מסכת ראש השנה דף ל״ה עמוד א׳

כי סליק רבי אבא מימי שהפליג בספינה לים וחזר:

בברכות של ר"ה לקמן מפרש מ"ש הני:

מאן מודים לו בברכות של ר"ה ויוה"כ ר"מ:

והלכה מכלל דפליגי דקאמר ר' יוחנן הלכה כרבן [גמליאל] בהך דמשמע מכלל דעמדו במחלוקתן:

רבנן שאר החכמים חוץ מר"מ:

אילימא משום דנפישי קראי דאיכא דמוספי ר"ה ור"ח ומלכיות וזכרונות ושופרות:

כיון שאמר ובתורתך כתוב כלומר כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך:

אין צריך לומר מקראות המוספין:

אילימא משום דנפישי פירש בקונטרס דאיכא דמוספי ר"ח וראש השנה ומלכיות וזכרונות ושופרות כיון שאמר. ובתורתך כתוב לאמר כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך אין צריך לומר מקראות המוספין ובשם רבותיו פירש להא דרב חננאל במלכיות זכרונות ושופרות וקשה הא דלא כרבנן ודלא כר' יוחנן בן נורי דתנן (לעיל ראש השנה לב.) אין פוחתין מעשרה מלכיות כו' ור"ת פירש דאפסוקי דמלכיות זכרונות ושופרות קאי והיכא דהתחיל פליגי דלא יפחות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל יכול לפטור עצמו לגמרי ע"י בתורתך כתוב לאמר אבל מקראות של מוסף צריך להזכיר לעולם שהם במקום הקרבנות אבל מוסף דר"ח אין צריך להזכיר בר"ה אלא שדי לו במה שאמר מלבד עולת החדש ומנחתה שבזה נכלל כל מוספי ר"ח העולות וכדי להזכיר גם השעיר שהוא חטאת יאמר ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן:

(רבא) [ר' אבא] ב"ר זימנא בשם רבי זעירא אפילו אחת אין בידו למה רישא גביה סיפא מצטרף וסיפא גביה רישא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא. והא דוקיא כתרוע' הוא דמשכחת לה בג' שברים אבל בתרועה לא משכחת לה. מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע כו'. רב פפא בר שמואל קם צלויי אמר לשמעיה (בי) [כי] נחירנא לך תקע לי ולית הלכתא כוותיה. אלא כי הא דתניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות בד"א בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ולא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו ומצוה בתוקעין שהיא מן התורה יותר מן המברכין. כיצד היו לפניו ב' עיירות באחת ודאי מברכין כלומר יש להן שם חזן ומתפללין בודאי ובאחרת יתכן שיתקעו והוא דבר ספק הולך למקום שתוקעין ואע"פ שהוא ספק שהיא מצוה מן התורה. כשם שהש"ץ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ר"ג אומר ש"ץ מוציא את הרבים י"ח. תניא אמרו לו (לר') [לר"ג] לדבריך כו'.

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מודים חכמים לר"ג ורב הונא ציפוראה אמר ר' יוחנן הלכתא כר"ג ואקשינן אי מודו ליה לר"ג למה ליה לר' יוחנן למימר הלכתא כוותיה. לא אמרינן הלכתא אלא היכא דאיכא פלוגתא. ופריק רב נחמן בר יצחק מאן מודי ליה לר"ג ר' מאיר וחכמים חולקין על זה ועל זה דת"ר ברכות של ר"ה ויוה"כ בלבד. אבל בכל השנה אין הלכה כר"ג ומאי שינה ר"ה ויוה"כ מן השנה כולה. אי לימא משום דנפישי בהו קראי והן עשר מלכיות י' זכרונות ועשר שופרות והאמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך להזכיר הפסוקין אלא משום דאוושי ברכות כלומר בכל שבת ומועד מתפללין שבע ובאלו מתפללין תשע כו'.

אמר ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואח"כ יתפלל וא"ר אבא מסתברא בברכות של ר"ה ושל יוה"כ ושל פרקים אבל של כל השנה כולה לא וכן סוגיא דשמעתא אמר רב אחא בר רב עוירא אמר ר' שמעון חסידא פוטר היה רבן גמליאל אפי' עם שבשדות כו' ואסיקנא אלא כי אתא רבין אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבכנסת ושומעין מש"ץ והעם שבשדות והן אנוסין שאינן יכולין לבא אבל הני דשכיחי בעיר ולא אתו לא פטר להו ר"ג: ירושלמי רג"א ש"ץ מוציא את הרבים י"ח ר' חונא רבה דצפורין בשם ר' יוחנן הלכתא כר"ג באלין תקיעתא והוא שישנו שם מראש התפלה:

הדרן עלך י"ט של ר"ה.

