מסכת ראש השנה דף כ״ה עמוד ב׳

ואומר בספר תהלים משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם הרי ששקל הכתוב שמואל עם משה ואהרן ובכתובים הראשונים כתוב ירובעל בדן ויפתח עם משה ואהרן ושמואל שלשה קלים עם שלשה חמורים:

הא אין לך לילך כו' הרי לימדך הכתוב כאן שאין לך לבקש אלא שופט שהיה בימיך:

אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה לפי שהדורות היו טובים וצדיקים מן אחרונים לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה שאי אפשר שיהו אחרונים כראשונים:

מתני' ראוהו בית דין וכל ישראל ונחקרו העדים מפרש בגמרא אי נמי נחקרו העדים:

ראוהו בית דין בלבד שאין מי שיעיד אלא הם ולאו ארישא קאי בסמוך לחשיכה אלא שהיה שהות לקדש:

יעמדו שנים ויעידו בפניהם ואע"פ שכולן ראוהו ובגמרא פריך לא תהא שמיעה גדולה מראייה:

ויעידו בפניהם השנים:

שאין היחיד נאמן לומר מקודש בפני עצמו לכך צריך להושיב מחביריהן אצלו:

שהימים הראשונים היו טובים מאלה ולכך יש לשמוע לראשונים יותר מן האחרונים אל תאמר כך דאין לך אלא שופט שהיה בימיו:

ראוהו ב"ד בלבד פי' ב"ד של כ"ג ולכך פירש בקונטרס דהיה להם שהות דאי לא היה להם שהות מאי פריך בגמ' ולא תהא שמיעה גדולה מראייה ולקדשוה מיד שראוהו הא לא היה להם שהות לקדש:

אימת הוי חק בגמר דין דהאי קרא דכי חק לענין ראש השנה דרשינן ליה בפ' קמא (דף ח:) והוא הדין בכל חדשים:

לא תהא שמיעה גדולה מראייה פירש בקונטרס דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ובחנם דחק דאפילו בדיני נפשות אמרינן הכי בפרק החובל (ב"ק דף צ: ושם) אם ראוהו ביום:

כגון שראוהו בלילה דאין יכולין לקדש על פי ראייה בלילה דא"כ היתה ראייה בלילה מקום קבלת עדות ואין קבלת עדות אלא ביום אפילו בדיני ממונות כדאמרינן לעיל דקרי חקירת עדות כתחילת דין:

עד דאיכא אהרן בהדך ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד וסוגיא דהכא כמאן דאמר בשמעתא קמייתא דסנהדרין (דף ג.) דבר תורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט מדאיצטריך ליה הכא עד דאיכא אהרן בהדך דלמאן דבעי מדאורייתא שלשה מומחין וכדי שלא תנעול דלת הכשירו בשלשה הדיוטות גבי עדות החדש אין להכשיר ואם כן לא צריך קרא:

ואומר ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן וגו' שקל הכתוב ג' קלי עולם כג' חמורי עולם לומר לך ירובעל שהוא גדעון בדורו כמשה בדורו.

בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפי' קל שבקלים ונתמנה פרנס הרי הוא כגדול שבחבירי' וכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו' וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו.

הא אין לך לילך [אלא] אצל שופט שבימיך נטל מקלו ומעותיו והלך ליבנה אצל ר"ג ביום שחל יוה"כ להיות בחשבונו: ירושלמי ראש בית דין אומר מקודש ומוקים לה רשב"י מאי מקודש מקוים. תני לעיבור שנה מתחילין מן הצד וכבר נכנס ר' יוחנן והוא היה הקטן שבהן.

אמרו לו אמור הרי השנה המקודשת בעיבור א"ר יוחנן ראה לשון שלימדנו בן הנפח אלו אמר בעיבור הייתי אומר אלו י"א ימים שהחמה יתירה על הלבנה אלא בעיבור שהוסיפו לה חכמים והן ל' יום ועיברוה. ריש לקיש חשש על הדא דמר ר' אלעזר והיתה ידי אל הנביאים החוזים וגו' בסוד עמי לא יהיו. זה סוד העיבור. ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי ואל אדמת ישראל לא יבא כמשמעו. ר' אלעזר כד סלק להכא אמר אית גבי חדא. כד מנוני אמר אית גבי תרתי. כד על לעיבורא אמר אית גבי תלת. א"ר שמלאי טעמא דר"י בן נורי דאמר עדי שקר הן כלומר סבר כיון שנראתה שחרית במזרח וערבית במערב המולד בחצי היום. וכל חדש שנולד (לו) [קודם שש] שעות אין כח בעין לראות הישן. ותני כן נראה בשחרית לא נראה החדש בין הערבים נראה החדש בין הערבים לא נראה הישן שחרית. ור"ג אומר מסורת בידי מאבותי פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה מי שלח למי. ואסיקנא ר"ג שלח לר' יהושע ע"י ר' עקיבא. א"ר יוסי יודעין היו שאלו קדשו בלא עדים שהוא מקודש. ומה בא להעיד אלא אם קדשוהו ואח"כ נמצאו העדים זוממין שהוא מקודש:

