ן ז"ל.
כשהיא עומדת נוטלו הימנה הרמב"ם ז"ל (פרק כ מהל' שבת ה"ו) פירשה (כשהוא) [כשהיא] רוצה לעמוד קודם שתעמוד כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה. ואינו נראה כן.
היתה חבילתו מונחת לו על כתפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו והא דלא אמרינן הכי בכיס. כתב הרמב"ן ז"ל משום דבחבילה שהוא משוי כבד מידכר ולא אתי למיעבד עקירה והנחה, אבל בכיס שהוא דבר מועט וקל לא דכיר וחוששין דלמא נח ואתי למיעבד עקירה והנחה.
כשהיא מהלכת נותנו עליה והיא עומדת נוטלו ממנה והוא הדין כשהוא נותנו לחרש שוטה וקטן, וכל שכן היא דאילו נותנו להן כשהן עומדין הא איתא בגדול בכיוצא בזה חיוב חטאת, וכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא, דכתיב (ויקרא יא, מב) לא תאכלום קרינן ביה לא תאכילום, ואמרינן ביבמות פרק חרש (קיד, א) לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק, ולעיל (שבת קכא, א) נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו, כלומר ועובר בזה משום לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובנך (שמות כ, ט).
כשהיא מהלכת נותנו עליה כתב הרמב"ם (שם): ואסור לו להנהיגה אפילו בקול כ"ז שהכיס עליה, כדי שלא יהא מחמר בשבת. ואינו מחוור בעיני כלל, שהרי כיון שאינו מניח עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר, ועוד דהא אמרינן הכא דכל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה.
Rashba on Shabbat 153b · Sefaria
מאירי
לא היו עמו נכרי וחמור ולא חרש שוטה וקטן יש עוד היתר אחר והוא שמוליכו פחות פחות מארבע אמות ואין מורין היתר זה לכל שלא יקלו בדבר ויבאו לידי העברת ארבע אמות ולמדת מ"מ שלא הותרה אלא במקום שאין נכרי וחמור ולדעתנו מציאה הואיל והתרנו ליתנה לנכרי אם אין נכרי מוליכה פחות פחות מארבע אמות הא כל שיש נכרי אסור וכן מציאה שלא הגיעה לידו הואיל ואסרנו ליתנה לנכרי אסור גם כן להוליכה במקום שאין נכרי וקל וחומר ומעתה ראוי לתמוה על גדולי המחברים שכתבו במציאה שלא הגיעה לידו שאסור ליתנה לנכרי אלא שיחשיך עליה או יוליכנה פחות פחות מארבע אמות וכבר נשאלו בה מצד חכמי הדורות והשיבו שלא חלקו בגמ' בין כיס למציאה אלא בנכרי וחמור שהרי לא נשנית עדיין הולכת פחות פחות מארבע אבל משנשנית הולכה זו הרי היא משמשת אף למציאה ובכיסו שהוא בהול אם תתירהו בהולכה זו יוליך אף בארבע אבל מציאה אסרוה בנכרי הואיל ואפשר להעמיד עצמו עליה והתירו בהולכה פחות פחות מארבע מפני שהיא בצנעה ובלא שום המיה וחכמי ספרד חלקו עליהם הרבה מסוגיית הגמ' ומפני שלא התירו דבר זה במציאה אלא בתפלין אלא שיש סעד לדבריהם ממה שאמרו בו ביום מחקו סאה כלומר שגזרו שלא להוליך פחות פחות מארבע אלא במקום שאין נכרי והיה להם להתירה יותר מנתינה לנכרי שמא אין לבו סמוך על הנכרי ויבא להביאה:
כל מה שהתירו בכיסו יראה לחכמי האחרונים דוקא למי שהחשיך לו בדרך וחששו בו שמא יקל לומר עדין שהות ביום אבל אם שכח בשבת והוציא כיסו לרה"ר לא התירו לו כלום ומה שאמרו בפרק נוטל פעם אחת שכחו ארנקי בסרטיא והניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה דוקא במחיצה של בני אדם אבל לא בהולכה מכאן למדו למי שבאו ליסטים בביתו שאין נוטל המעות מפניהם להטמינם אלא ליסטים בביתו כדליקה ושנינו מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות אבל בשביל הפסד מועט לבד לא ומ"מ רבותינו הצרפתים מתירין להטמין את הכיס בפני הליסטים או השוללים הבאים בביתו וכן נראה לי אף בשוכח ומוציא לדונה כמי שהחשיך לו שאם תאמר שזה פושע אף זה כן והרי לא באו עליה אלא מתוך שאדם בהול על ממונו ומה בין זה לזה ומה שהקשו בכאן מדליקה שלא התרנו לכבותה או אף לומר לגוי מטעם זה כבר כתבנו בפ' כתבי:
חמשה לא יתרומו החרש והשוטה והקטן ונכרי שתרם את של ישראל אפי' ברשות ישראל וישראל התורם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים וכל אחד מאלו אם תרם אין תרומתו תרומה כלל והרי הם חולין גמורים:
זה שהתרנו בכיסו על חמורו בחברו כיוצא בו אסור אע"פ שאין עקירה והנחה ע"י הנושא שכל שבגופו חייב חטאת בחברו פטור אבל אסור וכל שבחברו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה:
מי שהיתה חבילתו מונחת לו על כתפו מבערב וקדש עליו היום משעקר רגליו הרי זה רץ תחתיה עד שיגיע לביתו שהרי אין כאן עקירה ודוקא רץ שיהא לו היכר בדבר אבל אם היה הולך בנחת כיון שאין לו היכר אסור שמא יעמוד מעט ונמצא עושה עקירה והנחה ושמא תאמר והרי כשמגיע לביתו מיהא מתעכב ונמצא עוקר ומכניס מרה"ר לרה"י ודאי כך הוא אלא שזורקה כלאחר יד שלא בדרך זריקה כגון מכתפו ולאחוריו ויש לשאול וא"כ אף בכיסו נאמר כן שמא חבילה יש לו היכר במרוצתו אבל בכיס אין לו היכר ושמא ינוח ויעקור ויניח ועוד שהולכה פחות פחות מארבע נוחה מזו שאי אפשר לה לבוא לידי איסור תורה הואיל ונח תוך ד' אמות ובחבילה מצד שאי אפשר לו בהולכה פחות פחות מארבע שהרי טורח כמה פעמים והדבר כבד עליו התירו לו לרוץ ולהכניס וכן יש שואלים אף בכיסו בהולכה פחות פחות מארבע היאך לא שאלו מה יעשה בהכנסה ופירשוה גם כן בזריקה כלאחר יד ומ"מ בכיסו הואיל ולא הותרה אלא במקום שאין נכרי משנכנס לעיר אי אפשר שלא ימצא נכרי וימסור לו כיסו או הבהמה עם הכיס:
Meiri on Shabbat 153b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא א"א דלא קאי פורתא וקמעייל מרה"ר לרה"י כו' נראה לפרש דר"ל דה"ל עקירה ברה"ר דקאי שם פורתא קודם שיבא לביתו שא"א להלך מהר שם להדיא והנחה ברה"י שמכניס החבילה ומניחה שם ומשני דזריק לה כלאחר יד דלא הוה עקירה ברה"ר והנחה ברה"י ומיהו הנחה ודאי איכא כשעומד פורתא לפני הבית ואע"ג דהנחה בלא עקירה אסורה כדאמרי' פ"ק הכא משום הפסד חבילתו התירו לו ועי"ל דכשזורק לה כלאחר יד אפשר דמצי למעבד בלי שיעמוד שם פורתא מיהו לעיל גבי מחמר דמסיק כשהיתה עומדת נוטלה הימנה ודאי דלא קשה דמ"מ הא איכא הנחה מיד כשעומדת דבחמור שרי כה"ג כיון דליכא עקירה דכל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה אך ק"ק דהך קושיא דפריך אמימרא דרב אדא הכא א"א דלא קאי פורתא וקמעייל וה"ל עקירה ברה"ר והנחה ברה"י ה"ל למפרך הכי לעיל אאוקימתא דרב אדא במתני' דהיאך מניחו על החמור שהרי כי מטי לביתיה א"א דלא קאי פורתא וקמעייל כו' ויש ליישב דלעיל הוה ניחא ליה דאפשר כי מטי לביתיה נוטל הימנה וכשעקרה ליכנס לבית מניח עליה ולא הוי עקירה ברה"ר אלא הנחה בבית ובחמור כה"ג שרי לכתחלה כיון דבחבירו פטור אבל אסור ודו"ק:
תוס' בד"ה דחרש אתי כו' תימה א"כ לעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן לשוטה הא כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה דלק"מ דמה"ט דקאמרי' לעיל דחרש ושוטה לשוטה יהיב ליה משום דשוטה לית ביה דעת כלל וחרש אית ליה דעת קלישתא הך סברא בקטן נמי עדיפא ליה דאית ליה דעת קלישתא ועוד דאתי נמי לכלל דעת גמורה ומ"ה לשוטה יהיב ליה ולא חיישינן לאתי לאחלופי בשוטה דהנך סברות דבקטן עדיפא ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 153b · Sefaria
מהר"ם
ברש"י ד"ה והיא מחזקת את החרדל שנופל החרדל וכו' כן צ"ל:
Maharam on Shabbat 153b · Sefaria
בן יהוידע
אַמַּאי לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ? מִשּׁוּם (משלי כה, ב) "כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר, וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר". יש להקשות למה הביא סוף הפסוק כְבֹד מְלָכִים דאינו צריך לענין? ונראה לי בס"ד דלא תקשי על רבי יצחק אם החכמים לא רצו לגלותה איך הוא גילה? לכך הביא כְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר 'מאן מלכים? רבנן!' וזה כבודן שתחקור על דבר שלהם כדי לפרשו ולבאר טעמו שלא יהיה סתום ותמוה בעיני השומעין, על כן ראה כאן רבי יצחק דתקנה זו של פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת היא פשוטה וישיג כל אדם זה בשכלו, וכיון דלאו אמרוה רבנן במשנה יחשוב שנעלמה מהם, והוא השיג מה שלא השיגו הם וזה חסרון גדול בכבודם, לכך הוצרך לפרש ולומר גם הם השיגו תקנה זו, והא דלא אמרו אותה במשנה משום דחשו פן יצא תקלה ממנה שיעביר ד' אמות ברשות הרבים, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, יא) בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ.
Ben Yehoyada on Shabbat 153b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קנ״ג, עמוד ב׳, בהיקף של כ־430 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 16 מילים
נפתחת ב״לֹא תֵּצֵא לְחוּלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.…״
- קטע 233 מילים
נפתחת ב״כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה…״
- קטע 328 מילים
נפתחת ב״מַאי? לְחֵרֵשׁ יָהֵיב לֵיהּ, דְּקָטָן אָתֵי לִכְלַל…״
- קטע 459 מילים
נפתחת ב״אֵין שָׁם לֹא גּוֹי וְלֹא חֲמוֹר וְלֹא…״
- קטע 515 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם גָּדְשׁוּ…״
- קטע 636 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא: מָשָׁל דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה…״
- קטע 716 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר אֵין עִמּוֹ גּוֹי מַנִּיחוֹ עַל…״
- קטע 836 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ…״
- קטע 921 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: כׇּל שֶׁבְּגוּפוֹ חַיָּיב חַטָּאת…״
- קטע 1024 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָיְתָה חֲבִילָתוֹ…״
- קטע 1130 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא? — כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ הֶיכֵּירָא,…״
- קטע 1251 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הַמְחַמֵּר אַחֵר בְּהֶמְתּוֹ…״
- קטע 1337 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בְּדָבָר: חֲדָא, דִּכְתִיב:…״
- קטע 1425 מילים
נפתחת ב״וְעוֹד, תְּנַן: הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּדָבָר שֶׁחַיָּיבִין…״
- קטע 1513 מילים
נפתחת ב״וּמַאי נִיהוּ, ״לָאו״ דִּמְחַמֵּר? לָא, תְּחוּמִין וְאַלִּיבָּא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אדא בר אהבה [הראשון] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
דור ראשון לאמוראים ותלמידו הגדול של רב, היה אומר שמועות בשם רבו רב.
מקור: מסכת שבת דף קנ״ג עמוד ב׳ · קטע 8 — “אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת.…”
לשון המקור
לֹא תֵּצֵא לְחוּלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.
כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, אֵלּוּ הֵן: חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְגוֹי שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּתוֹ אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
מַאי? לְחֵרֵשׁ יָהֵיב לֵיהּ, דְּקָטָן אָתֵי לִכְלַל דַּעַת, אוֹ דִילְמָא לְקָטָן יָהֵיב לֵיהּ, דְּחֵרֵשׁ אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְּגָדוֹל פִּיקֵּחַ. אִיכָּא דְאָמְרִי לְחֵרֵשׁ יָהֵיב לֵיהּ, אִיכָּא דְאָמְרִי לְקָטָן יָהֵיב לֵיהּ.
אֵין שָׁם לֹא גּוֹי וְלֹא חֲמוֹר וְלֹא חֵרֵשׁ וְלֹא שׁוֹטֶה וְלֹא קָטָן, מַאי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה, וְלֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ. מַאי ״עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה״? מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. אַמַּאי לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ? — מִשּׁוּם ״כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבוֹד מְלָכִים חֲקוֹר דָּבָר״. וְהָכָא, מַאי ״כְּבוֹד אֱלֹהִים״ אִיכָּא? דִּילְמָא אָתֵי לְאֵתוֹיֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם גָּדְשׁוּ סְאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם מָחֲקוּ סְאָה.
תַּנְיָא: מָשָׁל דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לַקּוּפָּה מְלֵאָה קִישּׁוּאִין וְדִילּוּעִין, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חַרְדָּל — וְהִיא מַחְזֶקֶת. מָשָׁל דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לַעֲרֵיבָה מְלֵאָה דְּבַשׁ, נוֹתֵן לְתוֹכָהּ רִימּוֹנִים וֶאֱגוֹזִים — וְהִיא מְקִיאָה.
אָמַר מָר אֵין עִמּוֹ גּוֹי מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר. וַהֲלֹא מְחַמֵּר, וְרַחֲמָנָא אָמַר ״לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה״!
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת. וְהָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא קָיְימָא לְהַשְׁתִּין מַיִם וּלְהַטִּיל גְּלָלִים, וְאִיכָּא עֲקִירָה וְהַנָּחָה! כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת — מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ, כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת — נוֹטְלוֹ הֵימֶנָּה. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חֲבֵרוֹ נָמֵי!
אָמַר רַב פָּפָּא: כׇּל שֶׁבְּגוּפוֹ חַיָּיב חַטָּאת — בַּחֲבֵרוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, כׇּל שֶׁחֲבֵרוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר — בַּחֲמוֹרוֹ מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה.
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָיְתָה חֲבִילָתוֹ מוּנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵיפוֹ — רָץ תַּחְתֶּיהָ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. דַּוְקָא רָץ, אֲבָל קַלִּי קַלִּי — לָא.
מַאי טַעְמָא? — כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ הֶיכֵּירָא, אָתֵי לְמִיעְבַּד עֲקִירָה וְהַנָּחָה. סוֹף סוֹף, כִּי מָטֵי לְבֵיתֵיהּ אִי אֶפְשָׁר דְּלָא קָאֵי פּוּרְתָּא, וְקָמְעַיֵּיל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד! דְּזָרֵיק לֵיהּ כִּלְאַחַר יָד.
אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הַמְחַמֵּר אַחֵר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — חַיָּיב סְקִילָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה אַתָּה וּבְהֶמְתֶּךָ״ — בְּהֶמְתּוֹ דּוּמְיָא דִידֵיהּ: מָה הוּא — בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד חַיָּיב סְקִילָה. אַף בְּהֶמְתּוֹ נָמֵי — בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד חַיָּיב סְקִילָה.
אָמַר רָבָא, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בְּדָבָר: חֲדָא, דִּכְתִיב: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ — הוּקְּשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה: מָה עֲבוֹדָה זָרָה דְּעָבֵיד מַעֲשֶׂה בְּגוּפֵיהּ, הָכָא נָמֵי עַד דְּעָבֵיד מַעֲשֶׂה בְּגוּפֵיהּ.
וְעוֹד, תְּנַן: הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּדָבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וְעַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה. מִכְּלָל דְּאִיכָּא מִידֵּי דְּאֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וְלֹא עַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה,
וּמַאי נִיהוּ, ״לָאו״ דִּמְחַמֵּר? לָא, תְּחוּמִין וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, וְהַבְעָרָה אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי.