בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קכ״ג עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קכ״ג עמוד ב׳

    מסכת שבת דף קכ״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־387 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אפיקטויזין להקיא שותה משקים ומקיא ולא לרפואה אלא להריק את מעיו שיוכל לאכול ולשתות [היום] הרבה כדאמרינן בפרק חבית ואף על גב דלא גזור בה משום שחיקת סממנין דהא לאו לרפואה היא אסור משום דמתקן גברא:

    הכא אורחיה והרי הוא כמי שמאכילו ומשקהו:

    ליטול בה את הקוץ אלמא תקוני גברא במידי דלאו לרפואה דליכא משום שחיקת סממנין שרי:

    פקיד הקוץ הזה אינו מחובר בו אלא מופקד ונתון שם והוצאה זו אינו תיקון:

    הכא לא פקיד ודמי למלאכה שמסדרן ומכניסן למקום חבור:

    מתני' קנה של זיתים לאחר מסיקתן צובר במעטן ושמנן מתאסף בתוכן ונוח לצאת ויש לו קנה להפכן בו ולבדוק אם כמרו כל צרכן ומגיען לבית הבד:

    אם יש קשר בראשו כעין פקק של קנה קולמוס:

    מקבל טומאה דכלי הוא לפי שעב בראשו קצת:

    ועוד 31 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 123b · Sefaria

    תוספות

    וסכינא דאשכבתא פירש בקונטרס סכין שהקצבים מקצבין בה בשר וי"מ סכין ששוחטין בה שמקפיד שלא תיפגם ויש ליזהר שלא לטלטלו אפי' לצורך גופו דהוי כיתד של מחרישה דאפי' ר"ש מודה כדאמרינן בסוף מכילתין (דף קנז'.):

    מקצוע של דבילה לא חשיב אלא כלים דלאו בני קיבול דהא פשיטא דכוסות וקערות וצלוחיות היו מטלטלין:

    איתיביה אביי מדוכה בשלמא לדידי מוקמינן לצורך מקומו וה"מ לשנויי כר' נחמיה כדשני לעיל ואביי נמי הוה ידע דהא משני ליה רבה הכי לעיל אלא פריך לרבא אולי יאמר תירוץ אחר ורבא לא בעי לשנויי כר' נחמיה דלית הלכתא כוותיה ורבה דמשני ליה כר' נחמיה משום דמשמע ליה אין מטלטלין אותם בשום ענין:

    הכא נמי מחמה לצל והא דנקט לקצב עליו בשר אע"ג דלצורך גופו ומקומו נמי שרי לאשמעינן דאפילו בהא פליגי ב"ש דלא שרו מחמת שמחת יו"ט:

    לא סידור קנים אע"ג דאין שבות במקדש כמה שבותים אשכחן במקדש שגזרו פעמים לצורך כי הכא בקנים ומקלות לפי שהיו מחללים את השבת:

    Tosafot on Shabbat 123b · Sefaria

    רב נסים גאון

    בשעה שמהפך בו זיתים הופכו ורואה בו בגמ' דבני מערבא גרסי דבי ר' ינאי אמרי קנה שהתקינו להפך בו זיתים כיצד הוא יודע אם היה מלוכלך במשקה בידוע שנגמר מלאכת המעטן ואם לאו בידוע שלא נגמרה מלאכת המעטן אמר לון ר' לא תני שמואל אלא להיות שולה בו את הזיתים ומשום הכי אמרי דמקבל טומאה והואיל וככלי קיבול דמי.

    אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי אוכלא דקצרי הוא כלי שדומה לדלעת ומנוקב הוא כולו נקבין ובו מזלפין מים הכובסין על הבגדים ומשכחת לה בפ' כל ישראל יש להם חלק (סנהדרין דף צב) אמרו מנקבין אותו ככברה אמר אביי כאוכלא דקצרי:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 123b · Sefaria

    רבנו חננאל

    ממטן למעלן אסיר פי' אם יש לאדם פוגלא טמונה בתבן או אפילו בעפר תיחוח עומדת כעין נטועה ראשה טמונה ועליה מגולין עכשיו כשבא לנוטלה אם אוחזו בעלים ומושך הראש ומסלקה זהו ממעלה למטה. אע"פ כשמגביה התבן והעפר משתרבב במקומן ויורד שרי אבל לאחוז קצה הראש הטמונה ולהגביהה ממטה למעלה לא. אלמא שטלטול מן הצד שמיה טלטול. ומפרקינן הדר ביה מההיא. מחט שניטל חררה או עוקצה. פי' חרירה הנקב שלה. עוקצה ראשה הוא. חידודה תרגמה אביי אליבא דרבא בגלמי והן פשוטין כדתנן גלמי כלי מתכות טהורין פשוטיהן טמאין ואלו הן וכו'. והן חוטי ברזל משוכין וחתך אותן חתיכות חתיכות ולוקח מהן האומן כשיעור אורך מחט ומחדד ראשה האחת ונוקב הקצה השני ונעשה מחט. וקודם שיחדדנה וינקבנה נקראת אותה החתיכה גולם. כגון זו וכיוצא בה שהן עומדות להעשות כלי ניטלין בשבת. אבל מחט שניטל חררה או עוקצה אסור. גרוטאות הוא לשון יון. ופתרונו כלי מוכן להטיל בו התגר כלי נחושת או כלי ברזל שבורין שיזדמנו לו לקנותם קונה ומשליכם לאותו כלי כדי להתיכם. ונקראין גרוטאות ומיכן נהגו לקרות לתגר גרוטאות:

    אסובי ינוקא פי' כשנופל ערלת הגרון של תינוק משימה החיה את אצבעותיה בפיו ומסלקת אותה הערלה. ופעמים שמקיא התינוק ועל זה אקשינן עלה והא אין עושין אפיקטויזין בשבת כו'. ורבותינו הגאונים אמרו פי' אחר. ואנן כתבנו מה שקבלנו מרבותינו:

    מתני' קנה של זיתים כו' ואמרינן אמאי פשוטי כלי עץ הוא ואין מקבלין טומאה. ומפרקינן תנא משמיה דר' נחמיה בשעה שמהפך בו את הזיתים הופכן ורואה בו. ולא פי' מה הוא רואה בו. אבל פירשו בתלמוד א"י. קנה שהתקינו להיות בודק בו הזיתים. כיצד הוא יודע אם מלוכלך במשקה בידוע שנגמרה מלאכת המעטן. ואם לאו בידוע שלא נגמרה מלאכת המעטן. א"ל ר' מנא לא תני שמואל אלא להיות שולה בו הזיתים. כלומר יש בו בית קבול:

    אמר רב נחמן האי אובלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי ואסור לטלטלה. אובלא. אבן גדולה שנותן הכובס עליה היריעה שרוצה ללבנה והיא שרויה במים ומכה עליו במזורי. מכה ומהפך ומכה. ועוד שורה ומכה. ואחרי שישלים שוטחה ומייבשה. ועוד חוזר ושורה אותה פעם אחר פעם עד שתתלבן היטב. וי"א כלי חרס מנוקב שכופין אותו ע"ג גחלים ומקטרן בגפרית הכלים ללבנן.

    אמר אביי חרבא דאשכפתא וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמו ואסור לטלטלם. חרבא דאושכפי. איזמל של שכף כדמתרגמינן עשה לך חרבות צורים. איזמלין חריפין. סכינא דאשכבתא. סכין המיוחדת לשחיטה בלבד. חצינא דנגרי הוא גרזן. והוא המעצד של חרש כיון דקפדי אפגמיהו קבע ליה מקום ומסיח דעתו מלעשות בהן מלאכה אחרת הללו וכיוצא בהן שהן מוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטלן בשבת. והרי מפורש בסוף פרק מי שהחשיך דכולהו הני היינו טעמא דאסירי משום דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו. ואפילו ר' שמעון מודה דתנן סתמא לדברי הכל כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. מקצוע של דבילה כלי ברזל שחותכין בו דבילה. זומליסטרון תרווד שמהפך בו הקדירה. כדתנן זומליסטרא שנוטל כפה טמאה מפני המזלג וכו'. א"ר חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת. כיון שראום כך שהקילו בשבת אסרו להן כל הכלים ושרי להן הא דתנן רבנן.

    בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזומליסטרון של קדירה. וסכין קטנה. כיון שנגדרו וחזרו לדקדק בשמירת שבת היו מתירין להן והולכין עד שהתירו הכל חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה. וכך הוא מפורש בתלמוד א"י:

    א"ר אלעזר קנים ומקלות וקלוסטרא ומדוכה כולם קודם התרת כלים נשנו ולפיכך שנשו באיסור. קנים הם קנים של לחם הפנים.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 123b · Sefaria

    רשב"א

    עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת ואפילו בשני בני אדם ואיני יודע במה הן נחלקין אביי ורבא, דאביי אמר דוקא באדם אחד ובניטל אפילו בשתי ידים, ורבא אמר אפילו בשני בני אדם. ויש לפרש דאביי סבר דכיון דאיכא לאוקמה באדם אחד, לא מוקמינן לה בשני בני אדם, דתפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת, ורבא סבר דכיון דקתני כל הכלים אפילו בשני בני אדם משמע. ואי נמי בסברא בעלמא הוא דפליגי, דאביי סבר דכל שאינו ניטל באדם אחד, מקצה אותו מדעתו ואין מטלטלין אותו, ורבא סבר דאפילו בשני בני אדם, ובעיא היא לעיל בפרק כל כתבי הקודש בסופו (שבת קכב, א) גבי קרונות, ואסיקנא התם דאפילו בשני אדם, ושני בני אדם לאו דוקא אלא אפילו ארבעה וחמשה, ופלוגתא היא בירושלמי (פי"ז, ה"א) דגרסינן התם שהוא ניטל בשנים מטלטלין אותו בשנים, בשלשה ובחמשה אסור, א"ר זעירא מכיון דתימא בשנים מותר, אף בארבעה וחמשה מותר.

    איתביה אביי מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותו ואם לאו אין מטלטלין. תמיהא לי מאי קא מותיב מינה אביי לרבא, דהא לדידיה נמי על כרחך אין מטלטלין אותה דקתני, היינו לצורך מקומה, אבל לצורך גופה מטלטלין אותה. ויש לומר דמשום דסבירא ליה לאביי דאין מטלטלין אותה כלל משמע, משום הכי קא מותיב ליה לרבא מיניה, דלמא נפיק מיניה פירוקא חדתא. ועוד יש לי לומר דלאביי משמע ליה דאין מטלטלין אותה כלל קאמר וכדאמרן, והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא דלצורך מקומו שלא לצורך קרינן ליה, ומינה דלר' נחמיה אפילו מלאכתו להיתר לצורך מקומו לא שרי, מוקמינן לה למדוכה כר' נחמיה וכדאוקי לה רבה לעיל, אלא לדידך דאמרת דצורך גופו וצורך מקומו כהדדי ניהו, אם כן כמאן מוקמת לה, ואע"ג דהשתא לא איירי אינהו כלל בדר' נחמיה, מכלל פלוגתייהו נפקא להו כדאמרן. ואי נמי עיקר תיובתיה דאביי לקמן (שבת קכד, א) הות גבי פירושא דמתניתין דהא פליגי התם בהדיא בדר' נחמיה, ולאו דוקא מותיב אביי לרבא הכא והתם, דבודאי כל יומא לא פריך ליה מינה, אלא דתלמודא הוא דמסדר להו לאקשויי הכא והתם. כך נראה לי.

    Rashba on Shabbat 123b · Sefaria

    מאירי

    המשנה השלישית קנה של זיתים אם יש שם קשר בראשו מקבל טומאה ואם לאו אין מקבל טומאה בין כך ובין כך ניטל בשבת אמר הר"ם פי' עושין מקל לחבוט בו הזיתים כשהן בגת ועושין בראשו קצת אותם המקלות כמו רמון עגול או קשר וכשמהפכין בו הזיתים ירימו המקל ויביאו באותו רמון אם יש בו שמנינות אם לאו וידמה כלי קבול ולפיכך טמאה:

    אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה בביאור עניני החלק השלישי והרביעי והוא שאמר קנה של זיתים והוא שלאחר שמסקן וצברן במעטן להתחמם כדי שיהא שמנן נוח לצאת תוחב קנה בתוכן ומוציאו והופכו כדי שישאר השמן לתוכו ובודק בו אם נמוחו כל צרכן שיהו ראויות לעצור ואמר שאם יש קשר בראשו ר"ל כעין פקק של קנה מקבל טומאה לפי שהוא עשוי לקבלה שהרי בשעה שהוא מהפך הקנה לבדוק במה שנכנס בתוכו הוא הופכו בחלל ראשו ומשתייר שם מן השמן הזב מן הזיתים והואיל ויש בה קשר פקוק אין המשקה זב ממנו וזהו קבלתו ואם אין קשר בראשו הרי אין חללו מקבל כלום שהרי אם הופכו המשקה יוצא וזב על בגדיו ועל ידיו ולפיכך אינו מקבל טומאה ובין כך ובין כך ניטל בשבת שאע"פ שאין שם קשר הואיל והוא כלי חזק ומתוקן שיהא ראוי להפוך בו זתים הרי הוא כלי לענין שבת וכתבו גדולי המפרשים דוקא בקנה של זתים אבל קנה דעלמא שאינו מיוחד למלאכה ולא מתקן למלאכה לא שהרי אמרו בפרק תולין האי כתניתא מישלף קניא מינה אסיר כמו שיתבאר שם ובפרק זה אמרו קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו הרי זה פותח ונועל בו אלמא דוקא מיהא במתוקן לכך:

    משנה ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר גדול ויתד של מחרישה כל הכלים הניטלים ניטלים לצרך ושלא לצרך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצרך אמר הר"ם פי' מסר הגדול הוא המגרה הגדולה שבה מגרדין העץ העבה ויתד של מחרישה ידועה ואמרו לצרך ושלא לצרך רוצה בו בין לצרך גופן בין לצרך מקומן ואפי' מחמה לצל וצריך שיהיו אותם הכלים ראויים להשתמש בהן כמו הסכינין והכסאות והם נקראים דבר שמלאכתו להיתר אבל כלים שהם דבר שמלאכתו לאיסור כמו המדוכות והרחים מותר לטלטלן לצרך גופן ולצורך מקומן אבל לא מחמה לצל וזהו העקר בטלטול שבת וזכור ואל תשכח ואין הלכה כר' נחמיה:

    אמר המאירי ר' יוסי אומר וכו' פי' ר"י לא בא לחלוק עם ת"ק שמודה הוא שמה שאינו כלי אסור לטלטלו אבל בא לחדש מוקצה מחמת חסרון כיס ואמר שכל הכלים ניטלין אע"פ שמלאכתו לאיסור לצורך גופן ומקומן חוץ מן המסר הגדול העשוי לנסר בו קורות שהוא חס עליו שלא יפגם מפני שתקונו כבד ויתד של מחרישה והוא הכלי שבו נעשה החריץ של תלם המענה שבכלים אלו הוא קפיד עליהם ומיחד להם מקום שאם יתקלקלו הפסדן מרובה ומתוך כך אסורים אף לצורך גופן ומקומן:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא אבל מה שאמר אח"כ כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך ור' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך פי' בגמ' למסקנה שלה כל הכלים אע"פ שמלאכתן לאיסור ניטלין לצורך ר"ל לצורך גופו ושלא לצורך ר"ל שלא לצורך גופו אלא לצורך מקומו אבל לעצמו כגון מחמה לצל או שלא יגנב לא וכן הלכה ור' נחמיה אומר אינו ניטל אלא לצורך י"מ אותה אף במלאכתו להיתר וי"מ אותה דוקא במלאכתו לאיסור ולענין פסק אין לנו אלא כמו שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    כל הכלים הניטלים בשבת לא סוף דבר בדברים הקלים אלא אף בצריך לשתי ידים ולא עוד אלא אפי' בעשרה בני אדם ודוקא בדברים שלא נתיחד להם מקום שהוא קפיד עליהם הרבה כמו שביארנו ובירושלמי נחלקו בה והוא שאמרו שם כלי הניטל בשנים מטלטלין אותו בשנים בארבעה וחמשה אסור אמר ר' זעירא מכיון דאת אמר בשנים מותר אף בארבעה וחמשה כן:

    כלי חרס המנוקב שמזלפי' בו מים על הבגדים וכן שמעשני' בה את הכלים והוא הנקרא אובלא דקצרי וכן סכין גדול של רצענים וסכין גדול של קצבים ומעצד של נגרים כל אלו וכיוצא בהם דינם כמסר גדול ויתד של מחרישה ואין מטלטלין אותן בשבת אפי' לצרך גופו ולצרך מקומו שכלם הוא מקצה אותם בידים:

    אפיית לחם הפנים אינה דוחה שבת ויום טוב אפי' חל יום טוב של ראש השנה חמשי וששי אופין אותו מיום רביעי וכן אין סדור הקנים הנתונים בין חלה לחלה להכניס ביניהם אויר שלא יתעפשו ונטילתם דוחה שבת אלא נכנס מערב שבת ושומטן מן המערכה הישנה ונותנן לאורך השלחן ומסדר את החדשה בלא קנים ולמוצאי שבת נכנס ונותן הקנים ביניהם ואע"פ שהקנים ראויים לטלטל מ"מ אין כאן צורך כלל שהרי בשיעור זה אין העפוש מצוי בו כלל וכל שאין בה צרך כלל אין ראוי לטלטלו בחנם:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shabbat 123b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה איתיביה כו' לדידי מוקמינן לצורך מקומו וה"מ לשנויי כר' נחמיה כו' עכ"ל מדבריהם נראה דלמאי דמסיק נמי רבה לעיל גבי עלי טעמא משום דקפיד גבי מדוכה קאי האי תירוצא דאתיא כרבי נחמיה וכן נראה מדברי בעל המאור דליכא קפידא כ"כ במדוכה כמו בעלי לרבה וכן מוכח דקמסיק רבה דכולהו לאחר התרת כלים נשנו ומדוכה כרבי נחמיה ולא קאמר מדוכה משום דקפיד אבל רש"י פירש לעיל למאי דמסיק רבה בעלי משום דקפיד ה"נ במדוכה קשה למה לא אמר רבה לקמן מדוכה משום דקפיד מיהו משום דאין זה הוכחה אלא דאיכא למימר נמי כתירוצא קמא דאתיא כר' נחמיה וכדמסיק לקמן ואין להקשות בעלי כיון דמשני ליה רבה לעיל משום דקפיד מאי פריך אביי הכא לרבא די"ל דהאי תירוצא דקפיד נראה להם לאביי ורבא דחוק דליכא קפידא בעלי כמו בסיכי זורי ומזורי אבל האי תירוצא גבי מדוכה כרבי נחמיה דקושטא דרבי נחמיה סבר הכי וליכא דחוקי במלתא אלא מהאי טעמא דלית הלכתא כוותיה וליכא לאקשויי נמי כיון דאביי הכא ניחא ליה לאוקמא בצורך מקומו מאי פריך ליה לרבה דאימא דרבה נמי אוקמה בהכי דאוסר נמי לצורך מקומו ולא התיר אלא לצורך גופו די"ל דאביי לעיל הוה סבר כרב יהודה דאף לצורך גופו אסור והוה משמע ליה אין מטלטלין אותן בשום ענין אבל הכא בשמעתין הדר ביה אביי לגבי רבה להתיר לצורך גופו כפרש"י וכדברי בעל המאור והוה משמע ליה שפיר אין מטלטלין בצריך למקומו ודו"ק:

    בד"ה ה"נ מחמה לצל והא דנקט לקצב עליו בשר כו' עכ"ל ר"ל דהיינו לצורך גופו של שמחת יו"ט דמשמע ולא שאר צרכי גופו או מקומו וה"ה דהמ"ל כן לאביי אלא דהך קושיא חזקה יותר וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 123b · Sefaria

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה מקצוע וכו' עד וצלוחיות היו מטלטלין הס"ד ומה שכתכו התוס' אח"כ איתיביה אביי וכו' הוא תחלת דבור השני:

    Maharam on Shabbat 123b · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה לא וכו' אשכחן במקדש ע"ל דף קכו ע"א תוס' ד"ה והמונח:

    Gilyon HaShas on Shabbat 123b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קכ״ג, עמוד ב׳, בהיקף של כ־387 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 111 מילים

      נפתחת ב״אַפִּיקְטְוִיזִין בַּשַּׁבָּת. וְרַב שֵׁשֶׁת: הָתָם — לָאו…״

    2. קטע 225 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ —…״

    3. קטע 324 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ קָנֶה שֶׁל זֵיתִים, אִם יֵשׁ קֶשֶׁר…״

    4. קטע 428 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אַמַּאי? פְּשׁוּטֵי כְלֵי עֵץ הוּא, וּפְשׁוּטֵי…״

    5. קטע 514 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין,…״

    6. קטע 612 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר רַב נַחְמָן: הַאי אוּכְלָא דְקַצָּרֵי…״

    7. קטע 713 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: חַרְבָּא דְאוּשְׁכָּפֵי וְסַכִּינָא דְאַשְׁכָּבְתָּא וַחֲצִינָא…״

    8. קטע 839 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים שְׁלֹשָׁה כֵּלִים…״

    9. קטע 96 מילים

      נפתחת ב״מַאי הִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ?…״

    10. קטע 1046 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר אַבָּיֵי: הִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר לְצוֹרֶךְ…״

    11. קטע 1166 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִכְּדֵי ״הִתִּירוּ״ קָתָנֵי, מַה…״

    12. קטע 1234 מילים

      נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: מְדוֹכָה, אִם יֵשׁ בָּהּ שׁוּם…״

    13. קטע 1320 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בִּימֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה…״

    14. קטע 1413 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קָנִין, וּמַקְלוֹת, גְּלוּסְטְרָא, וּמְדוֹכָה…״