הדרן עלך אם אינן מכירין.

פ"ג ראוהו ב"ד וכל ישראל עמו וכו' ואע"פ שנתפרסמה הלבנה לכל או נחקרו העדים ולא הספיקו ב"ד לקדשו עד חשכה הרי זה מעובר.

ואוקימנא איצטריך סד"א תהוי חקירת עדים כתחילת דין וקידוש החדש גמר דין וליקדשוה בלילה.

כדתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה קמ"ל דלא שנאמר תקעו בחדש שופר וגו' כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. חק תקיעת שופר וכי היום מקרא קדש.

סלקא דעתך אמינא הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל איפרסמא לה מילתא ולא ליעברוהו קא משמע לן. קשיא לי, אמאי לא פרכינן מיהא מתניתין לרב דימי מנהרדעא, דתני בשלהי פרקין קמא (כ, א) מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו, ואין מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו, מאי טעמא האי מחזי כשיקרא והאי לא מחזי כשיקרא, והא הכא דאיפרסמא מילתא לכל ישראל ואפילו הכי מעברינן. ויש לומר דהתם בשהיו יכולין לקדשו ביום שלושים על פי הראיה, ועמדו מדעת עצמן לצורך הנראה להם ולא קדשוהו ועמדו עד למחר, התם הוא דלא משום דהתם מחזי לעם כשיקרא, אבל הכא הכל יודעין דמצוה לקדש על פי הראיה, וכיון שלא היה שהות ביום לקדש הרי זה ניכר לכל שהוא כאלו לא באו עדים היום, שהרי אי אפשר לקדשו שהתורה אמרה ראה וקדש. ובירושלמי (פירקין ה"א) מצאתי שהקשו בהפך, דגרסינן התם ר' זעירא ור' אמי בשם ר' יהושע בן לוי מעמעמין על הנראה לעברו, ואין מעמעמין על שלא נראה לקדשו, מתניתא פליגא על ר' זעירא ראוהו בי"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר מפני שחשכה הא לא חשכה לא, הדא אמרה אין מעמעמין על הנראה לעברו, ע"כ. וקשיא לי אם כן למה לא הקשו ממנה בגמרין למאן דאמר מאיימין על הנראה כדי לעברו. לפיכך נראה לי, אע"ג דלא אסיקו בה פירוקא בירושלמי, טעמא משום דהתם לצורך שנראה להם לעברו, ומתניתין דהכא ללא צורך, ולפיכך דוקא חשכה הא לא חשכה לא. כך נראה לי. הא דאמרינן: מהו דתימא ליהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין וליקדשיה בלילה. קשיא לי, ואי משום הא נמי לא איצטריך דהא מרישא נמי שמעת מינה, דאי סלקא דעתך הכין, ליהוי נמי ראיית בית דין כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין, אלא מדקתני הרי זה מעובר שמע מינה דלא. ויש לומר דאילו מרישא הוה אמינא דכיון דעלמא דעל פי ראייתם הן מקדשין, בשעת שאומרין מקודש הוי כהתחלתו וכגמרו באותה שעה ומשום הכי אי אפשר שלא לעברו, אבל בשנחקרו העדים דכשהן מקדשין עכשיו על ידי חקירת העדים שהיתה ביום הן מקדשין, אימא שפיר דמי, קא משמע לן.

ואימא הכי נמי אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב חק אימת הוי בגמר דין וקרי ליה משפט. קשיא לי טעמא דגמרא, דהכא דהוי כתחלת דין דעלמא ולא אפשר הוא דלא מקדשינן ליה בלילה הא לאו הכי מקדשינן למפרע אע"פ שעבר יומו, ואם כן אכתי אמאי מעברינן ליה ליקדשוהו למחר דהוי התחלת דין וגמר דין ביום. ויש לומר דבשלמא אי הוה אפשר לקדושיה בלילה ניחא דהא לא אפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש, אבל השתא דאמרינן דאי אפשר לגמרו להיות בלילה היכי מקדשינן ליה למחר, כיון דעבר בין העדאת העדים לגמרו זמן שאינו ראוי לקדש בו, הא ודאי מכיון דאפסקיה זמן שאינו ראוי אין ראוי לקדשו לאחר זמן.

אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלקי וגו' ואע"ג דהאי קרא לענין ראש השנה דרשינן ליה בפרקין קמא (ח, ב), הוא הדין לכל שאר ראשי חדשים.

הא דאקשינן אמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. פירש רש"י ז"ל דהא גבי עדות החודש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש. נראה מדבריו דלגבי נפשות או ממונות דכתיב בהו עדות לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, אלא דבעינן עדות ממש או הודאת בעל דין דהוי כקבלת עדות, כההיא דאמרינן בפרק נוחלין בבבא בתרא (קיג, ב), שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ואינו מחוור, דהא בפרק החובל (ב"ק צ, ב) אמרינן הכי גבי הא דמייתי בסמוך, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, דאמרינן התם בגמרא (משנה צ, א; גמרא צ, ב) התוקע לחבירו נותן לו סלע ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה, איבעיא להו במנה צורי תנן או במנה מדינה תנן, תא שמע דההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה, אמר ליה הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי, ואמרינן מאי הא אנא והא ר' יוסי הגלילי, אי נימא הכי קאמר הא אנא דחזיתך והא ר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי למימרא דעד נעשה דיין והא תניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר' טרפון וכו' ואפילו ר' טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשין עדים אבל עד אינו נעשה דיין. ופרקינן, אמרי כי תניא ההיא בשראו בלילה, אלמא אפילו במה שכתוב בו עדות אמרינן נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ואע"ג דפריק התם רב אשי פירוקא אחרינא ואמר איבעית אימא הכי קאמר הא אנא סבירא לי כר' יוסי הגלילי במנה צורי, כלומר ולעולם אימא לך דאין עד נעשה דיין, אפילו הכי לא משמע דרב אשי אתא לאיפלוגי דלא אמרינן הכי, אלא למימר דאי מיהא לא שמעינן דסבירא ליה לר' יהודה הנשיא דעד נעשה דיין. ומכל מקום כיון דאשכחן הכא דקא מקשה להדיא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, והתם אשכחן דאמרינן הכא לחד פירוקא, ואוקמינן לההיא דסנהדרין שראו וכו' בשראו בלילה, שמע מינה דבכולהו מילי אמרינן הכי. ועוד דהא לישנא דאמרינן התם בפירוקא קמא אמרי התם בשראו בלילה, משמע דהכין אמרי לה בבי מדרשא ולאו דיחוייא היא. וההיא דאמר רב יהודה אמר רב פרק יש נוחלין (ב"ב שם), גמרא ובני אחיות, שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין, כלומר משום דשנים הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין, ולא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, התם בשאין שם עדים אלא הם וכיון שהוא מוסר דבריו להם ומצוה בפניהם שוינהו עדים שוב אין נעשין דיינין, וכי אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה בשלא הזמינום לעדות אלא שראו מעצמן שלא בהזמנה לתורת עדות, אבל התם הוה ליה כאילו הזמינם בפירוש לעדות. ואי נמי כיון שאינן אלא שנים ואינן ראויין לדין, הויא להו ראייתם ראיית עדים ולא ראיית בית דין ותורת עדים יש להם. והלכך הא דאמרינן הכא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, לאו בעדות החדש בלחוד קאמרינן אלא אפילו בדיני נפשות לר' טרפון, ובדיני ממונות בין לר' טרפון בין לר' עקיבא.

ואוקימנא בשראוהו בלילה. והלכך הוה לה ראייתם של לילה ראיית עדים ולא ראיית בית דין דלילה לאו זמן דין הוא, והלכך אף למחר אי אפשר לעשות דין על פי ראייתם של לילה ונימא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, דלא אמרינן הכי אלא בראייה שבשעה הראויה לדין, כלומר לא תהא שמועת בית דין מפי אחרים גדולה מראיית בית דין, ואלו לא היו יכולין להיות דיינין בשעת ראייתן, ועל פי ידיעתן אי אפשר לדון למחר שאין הידיעה עכשיו אלא מחמת שראו בלילה, וזה מתורת עדות הוא כאלו מעידין לעצמן שכך ראוה הלילה ועכשיו יגמרו הדין על פי עדות עצמן.

וטעמא דאין עד נעשה דיין פירש רבי שמואל זצ"ל, בריש פרק יש נוחלין (ב"ב קיד, א) גבי ההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה, דהוי מגזרת הכתוב דכתיב (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני השם, ובעדים הכתוב מדבר, אלמא צריכין שיהו אחרים מעידין לפני בית דין, וכן השיב רב צמח ז"ל בתשובה. ויש מי שפירש, משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, ולא גרע ממי שעדים קרובין לדיינין שהן פסולין, כדגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ג, ה"ט) שאם הוזמו מפיהם הן נהרגין וכל שכן לעדות עצמן. ולטעם זה אפילו עד הרואה או אפילו עד שכבר העיד יהא כשר לדון בשאחרים מעידין לפניו, שהרי עכשיו אינו דן על פי עדותו אלא על פי עדות אחרים, הלכך ליתיה להאי טעמא. ואפשר לי לישבו, דכיון שכבר העיד בו שוב אינו ראוי לדון בו עכשיו ואפילו על פי עדות אחרים, דעביד הוא לאחזוקי במאי דקאמרי הני הואיל ואסהיד איהו מכבר כותיהו. ויש מפרשים דנפקא לן מההוא דאמר רב יהודה התם בריש פרק יש נוחלין (ב"ב שם) והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא, טז), ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה, ולומר שאם ראה בלילה שוב אינו מפיל נחלות לעולם משום דהוה ליה עד, ושמע מינה שאין עד נעשה דיין.

עד דאיכא אהרן בהדך ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד. כתבו בתוס', וסוגיא דהכא כמאן דאמר בשמעתא קמיתא דסנהדרין (ג, א), דבר תורה חד נמי כשר דכתיב (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך, מדאיצטריך ליה הכא עד דאיכא אהרן בהדך, דלמאן דבעי דאורייתא שלשה מומחין וכדי שלא תנעול דלת בפני לווין הכשירו השלשה הדיוטות, גבי עדות החדש אין להכשיר. ע"כ לשונם. ובודאי דהאי סוגיא אתיא כרב אחא דאמר התם דבר תורה חד נמי כשר, דאי כרבה ור' אבהו דלית להו הכין והכא הכי קאמר סלקא דעתך אמינא הואיל ותקנו רבנן לגבי דיני ממונות למיהוי אפילו ביחיד מומחה אף לגבי עדות החודש ליתכשר קא משמע לן, הא לא אפשר, דאם כן כי קאמרינן ואימא הכי נמי מאי קא מהדר אין לך מומחה בישראל יותר ממשה, דמה ענין משה אצל תקנתן, אלא על כרחין כרב אחא אתיא. אלא דאיכא למידק אם כן לותיב התם מיהא מתניתין לר' אבהו ולרבה. ועוד ברייתא גופה דאם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי, אם כן אתיא כרב אחא, ואי הכי לותיב מינה התם לר' אבהו ולרבה, ובשלמא אי לאו סוגיין דהכא ליכא לאותבינהו מההוא ברייתא, משום דמוקמי לה אינהו לכולהו ברייתא בתקנתא, כלומר שלשה הדיוטות ולא בעי מומחין, כדי שלא תנעול דלת, ויחיד מומחה נמי בתקנת חכמים משום נעילת דלת, אלא לפום סוגיין דהכא ברייתא דבר תורה קאמר. וראיתי לר"מ ב"ן נ"ר במסכת סנהדרין (כג, א ד"ה והוי יודע), דסוגיין דהכא ודאי אליבא דרב אחא נסיב לה כולה, ומיהו לר' אבהו נמי כיון דתנן היתר נדרין בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחידי, סלקא דעתך אמינא תיהוי קדוש החודש כהפרת נדרין, קא משמע לן דכתיב החודש הזה לכם, וכדתניא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכא, ב) מועדי השם נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה, ע"כ. ואע"ג דקיימא לן כר' אבהו דשנים שדנו אין דיניהן דין, אפילו הכי לא קשיא מידי כי נסיב לה הכא אליבא דרב אחא, דאורחא דתלמודא בהכי דלא חייש בכל כי האי למנקט אליבא דהילכתא, אלא במאי דמחזי טפי לפשטותא דמילתא, וכשתמצא לומר דלית הלכתא הכין אלא כאידך, דוק מינה כאידך. ובהרבה מקומות איכא דכותיה בתלמודא.

