מסכת שבת דף קמ״ג עמוד ב׳

מתני' חבית מצילין הימנה מזון ג' סעודות ואפילו בכלים הרבה דאילו בחד מנא אמרי' בכל כתבי הקדש (לעיל שבת דף קכ.) דכמה דבעי מציל:

לכם כל אחד מזון ג' סעודות:

ובלבד שלא יספוג שלא ישים ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי גזירה שמא יסחוט:

אין סוחטין את הפירות דהוה ליה מפרק תולדה דדישה:

אסורין גזירה שמא יסחוט לכתחילה:

רבי יהודה אומר אם לאוכלין הם מכונסין אותם פירות היוצא מהן מותר דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למגזר בהן שמא יסחוט:

ואם למשקין מכונסין אסורין דניחא ליה במאי דנפקא מינייהו ונתקיימה מחשבתו ואיכא למיגזר שמא יסחוט והכי אמרי' בביצה דטעמא דמשקין שזבו משום שמא יסחוט הוא:

חלות דבש מאחר שמרוסקין הדבש זב מאליו מתוך השעוה ואין דרך לסוחטו הלכך רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין גזירה אטו שאינן מרוסקין דילמא מרסק להו:

מתני' חבית ובלבד שלא יספוג - אפילו יש לו עור בית אחיזה דליכא חשש סחיטה אסור כדמפרש בגמרא שלא יעשה כדרך שעושה בחול:

מלקט על יד על יד ואוכל נראה דל"ג ואוכל מדקתי סיפא אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה משמע הנך דווקא אסירי משום עובדא דחול אבל לתוך כפו שרי:

ורבי יוחנן אמר הלכה כרבי יהודה בשאר פירות בריש מסכת ביצה (דף ג. ושם) רבי יוחנן רמי דר' יהודה אדרבי יהודה תנן ר"י אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר אם למשקין כו' אלמא כל לאוכלין אוכלא דאיפרת הוא ורמינהו ועוד אמר ר"י מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביו"ט ראשון ואוכלה בשני וכן ביצה שנולדה בראשון אוכלה בשני בשני אין בראשון לא ואמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה וצריך לומר דההיא דמתנה אדם מחליף דאי מתני' מחליף אם כן במאי דנקט הכא ר' יהודה הוה ליה למינקט רבנן וה"ל למימר הלכה כרבנן בשאר פירות. מ"ר. ולי נראה דאפילו אפיך מתני' אתי שפיר כעין שמצינו בב"ק בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צו:) דתנן גזל בהמה והוכחשה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה ר"מ אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך ואמר בגמרא אמר רבי חנינא בר אבדימי אמר רב הלכה כר"מ ופריך ורב שביק רבנן ועביד כר"מ כו' עד דמסיק דרב מתניתין איפכא אתנא' אלמא אע"פ שהיה שונה במתניתין וחכ"א בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וה"ל למימר השתא הלכה כחכמים אפ"ה נקט ר"מ לפי מה שהאחרים שונין המשנה ה"נ נקט רבי יוחנן רבי יהודה בשמעתין וכן נמי מצינו בשילהי פ"ק דסוכה (דף יט:) דתנן העושה סוכתו כמין צריף ר"א פוסל וחכמים מכשירין ואמרינן בגמרא אביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה א"ל כמאן כר"א א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"א אמר ליה ברייתא איפכא תניא השתא היה לו להשיב רב יוסף כרבנן ולא כר"א כיון דאיהו איפכא תני. אלא כן דרך הש"ס בכל מקום. נראה לי:

הלכה כר' יהודה בשאר פירות אע"ג דבריש ביצה (ד' ג.) גזר ר' יוחנן ביצה שנולדה ביו"ט משום משקין שזבו והכא לא גזר בשאר פירות י"ל דשייך טפי לגזור בביצה לפי שהיא עומדת ליסחט מן התרנגולת ודרך לגומעה חיה אבל שאר פירות אין עומדים ליסחט כלל. מ"ר:

שמשך מהן שמן כו' פי' בקונט' שמשך זב מאליהן כמו נהרות המושכין ולפירושו צריך לומר הכניסן בין לאוכלין כו' היינו הכניסן מתחילתן ואין הלשון משמע כן ועוד קשה לר"י דאי משך מאליו קאמר גבי תותים שמשך מהם מים ה"ל למימר שמשכו או שנמשכו דמים בכל מקום לשון רבים ועוד קשה לר"י אם כן הך ברייתא הוה תיובתא דרב ורבי יוחנן דאמרי לעיל חלוק היה רבי יהודה בזיתים וענבים דהכא משמע דבזיתים וענבים מודה אלא נראה לר"י דמשך אאדם קאי וסחטן תחילה ושוב הכניסן דהשתא. לרב ורבי יוחנן דסברי חלוק היה רבי יהודה בזיתים וענבים נקט דוקא משך דאיכא למיחש טפי דילמא יהיב דעתיה לסחוט משקה אחר שהכניסו נמי לאכילה מאחר שסחטן תחילה להוציא מהן משקה הא לא משך לא ולשמואל דאמר מודה רבי יהודה בזיתים וענבים נקט משך משום רבותא דתותים ורמונים דאפילו משך הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר. מ"ר:

חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון והא דתנן במסכת מכשירין (פ"א) כל משקה שתחילתו לרצון אף על פי שאין סופו לרצון או שסופו לרצון אף על פי שאין תחלתו לרצון מכשיר לא דמי רצון דהתם לרצון דהכא דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים שיהא לרצון דבעינן יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה או מן הבהמה:

לרצון ושלא לרצון כדמפרש בסמוך טעמא משום דדם מגפתה טמא וחלב ודם חד הוא דדם נעכר ונעשה חלב ולא צריכין למה שפי' בקונט' משום דאיקרי משקה שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו ונראה לר"י דהא דאיצטריך לפרש האי טעמא בפ' דם נדה (נדה דף נה:) גבי חלב האשה הנ"מ לרבי עקיבא דשמעתין דלית ליה טעמא דפרישה או למאן דלית ליה דם נעכר ונעשה חלב אבל לרבנן דשמעתין לא צריך כדפרישית לחלב האשה אלא דוקא לטמא חלב בהמה לרצון. מ"ר:

חבית שנשברה מצילין הימנה מזון ג' סעודות וכו' תנא לא יספוג ביין בכפיו ולא יטפח בשמן ביד כדרך שהוא עושה בחול.

לא יטפח כדאמרינן בכל מקום טופח ע"מ להטפיח וכדתנן בפרק החובל בחבירו וכו'. מעשה באחד שפרע ראשה של אשה כו' עד שמרה עומדת על פתח חצירה ושיבר הפך בפניה. ובה כאיסר שמן. גילתה ראשה והיתה מטפחת ומנחת על ראשה וכו':

ת"ר נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכו' וחלקו רב יהודה אמר שמואל ורב ועולא כל חד וחד מעמיד חלוקת ר' יהודה וחכמים ור' יוחנן אמר הלכה כר' יהודה בשאר פירות ואין הלכה כמותו בזיתים וענבים.

א"ר אבא אמר רב יהודה אמר שמואל מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות.

ובמאי פליגי בתותים ורמונים דתניא זיתים שמשך מהן שמן וענבים שמשך מהן יין והכניסן בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור.

תותים שמשך מהן מים ורמונים שמשך מהן יין והכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר למשקין ולסתם היוצא מהן אסור דברי ר' יהודה וחכ"א בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור. נמצאת חלוקת ר' יהודה וחכמים בתותים ורמונים ובה א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה בשאר פירות וכיון שפסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודה הוצרכנו לברר דבריו ולפיכך אמרינן וסבר ר' יהודה סתם אסור והתנן במס' מכשירין אמרו לו זיתים וענבים יוכיחו שהמשקין היוצא מהן לרצון טמאין פי' מקבלין טומאה.

נתפזרו לו פירותיו בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה. כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיה כגון שנתפזרו לו בחצרו אחת הנה ואחת הנה, אבל במקום אחד מלקט לתוך הסל כמו שאמרנו בגמרא בענין הא דתנן בפרק נוטל (שבת קמב, א) כלכלה והאבן בתוכה ולישדינה לפירי ולישדיה לאבן ולנקטינהו. והרמב"ן ז"ל פירש כגון שנפלו לו בחצרו בתוך צרורות ועפרורית שבחצר, והיינו דנקט חצרו. וקצת נראה כן מן התוספתא (פי"ז, ה"ו) דתניא התם: פירות שנתפזרו מלקט אחד ואחד ואוכל, נתערבו לו עם פירות אחרים, בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו, בררן אלו לעצמן ואלו לעצמן או שלקט מתוכן עפר וצרורות, הרי זה חייב.

ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות ואי קשיא לך הא דתנן (ב, א) ביצה שנולדה ביום טוב בית הלל אוסרין, וקא מפרש טעמא התם (ג, א) רבי יצחק גזירה משום משקין שזבו, והא הכא מודו רבנן לרבי יהודה בשאר פירות דלאו בני סחיטה נינהו, וכל שכן בביצה דהוה להו למישרי דלא שייך בה סחיטה. יש לומר דלרבי יצחק סבירא ליה דאפילו בשאר פירות פליגי עליה, ומשמע דרבי יוחנן נמי הכי סבירא ליה הכא, ורבי יוחנן ורבי יצחק אמרו דבר אחד כדאיתא התם. ועוד יש לי תירוץ אחר בו כבר הארכתי במקומו בריש פרק קמא דביצה בסייעתא דשמיא (יג, א ד"ה כולהו).

הא ד תניא זיתים שמשך מהן שמן וענבים שמשך מהן יין וכו' פירש רש"י ז"ל: שזב מהן כמו נהרות המושכין, ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר שנמשך מהן שמן, ואי נמי שמשכו שמן. ועוד דאם איתא ליקשי מינה לרב ועולא ורבי יוחנן דכולהו סבירא להו דחלוק היה רבי יהודה אפילו בזיתים וענבים, ואילו הכא קתני בהדיא זיתים שמשך מהן שמן וכו', בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור דברי ר' יהודה, אלמא דמודה לחכמים בזיתים וענבים וכדאמר רב יהודה משמיה דשמואל. ולפיכך פירשו בתוס' שמשך בעל הבית מהן משקין תחלה ואחר כך הכניסן לאוכלין, ואמרי לך רב ועולא ורבי יוחנן דדוקא בשמשך מהן משקין תחלה ואח"כ הכניסן לאוכלין הוא דאסר רבי יהודה, משום דכיון דמעיקרא יהיב דעתיה למשקין וסחטן אע"פ שנמלך עליהן לבסוף לאוכלין אפילו הכי אי שרית ליה היוצא מהן יהיב דעתיה וסחיט, אבל אם הכניסן מתחלה לאוכלין בכי הא ודאי פליג רבי יהודה, ורב יהודה אמר שמואל סבר דהוא הדין למכניסן מתחלה אפילו לאוכלין.

וסבר ר' יהודה סתם אסור והתנן חלב האשה וכו' ואי קשיא לך ומנא ליה דהא מתניתין רבי יהודה היא. כבר נשמר רש"י ז"ל וכתב דכל שכן אי רבנן קתני לה, דהשתא אפילו לרבנן דמחמרי שרו בסתם ר' יהודה דמיקל לא כל שכן, ותיקשי בין לרבנן בין לרבי יהודה.

פרק עשרים ושנים בעזר הצור:

חבית שנשברה וכו' זה הפרק הכונה בו לבאר קצת דברים שנכנסו תחת החלק השני שבספר בביאור הדברים שאסור לעשותם מדברי סופרים ולבאר קצת דברים שנכנסו תחת החלק הרביעי בביאור קצת דברים שהותרו מכלל הדברים הדומים למלאכה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אלו ואמר על זה המשנה הראשונה חבית שנשברה מצילין מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם ובלבד שלא יספג אמר הר"ם פי' הטעם אשר בעבורו לא יספוג כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אמר המאירי חבית של יין שנשברה והיין נשפך מצילין ממנה בכדי שלש סעודות כגון בלילי שבת שלא סעד עדיין כלל ויש לו לסעוד שלש סעודות וכתבו בה גדולי הרבנים אפי' בהרבה כלים ומ"מ מה שכתבו שבכלי אחד מציל אפי' כמה אין הלכה כן אלא לצורך סעודתו לו ולאורחיו וכבר ביארנו בפרק כתבי הקדש על הצלה או שמביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף כמו שביארנו שם ואומר לאחרים באו והצילו לכם ומציל כל אחד בכדי שלש סעודות ובלבד שלא יספוג ר"ל שלא ישאיר ספוג ביין להיותו שואב ממנו ולהטיפו אח"כ בכלי גזירה שמא יבא לידי סחיטה ובגמ' פי' שכיוצא בה בשמן לא יטפח ר"ל והוא שיכניס ידיו בשמן שהוא דבק ביד ויקנח בשפת הכלי שמריקו לתוכו שאע"פ שאין כאן סחיטה אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אף במה שהוא מציל לצורך שבת וכן פירשו שאם נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וגדולי המחברים פירשו עוד בה שמא יכבשם בידו בתוך הקפה ויבא לידי עימור ובהפך סברא זו ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שלא נאסר אלא בשנתפזרו במקום עפר וצרורות כגון בחצר וכיוצא בו ונראה בלקיטתם והנחתם בסל כבורר ואפי' בפירות גסים אבל אם נתפזרו לו בבית מותר אפי' ליתן לתוך הסל או לתוך הקפה מפני שעשוי להתכבד בכל יום וסתם בית אין בה עפר וצרורות:

זהו ביאור המשנה וכלה עם מה שנתגלגל בה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השניה אין סוחטין את הפירות להוציא מהם משקין אם יצאו מעצמן אסורין ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור חלות דבש שרסקן מערב שבת יצאו מעצמן אסורים ור' אליעזר מתיר אמר הר"ם פי' מאמר ר' יהודה אם לאוכלין ר"ל כי כשהכניסו אותן הפירות לאכילה היוצא מהן מותר כי לאכילה היה מזומן אותו הדבר הזב ממנו ואם הכניסן למשקין אותן משקין אינם מותרין לפי שאין לו רשות לשתות מאותן המשקי' בשבת ועקר מחלקותם בזאת המשנה הוא בתותים ורמונים בלבד אבל ענבים וזיתים הכל מודים שהיוצא מהן אסור ושאר פירות מלבד ענבים וזיתים ותותים ורמונים הכל מודים שהיוצא מהן מותר ואפי' הכניסן למשקין ומחלקותם בתותים ורמונים כי החכמים דמו אותם לענבים וזיתים לפי שדרך בני אדם לעצר אותם כענבים וזיתים ור' יהודה דן כל מין ומין לעצמו כאשר תראה והלכה כר' יהודה והלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה ככונת מה שהזכרנו והוא שאמר אין סוחטין את הפירות להוציא מהם משקין כלומר לא סוף דבר בזיתים וענבים שעיקרן לסחיטה עומדות אלא אף בתותים ורמונים מפני שהוא מפרק ותולדה של דש ואם יצאו מעצמן אסורים אע"פ שלא כנסם אלא לאכילה ואע"פ שהי' לנו לומר אוכלא דאיפרת הוא אחר שכנסם לאכילה מ"מ יש לחוש שמא ימלך לעשות מהם משקה ור' יהודה אומר אם לאוכלים היוצא מהם מותר שאין המשקה היוצא מהם נוח לו והרי הוא אוכלא דאיפרת אבל אם היו מכנסים למשקין אסור שמא יסחוט ופסק הדברים בענין זה לפי מה שהתבאר בגמ' הוא שזיתים וענבים הואיל ועיקרן לסחיטה אין סוחטין אותן בשבת ואם יצאו מעצמן אסורין עד מוצאי שבת אפי' היו עומדות לאכילה ולמדת שהגיגית שיש בה ענבים שלא נדרכו אסור בשבת להוציא מן היין הזב משם מעצמו ותותים ורמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אם לאוכלים מותר ואם למשקין אסור ויראה מסוגיית הגמ' שאם הכניסם בסתם הרי הוא כהכניסם למשקין ואסור שהרי אמרוה כן לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו אבל שאר פירות כגון פרישין ותפוחים ועוזרידין וכיוצא בהן סוחטין אותם אפי' לכתחלה שאינו אלא כמפרר אוכל מאוכל ואפילו היה מכוין לשתות משקה היוצא מהם ואין אומרין הואיל ואחשבינהו הוה להו משקה ויש פוסקי' בזה לאיסור וכבר כתבנוה בראשון של יום טוב:

חלות דבש שריסקן מבעוד יום ויצאו מעצמן ר"ל שהדבש זב מאליו מתוך השעוה מצד ריסוקו אסורים גזירה מרסקים אטו שאין מרסקים וגזירה חלות אטו זיתים וענבים ור' אליעזר מתיר שאין גוזרין בהם הואיל ומאליהם יוצאות ועל הדרך שהתרנו בפרק ראשון בטעינת קורת בית הבד שכל שבא מאליו אין גוזרין שמא יסחוט לכתחלה וכן הלכה וכן אמרו בגמ' בזיתים וענבים שריסקן מע"ש ויצאו מעצמם שמותרים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה ור' יוחנן כו' ואוכלה בשני וכן ביצה כו' בשני אין כו' א"כ אמאי נקט הכא כו' כצ"ל:

בד"ה הלכה כרבי יהודה כו' וי"ל דשייך טפי לגזור בביצה לפי שהיא עומדת ליסחט מן התרנגולת ועוד דדרך לגומעה כו' עכ"ל כצ"ל ורבי יוחנן גופיה דרמי בריש ביצה מהך דאין סוחטין אההיא דביצה בשני אין בראשון לא היינו לפי שיטתו בשמעתין דפליגי נמי בזיתים וענבים דהנהו ודאי עומדין ליסחט כמו ביצה ודו"ק:

בד"ה חלב האשה כו' דומיא דכי יתן כו' אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה או מן הבהמה עכ"ל הס"ד אבל מפי' רש"י בפ' אמרו לו נראה דהכא בחלב אשה דמטמא לרצון ושלא לרצון נמי תלי בהך דרשה דומיא דכי יתן דניחא ליה כו' ע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה ור' יוחנן כו' תנן ר' יהודה אומר אם לאוכלין כו' ורמינהו ועוד א"ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביום טוב ראשון ואוכל בשני וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני בשני אין וכו' כצ"ל:

בא"ד בפ' הגוזל קמא דתנן גזל בהמה והזקינה עברים והזקינו וכו' כצ"ל:

ד"ה שמשך מהן וכו' דלמא יהיב דעתיה לסחוט משקה וכו' כצ"ל:

ד"ה חלב האשה וכו' עד אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה או מן הבהמה הוא סוף דבור ומה שכתבו התוס' אח"כ לרצון ושלא לרצון וכו' הוא התחלת דבור השני: