מסכת ראש השנה דף ל״א עמוד א׳

שאני התם דשירה דיומיה היא דלעולם כל היכא דמסתפקא מילתא כגון במנחה דאי היום קודש לא שייך למימר דחול ואי הוא חול לא שייך למימר דקודש לא אמרינן כלל והכא היינו טעמא דאמר שירה דחול בחמישי בשבת דשירה דיומיה היא שיר הראוי ליאמר היום הוא ואפי' בראש השנה נאמרת שירת החול בכל תמידי השחר אלא בחמישי בשבת היו מחלפין אותו משום כפילה הלכך כי מסתפקא לן משום ספק כפילה לא מבטלינן שיר של תמיד:

לה' הארץ כל המזמור:

שקנה שמים וארץ:

והקנה תבל ליושבי בה כלומר קונה כדי להקנות:

ושליט בעולמו יחידי שלא נבראו המלאכים עד יום שני:

שחילק מעשיו הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו:

שגילה ארץ מקום מצב עדתו שנאמר (בראשית א׳:ט׳) ותראה היבשה בשלישי נאמר:

שברא חמה ברביעי:

הזי"ו לך האזינו זכור ירכבהו וירא לולי כי ידין כ"כ בספרים וכ"פ בקונט' וכן המנהג ובמסכת סופרים כתיב וישמן לו ור"ח פי' וירא לו:

תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא בראשון מהו אומר לה' הארץ ומלואה וגו'. דביום ראשון נבראו שמים וארץ על שם שקנה דכתיב קונה שמים וארץ. והקנה שנאמר והארץ נתן לבני אדם. והוא שליט בעולמו שנאמר לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. בשני אומר בעיר אלהינו הר קדשו על שם שחילק מעשיו שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים. כך חילק הקב"ה ובחר בירושלים. ונקראת עיר אלהינו ושכינתו בה. בשלישי אומרי' אלהים נצב בעדת אל וגו' על שם שגילה ארץ בחכמתו כדכתיב ותראה היבשה והכינה לעדתו שקיבלו משפטיו כדכת' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. פי' אילולי ישראל שקיבלו בריתי להגות בה יומם ולילה לא שמתי שמים וארץ. רביעי וחמישי וששי פשוטין הן הללו כולן השירות על שם מעשיו של הקב"ה.

בשביעי מזמור שיר ליום השבת ליום שעתיד להיות כולו שבת כלומר אלף שנה שהוא יומו של הקב"ה. ואח"כ תחיית המתים.

אמר ר' נחמיה מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו כלומר ששה ימים על שם מעשיו של הקב"ה. ויום השביעי ליום שכולו שבת. אלא גם יום שביעי על שם מעשיו הוכנה השירה הזאת. וכן פירשוה מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת כדכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת וגו' וקמיפלגי ר' נחמיה ורבנן בהאי סברא. חכמים סברי שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד אלפא חרבן.

שנא' יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו:

במוספי דשבתא מאי אמר הזי"ו ל"ך. פי' מהאזינו עד זכור ימות עולם. וקורין אותה שירה במוסף של שבת. ובשבת אחרת קורין מזכור עד ירכבהו יכן בכל שבת ושבת קורין אחת. נמצאו שקורין שש שבתות בשירת האזינו. וכשישלימו שש שבתות חוזרין כך לעולם. ובמנחה בשבתות אומר. שבת ראשונה במנחה אומר אז ישיר משה. שנייה מי כמוכה באלים שלישית אז ישיר ישראל וכשישלימו חוזרין. נמצאת שירת האזינו נקראת בשש שבתות ואח"כ חוזרין. ואלו שלש שבתות חוזרין. נמצאת שירת אז ישיר ישראל חוזרין בה פעמים עד שתשלים שירת האזינו לחזור. וזהו פי' עד שהראשונה והיא שירת האזינו חוזרת אחת. שנייה שירת המנחה בשבת חוזרת שתים ש"מ דהני שלש כל שבת אומר אחת מהן במנחה.

אמר רבא כדרך שחולקין בפסוקים של שירת האזינו כאן כמו שאומר הזי"ו ל"ך כך חולקים בקריאם בס"ת בכנסת. הראשון קורא מהאזינו עד זכור והשני מזכור עד ירכבהו. השלישי ירכבהו. הרביעי וירא ה' וינאץ. החמישי לו חכמו הששי כי ידין ה' עמו. עד סוף השירה כן כל אחד ואחד.

א"ר יהודה בר אידית עשר מסעות נסעה שכינה מקראי.