סליקו פירושי רבינו חננאל ממסכת ראש השנה תהלה לשוכן מעונה:

פי' למה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן יומאי עירבוביא דשטן קל מערבביה אלא כתב בירושלמי בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. כי שמע שטן קל שופרא זמנא חדא בהיל ולא בהיל וכי תניין ליה אמר וודיי ההוא שופרא דתקיע בשופר גדול מטא זמניה למתבלע ומרתיע ומתערבב ולית ליה פניי למעבד קטיגוריא ומכאן אנו למדין דבעינן תלתין בעמידה כמו תלתין בישיבה והלין דמחמרין ועבדין תלתין כד יתבי ותלתין בלחש ותלתין על הסדר. בירושלמי כתב מאה פעיות פעתה אמיה דסיסרא ואלין עשר (או) אינון כשגומרין כל התפלה קל תקועייא דיחידאה מתבעי למהוי עשרה תשר"ת תש"ת תר"ת והן מאה:

מאי שנא הני אילימא משום דנפישי בהו קראי והא אמר רב חננאל וכו'. פירש רש"י ז"ל בשם רבותיו, דמקראי דמלכיות זכרונות ושופרות קאמר, והקשה הוא ז"ל דאם כן רב חננאל דאמר כמאן, דלא כרבנן ולא כר' יוחנן בן נורי, דהא אפילו לר' יוחנן בן נורי לכתחלה עשרה הוא דקא בעי ואפילו בדיעבד שלש מכולן מיהא בעי. ולפיכך פירש הוא ז"ל דמפסוקי דמוספין קאמר. והקשו בתוס' עליו, דכיון דאיכא קראי טובא דמלכיות זכרונות ושופרות, מאי טעמא קאמר בעל הגמרא אילימא דנפישי בהו קראי דמוספי, ולא קאמר דהוי טעמא משום דנפישי טובא קראי דמלכיות דזכרונות ושופרות. ועוד דכי משנינן אלא משום דאוושי, הוה ליה למימר אלא משום קראי דמלכיות זכרונות ושופרות. ועוד דהיכי קאמר אילימא משום דנפישי בהו קראי דמוספי, ומאן לימא לן דצריך לומר קראי דמוספי. ובשם מקצת הגאונים ז"ל אמרו, שאין אומרים בראש השנה ובראשי חדשיכם כדי שלא יבואו לזלזל במועדות שלא יאמרו יום שני עיקר כמו בשאר חדשים, ולא עוד אלא אפילו בשאר חדשים אינו צריך להזכיר פסוקי המוספין ואפילו לכתחלה, אלא אומר מוסף יום פלוני זה נעשה ונקריב לפניך, וכדגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר (ה"ו), אפילו אמר נעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא. אלא הפירוש הנכון כמו שקיבל הוא ז"ל מרבותיו, וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן פירש רבנו תם ז"ל, ורבנן ור' יוחנן בן נורי בשהתחיל בקריאתן פליגי, דרבנן סברי אם התחיל לא יפחות מעשר אפילו בדיעבד, ור' יוחנן בן נורי סבר בדיעבד שלש מכולן, אבל אם לא התחיל כלל כיון דאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך. ודברי תימה הם, אינהו אמרו אין פוחתין מעשר מלכיות זכרונות, ואנן ניקום ונימא דוקא בשהתחיל. ועוד, מאי שנא. ויש מרבוותא שפירשו, דאתיא הא דרב חננאל כר' יוחנן בן נורי, אלא שרב חננאל הוסיף ביאור, שאילו אמר בתורתך כתוב לאמר עולה לו במקום קריאת הפסוק, והלכך אם אומר ובתורתך כתוב לאמר ובדברי קדשך כתוב לאמר ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר עולה לו במקום קריאת השלש פסוקים. ותימא הוא בעיני דהא ר' יוחנן בן נורי בדיעבד קאמר הא לכתחילה עשר בעינן, ואם כן היכי מקשים מדיעבד אלכתחלה, כלומר למה שליח ציבור מוציאן, דאע"ג דנפישי קראי ואינו בקי בהן הרי בדיעבד יצא. ועוד מדקאמר כיון שאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך, משמע דאפילו לכתחלה אינו צריך יותר. ויש לומר לפי פירוש זה, דכל שאינו בקי הרי זה כדיעבד וכדמשמע קצת בההיא דבנימין רעיא דפרק כיצד מברכין (ברכות מ, ב). ועדיין אינו מחוור, דאינהו בבקי פליגי. וצריך עיון.

ואסיקנא [משום] דאוושי. כלומר, דנפישי ברכות ואין הכל בקיאין בהן, ואי נמי דיטעה בהן ואפילו הבקיאין. ודכותה בשמעתא קמייתא דנדרים (ב, ב) הלין משום דאוושן מפרש ההיא דפתח ביה ברישא. ומכאן נראה שאין הלכה כר"ג אלא במוספין דראש השנה ויום הכפורים של יובל דאיכא תשע, הא בתפלת השחר ואי נמי בשאר יומי דכפורי דלאו יובל דליכא אלא שבע, כל יחיד ויחיד חייב כבשאר ימות השנה. ותמהני למקצת הגאונים ז"ל שראיתי שפרשו, בהלין תשע של ראש השנה ושבע של יום הכפורים. ואינו אלא ביום הכפורים של יובל הדברים אמורים, ובהדיא גרסינן בירושלמי (סוף פירקין) ר' זעירא ורב חסדא הוי יתבין תמן באילין תקיעתא מן דצלון אתא צלותא קם ר' חסדא אמר ליה ר' זעירא ולא כבר מצלינן אמר מצלי והדר מצלי אמר ליה דנחתין מערביא להכא אמרינן בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא, והביאו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, דאלמא בשבע של יום הכפורים לא. ותו שמעינן מינה בהדיא דאפילו לר' זעירא דסבירא ליה כר"ג באילין תקיעתא ולא מצלינן צלותא דמוספי אפילו הכי קא מצלי תפלת השחר, וכדכתיבנא. כך נראה לי.

לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי פירוש: לא פטר אותן של בית הכנסת שלא שמעו סדר ברכות מפי שליח צבור אלא אותן שבשדות, אבל עם שבעיר דלא אניסי ולא אתי לבי כנישתא לא מפיק להו שליחא דציבורא. ומכל מקום אותן שהן בבית הכנסת פטר כיון דשמעו מפי שליח ציבור, וכדאמרו ליה לרבן גמליאל לדבריך מפני מה ציבור מתפללין, דאלמא לדברי רבן גמליאל אין ציבור צריכין להתפלל כלל אלא כדי שיסדיר שליח ציבור את תפילתו. ומכל מקום אילו רצו להתפלל לעצמן בבית הכנסת איכא מרבוותא דאמרי דלא מתפללין אלא שבע, אבל כשמתפללין בינם לבין עצמן שלא בחבר עיר מתפללין תשע. וכזה שלח רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, והרבה מן הגאונים ז"ל הסכימו בדבר זה כפי מה שכתוב בהלכות ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל, דבין יחיד בין שליח ציבור לעולם אין מתפללים שבע בתפלת המוספין אלא תשע. וכן הורה רב שמואל הלוי ז"ל שקיבל מרבותיו ז"ל, ויש להם על מה שיסמוכו, דהא מתניתין דקתני כשם ששליח ציבור חייב כן כל יחיד ויחיד חייב אתשע ברכות קאי, ורבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא ידי חובתן ואמרו לו לרבן גמליאל לדבריך מפני מה ציבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר שליח ציבור את תפלתו, ואילו היה הציבור מתפללין שבע לבד היאך יסדיר שליח ציבור תשע שיש בהם שלש ארוכות בשעה שהציבור מתפללין שבע שהן קצרות. ולא ירדתי לסוף דעתם בראיה זו, ואדרבה מינה משמע דאין הציבור מתפללין אלא שבע ולא תשע, דהא שליח ציבור יורד להוציא את הבקיאין, ואם איתא דאינהו מתפללין תשע וכבר יצאו, לדיליה נמי למה שליח ציבור יורד לפני התיבה. ויש לומר להוציא מקצת הבקיאין אם לא התפללו, ולהוציא עם שבשדות דאע"פ דלא אתו לבי כנישתא דשליח ציבור מוציאן אע"פ שלא התפללו. ועוד הביא ראיה, דאם איתא רבנן גופיהו מאי מקשו ליה מפני מה צבור מתפללין והלא תפלתן אינה כתפלת שליח ציבור, וצריכין עדיין לתפלת שליח ציבור להוציאן ידי תשע. ובזו נראה לי שלא אמרו ביחיד שבע אלא להקל, כיון ששליח ציבור מוציאן, ואם כן למה ציבור מתפללין אפילו שבע שהרי שליח ציבור מוציאן בדעדיפי מינייהו. ועוד הביאו ראיה מרבן גמליאל עצמו, שהקשה לדבריהם מפני מה שליח ציבור יורד לפני התיבה, ואם איתא מאי קושיא, כדי להוציאן ידי תשע שהם לא התפללו אלא שבע. וגם בזו יש לומר דלדבריהם דרבנן קאמר להו, דלרבנן כיון שאין שליח צבור מוציא את הבקי אף היחידים צריכין להתפלל לעצמן תשע, וכדקתני מתניתין כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ומן הטענה הזאת נראה לי שאין להביא ראיה מדאמר מאי שנא הני, כלומר, דפסקינן בהו כר"ג אילימא משום דנפישי בהו קראי דמלכיות זכרונות ושופרות, ואסיקנא אלא משום דאוושי, כלומר, שברכותיהן ארוכות, דשמעת מינה לכאורה שכל יחיד ויחיד חייב בהן אלא שהקלו שיוציאם שליח ציבור בהן כדי שלא יבואו להשתבש בהן מתוך שהן ארוכות, והלכך כל שהן מסדרין לעצמם מתפללין תשע ולא שבע. אלא שיש לי לומר, דכל שאתה מצריך את היחידים להתפלל לעצמן ואין שליח ציבור מוציא אותן אף הן מתפללין תשע, כיון שהן עצמן צריכין להתפלל ואין שליח ציבור מוציאן דאם כן ידי תשע לא יצאו, ולעולם אין שליח צבור יורד לפני התיבה ומתפלל אלא מה שהוא צריך להוציא ידי חובת היחידים, והיינו נמי דקא אהדרו ליה רבנן לרבן גמליאל כדי להוציא את שאינו בקי, אלא ודאי לרבנן דאמרי אין שליח ציבור מוציא את הבקי צריכין הן להתפלל תשע, והיינו דקאמרי מאי שנא הני דלא פסקינן בהו כרבנן משום דאוושי, כלומר, לכשתמצא לומר הלכה כרבנן אף בהני צריך הוא כל יחיד ויחיד להתפלל לעצמו, ואם אתה מצריכן לומר תשע אתי לאשתבושי בהו. ומכל מקום טפי משמע הכין שאין שליח ציבור יורד ומתפלל אלא במה שהיחידים מתפללין לעצמן, וכן עמא דבר.

אמר רבא מאן וכו' ומסתברא דכי אמר רב עדיין היא מחלוקת משום רבנן קאמר ולא פליג אדר׳ יוחנן דלא משמע לומר דלא שמיעה ליה שהודה ר׳ מאיר לר״ג והכי מסקנא דהלכתא כר״ג בברכות של ר״ה [וי״ה] של יובל והלכתא כרבנן בשאר ימות השנה:

כתב רבינו ז״ל ועם שבשדות וכו׳ ולישנא דגמרא לא פטר ר״ג אלא עם שבשדות משום דאניסי ורבינו ז״ל מפרש דה״ק לא פטר ר״ג מאותן שאינן בבהכ״נ אלא עם שבשדות וכו׳ וה״ה כל דאניסי ואפילו בעיר ששליח צבור מוציאן ואפילו בקיאין לאפוקי מאן דלא אניס אפילו אינו בקי לא פטר ליה שליח צבור והכי רהטא שמעתא שפיר וכן פי׳ ר״ח ז״ל אבל רש״י ז״ל מפרש דברים כפשוטן שלא פטר ר״ג אלא עם שבשדות דאניסי וכיוצא בהן אבל בעיר אפילו הם בבהכ״נ צריכין הם להתפלל ואין ש״צ פוטר את הבקי וליתא דהא אמרו לו לר״ג לדבריך למה צבור מתפללין ולא השיב להם מפני הבקיאין שאין ש״צ פוטרן אלא שאמר כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. ירושלמי ר׳ הונא צפוראה הלכה כר״ג באילן תקיעתא והוא שישנו שם מתחלת התקיעה כלומר שאין שליח צבור פוטר את הבקי כי אם מברכות של תקיעה בלבד וצריך הוא להתפלל שבע ולמדו כי ממה ששנינו ומאי דקאמרי והוא שישנו שם כלומר שאע״פ (שנתפלל) [שהתפלל] שבע בפני עצמו אין ש״צ מוציאו אם אינו שומע ממנו כל התפלה מראש ועד סוף וכדפרי׳ סדר ברכות אומר אבות וגבורות וכו׳ ומעתה למדנו שרשאין הצבור להתפלל שבע וכשישמעו אח״כ מש״צ תשע וכן היה מנהג גבי ישיבות הגאונים ז״ל אבל רבינו יצחק גיאת ז״ל כתב שאין לצבור להתפלל אלא תשע ואמר שכן המנהג בבתי כנסיות של רבנים גדולים וכן קבלו מחכמים גדולים ואנשי מעשה והכרעתן ממה שאמרו לו לר״ג לדבריך למה צבור מתפללין ואלו לא היה מתפללין אלא שבע האיך שואל למה מתפללין שהרי ש״ץ אין מוציאן משבע ועוד מהו זה שאמר להם ר״ג למה ש״צ יורד שהרי צריך הוא ליר? מפני מלכיות וכו׳ כי לא נתפללו הצבור אלא שבע אלא ודאי ש״מ שחכמי התלמוד היו נוהגין שהיו צבור מתפללין תשע וזו אינה מכרעת כי מה שנהגו הגאונים ז״ל להתפלל שבע הוא אחר שנפסקה הלכה כר״ג באילין תקיעתא ודברי הבריתא נאמרים לפי מחלוקתם ולפי דעתם של ר״ג ורבנן שר״ג סובר שש״צ מוציא את הבקי אף בשאר ימות השנה ורבנן סברי שאינו מוציאו לעולם וצריכין הם להתפלל תשע לגמרי בר״ה וזהו שאמר ר״ג למה ש״ץ יורד וכשאמרו לו למה צבור וכו׳ וכיון שכן אין לזוז ממנהגן של גאונים שראו מרבנן סבוראי כי ישבו על כסאו של רב אשי ונתפללו בבהכ״נ שלו וראו שהצבור מתפללין שבע ועיקר ואריך. ומיהו לפי מה שראינו שאין הכל זריזין לשמוע כל התפלה מש״צ והם מסיחין דעתם ממנה טוב ויפה שיהא הבקי מתפלל לעצמו תשע ולא יסמוך על ש״צ כיון שאפשר לו להתפלל שאינו אנוס:

ומ״ש ברכות וכו' ואסיקנא משום דאוושי ברכות ואית דגר׳ משום דאוושא והכל ענין אחד שהתפלה ארוכה ונפישי ברכותיה:

א״ר אלעזר וכו׳ אמר רבא וכו' כתב רבינו ז״ל וכמה הוא פרקים משלשים יום ולהלן פי׳ ויש בכלל דראשי חדשים ואתיא לרבינו ז״ל מדאקשינן בגמרא אדרבי איני והא רב יהודה מסדר צלותא ומצלי ופריק שאני רב יהודה כיון דמתלתין לתלתין יומין הוא דמצלי פי׳ שהיתה תורתו אומנתו ולא היה מתפלל ומתבטל ממנו לשום צורך בעולם ודכותיה בלחוד פטור מן התפלה כדאיתא פ״ק דשבת וכיון דלא מצלי אלא מתלתין לתלתין יומין כפרקים דמי וש״מ בפרקים היינו משלשים יום ולהלן כדברי רבינו ז״ל וכדאיתא בפ׳ הרואה:

גרסינן בעירובין איבעיא להו וכו׳ ומסקנא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן ואסיקנא דאומרין זמן בר״ה ובי״ה פירוש בשני ימים טובים של ר״ה על הכוס כדאיתא התם וכדכתיבנא במס׳ יומא. וגרסינן בפרקא קמא דברכות דעשרת ימים שבין ר״ה וי״ה אומר המלך הקדוש והמלך המשפט ואם אמר האל הקדוש לא יצא כדפסק הרי״ף ז״ל והוא הנכון והר׳ יונה ז״ל היה סובר שאינו חוזר אלא בשאמר האל הקדוש האל המשפט אבל אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט כמו שאנו נוהגין היום יצא כיון שהזכיר מלכות אבל תלמידי רבינו הגדול ז״ל כתבו משמו שאפי׳ אמר מלך אוהב צדקה ומשפט יש לחזור וזה ידוע למבין סוד הענין למה צריך לומר המלך המשפט שנראה כלשון משובש והוא מתוק לרואי השמש ואם הוא ספק בידו חוזר דמסתמא דיישיה דכולה שתא נקט וכמו שאמרו בירושלמי גבי מוריד הטל ומוריד הגשם שכל שלשים יום ספיקו חוזר וכן הלכה מפי רבי׳ נרו:

עם שבשדות שהם אנוסים ואין יכולים לבא לבית הכנסת אם אינם בקיאים יוצאים בתפלת שליח צבור אע"פ שלא היו שם בר"ה וביום הכפורים אבל לא בשאר ימות השנה עד שיהו שם מתחלה ועד סוף ואם הם בקיאים בר"ה וביום הכפורים של יובל לא יצאו עד שיהו שם מתחלה ועד סוף ובשאר ימות השנה לא יצאו אם היו שם עד שיתפללו הם עצמם ושל עיר אף שאינם בקיאים ואף בר"ה ויום הכפורים לא יצאו עד שיהו שם מתחלה ועד סוף כמו שביארנו בשם תלמוד המערב יש מי שאומר שלא נחלקה תפלת ר"ה לענין זה מתפלת כל השנה אלא לענין שלש ברכות ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות אבל ראשונות ואחרונות וקדושת היום דינן כשאר כל ברכות של כל השנה שאין שליח צבור מוציא אלא את שאינו בקי ואין הדברים נראין אלא כל תפלות היום בדין זה.

