מסכת ראש השנה דף ל״ב עמוד ב׳

גמ' דרבים אתו מינה בההיא פקידה:

רבי יהודה אומר ראשונה אחת שניה שתים מי הוא זה מלך הכבוד לאו ממניינא:

זמרו למלכנו לא קא חשיב רבי יהודה דלא אמליכתיה אלא על אומה אחת:

ושוין במלך אלהים כו' דלא מנינן ישב על כסא קדשו בלשון מלכות:

אינו אומרה אלא עם הזכרונות תרועה לאו לשון שופרות הוא עד דמזכיר שופר בהדיא:

ומתחיל בתורה ומשלים בנביאים והכתובים בינתיים:

היו משלימין בתורה דהוו להו ארבע מן התורה שלש בתחלה ואחת בסוף:

ואנן בעינן עשר וארבע מהן תורה דקאמר רבי יוסי משלים בתורה:

בשעת גזרת המלכות שנו ואע"פ שבטלה גזרת המלכות לא עבדינן כדמעיקרא אע"ג דזריזין מקדימין למצות דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו ולפירוש הירושלמי ניחא טפי דמפרש שם שדמו האויבים שנתאספו לתקוע תרועת מלחמה ועמדו עליהם והרגום ולכך. תקנו תקיעות וברכות במוסף דכי חזו דקרו בקריאת שמע ומתפללין וקורין בתורה וחוזרין ומתפללין ותוקעין אמרי בנימוסייהו אינון עסקין כלו' בחוקיהם ובתורתם:

אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי ש"מ אחת מן [התורה ואחת מן] הנביאים ואחת מן הכתובים ומצאנו מפורש בתלמוד א"י הוינן סברין מימר שלש מכל אחת ואחת אשכח תני אפי' שלש מכולן יצא.

אין מזכירין של פורענות מלכות כגון אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם זכרון כגון ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב שופר כגון תקעו שופר בגבעה חצוצרות ברמה וגו' אבל פורענות של עובדי כוכבים אם בא להזכיר מזכיר כגון ה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. אין מזכירין של יחיד אפי' לטובה כגון זכר לי אלהים לטוב זכרני ה' ברצון [עמך] פקדונות הרי הן כזכרונות [כגון] וה' פקד את שרה כיון דאתו מינה רבים אם בא להזכירו עם הזכרונות מזכיר דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינו מזכיר שאו שערים ראשיכם וגו' ראשונה שתים שניה שלש דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אחת.

מלכיות שיש עמה תרועה כגון ותרועת מלך בו בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. אומר עם המלכיות ואומר עם השופרות דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינו אומר אלא עם המלכיות בלבד.

משלים בתורה ומשלים בנביא ר' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא ואקשי' עלה וכי ר' יוסי דאי עבד קתני והתניא ר' יוסי אומר המשלים בתורה הרי זה זריז ומשובח ותריצה למתני' הכי ר' יוסי אומר מתחיל בתורה ומשלים בתורה ואם השלים בנביא יצא תניא נמי הכי ר' אלעזר בר' יוסי אומר וותיקין היו משלימין בתורה אמר רב הונא תנא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות.

וכן וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' מלכות וכן אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים וגו' אלו כולן מלכות דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינה מלכות וקי"ל כר' יוסי:

העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע כלומר במוסף שהוא יורד שליח צבור שנית.

אמר ר' יוחנן בשעת גזרה שנו ירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מעשה פעם אחת תקעו בתפלת שחרית והיו השונאים סבורים שמא עליהן הן הולכין ועמדו עליהן והרגום. עמדו לתקוע ותיקנו בתפלת המוסף ומיגו דאינון חמיין לון דקרו ק"ש ומצלו וקרו באורייתא ומצלו והדר תקעין אמרין בנימוסיהון אינון עסיקין. ריב"ל שמע להא מהכא שמעה ה' צדק זו ק"ש הקשיבה רנתי זו רנון תורה האזינה תפלתי זו תפלה. בלא שפתי מרמה זו מוסף. מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא אמר ר' תנחומא קרייה אמרה כן יום תרועה ועשיתם עולה. כלומר התרועה במוסף בעשיית העולה ר' אלעזר בר' יוסי אומר בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אמר להן הקב"ה כיון שהכנסתם בר"ה לפני בדין ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נעשיתם בריה חדשה בכל הקרבנות בשעיר הקרב בכל המועדים [כתיב] חטאת ובעצרת כתיב שעיר עזים אחד לכפר עליכם ולא כתיב חטאת אמר להן הקב"ה כיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם. מדקתני במתני' ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל מכלל דבר"ה לא אמרי הלל.

מ"ט א"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין אומרים ישראל לפניך בר"ה וביוה"כ הלל אמר להן אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים נפתחין לפניו וישראל אומרין הלל.

תרועה שיש עמה מלכות אומרה עם המלכיות עם השופרות דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אומרה עם המלכיות ואינו אומרה עם השופרות. דקא סבר ר' יהודה דאינו אומר עם השופרות אלא תרועה שיש בה שופר ואי נמי שנזכר בו שופר, וכדאמרינן בהדיא תרועה שאין עמה ולא כלום אומרה עם השופר דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינו אומרה כל עיקר, וקיימא לן כר' יוסי. ומיהו דוקא תרועה סתם, הא תרועה שנזכר בה חצוצרות כגון ותקעתם בחצוצרות אינו אומר כל עיקר, דאנן שופרות בעינן דכתיב (תהלים מז, ו) עלה אלקים בתרועה השם בקול שופר, וביובל דמיניה גמרינן שופר תרועה כתיב. ואותן שנהגו לומר בסוף השופרות ותקעתם בחצוצרות (במדבר י, י) טעות הוא, ואע"ג דכל מקום שיש חצוצרות במקדש יש שופר, מכל מקום אנן קרא דמזכיר בו שופר בעי והא ליכא. אלא אומר לא הביט און ביעקב וגו' (שם כג, כא), ואע"פ שאמרו עם המלכיות, וכדאמרי' מלכות שיש עמו תרועה אומרו עם המלכיות ואומרו עם השופרות, וא"נ יום תרועה יהיה לכם (שם כט, א).

ר' יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא פירוש, ר' יוסי לא פליג את"ק במתחיל בתורה דבהא אפילו ר' יוסי מודה, אלא במשלים בנביא הוא דפליג, דאילו לת"ק פסוק עשירי אומרו מאיזה מקום שירצה ואילו לר' יוסי לכתחלה אינו אלא משל תורה ואומרו לבסוף. והיינו דלר' יהודה אע"ג דלא אשכח מלכיות בשל תורה אלא תלתא אפילו הכין לא קשיא ליה ולא מידי, דהא אי בעי אומר ארבעה משל נביאים או משל כתובים, ולעולם לר' יוסי מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה. והכין תניא בהדיא בתוספתא (פ"ד, ה"ו) בדברי ר' יוסי מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה. ואף ר"ח ז"ל גריס הכין בהדיא בברייתא בגמרא. וקיימא לן כר' יוסי, מדאמר ר' אליעזר בריה, ותיקין היו משלימין בתורה, ואע"ג דסתם מתניתין פליג עליה, אפילו הכין מעשה רב. ועוד פוק חזי מה עמא דבר, וכן פסקו כל הראשונים, וכן כתב הר"מ ב"ן נ"ר. וכן אמרו הגאונים ז"ל דכתובים באמצע. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל שכן מסורת בידם. והר"מ ב"ן נ"ר כתב, שכן מפורש במסכת סופרים (פי"ח, ה"ג), שבכל מקום דברי קדושה נקדמין לדברי קבלה. והא דאמרינן בגמרא (לעיל ראש השנה לב, א) תורה נביאים וכתובים, סדר כתיבה נקט ואזיל.