אחד מכפורת לכרוב שנאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת ואח"כ מבין שני הכרובים. מכרוב לכרוב וירכב על כרוב ויעוף וגו' כו' עד וממדבר עלתה למקומה שנאמר אלך ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני בצר להם ישחרונני.

בכל יום ויום היו הלויים משוררים על הדוכן אחר הקרבת הקרבן בשעת הנסוך והיו אומרים מעין מלאכת היום שבמעשה בראשית ובכל שיר ושיר היו שם שלש פסיקות על כל פרק מהם היו כהנים תוקעים והעם שבעזרה משתחוים והתקיעות תשע בין כלם ועל איזה קרבן היו משוררים על עולת חובה של צבור כגון תמידים וכיוצא בהם ועל זבחי שלמי צבור שהם כבשי עצרת אבל עולת נדבה שהיו הצבור מקריבים ממותר תרומת הלשכה לקיץ המזבח אין בהם שירה אע"פ שהם של צבור וכן נסכים הבאים בפני עצמם אין אומרים בהם שירה כמו שיתבאר במקומו הראוי לו ומ"מ שיר שהיו הלויים אומרים בקרבנות שהיו מסודרים כך הוא כל השנה ביום ראשון היו אומרים ליי' הארץ ומלאה וגו' ובשני גדול י"י ומהולל מאוד וגו' בשלישי אלהים נצב בעדת אל וגו' ברביעי אל נקמות י"י וגו' בחמשי הרנינו אלהים עזנו וגו' בששי י"י מלך גאות לבש וגו' בשבת מזמור שיר ליום השבת וטעם לזכירת אלו המזמורים נרמזים בכאן בגמ' וכמו שביארנו ענינם במוסף השבת היו אומרים בשירת האזינו שבת ראשונה עד זכור ימות עולם ובשניה עד ירכיבהו על במתי ארץ וכן כלם כסדר הזי"ו ל"ך ונמצאת כלה לששה שבתות והיו חוזרין חלילה ועל הדרך שסדורה כאן סודרין אותה בשבת שלה בבית הכנסת ר"ל שהששה עולים קורין את השירה כסדר הזי"ו ל"ך האמור כאן ושביעי מסיים הסדר כמו שביארנו במסכת מגילה מנחת שבת בתמיד של בין הערבים ראשונה אז ישיר משה שניה מי כמוך שלישית אז ישיר ישראל וחוזרין חלילה כל השנה באלו השלשה תמיד של שחר בר"ה כבר ביארנו בו שאין השיר משתנה בו אבל מוסף שלו היו אומרים הרנינו לאלהים עזנו ואם חל להיות בחמשי שזה המזמור הוא בו שיר של חול היו אומרים הסירותי מסבל שכמו ומנחה שבו היו אומרים קול י"י יחיל מדבר שאר מוספים של שאר ימים טובים וראשי חדשים מפורשים במסכת סופרים ובשאר מקומות ואין זה מקומם:

בד"ה וירכב על גו' אשר היה עליו למפתן הס"ד ואחר כך מה"ד וימלא הבית וגו' כצ"ל:

בד"ה עד אשר יאשמו כו' עכ"ל סיפא דקרא דאלכה ואשובה וגו' הוא וק"ל:

