דף ביאור
מסכת שבת דף קכ״ז עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף קכ״ז עמוד א׳
מסכת שבת דף קכ״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־525 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
כדאמרי אינשי חשבון קטן תחילה ואם יצטרך ליותר יפנה יותר משום הכי נקט ד' ברישא והדר חמשה וה"ה אפילו טובא:
שלא יגמור משום אשוויי גומות:
ברגלו מפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו דלא הוי טלטול:
תבואה צבורה מוכחא מילתא דהוקצה לאוצר:
להסתפק להאכיל לבהמתו אסור דברי ר"ש ור' אחא כו':
כלפי לייא כנגד היכן פונה הדבר הזה האמור להיפך ר"ש מתיר מוקצה בכל מקום וכאן הוא מחמיר:
לייא היכן כגון חצבי לנהרא כגני לייא דברכות (דף נח.):
לתך אבל בציר מהכי לאו אוצר הוא:
ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 127a · Sefaria
תוספות
דכולי עלמא למעוטי בהלוכא עדיף לא מצי למימר למעוטי במשוי עדיף דההיא דקתני ד' וה' קופות לא מצי סבר הכי דא"כ הוה ליה למיתני בעשר וט"ו כשיעור ה' קופות וא"ת והא תנן בפרק אין צדין (ביצה דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אלא מביאה לאיברים אף על גב דמפיש בהילוכא התם שאני דאיכא טירחא יותר מדאי להביאה שלימה א"נ משום דמיחזי כמוליכה למכור בשוק והא דאמרינן בריש שואל (לקמן שבת דף קמח.) היכי ליעבד דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא קא מפשא בהילוכא דמליא בחצבא זוטא תמלא בחצבא רבא קא מפשא במשוי התם כיון שנהגו למלאות המים בחצבא רבא או בחצבא זוטא קשה להם לשנות מכמות שנהגו:
של כדי שמן ושל כדי יין והא דתנן בפ' המביא (ביצה דף כט:) כדי יין לא יביאם בסל ובקופה היינו ממקום רחוק דמיחזי כעובדין דחול אבל הכא בביתו:
אע"ג דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין מכאן יש להוכיח דהא דתנן במתניתין ד' וה' קופות הוי אפי' בשביל אדם אחד דאי הוי נמי לפי האורחין אמאי נקט ד' וה' ועוד מדלא מספקא ליה אי חד מפני כולהו או כל חד לנפשיה אלא באת"ל הכל לפי האורחין משמע הא אם אמר אף על גב דאיתרמו ליה אורחין טובא ליכא לאיסתפוקי ואי אמרינן דד' וה' קופות הוי לפי האורחין אכתי איכא לספוקי אי חד גברא מפני לכולהו או כל חד מפני לנפשיה אלא משמע דפשיטא דד' וה' אינן לפי האורחין אלא אפילו לצורך אדם אחד:
ולטעמיך רבי בנפשיה עימר פי' כל השדה כולה:
דכתיב ויאמר ה' אם נא מצאתי חן וגו' קסבר כמאן דאמר בשבועות (דף לה:) דהאי השם קדש דאיכא מאן דאמר התם שהוא חול שלמלאכים היה מדבר שהיה מזמינם:
אוכל מפירותיהן בעולם הזה בפ"ק דקדושין (דף לט:) מפ' דהיינו אם היתה שקולה מכרעת דשכר מצות בהאי עלמא ליכא:
Tosafot on Shabbat 127a · Sefaria
רב נסים גאון
כמה שיעור תבואה לתך הלתך הוא חצי כור והוא ט"ו כי הכור הוא ל' סאה והכור והחומר מדה אחת כי תרגום חומר כורא כמו שאתה מוצא ביחזקאל (מה) האיפה והבת תוכן אחד להם ואמר התרגום מכילת וביתא טוקס חד יהי לכון סכום תלת סאין למיסב מעשר כורא הרי נתברר לו מיכן כי החומר הוא כור וכי הבת היא ג' סאין ואמר אחר כך כי עשרת הבתים חומר נמצא שיעור הכור ל' סאין ושם אמר (הושע ג) וחומר שעורים ולתך שעורים ואמרו חכמינו בפרק גיד הנשה (חולין דף צב) אלו ארבעים וחמשה צדיקים החומר ל' ולתך ט"ו הכל מ"ה נתקיים לך כי הכור הוא שני לתכים:
Rav Nissim Gaon on Shabbat 127a · Sefaria
רבנו חננאל
שאין מתחילין באוצר תחלה ולא בתבואה צבורה ומדבעא רב נחומי כמה שיעורי תבואה צבורה.
ותנא כמה שיעור תבואה צבורה לתך ש"מ דהלכתא כהני מתניתא מדקט[ר]חינן לפרושי טעמייהו ויש מי שאומר הלכתא כשמואל דמוקים למתניתין כרבי שמעון דלית ליה מוקצה והלכתא כוותיה. ולתך זה האמור כאן הוא שיעור הקופות ששנינו במשנתנו. ואע"ג דלא איתאמרא בהדיא בגמרא דילן הא איתפרש בתלמוד א"י. ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שעור הקופות. א"ל נלמד סתום מן המפורש דתנינן תמן בג' קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה. ושיעור לתך חצי כור והוא ט"ו סאין. נמצא שעור המשנה והברייתא שיעור אחד. וכדאוקמה רב חסדא למתני' ד' מה'. והכין שמעתא דא סלקא ועלה קמבעיא לן מעוטי בהלוכא עדיף או מעוטי במשוי עדיף.
ואמרי' ת"ש דתני חדא מפנין אפילו ד' וה' קופות של כדי יין וכדי שמן. ותניא אידך בעשר ובחמש עשרה. ואוקימנא להו דכ"ע מעוטי בהילוכא עדיף. ושיעורם אחד הם.
ואכדין קאי ולא אקופות והא מתניתא דקתני חמש הכין פירושא חמש כדות גדולות שאין מכילה הקופה יותר מכדה אחת. והא מתניתא דקתני בעשר ובחמש עשרה בעשר כדות בחמש קופות והן בינוניות שנמצאו ב' כדות בכל קופה והא דתני ט"ו ג' כדות בכל קופה והא דמשתקלי תלת כדי בכל קופה כגון דקורי הרפניא פי' כדות שעושין בהרפניא והן קטנות ונוטלות ג' ג' בקופה שנמצא שיעור משקל כל כדה קטנה סאה והבינונית סאה וחצי. והגדולה ג' סאין. ותוב איבעיא לן הני דקא מפנינן ד' או ה' קופות מפני האורחין אע"פ דאית ליה אורחין הרבה אין לו רשות לפנות יותר מזה השיעור או דילמא הכל לפי האורחין ועוד בעיא אחרת כשמפנין אחד מפנה לכולן או כל אחד מפנה לעצמו ואיפשיטא שמעתא הכל לפי האורחין אם יש לו אורחין הרבה מפנין להן כל צרכן. ובאנו לדקדק מדקתני ועימר רבי את כל השדה שאחד מפנה לכולן (ולא עמר) [ודחינן וליטעמיך] וכי ר' בעצמו עימר אלא צוה ועימרו.
ולעולם כל חד וחד לנפשיה וכיון דלא איפשיט בהדיא חד מפנהו לכולהו מחמרינן לפנויי כל דחד וחד לנפשיה דאיסורא הוא. וסתמא לחומרא. זה נכון לפנות כל אחד לעצמו ומסתייעא הא מילתא מהא (לעיל שבת דף קכ"ה ע"ב) דא"ר חנניה פעם אחד הלך למקום אחד ומצא נדבך של אבנים ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר ולא סמך במחשבתו שלו אלא הצריך כל אחד לעצמו וכדר' אסי ור' אמי אליבא דר' יוחנן כל אחד כטעמיה. פי' נדבך של אבנים אבנים סדורות זו ע"ג זו. ושפשפום לפשפשם ברגליהם. סואר של קורות קורות נתונות זו ע"ג זו. גשוש בלשון ישמעאל עירים ספינות. נגדר בלשון ישמעאל מתרו ופינוי לבית המדרש ולאורחים והכנת מקום לישיבתם שניהם שוין בדבר מצוה ושאר השמועה פשוטה היא. והא דתנן מפנין ד' ה' קופות.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 127a · Sefaria
רשב"א
הכי גריס רש"י ז"ל, וכן היא בספרים שלנו תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מערב שבת מותר להסתפק ממנה בשבת. ולפי גירסא זו הא דתנא עלה וכמה שיעור תבואה צבורה לתך, אליבא דר' אחא היא, ולא קיימא לן כותיה אלא כר"ש, ואפילו לתך ואפילו כורים מתחיל בה אפילו בשבת. והרב אלפסי ז"ל שכתבה בהלכות, גריס בה מותר לטלטלה. וכתב הרמב"ן ז"ל דלפי גירסא זו נראה שהרב ז"ל מפרשה כמתניתין במפנה מפני האורחים, אלא דבמתניתין לא שמענו אלא תבואה שבקופות אבל תבואה צבורה שבאוצר לא שמענו, ונחלקו בה בברייתא רב אחא אסר לטלטל ור"ש מתיר, ותנא כמה תבואה צבורה אתיא אליבא דר"ש, כלומר כמה שיעור תבואה צבורה מתיר ר"ש לטלטל לתך. ולפי דברי הירושלמי היינו נמי כשיעור ארבע וחמש קופות דמתניתין, דבירושלמי (בפרקין, ה"א) גרסינן התם, ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שיעור קופות, אמר ליה נלמוד סתום מן המפורש, דתניא בשלש קופות של שלש סאין תורמין את הלשכה. וכן נראה לי אפילו מסוגיא דשמעתין דקופות שיעור ידוע יש להם, מדאיבעיא להו הני ארבע וחמש קופות בד' וה' אין בטפי לא או דלמא מעוטי במשוי עדיף, ואי קופות כל שהן בין קטנות בין גדולות קאמר, מאי קא מיבעיא להו, וכולה סוגיא מוכחא הכין. אבל הברייתא הראשונה דקתני אין מתחילין באוצר כר"י אתיא וליתא, ולא כתבה הרב ז"ל בהלכות אלא בגררא דתניא אידך. אבל התימא בדברי הרב ז"ל, שלא כתב כלל בעיא דמעוטי בהלוכא עדיף או מעוטי במשוי עדיף, וכל חד וחד מפני' לנפשיה ארבע וחמש קופות כשיעורא דמתניתין. וכן פירש הרמב"ן ז"ל.
Rashba on Shabbat 127a · Sefaria
מאירי
כבר ביארנו במשנה שזו שאמרו אין מתחילין באוצר תחלה אין הלכה כן לשטתנו ומ"מ לדעת הפוסקים כן מודים הם שיכול הוא לעשות בו שביל ברגליו ר"ל שמפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו נמצאת אומר לשטתנו שתבואה צבורה אפי' לא הותחל בה מערב מותר להסתפק ממנה לבהמתו בשבת שאין דין מוקצה בשבת וביום טוב אסור ולשיטה האחרת אסור וכמה שיעור תבואה צבורה ליאסר אף לדעתם לכך והוא ט"ו סאין אבל פחות מכאן אף לשיטתם מותר וי"מ תבואה צבורה אף לשטתנו ולענין טלטול לפנות לפני האורחים כלו' תבואה צבורה שאינה בקופות בזמן שהתחיל בה מערב שבת מותר לטלטלה לפנותה מפני האורחים ומפני המדרש ואם לא התחיל בה אסור אחר שיש שם שיעור מרובה כל כך ר"ל לתך:
ארבע וחמש קופות שהתרנו אם רצה למעט במשאוי ולרבות בהלוך כגון שיעשה מחמש קופות אלו עשרה שיפנה אותם בעשר פעמים אינו רשאי והוא שאמרו מעוטי בהלוך עדיף וזה שאמרו בעשר בחמש עשרה פירושו שיכול לפנות עשר כדין או חמש עשרה בחמש קופות ונמצא בכדים גדולים שאין הקופה מחזקת אלא אחד ארבע וחמש מנין הכדין כמנין הקופו' ואם הכדים בינוניים שתהא הקופה מחזקת שנים מהם מפנה עשר כדין בחמש קופות ואם הם קטנים עד שתהא קופה מחזקת שלש מהם מפנה חמש עשרה כדין בחמש קופות וכן על סדר זה אפי' כמה:
ארבע וחמש קופות שהתרנו לפנות לא התרנו באורח אחד אלא הכל לפי האורחים ולרב חסדא אף בכמה אורחים אינו מפנה יותר ולשמואל מפנה יותר הכל כמו שצריך לו וכן נראה ממה שעמר ר' את כל השדה כלה ר"ל שפינהו מן העמרים מלשון ישרשו שהוא משמש בדבר והפכו וכן אין אחד מפנה לכלם אלא כל אחד לעצמו ואם הוא אדם חשוב מפנה אחר בשבילו ועמור זה שהיה בשדה אתה צריך לפרשו בפחות פחות מד' אמות:
לעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים שאין לך מצוה גדולה הימנה דרך הערה אמרו גדול הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש וכן אמרו ששה דברים אדם עושה אותם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא הכנסת אורחים ובקור חולים והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות וכוון תפלה ובמקום אחר הוסיפו בכלל זה כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו אלא שאף אלו בכלל גמילות חסדים הם:
Meiri on Shabbat 127a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה דכ"ע למעוטי כו' דההיא דקתני ד' וה' קופות כו' דא"כ ה"ל למתני בעשר וט"ו כשיעור ה' קופות כו' עכ"ל. וממתניתין דקתני בה נמי אפי' ד' וה' קופות לא הויא קשיא ליה לתלמודא ליתני בעשר וט"ו דלא נחית למתני ד' וה' קופות אלא דהיינו שיעור ה' קופות ומיהו אפשר דמצי למעוטי במשא לפנות בכלים קטנים ולישא בעשר וט"ו פעמים אבל בברייתא דקתני ד' וה' קופות של כדי שמן כו' דמשמע דנחית למתני שיעור כדין גדולים כשיעור הקופות דהיינו ד' וה' ואי הוה סבר למעוטי במשא ה"ל למתני עשר וט"ו כדין קטנים כשיעור ה' קופות ודו"ק:
בא"ד שחטה בשדה כו' התם שאני דאיכא טירחא יותר כו' עכ"ל ובר"פ שואל תירצו משום דמחזי כעובדא דחול ע"ש:
בד"ה אע"ג דאית ליה כו' מכאן יש להוכיח כו' דאי הא נמי לפי האורחים אמאי נקט ד' וה' כו' עכ"ל דממתני' גופא ליכא לאוכוחי מידי דאימא ודאי באדם אחד הוה לפי האורחין עד ד' וה' קופות ונקט ד' וה' קופות משום דבאורחין טובא דצריכי טפי מד' וה' אין מפנין טפי מד' וה' אבל אי הוה אמרי' דבטובא נמי הוה לפי אורחין כדאמר הכא א"כ אמאי נקט כלל ד' וה' אי לאו משום דבאדם אחד נמי ד' וה' מיהו הראיה שנית שכתבו ועוד מדלא מספקא כו' משמע הא אם אמר אע"ג דמתרמי כו' ואי אמרי' ד' וה' קופות הוה לפי אורחין אכתי איכא לספוקי כו' עכ"ל אין זו הראייה מכרעת דאימא דודאי כן הוא לפום אותה סברא דבאורחין טובא נמי לא רק ד' וה' איכא למימר דבאדם א' נמי ד' וה' דאין חילוק בין מועטים למרובין אבל לפום הסברא דקיימינן דבטובא הוה לפי האורחין ה"נ אית לן למימר באדם אחד הוה לפי אורחין ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה אוכל מפירותיהן כו' שקולה מכרעת דשכר מצוה בהאי עלמא איכא עכ"ל כצ"ל ור"ל דהך מתני' דקתני בהנך דאוכל מפירותיהן בעוה"ז כו' ולא במצות אחרות היינו לענין זה דבהנך אם היה שקולה מכרעת משא"כ באחריני אבל שכר מצוה ודאי דאיכא נמי בכל מצות בעוה"ז כדקתני התם כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו' והכי מפרש לה התם בגמרא ומהרש"ל הגיה באריכות לאין צורך גם מ"ש שאין זה תלוי בזה אינו כן דשפיר תלוי זה בזה וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 127a · Sefaria
מהר"ם
בגמ' ת"ש דאמר רבה אמר ר' חייא וכו' ומצא שדה מלאה עומרים ועימד רבי כל השדה כולה ורב יוסף אמר ר' הושעיא פעם אחת וכו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה דכ"ע וכו' התם כמו שנהגו למלאות וכו' נ"ל שצ"ל כיון שנהגו למלאות וכו':
ד"ה אוכל מפירותיהן וכו' בפ"ק דקדושין מפרש וכו' והך משנה דהכא פליגא אדר' יעקב דאמר ר"י:
בא"ד אם היתה שקולה מכרעת וכו' פי' מכרעת שאם היה מחצה עונות ומחצה זכיות ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעת את הכף כאלו הוי רובא זכיות דא"ל שאם עשה אחת מאלו ותו לא דהא הוי רוב עונות אם לא קיים שאר מצות ע"ש גם בתוס':
Maharam on Shabbat 127a · Sefaria
גליון הש"ס
גמרא גדולה הכנסת אורחים עי' ב"מ דף פו ע"א ובתוספות שם ד"ה חזייה:
Gilyon HaShas on Shabbat 127a · Sefaria
בן יהוידע
וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. יש להקשות איך דייק כן, והלא כל היכא דנקיט שני דברים בזה אחר זה אין הוכחה מן הקדימה, דיש לומר שוים הם ומאי הוה ליה למעבד? ונראה לי בס"ד אם תאמר שהם שוים על כל פנים היה לו להקדים בית המדרש משום כבוד תורה, כמו שנאמר בגמרא (כתובות קו.) אמר רב נחמן האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף שיש לה דין קדימה, והכי נמי הכא אם היו הם שוים, אלא ודאי שיש יתרון למצוה זו ולכך הקדימה. אי נמי נראה לי בס"ד דאם הם שוים הוה ליה למימר מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים וּבִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ ולמה אמר 'מִפְּנֵי' פעם שנית לעשותם שתי חלוקות? אלא ודאי רצה לרמוז לפי דרכו של אורחים עדיף, ולהכי עשאם שני חלוקות והקדים האורחים.
מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ קשא הוה ליה למימר מִפְּנֵי הַתַּלְמִידִים? ונראה לי בס"ד דלא הוצרך התנא ללמדנו בעבור תלמידים שבאו ללמוד ואין להם מקום ליישב דצריך לפנות להם, דזה פשיטה דלא גרעי מאורחים, אך כונתו לומר היכא דהרב קודם שהתחיל ללמד וראה שהמקום נתמלא ואם יבואו עוד תלמידים לא ימצאו מקום פנוי, מותר לפנות קודם שיבואו על הספק שמא יבואו אחר שהתחיל ללמד ואז יצטרך לפסוק הלימוד כדי לפנות. נמצא דבא ללמדנו חידוש בזה דלא שמעינן ליה מדין האורחים, דהכא מתיר לפנות קודם שיבואו התלמידים החדשים אחר שנתמלא המקום, על הספק שמא יבואו עוד תלמידים ואז יהיה ביטול בית המדרש, שצריך לפסוק הלימוד עד שיפנו להם מקום לחדשים הבאים.
בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם קשא אומרו בּוֹא להיכן יבא, ומאיזה מקום יצא? ונראה לי בס"ד דבתורה יש ד' חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], וכפי חלק הפשט אין מכאן הוכחה לכך, דכפי פשט המקרא יתפרש (בראשית יח, ג) אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוא שם חול, וכמו שכתב רש"י בחומש דלהגדול שבהם היה אומר כן. אך בחלק הדרשה דורשין שם זה קודש, ולהקב"ה היה אומר כן, לזה אמר בּוֹא וּרְאֵה רצונו לומר צֵא מחלק הפשט וּבֹא לחלק הדרש, ואז תראה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם.
Ben Yehoyada on Shabbat 127a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קכ״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־525 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 132 מילים
נפתחת ב״כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי, וְאִי בָּעֵי אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי…״
- קטע 228 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַתְחִילִין בָּאוֹצָר תְּחִילָּה, אֲבָל…״
- קטע 337 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: תְּבוּאָה צְבוּרָה, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל בָּהּ…״
- קטע 427 מילים
נפתחת ב״תָּנָא: כַּמָּה שִׁיעוּר תְּבוּאָה צְבוּרָה — לֶתֶךְ.…״
- קטע 524 מילים
נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת דְּקָאָמַר,…״
- קטע 634 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי חֲדָא: מְפַנִּין אֲפִילּוּ אַרְבַּע…״
- קטע 733 מילים
נפתחת ב״לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מַעוֹטֵי בְּהִילּוּכָא עֲדִיף, וּמִי…״
- קטע 834 מילים
נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי אַרְבַּע וְחָמֵשׁ דְּקָאָמַר, אַף…״
- קטע 933 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי חִיָּיא:…״
- קטע 1033 מילים
נפתחת ב״וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: פַּעַם אַחַת…״
- קטע 1115 מילים
נפתחת ב״וַעֲדַיִין תִּבְּעֵי לָךְ: חַד גַּבְרָא מְפַנֵּי (לֵיהּ)…״
- קטע 1217 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: וְעִימֵּר רַבִּי. וּלְטַעְמָיךְ, רַבִּי בְּדִנְפָשֶׁיהָ…״
- קטע 1394 מילים
נפתחת ב״מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה…״
- קטע 1443 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַבִּי…״
- קטע 1541 מילים
נפתחת ב״אִינִי?! וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם…״
לשון המקור
כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי, וְאִי בָּעֵי אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי מְפַנִּין. וּמַאי ״אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר״ — שֶׁלֹּא יִגְמוֹר כּוּלּוֹ, דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת. אֲבָל אַתְחוֹלֵי מַתְחִיל. וּמַנִּי — רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַתְחִילִין בָּאוֹצָר תְּחִילָּה, אֲבָל עוֹשֶׂה בּוֹ שְׁבִיל כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא. עוֹשֶׂה בּוֹ שְׁבִיל?! וְהָא אָמְרַתְּ אֵין מַתְחִילִין! הָכִי קָאָמַר: עוֹשֶׂה בּוֹ שְׁבִיל בְּרַגְלָיו בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ.
תָּנוּ רַבָּנַן: תְּבוּאָה צְבוּרָה, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל בָּהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — מוּתָּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, וְאִם לָאו — אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי אַחָא מַתִּיר: כְּלַפֵּי לְיָיא! אֶלָּא אֵימָא: דִּבְרֵי רַבִּי אַחָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
תָּנָא: כַּמָּה שִׁיעוּר תְּבוּאָה צְבוּרָה — לֶתֶךְ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מֵאַבָּיֵי: שִׁיעוּר תְּבוּאָה צְבוּרָה בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי אָמְרוּ: שִׁיעוּר תְּבוּאָה צְבוּרָה — לֶתֶךְ.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת דְּקָאָמַר, בְּאַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת — אִין, טְפֵי — לָא, אַלְמָא לְמַעוֹטֵי בְּהִילּוּכָא עֲדִיף, אוֹ דִילְמָא לְמַעוֹטֵי מַשּׂוֹי עֲדִיף.
תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי חֲדָא: מְפַנִּין אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שֶׁל כַּדֵּי שֶׁמֶן וְשֶׁל כַּדֵּי יַיִן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: בְּעֶשֶׂר וּבַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר מַעוֹטֵי בְּהִילּוּכָא עָדִיף, וּמָר סָבַר מַעוֹטֵי בְּמַשּׂוֹי עֲדִיף?
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מַעוֹטֵי בְּהִילּוּכָא עֲדִיף, וּמִי סָבְרַתְּ ״בְּעֶשֶׂר וּבַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה״ אַקּוּפּוֹת קָאֵי? אַכַּדִּין קָאֵי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִשְׁתַּקְלִי חַד חַד בְּקוּפָּה, וְהָא דְּמִישְׁתַּקְלִי תְּרֵי תְּרֵי, וְהָא דְּמִשְׁתַּקְלִי תְּלָתָא תְּלָתָא — וּבִדְקוּרֵי דְהַרְפַּנְיָא.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי אַרְבַּע וְחָמֵשׁ דְּקָאָמַר, אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ אוֹרְחִין טוּבָא, אוֹ דִילְמָא הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין, חַד גַּבְרָא מְפַנֵּי לְכוּלְּהוּ, אוֹ דִילְמָא גַּבְרָא גַּבְרָא מְפַנֵּי לְנַפְשֵׁיהּ?
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי חִיָּיא: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד, וְרָאָה מָקוֹם דָּחוּק לַתַּלְמִידִים, וְיָצָא לַשָּׂדֶה וּמָצָא שָׂדֶה מְלֵאָה עוֹמָרִים, וְעִימֵּר רַבִּי כׇּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ. (שְׁמַע מִינַּהּ: הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין.)
וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי חִיָּיא לְמָקוֹם אֶחָד וְרָאָה מָקוֹם דָּחוּק לַתַּלְמִידִים, וְיָצָא לַשָּׂדֶה וּמָצָא שָׂדֶה מְלֵאָה עוֹמָרִים, וְעִימֵּר רַבִּי חִיָּיא כׇּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ. שְׁמַע מִינַּהּ: הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין.
וַעֲדַיִין תִּבְּעֵי לָךְ: חַד גַּבְרָא מְפַנֵּי (לֵיהּ) לְכוּלְּהוּ, אוֹ דִילְמָא כׇּל גַּבְרָא וְגַבְרָא מְפַנֵּי לְנַפְשֵׁיהּ?
תָּא שְׁמַע: וְעִימֵּר רַבִּי. וּלְטַעְמָיךְ, רַבִּי בְּדִנְפָשֶׁיהָ עִימֵּר?! אֶלָּא צִוָּה וְעִימֵּר, וּלְעוֹלָם כׇּל חַד וְחַד מְפַנֵּי לְנַפְשֵׁיהּ.
מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנֵי: ״מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ״. וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנֵי ״מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין״, וַהֲדַר ״וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וְדָם, אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לַגָּדוֹל ״הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבֹא אֶצְלְךָ״, וְאִילּוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי וְגוֹ׳״.
אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: הַכְנָסַת אוֹרְחִין, וּבִיקּוּר חוֹלִים, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְהַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת.
אִינִי?! וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָם וְאוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: כִּיבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם [הָנֵי — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא]!