עם שאחורי הכהנים הואיל ואין משימים עצמם כנגד פניהם אינם בכלל ברכה אבל עם שבשדות אע"פ שאינם שם הואיל ואנוסים הם מצד טרדתם הרי הם בכלל הברכה.

אע"פ שביארנו שעשרה פסוקים צריך להזכיר בכל ברכה וברכה אם רצה שלא להזכיר את הפסוקים אלא שיזכיר ענין מלכות ויאמר עליו כמו שכתוב בתורתך וכן בנביאים וכן בכתובים יצא אחד יחיד ואחד צבור ומגדולי המפרשים פירשוה שיעשה כן שלשה פעמים בכך אחת ר"ל בשל תורה ובשל נביאים ובשל כתובים ואח"כ אחת בשל תורה שלא ימעט חשבון הפסוקים אלא הזכרתם ומגדולי המחברים פירשוה שיביא פסוק אחד של תורה בכלן ואין צריך להזכיר שאר הפסוקים ולא לומר בהם כמו שכתוב בתורתך ועקר הדברים כמו שפירשנו תחלה.

תפלת ר"ה ויום הכפורים וכן של ימים טובים ואפילו של ראשי חדשים הואיל ואין אדם מתפלל אותה אלא משלשים לשלשים צריך אדם להסדיר את התפלה בינו לבין עצמו קודם שיתפלל וכן מי שהיתה תורתו אומנותו ואינו מתפלל אלא לפרקים אם עומד מן התפלה שלשים יום צריך להסדיר את תפלתו כשירצה להתפלל אף בתפלה שבכל יום שכל שעומד מן הדבר שלשים יום אינו שגור בפיו כל כך.

במסכת עירובין מ' ב' התבאר שאע"פ שר"ה אינו בכלל המועדות אומרין בו זמן וכן ביום הכפורים ואע"פ שביום הכפורים אי אפשר לאמרו על הכוס אומרו בלא כוס כמו שהתבאר שם זמן אומרו אפילו בשוק ואנו נוהגים לאמרו על ידי שליח צבור בבית הכנסת בליל כניסת יום הכפורים.

וכן התבאר שם שאע"פ שיום ר"ה ראש חדש הוא אין צריך להזכירו זכרון אחד עולה לכאן ולכאן ר"ל שמלת יום הזכרון כוללת ר"ה וראש חדש שהרי בשניהם נאמרה זכירה בר"ה זכרון תרועה ובראש חדש וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חדשיכם ונזכרתם והיו לכם לזכרון וכו' השאילו בו זה הלשון זכרון לכלם יהיו תשועת נפשם וכו' ומאחר שכן יראה לי שאינו צריך לומר את מוספי שכשאמר את מוסף יום הזכרון כלל בו של ראש חדש ושל ר"ה שמלת מוסף כוללת כל שניתוסף ביום והרי הוא כמי שאמר את מוסף יום התרועה ויום ראש החדש ונמצא שאין צריך לומר מוספי אא"כ היה בשבת שהרי מ"מ השבת לא נכלל במלת זכרון וצריך לכללו במלת מוספי ויש מצריכין לומר את מוספי וכן אנו נוהגים ואף ביום שני שהרי מ"מ כל דיני ראשון עליו ויש אומרים שאם לא אמר לא יצא ולא יראה כן אף בשבת שבדיעבד מיהא יראה שהכל נכלל בו.

מקצת גאונים כתבו שזה שתקע בשביל כל הצבור מיושב הוא שראוי לתקוע מעומד על סדר ברכות ואסור לו לדבר משיתחיל לברך בתקיעות שמיושב עד שיגמור כל אותן שעל סדר ברכות ואם שח גוערין בו אלא שאין צריך לחזור ולברך הואיל ומ"מ מצוה אחת היא שהרי ההלל מברכין עליו קודם קריאתו ופוסק בין פרק לפרק ואינו חוזר ומברך ומ"מ אם לא תקע אחד אלא שנים או שלשה אף הם מכח ראשון הם באים ובמקומם ואסור להם להשיח וכן אין השני חוזר ומברך ופירשו הגאונים מפני שלא ברך הראשון לתקוע אלא לשמוע וכלם בכלל הברכה ואין צריך בכך שהרי מצוה אחת היא וי"מ שאם זה שתוקע מעומד לא היה שם בשעה שברך ראשון שתקע מיושב חוזר ומברך ולא יראה כן ואע"פ שיש קצת מצות שיש בהן המשך שאין בהם איסור דבור אלא בין הברכה למצוה אבל לא משהתחיל במצוה כגון ביעור חמץ שאחר שהתחיל יכול לדבר מ"מ בזו ראוי להכנעת לב ולהרעדת היצר שלא יפנה לבו לדברים בטלים.