בגמרא שאני התם דשירה דיומיה הוא ופרש"י דלעולם כל היכא דמספקא לא אמרינן כלל. וכתב מהר"ם אלשיך בתשובה סימן קל"ח דהא דהיכא דמספקא ליה לא אמרינן כלל ע"כ לא מתוקמא אלא כמ"ד דשיר אינו מעכב הקרבן דלמ"ד דשיר מעכב הקרבן פשיטא דצריך לאומרו היכא דמספקא להו ככל ספיקי דאורייתא וע"פ הדברים האלה רוצה ליישב דברי הטור א"ח סימן קל"ג שכתב שאין אומרים שיר של יום בבה"כ בין הערביים אלא בשחרית לחוד והוא נגד הגמרא שלנו דמשמע להדיא שאמרו השיר בתמיד של בין הערביים ולפי שיטתו א"ש משום דסתם מתני' ר"מ היא דס"ל דשיר מעכב הקרבן וא"כ כל השקלא וטריא דהכא דקאי אמתני' דקתני נתקלקלו הלוים בשיר ואפ"ה בעי למימר כל היכא דמספקא ליה לא אמרינן ע"כ היינו משום דיש חילוק בין שיר דשחרית לשל ערבית דשל שחרית מעכב ושל ערבית אינו מעכב ע"כ תמצית לשון מהר"מ אלשיך ע"ש והובא דבריו בס' יום תרועה אבל באמת לכאורה דבריו דחוקים מאד דמאן פלג לן ומה טעם יש בדבר לחלק בין של שחרית לשל ערבית דהא מאן דאמר שיר מעכב הקרבן ילפינן להו בעירובין מקראי טובי דעיקר השיר מן התורה וא"כ לא שייך כלל לחלק ביניהם דהא בהדיא כתיב בתמיד של בין הערביים כמנחת הבקר וכנסכו משמע דשווין בכל ענין לגמרי ועוד דבעיקר דבריו שכתב הלכה כר"מ משום דסת"מ כר"מ משום הא לא איריא כיון שזה אינו מבואר כלל במשנה אם אמרו שירה של חול או שלא אמרו כלל דהא סתמא קתני ונתקלקלו כו' ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וא"כ בשביל כך אין לנו להוציא הלכה פסוקה דקיי"ל בכל דוכתי דפליגי יחיד ורבי' הלכ' כרבים וה"נ קתני בבריית' להדי' בגמרא דעירובין בלשון דפליגי ר"מ וחכמים וס"ל לחכמים דאינו מעכב ומסתמא הכי הלכתא וכן נראה להדיא שהוא שיטת הרמב"ם ז"ל דאי ס"ד דס"ל דמעכב הקרבן הוי ליה לפרש כן אע"כ דאינו מעכב ובר מן דין קשיא לי טובא על דבריו אפי' למ"ד שיר מעכב הקרבן אי אפשר לומר דכל היכא שלא אמר שיר של יום ממש מעכב הקרבן כיון דמקראי דאורייתא ילפינן ליה והיכא רמיזא באורייתא איזו מזמורים יאמרו בכל יום מאותן מזמורים שאמר דוד בספר תהלים ואפילו בנביאים וכתובים שכתוב בענייני השיר לא נרמז כלל באיזה שירה יאמרו עד שנראה ברור שכל ענייני השירים דמייתי הש"ס בסמוך בשמעתין אינו אלא מתקנת אנשי כנסת הגדולה או עכ"פ מיסוד הנביאים. ונמצא דלפ"ז תו לא מצינן למימר דהא דחשיב קלקול שאמרו שיר של חול על תמיד של בין הערבים הוי קלקול גמור מן התורה דהא אפילו אי הוי אמרינן דבבין הערביים נמי השיר מעכב הקרבן אפ"ה בכה"ג ודאי אינו מעכב מה לי שיר זה מה לי שיר אחר ובודאי ע"כ קודם שנתקן השיר ממזמורים דלקמן היו רגילין לומר איזה שיר אחר כגון שירת הים ושירת הבאר מי כמוכה או איזו שיר שירצו אלא ע"כ דלאו משום דמעכב חשיב קלקול אלא משום דלא אמרו כתקנת חכמים או יסוד נביאים וא"כ מה"ט גופא הדרא קושיא לדוכתא אכתי היכא דמספקא להו עכ"פ היה להם לומר איזה שיר שירצו של חול או של י"ט לקיים עכ"פ עיקר המצוה כמצותו. ובעיקר הקושיא דקשיא ליה למהר"ם אלשיך על הטור יבואר בקונטרס אחרון:

שם תניא ר"י אומר כו' אמר רבי נחמיה מה ראה ר"ע לחלק כו' וקמפלגי בדרב קטינא. רבים מקשים מאי שייך לומר דקמיפלגי בדרב קטינא דמשמע דמשום האי טעמא דר' נחמיה דס"ל דתרי חרוב מש"ה פליג אדר"ע ותיפוק ליה דר' נחמיה גופא טעמא אחרינא קאמר משום דאין לחלק בין הפרקים אלא דלענ"ד לק"מ דנהי דענין שיר הלוים לא משמע ליה לרבי נחמיה לחלק שבכל יום מימות השבוע היו אומרים השיר על שם עבר ובשבת ע"ש עתיד מ"מ ע"כ דר' נחמיה ור"ע בעיקר פירושא דקרא דמזמור שיר ליום השבת פליגי דלר"ע אמרו דוד ע"ש עתיד ולר' נחמיה ע"ש עבר וא"כ לפ"ז אי הוה פשטא דקרא משמע טפי שאותו שיר הוא ע"ש עתיד ל"ש לומר דמשום דאין לחלק בין הפרקים בשיר של לוים מפיק ליה רבי נחמיה לקרא מפשטיה אע"כ דמשום דר' נחמיה ס"ל דתרי חרוב מש"ה לא מצי לפרש פשטא דקרא ע"ש עתיד ואפ"ה הוצרך רבי נחמיה לומר מה ראה ר"ע לחלק בין הפרקים דאל"כ שפיר מצי למימר דטעמא דר"ע משום דאית ליה דרב קטינא דחד חרוב ומפיק ליה מקרא דכתיב ונשגב ה' לבדו ביום ההוא מש"ה הוצרך ר' נחמיה לומר מה ראה לחלק בין הפרקים וכוונת' בזה דכיון שאנו רואים דשיר של לוים שהוא מיסוד נביאים שתיקנו לומר בשבת מזמור שיר ליום השבת א"כ ע"כ דהכי מפרשי קרא דהא דכתיב ליום השבת דהיינו ע"ש ששבת ולא מצי מפרש ע"ש עתיד כיון דקושטא דמילתא פשיטא להו דתרי חרוב כן נ"ל וק"ל:

בָּרִאשׁוֹן, מַהוּ אוֹמֵר? (תהלים כד, א) "לַהֳ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ", עַל שׁוּם שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ. פירוש אמרו רבותינו ז"ל ביום ראשון ברא השמים וכל אשר בה והארץ וכל אשר בה אך היו בכח ואחר כך היה גוזר שיצא הכח לפועל ולכן אמר (בראשית א, כד) 'תּוֹצֵא הָאָרֶץ' (בראשית א, יא) 'תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ' כי כל הבריות כבר הם בקרבה ועתה תוציא אותם לפועל, וזהו שאמרו שקנה הארץ בבראו אותה, ועוד גם כן ביום ראשון הִקְנָה בה כח של תולדות שלה וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ שלא נתן בה כח התולדות שתהיה מוציאה אותם מאיליה אלא שלט בעולמו שלא תוציא אותם אלא רק על פי גזרתו שגוזר תוציא הארץ ומוציאה שאין הכח שהקנה לה יוצא מאיליו אלא יוצא על פי גזרתו ומאמרו ולזה אמר וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ.

בַּשִּׁשִּׁי, מַהוּ אוֹמֵר (תהלים צג, א) "הֳ' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ", עַל שֵׁם שֶׁגָּמַר מַעֲשָׂיו, וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. נראה לי בס"ד 'גָּמַר מַעֲשָׂיו' היינו שאמר לעולמו די שגזר שלא יהיה עוד בריאה חדשה כמו שנאמר (קהלת א, ט) 'וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' וידוע כי בשבעה שמותיו יתברך שאין נמחקים יש שם שדי שהוא שם בן שלש אותיות שבו אמר לעולמו די ולכן מזמור 'הֳ' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ' הוא ביום שישי שבו גזר שלא יהיה עוד בריאה חדשה וגזרה זו רמוזה בשם שדי שהוא בן שלשה אותיות והוא המורה שאמר לעולמו די, וזהו גֵּאוּת לָבֵשׁ חלק תיבת 'גֵּאוּת' לשתים וקרי בה 'ג' אוֹת' לבש רמז לשם שדי שהוא ג' אוֹת, ולכן דריש בזה שֶׁגָּמַר מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם.

אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה וְכִי מָה רָאָה רַבִּי עֲקִיבָא לְחַלֵּק בֵּין הַפְּרָקִים הַלָּלוּ? אֶלָּא, בָּרִאשׁוֹן שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ וכו'.. הא דהוצרך רבי נחמיה לכפול ולשנות כל הדברים של ימי בראשית היינו שבא לומר לרבי יהודה מה ששמעת אתה בשם רבי עקיבא היא שמועה בטעות אלא כך אני שמעתי משמיה דרבי עקיבא כנוסח זה, ואם לא היה מזכיר רבי נחמיה אלא רק בשביעי על שום ששבת היינו חושבים שלא אמר רבי נחמיה דברים אלו מפי השמועה ששמע משמיה דרבי עקיבא אלא בא ליישב דברי רבי עקיבא מדעתו כדרך האמוראים הבאים לתקן דברי המשנה בראותם בה דבר מוקשה שאומרים מדעתם חסורי מחסרא והכי קתני, או אומרים לאו הכי אתמר אלא הכי אתמר שעושין הגה"ה ותיקון מדעתם בדברי המשנה. ושוב ראיתי מה שכתוב בפתח עינים והרואה יראה דמה שפירשתי אנא עבדא יבא נכון בעזה"י.

