מסכת ראש השנה דף כ״ג עמוד א׳

אתו למיטעי השתא בני הגולה אמרי כו' אבל השתא דלא עבדינן אלא אחסר כי עבדינן למוצאי שבת ידעי דחסר הוא:

ועבדינן אמלא ואנן רגילין לעשות כל שאר המלאין:

מידע ידעי דחסר הוא ומחמת איסור שבת שאירע בליל משואותיו נמנעו מלהשיא:

דאיתנוסי בשכרות של משתה השבת:

וליעביד אמלא ולא אחסר וכי מקלע ר"ח חסר בערב שבת ולא עבדינן מידע ידעי דחסר הוא ולא תלו בשכרות אלא במידי דשכיח דכל חדשים חסרין לא עבדינן והא נמי לא עבוד:

אמר אביי משום ביטול מלאכה כו' ולא גרסינן גזירה אי אמרת נעביד אמלא ולא אחסר אין לך ר"ה שאין מתבטלין בני הגולה ממלאכה שני ימים יום ל' שמא היום ר"ה ויום שלשים ואחד שמא עיברו את החדש והיום ר"ה אבל כי עבדינן משואות אחסר לאור יום ל' ידעי שביום שלשים נקבע ויעשו מלאכה למחר ואין בטלין שני ימים אלא במעובר:

כיצד היו משיאין כו' אמר רב אדרא - כך שם האילן כדאמרינן במסכת ביצה (דף טו:) יטע בהן אדר:

תורניתא פיניי"א בלע"ז:

והא דלא עביד במוצאי שבת איתנוסי איתנוסו וא"ת והשתא נמי דלא עבדו אמלא כלל כי מיחל ר"ח מלא בשבת יאמרו האי חסר הוא והאי דלא עביד למוצאי שבת איתנוסי דאיתנוסו וי"ל דהיכא דודאי עבדי לעולם משואות בין אמלא בין אחסר כי לא עבדי כלל ודאי תלו באונס אבל השתא דזימנין עבדי וזימנין לא עבדי כי לא עבדי השתא במוצאי שבת לא תלו באונס אלא במילתא דשכיחא:

משום בטול מלאכה לעם שני ימים פירש בקונטרס אין לך ר"ה שאין מתבטלין בני גולה ממלאכה ב' ימים בין אמלא בין אחסר אבל כי עבדי אחסר ידעי שביום שלשים נקבע ויעשו מלאכה למחר ולחנם דחק לפרש ר"ה דאכל ר"ח קאי כי לא היו רגילין לעשות מלאכה בר"ח כדאמרינן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כב:) ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחולו של מועד קורין ארבעה ורגילין לומר שהוסיף המקום י"ט לנשים בר"ח בשכר שלא נתרצו על מעשה העגל כשאמר להם אהרן (שמות ל״ב:ב׳) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו' ויתפרקו כל העם וגו' אשר באזניהם אבל דנשיהם לא הביאו שלא רצו הנשים ליתן:

ארבעה מיני ארזים תימה דבפרק לולב הגזול (סוכה דף לז. ושם) א"ר יהודה סוכה אינה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב ופריך עלה מהא דמכשר ר"י לסכך בנסרים של ארז שאין בהם [ארבעה על ארבעה] ומשני מאי ארז הדס כדאמר רבה בר רב הונא י' מיני ארזים הן והשתא לרב יהודה אמר רב דאמר ארבעה ותו לא מאי איכא למימר ושמא הכא לענין מקח וממכר פליגי אבל כולהו מודו דעשרה מיני ארזין הן ובירושלמי חשיב עשרים וארבעה:

שטה תורניתא בפ"ק דע"ז (דף יד. ושם) דאמר מאי אצטרובלין תורניתא לאו היינו תורניתא דהכא דההוא אין לו עיקר כדמשמע התם והאי דהכא שהוא מין ארז ודאי יש לו שורש ועוד תורניתא הוא דלא מזבן הא שאר אילנות מזבני והתנן (ע"ז דף יט:) אין מוכרים להן במחובר לקרקע דכי האי גונא דייק התם גבי דקל טב לכך נראה דההיא דהתם מין אדמה כעין כובריתא דפרק א"ר עקיבא (שבת דף צ.) ובפ' האשה שהיא עושה (נדה דף סב.) דאכולהו מייתי לה ההיא דכל שאין לה עיקר:

עץ שמן אפרסמון והא דכתיב (מלכים א ו) ויעש כרובים עצי שמן ומתרגמינן אעי דזיתא תרי גווני עץ שמן דאפרסמון לאו עץ זית הוא דכתיב בעזרא (נחמיה ח) צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ובמסכת תמיד (פ"ב משנה ג) עץ זית פסול למערכה עץ שמן כשר:

ערמונים דולבי פי' בקונטרס קשטיניי"ר וקשיא דבפרק לולב הגזול גבי ענפיו חופין את רובו פריך ואימא דולבא ואנן קא חזינן דלאו הכי הוא ומיהו התם נמי פי' בקונט' קשטיניי"ר:

עשרה מיני ארזים הן שנאמר אתן במדבר ארז ושטה וגו' א"ר יוחנן כל המלמד תורה ומלמדה במקום שאין בו תורה דומה להדס במדבר כל דאתי שקיל מיניה.

אוי להן לעובדי כוכבים שאין להן תקנה שנאמר תחת הנחשת אביא זהב וגו' תחת ר' עקיבא וחביריו מי מביאין והיינו דכתיב ונקיתי דמם לא נקיתי וגו':

או דילמא מלא הוא והאי דלא עבוד השתא איתנוסי הוא דאיתנוסי פירוש: בשכרות משתה יום השבת. ואם תאמר אם כן השתא נמי כי מיקלע יום שלושים ואחד בשבת והוא מלא דלא עבדינן כלל, אתו למיטעי ואמרין דילמא האי חסר הוא והא דלא עבוד בערב שבת משום דלא אפשר, והא דלא עבוד נמי במוצאי שבת איתנוסי הוא דאיתנוסי או דילמא חדש מלא הוא. יש לומר כי עבדי' בין אמלא בין אחסר השתא דלא עבדינן הויא מילתא דלא שכיחא דלא ידעי לה כולי עלמא הילכך איכא למימר דתלי ליה באונס, אבל השתא דלא עבדינן אמלא כלל כיון דכולי עלמא ידעי דחדש מלא לא עבדינן ביה לא שבקי מידי דשכיחא וידעי ביה כולי עלמא ותלו במילתא דלא שכיחא, כלומר בשכרות.

גזרה משום בטול מלאכה לעם פירש רש"י ז"ל: אין לך ראש השנה שלא היו מתבטלין בני הגולה ממלאכה שני ימים בין אמלא בין אחסר. הוצרך לפרש כן, משום דבשאר ראשי חדשים מאי בטול מלאכה אית בהו. ואינו מחוור, דאפילו בשאר ראשי חדשים היו רגילים שלא לעשות מלאכה וכדאמרינן בפרק הקורא את המגלה עומד (מגלה כב, ב) ושאין בו בטול מלאכה לעם כגון ראש חדשים וחולו של מועד קורין ארבעה, אלמא בראשי חדשים לא היו עושין מלאכה. ובפרק ר' אליעזר (פרקי דר"א פמ"ה) אמרו שהוסיף הקב"ה יום טוב לנשים בראשי חדשים על שלא נתרצו על מעשה העגל, כדכתיב (שמות לב, ג) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם וגו' אבל דנשיהם לא הביאו שלא נתרצו בכך.

עץ שמן אפרסמא ואע"ג דכתיב (מלכים-א ו, כג) ויעש את הכרובים עץ שמן ומתרגמינן אעי דזיתא, תרי גווני עץ שמן נינהו, דכתיב בעזרא (נחמיה ח, טו) צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ובמסכת תמיד (כט, א) שנינו שעץ זית פסול למערכה ועץ שמן כשר.