שקל הכתוב ג׳ קלי עולם כג׳ חמורי עולם פי׳ בכתוב הראשון שהרי בכתוב השני מוכיח כי שמואל חשוב הוא שהשוהו למשה ואהרן. ושמא תאמר (זכו) [זהו] בנביאים ובמלכים [ת״ל] ובאת אל השופט ושמא תאמר אין לי אלא בסנהדרין ת״ל אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה והיינו דלא שיילינן מאי ואומר:

קו״ח ופרכינן קל וחומר חיובא הוא דקס״ד דה״ק ק״ו שאשרי הדור שהקטנים נשמעין לגדולים ומהדרינן דה״ק קו״ח שהקטנים נשמעין לגדולים כחובה עליהם כשרואין שהגדולים נשמעין לקטנים:

פרק שלישי ראוהו ב״ד וכל ישראל לאו דוקא אלא גוזמא בעלמא כלומר קהל גדול מישראל דמפרסמא מלתא טובא ובגמרא עביד לה צריכותא:

נחקרו העדים מפרש בגמרא או נחקרו העדים ותרתי קתני ועביד להו צריכותא:

ולא הספיקו לומר מקודש וכו' ושמעינן מינה להדיא דכל שלא נתקדש יום שלשים ביומו שוב אין מקדשין אותו שכבר עבר זמנו דאי לא הוה מעובר ליקדשיה למחר וליומא אחרינא אלא ודאי כדאמרן ותמהני על הרמב״ם ז״ל שכתב בפ״ג מהלכות קדוש החדש ב״ד שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכימו בנשף ועברו החדש כמו שביארנו בפרק זה ואחר ד׳ או ה׳ ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים ואפילו בסוף החדש מאיימין עליהם ומטרפין אותן בשאלות ומטריחין עליהם וכו׳ ואם (הומרו) [עמדו] העדים בעדותן ונמצאת מכוונת והרי העדים אנשים ידועים ונבונים ונחקרה העדות כראוי מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו חדש (ביום) [מיום] שלשים הואיל ונראה הירח בלילו ע״כ ונראה מדבריו שמקדשין יום שלשים ואפילו בסוף החדש ואע״פ שנעשה מעובר ומתניתן קשה לי עלה טובא ותו מהא דתנן בפרקין דלעיל שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת אבל מלילה ויום לא ואם איתא שיכולין לקדשו לאחר יום שלשים למה אין מחללין עליו יותר מלילה ויום משום תקנת המועדות אלא ודאי אין עדותם מועלת כלל וכן כתב הרב ז״ל בעצמו עדים שראו את החדש אם היה ביניהם ובין מקום שיש בו ב״ד מהלך לילה ויום וכו׳ עד שאין עדותן מועלת אחר שלשים יום שכבר נתעבר החדש ע״כ ואיני יודע לפרש דבריו כהוגן:

ראוהו ב״ד בלבד פי׳ סנהדרין:

יעמדו שנים וכו' ובגמרא מפרש למה לו העדת עדים:

ראוהו ג׳ והם ב״ד פי׳ נקט האי לישנא לומר שהיו ג׳ לבד ושהיו ב״ד סמוכין דאלו נקט ראוהו ג׳ בלבד הוה ס״ד אפי׳ הדיוטות ואלו נקט ראוהו ב״ד ה״א כולהו סנהדרין דומיא דרישא להכי נקט ראוהו ג׳ והם ב״ד והאי תנא מחסר מלתא ואזיל נקט ברישא שראוהו סנהדרין וכל ישראל והדר נקט סנהדרין לבד והדר נקט ג׳ מן הסנהדרין:

והמשנה הראשונה תיוחד לבאר אם לא נתקדש ביום עדות הראיה האיך הוא דינו ואמר על זה ראוהו בית דין וכל ישראל ר"ל ראוהו בית דין שלא היו צריכים לבדיקות וחקירות אלא שמ"מ היה סמוך לחשכה ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ונכנס ליל שלשים ואחד הרי זה מעובר ואפילו ראוהו כל ישראל שהיה לנו לומר שלא תהא צריכה לומר עליה מקודש אחר שנתפרסם לכל למדנו כאן שצריך וראיה זו שאנו דנין עליה י"מ שהיא ביום שלשים בערב קודם שנראו הכוכבים של ליל שלשים ואחד ולא הספיקו לומר מקודש עד שנראו הכוכבים ויש מוחים בפירוש זה שאם כן אפילו הספיקו לומר מקודש האיך יקדשו יום שלשים והרי ראיה זו מערב של שלשים ואחד היא אע"פ שלא נראו הכוכבים ומפרשים שהראיה בליל שלשים ר"ל ליל שמחרתו שלשים ולמחר נשתהו כל היום ולא הספיקו לומר מקודש עד שנכנס ליל שלשים ואחד נחקרו העדים וכו' כלומר או שלא ראוהו בית דין אלא שבאו עדים על זה ונחקרו במתון ומתוך אריכות החקירה חשך היום ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ונכנס תחום יום שלשים ואחד הרי זה מעובר ומונין לכל המועדות מיום שלשים ואחד שלא הראיה מקדשת אלא קריאת הבית דין מקדשת ביום שלשים ואע"פ שהתחילו החקירה ביום שלשים והיה לנו לומר שהחקירה תחלת דין ואמירת מקודש כגמר דין ויקדשוהו בלילה כמו שאמרו בדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה למדנו כאן שאמירת מקודש צריכה להיות ביום שלשים.

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

המשנה השניה והכונה בה לבאר שאין החדש מתקדש אלא בשלשה ועל איזה צד מתקדש בעדות הבית דין עצמו ואמר על זה ראוהו בית דין בלבד ר"ל שכל הסנהדרין ראו את הלבנה בחדושה ולא באו עדים אחרים יעמדו שנים ויעידו בפני האחרים שצריכים הם לקדש על פי עדות ופי' בגמ' כגון שראוה בלילה שלא היה זמן קדוש והלכך צריכים הם לעדות למחר שאם יקדשו הם עצמם על מה שראוהו בלילה הוה ליה כאלו קבלות עדות בלילה ואין מקבלין עדות אלא ביום שאלו ראוהו ביום לא היו צריכים לעדות אלא שיאמרו מקודש בשעת הראיה וראיה זו אתה מפרשה בלילה שמחרתו שלשים ואתה מדקדק בפירושה שאם ראוהו ביום מקדשין אותו ועל כל פנים אתה צריך לפרשה ביום תשעה ועשרים בערב וא"כ ביום עשרים ותשעה היו מקדשין יום שלשים וזהו שכתבו גדולי המחברים ראוהו בית דין עצמם בסוף יום עשרים ותשעה קודם שיראו הכוכבים אין צריכים עדות אלא הם עצמם אומרים מקודש כלומר שיהא יום מחר מקודש ולמדת שביום תשעה ועשרים היו מקדשין יום שלשים לפעמים ראוהו שלשה והם מן הסנהדרין ופי' בגמ' שראוה בלילה שאלו ראוה ביום היו אומרים הם עצמם מקודש אא"כ רצו לחלוק כבוד לחביריהם אלא לילה היה ולא היו יכולין לקדש עד מחרתו ולמחרתו צריך שיתקדש בעדות הרואים ואין כאן עדים אלא הם והם מגדולי הסנהדרין וראויים לקדש יותר מן האחרים יעמדו שנים מאלו השלשה ולא יהא גדול שבהם בכלל אלו השנים ויושיבו מחביריהם שבסנהדרין אצל היחיד הגדול שבשלשתם ויעידו אלו השנים לפניהם ויקדשו ואלו לא היו מכלל גדולי הסנהדרין היו שלשתם מעידים לפני חביריהם ומתוך שהם מגדוליהם הוצרכו ליחלק שנים מהם ולהושיב מחבריהם אצל היחיד ומ"מ היחיד אינו מקדש ביחידי אפילו הוא מומחה אע"פ שבדיני ממונות אמרו מומחה לרבים דן אפילו ביחידי שאין לך מומחה יתר ממשה רבינו ואעפ"כ נאמר לו עד דאיכא אהרן בהדך ואע"פ שבאהרן עמו מיהא הספיק לו מ"מ ממשה ואילך אין קדוש אלא בשלשה.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא.