וְקָמִפְלְגֵי בִּדְרַב קְטִינָא פירוש בעלי השמועות האלה מה שאמר רבי יהודה משמיה דרבי עקיבא ומה שאמר רבי נחמיה משמיה דרבי עקיבא פליגי בהא דרב קטינא, והיינו דלעולם רבי עקיבא כך אמר בשביעי אומרים (תהלים צב, א) 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' על שם השבת, ובעל השמועה דרבי יהודה מפרש להא דאמר על שם השבת על העתיד לבוא שהוא יום שכולו שבת, ובעל השמועה דרבי נחמיה מפרש להא דאמר על שם השבת רוצה לומר עַל שֵׁם השביתה שֶׁשָּׁבַת ולא קאי על העתיד לבוא.

דְּאָמַר רַב קְטִינָא שִׁיתָּא אַלְפֵי שְׁנִין הֲוֵי עָלְמָא, וְחַד חָרִיב. פירוש יחרב חומר הטבעי המצוי עתה מפני כי יזדכך החומר של עולם הזה ויהיה זך כמו חומר גוף הצדיקים אשר יושבים עתה בגן עדן התחתון ששם הנפש מתלבשת בגוף שנראה לעיני הכל גוף גמור, אך באמת הוא חומר זך קרוב לרוחני ממש שאין צריך לאכילה ושתיה גשמית אלא ניזון מריח הטוב של גן עדן וחי לעולם ולא ישלוט בו לא שינה ולא שום מקרה טבעי, ככה יהיו הגופים לעתיד באלף השביעי.

עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה נראה לי בס"ד טעם לעשר כי הקב"ה חס על העולם הזה שנברא בעשרה מאמרות, ולכן עשה המסע בהדרגות דחלקם לעשרה אולי ישובו בנתיים ולא תצטרך ליסע עוד. גם נראה לי בס"ד טעם אחר על פי מה שכתב מאורי אור ז"ל שהמלכות נקראת א"ט שהיא תחילתה נקודה אחת ומתוספים לה תשעה ספירות ונשלמת לעשר עיין שם. וידוע כי אור השכינה שהיה שוכן בבית המקדש נמשך ובא מספירת המלכות העליונה ולכן כנגד זה נסע אור השכינה שבבית המקדש עשר מסעות דהיינו תשע מסעות הם ועם מקומה הראשון נעשו עשר, והתשע הם כנגד ט' ספירות הבאים לה בסוד תוספת ומסע העשירי שהוא מקומה הראשון הוא כנגד נקודה העיקרית שבה, ולכן כתיב (איכה א, א) 'אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד' רוצה לומר אֵיךְ הֳ' שהיא סוד אור השכינה יָשְׁבָה 'בָדָד' גימטריא עשר כי עשר ישיבות ישבה בעשר מסעות אלו. ודע כי עיקר הגרסה היא מִכַּפֹּרֶת לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתָּן ודוק.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִתְעַכְּבָה שְׁכִינָה לְיִשְׁרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. כתב מהרש"א ז"ל דאלו הששה חדשים הם מיום עשרה בטבת עד תשעה בתמוז ובאותם הששה חדשים נסעה עשר מסעות הנזכר עיין שם והוא נכון. אמנם צריך להבין איך רמוז זה בהאי קרא של (איוב יא, כ) 'וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם'? גם למה התחילו בטבת ונשלמו בתמוז? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דחדשי הקיץ מניסן עד תשרי הם חדשי הנקבה וחדשי החורף מתשרי ועד ניסן הם חדשי הזכר, גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כי תמוז הוא בחינת עין ימין בחדשי הנקבה וטבת הוא עין ימין בחדשי הזכר וכנזכר כל זה בשער הכונות יעוין שם. ולפי זה נמצא זמן שהאריך להם לטובתם הוא מתחיל בעין ימין ומסיים בעין ימין דאולי באלו הימים נפקחים עיניהם לשוב בתשובה דהתשובה תהיה מכח עיני האדם להימין בדרכיו כמו שנאמר (קהלת ב, יד) 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ'. ולזה אמר 'וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה' שהארכתי זמן לרשעים שהוא מזמן התלוי ואחוז בעין אל זמן התלוי ואחוז בעין אולי תפקחנה עיניהם לשוב בתשובה, אך הם עיניהם תכלנה שלא פקחו עיניהם לשוב 'וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם' וא"ו של תיבת וּמָנוֹס רמז לששה חדשים הנזכר כלומר וא"ו חדשים שעשיתי להם מנוס בהם, אבד מנהם, שלא הועילו לשוב בם בתשובה. והנה בששה חדשים ק"ף יום לפי חשבון סתם חודש שהוא שלשים יום והם כמנין 'עֵינַיִם' [180] לומר זמן זה ניתן להם בשביל עינים שלהם אולי תפקחנה לשוב בתשובה.