מסכת ראש השנה דף ב׳ עמוד ב׳

מאי קמ"ל לא גרסי' אלא קמ"ל ניסן ר"ה למלכים וכו':

דאימנו עליה נמנו וגמרו השרים למנותו:

לזה ולזה הבא לכתוב שטר באדר לאחר שעמד השני אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלוני למלך שמת כותב ואם רצה כותב בשנה ראשונה למלך פלוני שעמד:

מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן והוא הדין אם עמד באחד מכל החדשים שעד ניסן הבא ורוצה למנות בכל השטרות שיכתבו משעמד השני למנין שנות הראשון מונה והרוצה כותב בשנה ראשונה למלך שעמד:

ושניה לשני הבא לכתוב משעמד זה לא ימנה שנה שניה למלך שמת שאין שנה זו שלו ולא ימנה את הראשונה לשני לקרות שנה שעמד בה שניה אלא שניה זו ראשונה לשני:

שתא לבי תרי לא מנינן משנכנס בה המלך שמת אפי' יום אחד לא יכתבו כל שנה זו בשטר למנין מלך העומד אלא למלך המת:

בסוף שנה כגון מלך העומד באדר כלתה לו שנה כשיצא אדר וחשוב לו יום שבסוף שנה זו כשנה שלימה להיות שנה הבאה נקראת שנה שניה:

אבל יום אחד בתחילת שנה לא יחשוב לו יום אחד שנה ולא יכתבו שטר בשנה זו לשמו משמת:

אבל בתחלת שנה לא וא"ת ולאו קל וחומר הוא כדאמרינן לקמן (ראש השנה ד' י.) בפרקין ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה סוף יום עולה לה בתחלתה שנה שיום אחד עולה בסופה אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה לאו פירכא היא אדרבה (כ"ש הכא דהכי ניחא טפי) דדין הוא בעומד (ומונה לו) אחר תחתיו באדר דמונין לו שנה בשביל יום אחד דהיינו בתחלת שנותיו כעין נדה שסוף היום עולה לה בתחלתה אבל מת בניסן לא ימנה לו שנה בשביל יום אחד כיון דהיינו סוף שנותיו כמו נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה:

דאימנו עליה מאדר ומלך בן מלך אע"ג דלעיל סגי לה בטעמא דאימנו עליה מאדר הכא לא סגי ליה בהכי דמההוא דלעיל שמעינן ליה והך רישא והך גבי הדדי מתניין ואפילו לא מתניין גבי הדדי כדאשכחן בפרק גט פשוט (ב"ב ד' קסו. ושם) גבי הא דתניא כסף בדינרין אין פחות מב' דינרין זהב כסף והדר תני באידך זהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף זהב ופריך אבתריה דילמא (למימר) דהבא פריכי בתרי דינרי קאמר ליה ומשני אביי יד בעל השטר על התחתונה ופריך אי הכי רישא נמי כלומר בההיא דכסף בדינרין נמי הוה ליה למימר שיהא יד בעל השטר על התחתונה ובשני דינרי כסף כספא פריכא קאמר ליה ואע"ג שהם ב' ברייתות קרי ליה רישא דקים ליה דגבי הדדי מיתנו (ורב) שמואל דחק לפרש שם בענין אחר:

בחדש זיו הוא החדש השני משמע הכא דהיינו אייר כיון דמניסן מנינן למלכים ולקמן (ראש השנה דף יא.) משמע דניסן הוא חדש זיו שנולדו בו אבות העולם שהם זיותני עולם מיהו בקונטרס פי' לקמן דהכי קאמר כשנתחדש אייר כבר נולדו זיותני עולם בניסן א"נ זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה:

מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים מפשטיה דקרא לא מצי למילף משום דנולדו בו זיותני עולם דדילמא מאדר מנינן ולניסן קרי ליה חדש זיו ואפי' אי הוה (הכי) קרי ליה לאייר חדש זיו משום דאית ביה זיוא לאילני אין להוכיח דאלמא מניסן מנינן משלמה דקרי ליה חדש שני משום דהכי הוה מעשה שמלך בניסן:

מה יציאת מצרים מניסן ומאי דיליף יציאת מצרים מויעל אהרן לא מצי למילף דבאחד בניסן ר"ה דדילמא מט"ו בניסן מנינן אבל למאי דיליף מויהי בחדש הראשון וגו' ניחא:

בחדש החמישי על כרחך שהוא אב דמדקרי בקרא בחדש ניסן ראשון הוא לכם מכלל דכל חדשים האחרים הנרמזים אמרינן חמישי ששי שביעי במניינו למנין הראשון מנינן:

בשלמא האיך קרא מפרש דליציאת מצרים פי' קרא דויעל וכו' אבל קרא דויהי לא מפרש ליציאת מצרים:

ואם לא עמד אלא בא' בניסן אע"ג שהסכימו והמליכו מאדר אין מונין לו שנה שניה אלא בניסן אחר.