מאי שנא דהשני מתקיע כלומר, יתקיע הראשון כדרך שהוא עושה בהלל שהראשון מקרא את ההלל משום זריזין שמקדימין למצות. ואיכא למידק, דהא צריך לתקוע על סדר ברכות, ובתפלת המוספין הוא דאיכא תשע משום שמצות היום במוספין, הא בשחרית שאינו מתפלל תשע לא יתקע. ומשמע מכאן לכאורה שכל תפלות היום תשע, וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל, אלא שלא נהגו [כן], ומנהגן של ישראל תורה היא, ובכל כי הני פוק חזי מה עמא דבר. והכי נמי משמע לקמן בירושלמי דגרסינן התם בשילהי מכלתין (הלכה י) ר' זעירא ורב חסדא הוו יתבין תמן באילין תקיעתא מן דצלון אתא צלותא קם ר' חסדא אמר ליה ר' זעירא ולא כבר מצלינן, אמר ליה מצלי והדר מצלי, אמר ליה דנחתין מערביא להכא אומרין בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג באילין תקיעתא. ע"כ בירושלמי. אלמא מדצלו אינהו שחרית, וקשיא ליה לר' זעירא אמאי הדר צלי ר' חסדא תפלת המוספין מדפסק ר' יוחנן כר"ג באילין תקיעתא, ואנן הא מפרשים טעמא דהני משום דאושי (לקמן ראש השנה לה, א) כלומר דנפישי ברכות וקראי דמלכיות זכרונות ושופרות, ואם איתא אפילו בתפלת השחר יהא הלכה כר"ג ולא ליצלו, אלא לאו כדאמרן. כך נראה לי. והכא יש לומר דהכי קאמר, מאי שנא דהשני מתקיע יתקיע הראשון ויברך נמי תשע, ואע"פ שאין חיוב הברכות מחמת התקיעות אלא מצד עצמן, שהרי יחיד מתפלל תשע אע"פ שאינו צריך לשמוע על סדר ברכות, ואפילו בחבר עיר נמי בשלא נזדמן להם שופר מברך תשע, שאין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות מעכבות את הברכות, וכדתנן (לג, ב) מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע, מכל מקום כיון דזריזין מקדימין למצות ואלו נתמנה לו שופר צריך לשומען על סדר הברכות, יברך אף בשחרית ויתקע על סדר הברכות, כך נראה לי.

אמר ר' יוחנן בשעת השמד שאנו כלומר, מחמת כך התקינו בשני, ואע"פ שבטל דבר תקנה במקומה עומדת. ואי נמי טעמא כדאיתמר בירושלמי (פ"ד, ה"ח) ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע, פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורין שמא עליהן הן הולכין עמדו עליהם והרגום, מן גו דאינון חמיין לון קרי את שמע ומצלו וקרי באורייתא ומצלו ותוקעין אינון אמרינן בנימוסיהן אינון עסיקין, ומר בהלל לית כל עמא תמן, ומר אף בתקיעה לית כל עמא תמן. אמר ר' יונה ואותי יום יום ידרושון זו תקיעה וערבה. ר' יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי שמע לה מן הדא, שמעה אלקים צדק זו קרית שמע הקשיבה רנתי זו רנון תורה האזינה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זה המוסף, מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא, אמר ר' אחא בר פפא קומי ר' זעירא שנייה היא שמצות היום במוסף, אמר ר' תחליפא קסרייה קרייה אמר כן יום תרועה ועשיתם.

מאי טעמא יום טוב עשה ולא תעשה היא ואיכא למידק, למאן דאמר בפרק במה מדליקין (שבת כד, ב) דלא הוי יום טוב עשה ולא תעשה, מאי איכא למימר. ויש לומר דאמר לך דהוי טעמא דהכא, משום דהוו להו מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, הלכך לא דחי אפילו לאו גרידא.

ולא עולין באילן השתא דרבנן אמרת לא דאורייתא מיבעיא הכי גרסינן בספרים. ופירש ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל דפקוח הגל הוי דאורייתא. ואינו מחוור בעיני. דפקוח הגל טלטול בעלמא הואי, דאי בשל בנין ומשום סותר לא קרי ליה גל אלא כותל קרי ליה. ומיהו אפשר לאוקמה בגל דבעי מרא וחצינא, וכאותה ששנינו בפרק בכל מערבין (עירובין לה, א) נפל עליו גל, ואמרינן עלה בגמרא קא סלקא דעתך דאי בעי שקיל ליה, לימא מתניתין דלא כרבי, דאי כרבי האמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, אפילו תימא כרבי לא צריכא דבעי מרי וחציני. ומיהו אכתי קשה, דהא מתניתין הכי קתני אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום ולא עולין באילן, ברישא תנא אין מפקחין והדר תני לא עולין באילן, ואם כן היכי קאמר דזו ואין צריך לומר זו קתני, הוה ליה למימר זו אף זו קתני. ורש"י ז"ל פירש, דרוכבין על גבי בהמה קרי דאורייתא, ולאו דאורייתא ממש קאמר אלא דאתיא לדאורייתא, כלומר, דהא איכא למגזר משום שמא יחתוך זמורה, והלכך חמירא טפי מהנך דלא אתו לאיסורא דאורייתא. וגם זה אינו נכון, והנכון כדברי רש"י ז"ל האחרונים שכתב דלא גרסינן ליה.

ואין מזכירין זכרון יחיד [כו'] כגון וה׳ פקד פי׳ והאי זכרון דרבים חשיב כיון דתלו בה רבים כדאיתא בגמרא ולא חשיב דיחיד ולפיכך יוצא בו לר׳ יוסי ונהוג כ״ע כר׳ יהודא דלא למימר פקדונות. בגמרא אמרינן שהפסוק שיש בו ב׳ מלכיות עולה לב׳ כגון מי הוא זה מלך הכבוד וש״מ דכיון דאמר המלכות או הזכרון או השופר אינו צריך לגמור כל הפסוק ואמרינן זכרון שיש עמו תרועה כגון זכרון תרועה אומר עם הזכרונות ואומרו עם השופרות דברי יוסי ר׳ יהודא אומר אינו אומר כל עיקר וק״ל כר׳ יוסי ויש מרז״ל אומרים דהא דנהיגי לסיים דשופרות בפסוק של ותקעתם בחצוצרות טעות הוא דאפילו ר׳ יוסי אינו אומר אלא בתרועה שאין עמה כלום שנאמרה בענין היום כגון יום תרועה או תרועת מלך בו אבל בתרועה שאינה נאמר׳ לענין מצות ר״ה אלא לענין שהיו מתריעין על הקרבן ויש בה ג״כ חצוצרות שאינם חובת היום אפי׳ ר׳ יוסי מודה שאינה אומרה כלל ולא ה״ל להשלים אלא בפסוק של יום תרועה או זכרון או ותרועת מלך בו שהרי רשאי להזכירה כאן וכאן כדברי ר׳ יוסי ואין אנו יוצאין עכשיו ע״י השלמה בתורה אלא דהא קי״ל דאם השלים בנביא יצא:

ויש לקיים מנהגנו ולומר דר׳ יוסי אשכחן דקאמר רבותא דאפילו תרועה שיש בה זכרון אומרה עם השופרות ואומרה בזכרון ואין זה מעכב לזה כדברי ר׳ יהודא כ״ש בפסוק ותקעתם בחצוצרות שאין בו אלא תקיעה שראוי לאומרו עם השופרות דהא בסיפרי דרשי׳ מיניה סדר מלכיות זכרונות ושופרות כדכתיבנא בפ״ק וכיון דקי״ל כר׳ יוסי שאם השלים בנביא יצא וקי״ל כריב״נ דבג׳ פסוקים סגי אי משום השלמה בתורה שפיר איכא השלמה בתורה בהאי קרא ותקעתם בחצוצרות שנדרש בספרי לענין היום כמ״ש זה אנו אומרים ליישב המנהג אבל הראוי והטוב שיאמר אח״כ ובחודש השביעי שבפרשה פנחס וכן כתב הרמב״ן וכן דעת מורי הרשב״א מפי מורי נרו:

מתני׳ השני מתקיע כתב רבינו האיי גאון דהא דקאמר מתקיע ולא קאמר תוקע שראוי באחר יותר מש״ץ כדי שלא יטעה בתפלתו כדרך שאמרו בברכת כהנים שש״ץ אינו נושא את כפיו ומיהו אי ש״ץ בקי ומובטח שחוזר לתפלתו בכונה ולא יטעה תוקע כדרך שאמרו אם הוא בקי שנושא את כפיו מ״מ אשמעי׳ תנא אגב אורחי דאחרינא עדיף טפי וכן היה מנהגם ויפה כיוון אבל עקרן של דברים דמתקיע לאו היינו תקיעת שופר אלא שמברך ברכות התפלה של מלכיות זכרונות ושופרות ונקט האי לישנא ולא נקט והשני מברך משום דאשמעי׳ דברכות ותקיעות כי הדדי ואין אומר ברכות אלו אלא בשעת תקיעה כגון בזמן הזה במוסף ובשעה שאין שמד ביוצר ולפיכך נקראו הברכות תקיעות כדאמרי׳ תקיעתא דר״ה כי המברך הוא המביא תקיעות ולכך נקרא מתקיע וכמ״ש מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע לומר שאינו מזכיר הברכות האלו אלא כשתוקע להוציא מדברי רבינו זרחיה הלוי שכתב שהברכות האלו אומרין אותן בר״ה בכל ד׳ תפלות בערבית שחרית ומוסף ומחהה וסמך לו על מה שאמרו בברכות ז׳ דשבתא כנגד מי ט׳ דר״ה כנגד מי אלמא כשם שז׳ בכל ד׳ (תקיעות) [תפלות] כך ט׳ דר״ה בכל ד׳ (תקיעות) [תפלות] ולא שפיל מרן לסיפא דסוגיין דאמרינן כ״ד בתענית כנגד מי והנהו ודאי ליתנהו בכל ד׳ (תקיעות) [תפלות] והנה משנתינו הוצאנו מסברא זו לגמרי ועוד יש לנו ראיה ברורה ממה שאמרו בירושלמי בפ״ק דשבועות העובר לפני התיבה בי״ט של ר״ה שחל להיות בשבת בשחרית בש״א ח׳ וב״ה אומרים ז׳ פי׳ שקובעין ב״ש ברכה לשבת במוסף בש״א י׳ ובה״א ט׳ ופריך ויאמר י״א לב״ש מפני ר״ח שאדם מזכיר במוספין א״ר יוסי מה פליגין בדבר שטעון ברכה בפני עצמו ברם הכא שכן אפילו בחול אינו אלא כוללן פי׳ שכשחל ר״ה בחול אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן מודים ב״ש שאינו קובע לו ברכה בשבת הרי הזכירו בפירוש לב״ה בשחרית ז׳ ולב״ש ח׳ ובמוסף לב״ש י׳ ולב״ה ט׳ אלמא אין אומר ברכות של ר״ה בתפלת שחרית אלא במוסף וזה מבואר:

ובשעת פי׳ ביום שיש בו הלל דאלו בר״ח ליכא הלל כדאיתא בגמרא ולהכי נקט ובשעת ההלל למימרא דהשתא ביום זה ליכא הלל:

הראשון מקרא ההלל שהזריזין מקדימין למצות והא דלא אמרינן תקיעות ג״כ בשחרית א״ר יוחנן בשעת השמד שנו ופרשו שהי׳ להם שעת השמד שלא היו רשאין לקיים המצות אלא בסתר ולא חיו תוקעין אלא עד חום היום שנתפזרו בני אדם לכאן ולכאן וכיון שבעונותינו אנו בגלות ויש לחוש לכך גזירה במקומה עומדת ולא עוד אלא שכל גזירה שב״ד גוזרין אע״פ שבטל הטעם גזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב״ד ויבטל ועוד בירושלמי פי׳ שעת השמד היה בע״א דאמר ר׳ יעקב בשם ר׳ יוחנן משום מעשה שהיה פעם אחת תקעו בראשונה והיו סבורין שונאין שעליהן באין עמדו עליהם והרגום תקנו בתפלת מוספין ומגו דאינון קרו באוריתא ומצלי וקרו באוריתא ומפטיר ומצלי והדר תקעי אמרי בנימוסיהן אינון עסקין ריב״ל שמע לה מן הדא שמעה ה׳ צדק וכו׳ הקשיבה רנתי זה רנון תורה האזינה תפלתי זה מוסף מה כתיב בתרי׳ מלפניך משפטי יצא ולפי הני מעמא שפיר נהיגינן לאומרן במוסף דאכתי איכא למיחש לשונאים ולדרשא דר׳ הושע:

מתני׳ שופר של ר״ה כו' פי׳ אע״ג דכל הני שבות דרבנן נינהו לא דחינן להו משום מצות שופר כי היכא דלא דחינן מלאכה גמורה דלא אתי עשה ודחי את ל״ת די״ט וה״ה שבות דרבנן שחכמים העמידו דבריהם במקום מ״ע שאין בו כרת שב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות מיהו דוקא עשה שאין בו כרת דדחי דדבריהם אבל עשה שיש בו כרת לא דחי דדבריהם כדאמרינן בגמרא אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים וכן טובל יום טמא וטומאת בית הפרס שוחטין עליהן את הפסח ונדחית טומאה של דבריהם ואיזמל דלא דחי שבת דרך גגות דהוי שבות דרבנן משום מילה בזמנה משום דליכא כרת במילה בזמנה אלא בגדול שלא מל את עצמו ולפיכך עשאוהו כעשה שאין בו כרת (ואשכחן) ולא מבעיא שהעמידו דבריהם במכשירי מצוה דאפי׳ (במילה) [במצוה] עצמה לא דחיא דבריהם כדאשכחן גבי כסוי הדם ואע״ג דבהדי דמכסי עביד גומא וערל והזאה שהעמידו דבריהם במקום כרת של פסח כדאמר בפסחים פ׳ האשה בגר שנתגייר בערב הפסח דאמור רבנן הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ואינו עושה פסח וכן בטמא בשביעי שלו שאין מזין עליו ודוחין פסח שיש בו כרת משא״כ באנינות וטבול יום ובית הפרס משום דהנהו דאיסורא דידהו בגופייהו בלחוד ותקנות קבועות בכל מקום ואפשר להם להתקיים בעלמא לא העמידום כאן במקום כרת אבל הזאה וערל אינם אסורין בעצמן אלא שבמקום הזה אסרום מפני שיש בה גזירה של תורה כדאמרינן בה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד׳ אמות בר״ה ובערל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כדאיתא התם ואיזמל שהוא משום שבות ואיסור עצמו שאסרם בכל מקום להביא דרך חצירות שום דבר והעמידו בו דבריהם לפי שאין בו כרת כדאמרן ובשופר ולולב כיון שלא גזרו משום גזירה דרבה אע״פ שאין בו כרת אלא משום דלא ידעינן נמי בקביעא דירחא מפני שהיא מצוה שבכל ישראל ואם נדחית נדחית (לעלה) [לכולה] וכיון שכן כשהיא ודאית של תורה אין גוזרין בה גזירת רבה ובמילה עצמה לא גזרו משום גזירה דרבה מפני שהיא ודאית ואינה דומה להזאה שגזרו בה כי המילה עצמה שהיא אב מלאכה נדחית מן התורה בשבת כדי לקיים מצות מילה והאיך חכמים דוחין משום גזירה דרבה ויש שואלין א״כ האיך לא אסרו תקיעת שופר משום שבות ואינה שאלה דדוקא באלו שהם מכשירי מצוה או מצוה שאינה זמן קבוע כגון כסוי דלא דהו מצוה גופה לגמרי ופעמים שתתקיים המצוה על ידו או ע״י אחרים אבל לדחות מצוה גופה בזמנה הקבוע אינו בדין שיעמידו דבריהם לדחות מה שצותה תורה לגמרי והיינו דאע״ג דתקיעת שופר שבות דרבנן בשבת או בי״ט לא העמידו דבריהם לאסור התקיעה בר״ה משום שבות ולדחות מצות שופר שא״כ נמצאת מצוה זו מתבטלת מכל ישראל לעולם ואינה נעשית והאיך יאסרו לגמרי ויסתרו מה שצותה תורה ואע״פ שאסרוה בשבת משום גזירת רבה התם אפשר להתקיים בי״ט שחל בחול משא״כ בזה שנדחית מכל ישראל בכל זמן שלא העמידו דבריהם וכיון שהתירו לצורך מצוה עצמה התירו לגמרי אפי׳ להתעסק כדי שילמדו שתיעשה המצוה ולפרסם הדבר שאין נדנוד איסור בתקיעה ביום זה ואית דמתרצי בכולהו לפי שאין תקיעה שבות גמורה שיש בו מעשה אלא קול בעלמא א״נ שאני תקיעה דבעידנא דעקר לשבות מקיים עשה דהוי דומיא דמילה וצרעת דדחו ל״ת של תורה מהאי טעמא דדינא הוא דלידחי מצות שבות דרבנן בי״ט אע״פ שיש בו עשה ולא תעשה ולתירוץ זה קשה ההיא דכסוי ומסתברא דדוקא שבות שע״י ישראל לא דחינן משום מצות שופר כדקתני מתניתין אבל שבות דשבות דחינן דמותר לומר לגוי לעשות דברים אלו שאינן לישראל אלא שבות דבמקום מצוה דחינן שבות דאמירה לגוי לעשות דברי שבות וכדאמרינן בגמרא בההוא ינוקא דאישפוך חמימי מקמי מילה דא״ל לגוי דליתי ליה מגו ביתיה דרך חצירות וגגות דהוי שבות דרבנן ואמרי׳ התם דלא אמרי׳ ליה זיל אחים להוי שבות שיש בו מעשה דהיינו מלאכה גמורה אלא זיל אייתי ליה דהוי לישראל שבות והוי אמירה לגוי שבות שאין בו מעשה והוי שבות (דשבת) [דשבות] וכמו שפירש הרי״ף במקומו והתם ודאי מקמי מילה אישתפוך ולקיים מצות מילה דחו שבות שע״י גוי דאי לבתר מילה ומשום סכנה אפילו ע״י גדולי ישראל מחמין לו והיכא אמרי׳ דלא א״ל זיל אחים לי אלא ודאי כדאמרן וש״מ שדוחין שבות דשבות שע״י [גוי] בכל מקום משום קיום מצוה ויש שדוחין לומר דשאני מילה שהיא מצוה שדוחה שבת ולפיכך הקילו בה בשבת באמירה לגוי לעשות דבר של שבות ואינו נכון וכן דעת הרמב״ם ז״ל מיהו ש״מ לא דחי אמירה לגוי במלאכת תורה אפילו במקום מצוה דהא לא אמר ליה זיל אחים לי ומ״ש בלוקח קרקע בא״י שכותבין עליו אונו אפילו בשבת ע״י גוי אע״פ (כי הכתיבה) [שהכתיבה] מלאכה שאני ישוב א״י שאינה מצוה לשעתה אלא קיימת לעולם והיא תועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד ערלים וכמו שחששו לזה בהרבה מקומות כדאיתא בגיטין הילכך אין מתירין לומר לגוי להדליק נר לסעודת שבת כשם שלא נתיר לבשל לסעודת שבת אבל אומר לו להביאה דרך חצירות או לטלטלה וכרדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה התירו בפ״ק דשבת רדייה בשינוי לצורך סעודת שבת והתירו לזה שבות דישראל כלאחר יד וגם לכתחילה התירו ליתנה מבעוד יום כדי שיקרמו פניה אע״פ שרודה אותה בשבת כדאיתא גבי תקיעות ומה שאין אנו מטבילין כלים ולא עושין אוכל נפש האסור בי״ט משום טירחא כגון טיסני וכתושה במכתשת ע״י גוי מפני שאפשר לקיים מצוה זולת זה משא״כ ברדיית פת והדלקת נר ושלא במקום מצוה לא דחינן אפילו שבות דשבות דמינטר ביה חלול משום פסידא דנכרי שבא לכבות אין אומר לו כבה אע״ג דכבוי שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה וגבי היתה בהמתו טעונה כלים לא התירו לבטל כלי מהיכנו לגופה היא עד דאיכא תרתי פסידא וצער בע״ח כדמוכח התם ומכאן היתר להקיז בהמה מסוכנת ע״י גוי בשבת או י״ט וכנר׳ כפ׳ כל שעה בההיא דהקזת דם לבכור ומה שהתירו בצנור שעלו בו קשקשים למעכן ברגלו משום פסידא כיון דלא מנכרא מלתא חששו לפסידא בשבות ע״י שנוי כזה דליכא חלול שבת וכן במי שהחשיך לו בדרך שנותן כיסו לנכרי או מניחו על החמור או מוליכו פחות מד׳ אמות שמא יעמיד עצמו על ממונו ויבא לעבור על ד״ת ומשום חשש בדבר שמצוי הנזק התירו שבות דבריהן כגון כבוי גחלת בר״ה והולכת קוץ פחות מד׳ אמות ודריסת נחשים ועקרבים לר״ש כפי תומו והריגת ה׳ המזיקין וכ״ת התם בההוא עובדא דמילה דאשתפוך חמימי נמי מקמי מילה היכא לית ליה תקנתא ע״י גוי ודרך שבות נימא ליה השתא ובתר הכי נחים ליה משום סכנה ושמא נלמוד משם דכל שיש מצוה ואי עבדינן ליה סופו לדחות שבת או י״ט דלא עבדינן לה למצוה ע״מ לדחות שבת או י״ט והכי מוכח קצת בפ״ק די״ט דלמאי דקס״ד דכסוי הדם דחי י״ט לא שרינן ליה לכתחילה למשחט כשאין לו דקר נעוץ על דעת לדחות אח״כ י״ט בכסוי אבל מורי נרו [אמר] דודאי כל מצוה שבתורה עבדינן מצוה דילן ע״מ לדחות וההיא דאשתפוך חמימי לאו לרחיצה דבתר מילה בעו להו להנהו מיא דא״כ מהלינן ודחינן בתר הכי אלא להרחצה דמקמי מילה הוי בעי להו מיהו בדברי רשות כגון שחיטה וכסוי לא עבדינן להו ע״מ לדחות אע״ג דאיכא אימנועי משמחת י״ט ואין דעתי מכרעת בדבר זה וברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל דא״כ נמצאת שבת כחול מן התורה שהחניות פתוחות ואוצרות תבואה ויין ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול היה שא״כ אין זה יום מנוחה אלא כך עיקרן של דברים כי בכלל מ״ע שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי׳ וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן נמצא שיש לשבות עקר מן התורה ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצוה של תורה וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב״ן מפי מורינו ז״ל:

גמ׳ מ״ט שופר עשה כו' פי׳ וכיון דלא (דמי) [דחי] מלאכת תורה לא דחי נמי שבות דרבנן כדפרישית והא אתיא אליבא (ארב) [דרב] אשי דאית ליה האי סברא אבל לחזקיה ואביי ורבא כדמוכח פ׳ במה מדליקין טעמא דאין שופר דוחה י״ט משום דכי אתי עשה דוחה את ל״ת היינו היכא דבעידנא דהא עקר ליה ללאו מקיים ליה לעשה כגון מילה בצרעת או סדין בציצית אבל הכא דכי (טהר) [עקר] ליה ללאו לא מקיים עשה [אלא] לבתר זמן ואפשר דמתפס ולא מקיים עשה לא מדחי לאו מעיקרא וכדמפרקי׳ בפ״ק די״ט גבי כיסוי הדם והכא הוי לן למימר הכא אלא לרווחא דמלתא נקט ליה אליבא דרב אשי והכי אורחא דתלמודא:

פסוק של זכרונות שנאמר על יחיד אפילו לטובה כגון זכרה לי אלהי לטובה וכגון זכרני י"י ברצון עמך אין מזכירין אותו כלל.

לשון פקידה כגון פקוד פקדתי אתכם הרי זו כזכרונות ואף וי"י פקד את שרה רשאי להזכירו בפסוק של זכרונות אע"פ שהוא לשון יחיד הואיל ורבים יצאו משם ומ"מ נתפשט המנהג שלא להזכיר כלל אלא לשון זכירה וגדולי המחברים פסקו שהפקידות אינן כזכרונות כלל.

מי הוא זה מלך הכבוד הראשון אינו נחשב לפסוק של מלכיות שאינו אלא לשון שאלה אבל אחרון הואיל וכתוב בסופו י"י צבאות הוא מלך הכבוד סלה יוצא בו וכן בשאו שערים ראשיכם הראשון והאחרון ונאמר בשניהם ויבא מלך הכבוד.

שני מלכיות האמורים בפסוק אינם אלא כאחד.

זכרון שיש עמו תרועה כגון זכרון תרועה מקרא קדש אומרה עם איזה מהם שירצה או עם זכרונות או עם שופרות ומכאן סמכו רבים למקרא האמור בקצת מחזורים ותקעתם בחצוצרות וכו' ונזכרתם לפני י"י אלהיכם לאמרו בשופרות בהשלימו בתורה ויש מוחין מצד שאינו אמור אלא בחצוצרות ואין בזה הכרח ולא עוד אלא שאף בספרי יראה כדעת ראשון וכן מלכות שיש עמו תרועה כגון ותרועת מלך בו אומרה עם מלכיות או עם שופרות איזה שירצה.

תרועה שאין עמה כלום כגון יום תרועה יהיה לכם אומרה בשופרות.

שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד וידעת היום והשבות אל לבבך אתה הראת לדעת כי י"י הוא האלהים כלם מלכיות הם ורשאי להזכירם במקום מלכות שהאחדות הוא קבלת עול מלכותו ושוללת הממשלה מכל אחר וכבר נתפרסם המנהג בנסח ברכות אלו ובפסוקים שבהם בסדור המחזורים אלא שהוסיפו בהם בקצת מחזורים יתר מעשרה ואין הכרח בכך שלא אמרו שלא להוסיף אלא שלא לפחות.

ולענין מה שנהגו להוסיף בשלש ראשונות ובקצת שלש אחרונות יש מוחין ביד העושים וממה שאמרו שלא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא שנתפשט המנהג על כך ודעתנו נוטה להתיר הואיל וצרכי רבים הם וכן שאין השאלה בצרכי הגוף אלא בצרכי הנפש ואף במסכת סופרים הוזכרו קצתם וכבר הארכנו בזה בחבור התשובה.