שאר העם הואיל ונפטרו בתקיעות שמיושב ואין חיוב ליחיד בתקיעות שעל סדר ברכות כלל אם רוצה זה לעשות עצמו יחיד אע"פ שהוא בצבור ואין דעתו לחייב עצמו בתקיעות שעל סדר ברכות איני רואה גערה בכך ואם רוצה להיות מכלל הצבור למנין ולקבל עליו חיוב תקיעות שמעומד אף הוא אסור להשיח אא"כ לצורך המצוה אלא שלבי נוקפי לומר שאף לזה אין עליו חיוב שתיקה אלא משיתחיל שליח צבור בתפלת המוסף והוא שאני אומר שברכות אלו ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות ברכות שופר הן ואפילו לא תקען רצופות ויוצא באלו אינו צריך לברכת שופר כלל וא"כ הרי אלו ברכה אחרת לשופר ואין חיוב שתיקה קודם להן ואע"פ שאין ברכות מעכבות את התקיעות הרי ברכות קריאת שמע כיוצא בהן שאין ברכות קריאת שמע מעכבות זו את זו ולא קריאת שמע את הברכות ואעפ"כ ברכות של קריאת שמע הן ואין צריך לברכה אחרת וכן באלו ואחר שכן אין תקיעות שמעומד נכללות בברכת אותן שמיושב ומותר להשיח עד שיתחיל שליח צבור בתפלת המוסף כך נראה לי ברור אלא שרבים חולקים עלי שמא תאמר לדברי גאונים אלו והרי תפלין מצוה אחת הן וכששח בין תפלה של יד לתפלה של ראש מברך ברכה אחרת על של ראש כמו שיתבאר במקומו אין הנדון דומה לראיה שהתפלין שתי מצות הם שהרי תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד ולא עוד אלא שהוא משנה בנסח הברכה כשסח בנתים שעל יד אומר להניח תפלין ועל של ראש אומר על מצות תפלין והוא שאמרו לא סח מברך אחת פירוש על שתיהן שח מברך שתים ואעפ"כ אין ראוי להשיח כמו שאמרו שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה אבל תקיעות מצוה אחת הן ואין ראוי לחזור ולברך אף לדבריהם כמו שבארנו יש חולקין לענין תפלין לומר שאף בלא שח מברך שתים על של יד להניח תפלין ועל של ראש על מצות תפלין ששתי מצות הן ולא אמרו על השח בנתים שעבירה היא בידו מפני שיהו נכללים בברכה אחת אלא מפני שכללם הכתוב במלה אחת כאמרו והיו לאות וכו' הורה שראוי לעשות את שתיהן בתכיפה ושלא ישיח בנתים ומה שאמרו לא שח מברך אחת פירושו אחת לשל יד ואחת לשל ראש ומה שאמרו שח מברך שתים פי' על של ראש והוא שחוזר לברכת היד כדי לסמוך לה של ראש ודומה כמי שמברך שתים על של ראש ומהדק מ"מ קשר תפלת של יד ואחת לשל ראש אף בלא שח ומ"מ אין הדברים נראין כלל וגאוני עולם כתבו על דברים אלו שדברים משובשים הם וכן הדברים נראין וכי מהיכן יבא לנו לחזור בדבר שהוא מצוה בפני עצמה אחר שנעשית מצוה כהלכתה אלא עקר הדברים כמו שכתבנו תחלה.

בפרש"י בד"ה ה"ג הלכה זו כו' מתמעטין ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום ונטל שני כוכבים ממנה כו' ובד"ה רבי יהושע כו' ונטל שני כוכבים מכימה והביא כו' עכ"ל כצ"ל:

סליק פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה

בגמרא אמר רב אחא בר עוירא אמר רבי שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות מ"ט משום דאניסי פרש"י ז"ל דאניסי היינו שאין יכולין לבא לבה"כ כדאמרינן לענין כהנים וכן כתבו התוס' לעיל בד"ה כך מוציא בשם רש"י ז"ל. אלא דלכאורה במ"ש רש"י בד"ה אבל בעיר לא משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפלתן עכ"ל ומדלא כתב שיכולין לבא לבהכ"נ משמע דביכולין להסדיר תפילתן תליא מילתא וא"כ לפ"ז נראה דברי רש"י כסותרים זה את זה אלא דאפשר לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים דבעיקר מימרא דר"ג דמתני' דמשמע אפי' בשאר ימות השנה איירי דש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן ואין כל יחיד ויחיד חייב דבהא ודאי ליכא טעמא ליפטר היחיד מלהתפלל בפני עצמו אלא לשמוע מפי הש"ץ התם לא שייך טעמא דאוושי ברכות אלא ע"כ דליפטר עם שבשדות אתא דאניסי שאין יכולין לבא לבהכ"נ כדאשכחן בכהנים אבל בסיפא דמילתא דר' שמעון חסידא דקאמר אבל בעיר לא דמשמע אפילו בר"ה דאוושי ברכות נמי לא על זה הוצרך רש"י לפרש משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפילתן כיון שהוא בקי ויוכל להסדיר תפילתו בלחש עם הציבור כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל ומתוך כך יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות תפלה בלשון הטור סי' תקצ"א ואין להאריך:

הדרן עלך פרק י"ט וסליקא לה מסכת ר"ה בס"ד

לְעוֹלָם יַסְדִּיר אָדָם תְּפִלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל נראה לי בס"ד מה שאמר יַסְדִּיר הכוונה שיעשה כפי סדר העולמות לומר הקרבנות תחלה שהם בעשייה ואחריהם הזמירות שהם ביצירה שבזה יעלה מעשיה ליצירה ואחריהם היוצר שהוא בבריאה שיעלה מיצירה לבריאה ואחר היוצר תפלת העמידה שהיא באצילות שיעלה מבריאה לאצילות ולכן המקובלים מדקדקים בכך אפילו אם איחרו לבא לבית הכנסת ואם יעשו כסדר הזה לא יוכלו להתפלל תפילת העמידה עם הציבור עם כל זה קפדי להתפלל בסדר הזה, ולזה אמר לְעוֹלָם יַסְדִּיר אָדָם תְּפִלָּתוֹ דהיינו בקרבנות וזמירות ויוצר וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל תפלת העמידה. ואמר 'לְעוֹלָם' רוצה לומר אם איחר ולא יוכל להתפלל תפילת העמידה עם הציבור ביחד."

לֹא פָּטַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶלָּא עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת ; מַאי טַעֲמָא? מִשּׁוּם דְּאַנִּסֵּי בִּמְלָאכָה הנה בזה נראה לי בס"ד לפרש טעם נכון לתפילת הכהנים שתקנו להם לומר אחר ברכת כהנים רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עָשִׂינוּ מַה שֶׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ וכו'. וצריך להבין למה מזכירים הבטחה של פסוק זה דוקא והלא יש בפסוקים כמה הבטחות בברכות ישראל? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שאמר הגאון מהרש"ק [שלמה קלוגער] ז"ל בפתיחתו לספר טוב טעם ודעת בענין מי שנאנס ולא מל מחמת שמתו אחיו מחמת מילה אי חשיב זה כאלו נימול או לאו? וכתב שזה תלוי בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי הובא בפוסקים ובש"ך חושן משפט סימן כ"א דריש לקיש סבירא ליה אונסא כמאן דעביד ורבי יוחנן סבירא ליה אונסא כמאן דלא עביד והובא בהר"ן פרק ג' דקדושין, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן דאונסא כמאן דלא עביד ואם כן זה אינו חשוב כנימול, אך זה דייקא בדיני אדם דקיימא לן אונסא כמאן דלא עביד אבל בדיני שמים הוי אונסא כמאן דעביד דהרי אמרו רז"ל (קידושין מ.) 'חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה' ומוכח מכאן דבדיני שמים אונסא כמאן דעביד וחשיב זה כנימול עד כאן דבריו יעוין שם. והנה השתא קשה הכא אמאי עם שבשדות הם בכלל הברכה מטעם דאניסי דנחשב להם כאלו באו ונתברכו מפי הכהנים והא קיימא לן כמאן דאמר אונסא כמאן דלא עביד ואם כן לא תועיל להם ברכת כהנים? אך התירוץ על זה פשוט כי כאן אינו ענין נוגע לדיני אדם אלא ענין דיני שמים שאומרים שהשי"ת הוא יברך את ישראל בברכות אלו כמו שנאמר 'יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם' ובדיני שמים אונסא כמאן דעביד, ולכן עם שבשדות כיון דהם אנוסים נכנסו בכלל הברכה. והשתא בזה מובן ענין הבקשה של הכהנים שאומרים אחר הברכה פסוק (דברים כו, טו) 'הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל' שרוצים בזה לזכות גם לעם שבשדות שהם אנוסים שתגיע ברכתם להם גם כן משום דאף על גב דבדיני אדם אונסא כמאן דלא עביד הנה בדיני שמים אונסא כמאן דעביד ועל ידי כך זוכין גם הם בברכה, ולזה אמר 'הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם' דשם אונסא כמאן דעביד, ועל ידי כך 'וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל' אֶת לרבות עם שבשדות, שגם הם יתברכו לְחַיִּים.