ת"ר מת המלך באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה כלומר אם היתה זו השנה שנה עשירית למלכותו מונין עשר שנים למלך פלוני ושנה למלך שעמד ובניסן מונין שנה שניה לזה המלך ושטר היוצא בניסן שנת שתים למלך פלוני יודעין שזה השטר זמנו י"א שנה. מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן מונין שנה לזה שמת אע"פ שלא חי משנה זו שנכנסה אלא יום אחד עלתה לו שנה ולזה שעמד מונין לו שנה עד ניסן הבא. ובניסן הבא כותבין שנה שניה למלך פלוני. מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן מונין עד תשלום אדר לראשון ומניסן לשני ואע"פ שהוא בן מלך וגם נמנו השרים והסכימו להמליכו מאדר אין מונין לו אלא משעה שעמד.

א"ר יוחנן מנין שאין מונין למלכי ישראל אלא מניסן שנאמר ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים וגו' ויציאת מצרים גופה ממאי דמניסן מנינן דכתיב ויעל אהרן וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש.

וכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש.

וגמר ארבעים ארבעים לג"ש מה התם ליציאת מצרים אף האי ליציאת מצרים מדקאי באב במיתת אהרן וקרי ליה שנת ארבעים ואשכחנן כי מת אהרן ועדיין סיחון הוה קיים כדכתיב וישמע הכנעני מלך ערד ותנא הוא ערד הוא סיחון ומה שמועה שמע.

מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה ונראה מן הירושלמי (בפירקין ה"א) דדוקא כשהגיע לניסן מונין אותה לו שנה ראשונה, אבל אם מת קודם שהגיע לניסן אין מונין אותה לשני זה אלא על שם הראשון. דגרסינן התם (שם), כיצד למלכים מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה, אמר ר' יונה והוא שנכנס לניסן דלא כן [כהדא] וימלוך ירח ימים בשומרון (מלכים-ב טו, יג). פירוש שלא כתב וימלוך שנה בשומרון אלא וימלוך ירח ימים. ושמא משום כך שנו מת באדר ולא אמר עמד באדר ומת ועמד אחר תחתיו באדר, שזה היה רבותא טפי, אלא מת באדר, כלומר שמלך שנה אחרת ומת בשנה זו באדר.

דאמנו עליה [מאדר] ומלך בן מלך [הוא] פירוש, דאלו אימנו עליה לבד הא שמעינן לה מאידך. אלא שהוסיף עכשיו דאפילו מלך בן מלך דוקא מיום עמידתו ולא מיום מינויו.

מת בניסן וכו' פי׳ כל השנה הזאת יכולין למנותה לכל א׳ מהן ואפי׳ בשטרות שלאחר מיתתו לשני מונין אותה ראשונה למלכותו (ולשני) [ולראשון] מונין כפי מה שהיתה לו דשתא חדא לבי תרי שפיר מנינן ואמרינן פשיטא דהא שמעינן מההיא דמת באדר ועמד אחר תחתיו באדר ומהדרינן מהו דתימא כי כו׳ בסוף שנה אפי׳ בתחלת מלכות אבל בתחלת (שטר) [שנה] וסוף מלכות לא אמרינן לה. וא״ת ואמאי ס״ד דאמרינן לה בהא טפי מהא וי״ל דגמרינן לה מנדה כדלקמן שסוף היום עולה לה בתחלתה ואין תחלת היום עולה לה בסופה ואע״ג דהא תקנתא דרבנן היא ור״ה ולר״מ נמי משכחינן דיום א׳ חשוב שנה אפי׳ בתחלת שנה אפ״ה הוי ס״ד דכיון דאתו רבנן לתקוני לד״ה לא תקון אלא בסוף שנה דפשיטא ומסתבר טפי כדילפי׳ מנדה והא דתניא מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה אמרינן עלה בירוש׳ דדוקא שזה שעמד הגיע עד ניסן וכן אמר שם א״ר יונה והוא שנכנס לניסן כן וימלוך ירח ימים בשומרון כלומר דלא כתב וימלוך שנה בשומרון אלא ירח. ואיכא מדרבנן דדייק נמי דלהכי קתני מת באדר ולא קתני עמד ומת באדר לאשמעינן שכבר עמד [ומת] באדר ומסתברא דהא לאו שיטתא דגמרא דילן היא מדשקלינן וטרינן במתניתא כולי האי ולא אמרינן לה ומן הכתוב אין כאן ראיה דהא פשיטא דכי מניסן [התחיל] מלכותו לא מני אלא קושטא דמילתא. א״נ קרוב לדבר כגון שיאמר ב׳ שנים אם עברה רובה של שנה שני׳ או אפי׳ מקצתה אבל על מי שמלך ירח ימים לא יאמר שמלך שנה א׳ ואפי׳ היתה התקנה מקודם לכן כמו שלמדנוהו בגמרא משלמה והירושלמי ג״כ סמך בעלמא נקטיה לקרא:

לא צריכי אלא דאימנו עלי׳ מאדר ומלך בן מלך להכי נקט ומלך בן מלך דאפי׳ תימא דתנא להני בבי בהדי הדדי תניא וכולה חדא מתנייתא היא אכתי בה אית צריכותא כגון דהוי מלך בן מלך ואפ״ה אין מונין לו מיום מנויו אלא מיום עמידתו דאלו היכא דלא הוי מלך בן מלך הא מאידך דלעיל שמעינן:

אמר רבי יוחנן וכו׳ מקיש מלכות שלמה וכו' [וא״ת] למה לי היקישא תיפוק ליה דהא בהדיא כתיב הוא החודש השני למלוך שלמה וחודש זיו היינו אייר כדלקמן וי״ל משום דאיכא למימר דילמא שלמה הוא שמלך מניסן ומונין לו מיום שעמד בו ולהכי צריך היקישא דודאי לאו משום דעמד בניסן אלא משום דלעולם מנינן ליה מניסן דומיא דיציאת מצרים. וא״ת א״כ מה האי דאקשינן ויציאת מצרים גופיה מנלן והא מהאי קרא מוכח בהדיא דקמני מניסן למלוך שלמה ואתקש ליציאת מצרים מכלל דליציאת מצרים מנינן מניסן וי״ל דדילמא האי למלוך שלמה לאו אחודש השני קאי לומר שהוא שני למנינו אלא אבשנה הרביעית קאי שהיא שנה רביעית למלוך שלמה ובהאי נמי מתרצא קושיא קמיתא:

מדקאי באב וקרי ליה שנת ארבעים וכו' פי׳ דאי אמרת שתהא ר״ה בין אב לשבט (דא״ל) [דא״כ] כי קאי בשבט הו״ל למימני שנת מ״א והא דנקט מכלל דר״ה לאו תשרי לאו דוקא אלא משום דאקשי ליה דילמא מתשרי מנינן אהדר לי׳ מכלל דר״ה לאו תשרי אבל ה״ה לשאר חדשים שבין אב לשבט והכי מוכח לקמן דאקשי ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר ולהכי דילג מאב לאדר לפי שא״א להיות ר״ה בנתים כדכתיבנא. הא דאמרינן שנת מ׳ שנת מ׳ לג״ש לאו ג״ש ממש אלא ילמד סתום מן המפורש הוא ולהכי לא בעינן שתהא מופנה:

מת המלך באדר ועמד אחר תחתיו באדר עצמו הרי אותה שנה נמנית לשנים שכל השטרות הנעשות עד יום שמת הראשון מונין בהן בשנה פלנית למלך פלני איזו שנה שתהא אצלו ואותן שנעשו באדר עצמו מיום שהוקם השני מונין בהן שנה ראשונה למלך פלני וכן עד ניסן והרי שנה זו נמנית לשנים.

מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן עצמו אף שנה זו נחלקת לשנים ואפילו לא עמד הראשון בו בחיים אלא יום ראשון כל השטרות הנעשות באותו היום מונין בהן בשנה פלני למלך פלני איזו שתהא אצלו שיום אחד בשנה חשוב שנה לענין זה.

מת באדר והניח בן ראוי לירש המלכות ולא עוד אלא שהסכימו כל העם להמליכו תחתיו מאדר אלא שלא הוקם עד ניסן אין מונין לו אלא מניסן ומונין כל אדר לראשון אע"פ שמת ואע"פ שהיה ראוי לירש ושנסכמו להקימו הואיל ולא הוקם עדין כבר היו רשאין להמליך אחר תחתיו ולמדת שכל שמת המלך מונין לו אף לאחר מיתה עד שהוקם אחר שיהיו מונין לו.