    15. קטע 1511 מילים

      נפתחת ב״קָנִין — דִּתְנַן: לֹא סִידּוּר הַקָּנִין וְלֹא…״

    16. קטע 1625 מילים

      נפתחת ב״מַקְלוֹת — דִּתְנַן: מַקְלוֹת דַּקִּין חֲלָקִין הָיוּ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת שבת דף קכ״ג עמוד ב׳ · קטע 7 — “אָמַר אַבָּיֵי: חַרְבָּא דְאוּשְׁכָּפֵי וְסַכִּינָא דְאַשְׁכָּבְתָּא וַחֲצִינָא דְנַגָּרֵי —…

    לשון המקור

    אַפִּיקְטְוִיזִין בַּשַּׁבָּת. וְרַב שֵׁשֶׁת: הָתָם — לָאו אוֹרְחֵיהּ, הָכָא — אוֹרְחֵיהּ.

    אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דִּתְנַן: מַחַט שֶׁל יָד — לִיטּוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ! וְרַב נַחְמָן: הָתָם — פְּקִיד, הָכָא — לָא פְּקִיד.

    מַתְנִי׳ קָנֶה שֶׁל זֵיתִים, אִם יֵשׁ קֶשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ — מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְאִם לָאו — אֵין מְקַבֵּל טוּמְאָה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ — נִיטָּל בַּשַּׁבָּת.

    גְּמָ׳ אַמַּאי? פְּשׁוּטֵי כְלֵי עֵץ הוּא, וּפְשׁוּטֵי כְלֵי עֵץ אֵינָן מְקַבְּלִין טוּמְאָה, מַאי טַעְמָא? — דּוּמְיָא דְּשַׂק בָּעֵינַן. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַפֵּךְ בְּזֵיתִים הוֹפְכוֹ וְרוֹאֶה בּוֹ.

    מַתְנִי׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין, חוּץ מִן הַמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה.

    גְּמָ׳ אָמַר רַב נַחְמָן: הַאי אוּכְלָא דְקַצָּרֵי — כְּיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה דָּמְיָא.

    אָמַר אַבָּיֵי: חַרְבָּא דְאוּשְׁכָּפֵי וְסַכִּינָא דְאַשְׁכָּבְתָּא וַחֲצִינָא דְנַגָּרֵי — כְּיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה דָּמֵי.

    תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים שְׁלֹשָׁה כֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת: מִקְצוֹעַ שֶׁל דְּבֵילָה, וְזוּהֲמָא לִיסְטְרוֹן שֶׁל קְדֵרָה, וְסַכִּין קְטַנָּה שֶׁעַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן. הִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ, עַד שֶׁאָמְרוּ: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, חוּץ מִן מַסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה.

    מַאי הִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ?

    אֲמַר אַבָּיֵי: הִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — אִין, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — לָא. וַעֲדַיִין בְּיָדוֹ אַחַת — אִין, בִּשְׁתֵּי יָדָיו — לָא, עַד שֶׁאָמְרוּ: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, וַאֲפִילּוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִכְּדֵי ״הִתִּירוּ״ קָתָנֵי, מַה לִּי לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, מַה לִּי לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: הִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּבֵין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ מֵחַמָּה לַצֵּל. וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אִין, מֵחַמָּה לַצֵּל — לָא. וַעֲדַיִין, בְּאָדָם אֶחָד — אִין, בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם — לָא, עַד שֶׁאָמְרוּ: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, אֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.

    אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: מְדוֹכָה, אִם יֵשׁ בָּהּ שׁוּם — מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ, וְאִם לָאו — אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — מֵחַמָּה לַצֵּל. אֵיתִיבֵיהּ: וְשָׁוִין שֶׁאִם קִצֵּב עָלָיו בָּשָׂר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ? הָכָא נָמֵי מֵחַמָּה לַצֵּל.

    אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בִּימֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ, דִּכְתִיב: ״בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דּוֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵימוֹת״.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קָנִין, וּמַקְלוֹת, גְּלוּסְטְרָא, וּמְדוֹכָה — כּוּלָּן קוֹדֶם הַתָּרַת כֵּלִים נִשְׁנוּ.

    קָנִין — דִּתְנַן: לֹא סִידּוּר הַקָּנִין וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

    מַקְלוֹת — דִּתְנַן: מַקְלוֹת דַּקִּין חֲלָקִין הָיוּ שָׁם, וּמַנִּיחוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מַנִּיחַ