מוליך ומביא מעלה ומוריד ירושלמי (פ"ב, ה"ב): א"ר זעירא דלא יהוון סברין דהוא כוכבא, א"ר יוסי חמינן כוכבא דסליק ונחית חמינן כוכבא דאזיל ואתי.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ובגמרא הזכירו דרך הערה שמטכסיס החכם להשפיע מחכמתו לבני אדם וכל שכן במקום שאין שם זולתו והוא שאמרו על זה שני מאמרים אחד כל הלמד תורה ואינו מלמדה דומה להדס שבמדבר כלומר שאינו מועיל כלום והשני כל הלמד תורה ומלמדה במקום שאין תורה דומה להדס שבמדבר כלומר שנותן ריח במקום שאלמלא הוא לא יהא שם שום ריח טוב ולא נזכר עוד בגמרא על משנה זו דבר לענין פסק שלא ביארנוהו במשנה:

בד"ה ד' מיני ארזים כו' שאין בהן ד' על ד' ומשני מאי ארז כו' כצ"ל:

בד"ה עץ שמן כו' זית הוא דכתיב בעזרא צאו כו' כצ"ל:

בגמרא וליעביד אמלא ולא ליעביד אחסר כלל כבר פירשתי לעיל סברת המקשה בזה מיהו נ"ל לפרש עוד בדרך אחר לפי שיטת רש"י ותוספת דנהי שכתבו התוספת דהיכא דלא עבדינן אלא בחד מינייהו תו לא שייך למימר איתנוסי הוא דאיתנסו היינו דלא שכיח כולי האי כמו בעבדינן בתרווייהו אבל מ"מ חששא ודאי איכא והיכא דאפשר לתיקוני מתקנינן וסבר המקשה דאי עבדינן לעולם אחסר א"כ אי מיקלע ר"ח מלא בשבת ולא עבדי אמרי חסר הוא והא דלא עביד איתנוסי הוא דאיתנסו דכיון שלא נעשה בזמן הקביעות עצמו כמו בשאר פעמים לא זהירי ביה כ"כ דאפשר שע"י שכרות נשתכח כיון שכבר עבר זמנו מה שא"כ אי נעביד אמלא ולא אחסר תו לא תליא כלל באיתנוסי דבזמנו מיזהר זהירי דחביבה מצוה בשעתה ועוד נ"ל דלא משמע להמקשה שום סברא לומר דאי מיקלע חסר בע"ש ניעביד במוצאי שבת כיון דלאו כ"ע ידעי בקביעא דירחא ובין מלא לחסר טעו אינשי טובא וא"כ כשרואין בכל חודש שמשיאין משואות לאחר שנקבעו בזמנו מיד אם כן ימנו החדשים והמועדים מיום השבת עצמו ולא מסקו אדעתייהו בין מלא לחסר לכך ראוי יותר דנעביד אמלא וכי מקלע מלא בשבת יעשו בזמנו. אלא דלפ"ז קשה א"כ כי נעביד נמי אמלא ולא אחסר ואיקלע מלא בע"ש היכי נעביד לא נעביד כלל לא ידעי בין מלא לחסר ואי עבדינן באפוקי שבתא ימנו החודש מיום השבת כמו שהורגלו למנות מיום שקודם המשואות לכך נראה עיקר כדפרישית מעיקרא מיהו המקשה דלעיל דמקשה נעביד בתרווייהו נראה דהוי מסיק אדעתיה האי סברא דלא שייך להשיא משואות שלא ביום הקביעות דאתי למטעי ולמימני מהאי יומא ומש"ה מקשה דניעבד בתרווייהו ומשני רבי זירא דע"כ עבדינן באפוקי שבתא ולא חיישי' להאי טעותא שימנו מיום השבת ואמרי דאיקלע חסר בשבת וכדמסיק בפ"ק כן נ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה ארבעה מיני ארזים וכו' ובירושלמי חשיב כ"ד וכן הוא במ"ר שמות פרשה לה:

(ישעיהו לג, כא) "וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנוּ" זוֹ בּוּרְנִי גְּדוֹלָה. נראה לי בס"ד קרא הספינה הזאת בשם צִי בענין זה דהמלכיות נקראו (תהלים מח, ח) 'אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ' וכן נקראו (איוב ט, כו) 'אֳנִיּוֹת אֵבֶה' אך יש ד' מלכיות שהם כוללים כל שבעים אומות ונרמזים בארבע אצבעות היד ורק הגודל רומז לישראל והאניה החזקה שבהם היא של אדום שהיא רמוזה בזרת שהוא רביעי שבארבע אצבעות ולכן כתיב בעשו (בראשית כה, כז) 'אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד' שהוא צ"י ד' וזה לא יעברנו לנחל הקדוש שאין לו חלק בו. ודע כי 'זוֹ בּוּרְנִי גְּדוֹלָה' לא היה צריך לה י"ב אלף בני אדם עוסקים ששה חדשים עד שימלאו אותה אך נראה הוצרכו לכך מפני שאין האלמוגים קרובים לשפת הים אלא רחוקים וצריכין לישא החול בספינות קטנות עד שיוליכו אותה לספינה הגדולה שהיא אצל האלמוגים ולכך צריך להם זמן הרבה. ומה שאמר 'מַסְקָן כִּיסְתָּא' הם האלמוגים שקורין מרג'אן והוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח. ומה שאמר 'פַּרְוָותָא דְּמַשְׁמְהִיג' רוצה לומר פרוותא הוא נמל בלשון המשנה ובלשון ערבי מינ"א ששם מנוח הספינות ההולכים בים ומשמהיג לשון מלכות דהיינו מה שקורין סלטנ"א או סיני"י.

כָּל שִׁטָּה וְשִׁטָּה שֶׁנָּטְלוּ גּוֹיִם מִירוּשָׁלַיִם, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָהּ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי במקום אחר דירושלם שהיא באמצע הישוב נשפעת מן קו האמצעי שהוא סוד אהי"ה הוי"ה שד"י שהם בכתר ותפארת ויסוד דהמה שי"א אורות כי הם ראשי תיבות 'אִישׁ' והארה זו של אִישׁ היא כפולה שהיא בבחינת היושר ובבחינת העיגולים. ובזה יובן 'לא נתמלאת צור אלא מחרבנה של ירושלם' (מגילה ו.) כי צור במילואה כזה צד"י וא"ו רי"ש אותיות המלוי המה 'דּוּ אִישׁ' רוצה לומר שני פעמים אִישׁ דהארה זו נסתלקה מן ירושלם בחרבן ונרמזה במילוי של צור. ובזה יובן הפסוק (תהלים פז, ה) 'וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן' פירוש הארה זו של אִישׁ וְאִישׁ שהם של קו האמצעי שהם כתר ותפארת ויסוד ששם הוא אהי"ה הוי"ה שד"י דראשי תיבות שלהם אִישׁ והם כפולים דיושר ועיגולים יולד בה שתחזור הארות אליה 'וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן' קרי בה 'על יון' שהוא אחת מארבע מלכיות, אך בית חשמונאי גברו עליהם ולא יכלו להחריב ירושלם כאשר עשו בבל זה נבוכדנצר הרשע בבית ראשון ואדום בבית שני. ונמצא השפעה והארה זו של אִישׁ וְאִישׁ עתידה לחזור לירושלים והנה 'אִישׁ' עם האותיות גימטריא 'שִׁטָּה' [314] וזהו שאמר 'כָּל שִׁטָּה וְשִׁטָּה שֶׁנָּטְלוּ גּוֹיִם מִירוּשָׁלַיִם' כמו שרמזנו במאמר לא נתמלאת צור אלא מחרבנה של ירושלים שהוא 'דּוּ אִישׁ' הרמוזים במלוי צור 'עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָהּ' וכמו שכתבתי בס"ד על פסוק 'וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ'.

כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דּוֹמֶה לַהֲדַס בַּמִּדְבָּר, דְּחָבִיב. נראה לי בס"ד מִּדְבָּר דנקיט באופן הראשון הוא מדבר שמם שאין בו עוברים ושבים ולכן אין הנאה מהדס הנטוע שם, אך מדבר דנקיט באופן זה השני הוא במקום הישוב שהכל עוברים ושבים בו ורק הוא מקום הפקר דכל קרקע שהיא חוץ לגנות ופרדסים נקראת רשות הרבים שהוא מדבר, ובזה הכל נהנים כי הנטוע תוך הגינה מי יוכל להכנס שם כדי שיהנה דרשות היחיד היא. והא דכינה התורה בשם הֲדַס היינו כי תורה שבעל פה דאיירי בה הכא היא בחינת שם אדנ"י שמספרו הם בסוד (חבקוק ב, כ) 'וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ' ויש בה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] נמצא היא ד' הוא סוד וזהו צירוף 'הֲדַס' שהוא ד' הַס. אי נמי התורה נקראת טוֹב וד' פעמים טוֹב כנגד פרד"ס הוא מספר חַיִּים [17×4=68] ועם הכולל גימטריא 'הֲדַס' [69]. גם ההדס משולש והוא רומז לחסד שנקודתו סגו"ל שהוא משולש כשלש נקודות כדוגמת שילוש עלי ההדס והתורה היא בסוד החסד דכתיב (דברים לג, ב) 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ' וכן הוא אומר (משלי לא, כו) 'וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ' והחסד הוא שם אֵל דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' ושם אֵל הוא אותיות אל"ף למ"ד והיינו אות אל"ף לשון לימוד כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' וזה קאי על לימוד הגרסא ואות למ"ד גם כן הוא לשון לימוד וזה קאי על לימוד הסברא והעיון ונקודת החסד סגו"ל שהוא שלש נקודות, וכנגד זה יש בלימוד האחד מה שלומד מרבו, והשני מה שלומד מחביריו והשלישי מה שלומד מתלמידיו כמו שאמרו (תענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, ולכן הלומד תורה ומלמדה דומה להדס.

וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (יואל ד, כא) "וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וַהֳ' שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן". הא דסיים 'וַהֳ' שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן' יש להבין מה שייכות יש בזה לראש הפסוק? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בליקוטי תורה פרשת טהרות וזה לשונו, דע כי יש באשה חמשה דמים טהורים וחמשה דמים טמאים והם שני בחינות מנצפ"ך דבינה ותפארת שהם בסוד קס״ת הסופר כנודע, ואלו חמשה מנצפ"ך שלוקחת על ידי הבינה הם טהורים שהם גבורות ממותקות אבל אותם שלוקחת על ידי התפארת הם דינים גמורים, ואלו השני בחינות הם 'ציון וירושלם' כי ציון הם הדינים שלוקחת על ידי הבינה, ולכן היא רחמים אך ירושלים הם הדינין שלוקחת על ידי התפארת, עד כאן לשונו, יעוין שם. והנה מה שנעשה בהרוגי מלוכה הנה הוא בבחינת הדינין כי נהרגו, אך מאחר שבהריגתם נעשה תיקון גדול וטובה גדולה לעולם, הנה נמצא אותם הגבורות הם היו דמנצפ"ך הממותקות שהם הנקראים ציון, ולזה אמר 'וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי' אך בענין זה של הרוגי מלוכה 'וַהֳ' שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן' כלומר היה בבחינת הגבורות ממותקים שהם הנקראים ציון.