לפי דרכך למדת במשנה זו שמי שראה את החדש והוא ראוי להעיד עליו אלו הזקיקוהו לכך הוא נעשה דיין עליה אחר שלא העיד עליה עדין הא אם הוא מעיד עליו אי אפשר לו להיות דיין עליה אחר שהעיד ושמא אתה דן כן לכל הדברים לפיכך אתה צריך לידע שיש דברים שמאחר שראה אותם אע"פ שלא הוזקק להעיד עליהם אינו נעשה דיין על אותו דבר כלל ויש לך דברים שאפילו ראה את הדבר והעיד עליו נעשה הוא בעצמו דיין על אותו דבר הא כיצד בדיני נפשות אין עד נעשה דיין כלל אפילו לא העיד עליו כיצד סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אפילו ראוהו ביום אין ממיתים על פי ראייתם אלא מעידים הם לפני האחרים והאחרים שלא ראו דנין אבל הרואים אין דנים אותו אפילו לא העידו שמאחר שראוהו שהרג אין רואין לו זכות כלל כמו שיתבאר במקומו במסכת סנהדרין בקיום שטרות הואיל ומדברי סופרים היא אפילו העידו נעשין דיינים כיצד שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין את החתימות ושלישי אינו מכיר מעידים השנים לפני השלישי ואח"כ נעשים כלם דיינים ומקיימין וחותמין על קיומה כמו שיתבאר במקומו במס' כתובות כ"א ב' שאר דינין שבתורה כגון דיני ממונות הרי הם אמצעיים בין שני אלו ואם העידו אין נעשין דיינים הא אם לא העידו אע"פ שראו נעשין דיינים בהעדת האחרים על הדרך שביארנו כאן בעדות החדש:

פרק ראוהו בית דין

תוס' בד"ה ראוהו בית דין בלבד פי' ב"ד של כ"ג כו' עכ"ל ר"ל הך מציעתא מיירי בב"ד של כ"ג ולכך סגי דיעמדו שנים ויעידו בפני האחרים משא"כ בסיפא דאין שם אלא ב"ד של ג' וכדמסיק בגמרא דאין מקדשין ביחיד מומחה וק"ל:

בא"ד ולכך פירש בקונטרס דהיה להם שהות דאי לא כו' עכ"ל כל זה בתוס' ישנים אינו גם לכאורה לא הוצרכו לכך דהא ודאי דאיירי ביש להם שהות כדקתני ויאמרו מקודש מקודש ומוקי לה נמי כשראוהו בלילה דודאי איכא שהות כל היום לקדשה וק"ל:

בד"ה אימת הוי חק כו' דכי חק לענין ר"ה דרשינן כו' עכ"ל קושטא הוא כפרש"י דלענין קידוש החדש דרשינן לה בפ"ק דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אלא א"כ קדשו ב"ד של מטה אלא דר"ל כיון דהתם נמי דרשינן להני קראי לענין ר"ה איזה חג שהחדש מתכסה כו' אין לנו לומר דאיירי נמי דוקא בקידוש החדש של ר"ה אלא דה"ה בשאר חדשים הוי הכי לענין קידוש החדש וק"ל:

בד"ה לא תהא שמיעה גדולה מראיה כו' דאפי' בדיני נפשות אמרי' הכי בפ' החובל כו' עכ"ל היינו לר' טרפון והך דשמעתין דמקצתן נעשו עדים כו' מוקי לה בראוהו בלילה ומיהו מיניה נשמע הכא אפילו לר' עקיבא דלא פליג התם אלא משום דלא מצי חזו ליה זכותא אבל בקידוש החדש ל"פ ר"ע וס"ל נמי דלא תהא גדולה שמיעה מראיה כדמסיק בשמעתין לענין ראית לילה דמודה ר"ע בקידוש החדש וק"ל:

יְרֻבַּעַל בְּדוֹרוֹ, כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ יש להקשות מהא דאיתא בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ב) האומר לחבירו איני מקבל ממך אם היית כמשה מלקין אותו משום בזיון. ופירש הט"ז ז"ל מפני דלפי דבריו אפשר שיזדמן אחד כמשה רבינו ע"ה וזה בלתי אפשר דהרי כתיב (דברים לד, י) 'וְלֹא קָם כְּמֹשֶׁה' עיין שם. ולפי זה קשה איך אומר כאן התנא דברייתא 'יְרֻבַּעַל בְּדוֹרוֹ, כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ'? והגאון חיד"א ז"ל בשמחת הרגל על סוכה דף כ"ח הקשה כעין קושיא זו על מה שאמרו שם 'ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה' ותירץ השראת שכינה לחוד ונבואה לחוד, ותירוץ זה לא שייך כאן דהא קאמר 'כְּמֹשֶׁה' בסתם. ונראה לי בס"ד כיון דברישא נקיט התנא להדיא 'שִׁקֵל הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה קַלֵּי עוֹלָם כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרֵי עוֹלָם' דחד מינייהו דקלי עולם הוא ירובעל אם כן תו ליכא לפרש דבריו בסיפא שהוא כמשה ממש, אלא הכוונה שצריך לכבדו כמשה רבינו ע"ה. אי נמי כיון דקאמר יְרֻבַּעַל בְּדוֹרוֹ שמע מינה בערך הדור קאמר. ומה שקראוהו ירובעל מלבד טעם הש"ס נראה שהוא יר"ו גימטריא יִרְאֶה [216] ונשאר בַּעַל כלומר בַּעַל יִרְאֶה ולמשה רבינו ע"ה קורין 'בעלה דמטרוניתא' שנקראת יִרְאֶה.

שָׁקַל הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה קַלֵּי עוֹלָם כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרֵי עוֹלָם לא אמר 'שְׁלֹשָׁה קַלִּים כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרִים' היינו ללמדך אלו קלים לגבי הדור שלהם ואלו חמורים אפילו לגבי הדור שלהם שהיו גדולים ביותר. ומה שאמר 'אֲפִלּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים' נקיט כן כנגד יפתח שהיה קל לגבי שבטו כי היה בן הפלגש ושבטו גם כן קראם קלים על אשר נטלו חלקם בחוץ לארץ שנקראת פלגש לגבי ארץ ישראל דידוע דרבותינו ז"ל כינו את ארץ ישראל בשם גבירה וחוץ לארץ בשם שפחה כאומרם אם גבירה לוקה כל שכן השפחה. וגם עוד נראה שקראו ליפתח קל מצד הנדר שנדר שלא הרגיש בנולד. ומה שאמר אַבִּיר שֶׁבָּאַבִּירִים על שמואל הנביא ע"ה שהיה שקול כמשה ואהרן שהיו אבירים, ועוד גם כן שנתגלגלו בו נדב ואביהוא שהיו אבירים שאמר משה רבינו ע"ה לאהרן הכהן ע"ה עליהם גדולים ממני וממך.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, עָמַד עַל רַגְלָיו מִכִּסְאוֹ, וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. יש להבין תיבת 'מִכִּסְאוֹ' אין בה צורך ודי לומר 'עָמַד עַל רַגְלָיו וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ'? ונראה לי בס"ד כי רבן גמליאל רצה לנשקו על ראשו בשביל כבוד חכמתו כי החכמה משכונה בראש כנודע ולכן מוכרח לנשקו על המצנפת שבראשו ואם יעמוד רבן גמליאל למטה בארץ במקום שעומד רבי יהושע דרגליהם יהיו שוים צריך שירכין ראש רבי יהושע כדי לנשקו בפיו למעלה מן המצנפת, ולכך רבן גמליאל לא ירד מכסאו לעמוד למטה על הארץ בשטח שעומד עליו רבי יהושע אלא עמד בעודו על הכסא, ובזה נעשה גבוה הרבה מן קומת רבי יהושע ואז נשקו על ראשו בלתי הרכנת ראשו אלא אדרבה רבן גמליאל הרכין ראשו כדי לנשקו. וְאָמַר לוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ! כלומר אל תקפיד עלי בשביל טרחא זו שהטרחתיך, ואמר עָלֶיךָ אם תחלק אות ע' של יְהוֹשֻׁעַ לשתי אותיות מ"ל יהיה בשם 'יְהוֹשֻׁעַ' אותיות 'שָׁלוֹם'. ומה שאמר 'שֶׁלִּמַּדְתַּנִי תּוֹרָה בָּרַבִּים' רמז לו בזה על דין אחרי רבים להטות שאתה הורית דנאמר דין זה דאחרי רבים גם לגבי בת קול כמו שאמרו בעובדא דתנור עכנאי אחר שיצאה בת קול עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא (בבא מציעא נט:) ובא לרמוז לו בזה מאחר כי למדתנו רבינו דאלים כוחייהו דרבים כל כך אפילו לגבי בת קול אם כן לא היה לך לערער על קביעות החודש שקבעתי אני והבית דין שלי דאנחנו רבים לגבי דידך.