ולענין ביאור זה שאמרו כאן יציאת מצרים גופה מנלן דמניסן מנינן דלמא מתשרי מנינן פירוש שאע"פ שהדבר ברור שבניסן יצאו ממצרים שמא בתשרי מנו שנה שניה ואע"ג דלחדשים מיהא בהדיא קראו לניסן ראשון מ"מ חשבון חדשים אינו שוה לשל שנים עד שהוצרך להביאה מן המקראות משנת הארבעים האמורה במיתת אהרן וכן מה שהקשו ודילמא להקמת פירושו שהוקם באחד בניסן של שנה שניה ליציאת מצרים ושמא מנו לו שנה שניה באחד בתשרי הבא אחריו ובחמשי לו שהוא אחד עשר למנין חדשים היה מעשה של משנה תורה ואלו היתה שנת הארבעים נמנית מיציאת מצרים היתה שנת ארבעים ואחד ומ"מ יש לשאול האיך אפשר לפרשה בארבעים של הקמת המשכן והרי לא הוקם המשכן עד שנה שניה וזה היה במדבר וא"כ צריך אתה לומר לדעת זה שארבעים ואחת שנה עמדו במדבר אלא שאפשר שהם ארבעים שנים שלימות ליציאת מצרים והוו נמי ארבעים שנה להקמת המשכן שעמידתם במדבר נמנית מניסן לניסן שנה שלימה ובניסן בשנה שניה הוקם המשכן וכשהגיע תשרי מנו להקמת המשכן שנה שניה ועדין היתה גם כן שנה שניה ליציאת מצרים לענין עמידה במדבר עד ניסן ונמצא שכל החדשים שמתשרי ועד ניסן היו שוים בחשבון אלא שהביאה אח"כ מן ההקש ונשארנו שליציאת מצרים ולמלכי ישראל מניסן אנו מונים אף לשנים כבחדשים וכן מה שהקשו ואימא מאייר כלומר דהא הוו ליה נמי אב ושבט בחדא שתא וכן בתמוז עד שהביאה מדכתיב ויחל לבנותו בחדש השני בשני כלומר שני לחדשים ושני לחדשי מלכותו ולא הקשה בסדר החדשים שמא אייר קודם לניסן וסיון קודם לאייר ופירשו בתלמוד המערב מפני שסדר החדשים עלה עמהם מבבל ונסח דבריהם ואימא תמוז הוא החדש השביעי ותירץ הדה אמרה סדר החדשים עלה עמהם מבבל:

בפרש"י בד"ה ומלך בן מלך כו' קמ"ל וטעמו של דבר לפי שהמלכות ירושה כו' עכ"ל נראה דר"ל כיון דירושה היא לא איכפת לן הא דאימנו עליה מאדר וק"ל:

תוס' בד"ה אבל בתחלת כו' כ"ש הכא דהכי ניחא טפי כו' עכ"ל כצ"ל ובת"י כל זה אינו וק"ל:

בד"ה דאימנו עליה כו' והך גבי הדדי מתניין ואפי' לא מתניין גבי הדדי כדאשכחן כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דהנך גבי הדדי מתניין בתוספתא ואפי' לא מתניין גבי הדדי בשמעתין דקתני לה בב' ברייתות דה"נ אשכחן כו' וק"ל:

בא"ד אין פחות מב' דינרין זהב כסף כו' מבשני דינרין כסף זהב ופריך אבתרא כו' כצ"ל:

בד"ה מקיש מלכות כו' ואפי' אי הוה קרי ליה לאייר כו' דקרי ליה חדש שני משום כו' עכ"ל כצ"ל ק"ק אמאי לא נימא להכי קרי ליה חדש שני שהוא חדש שני לחדשים כמ"ש לקמן דלכך פסיקא ליה דאב הוא חמישי מדקרי ניסן ראשון לחדשים ויש ליישב ודו"ק:

בגמרא מהו דתימא כי אמרינן יום אחד בשנה חשוב שנה וכו' אבל בתחלת שנה אימא לא. ויש לדקדק דאדרבה בתחילת השנה מקרא מלא הוא ויהי בחודש הראשון בשנה השנית בא' לחודש הוקם המשכן ולפי' התוספת א"ש דשאני הכא שתחלת השנה הוא סוף מנין המלך שמת. מיהו פשטא דתלמודא לא בהכי איירי. ונראה דשאני התם דכתיב בשנה השנית וא"כ אף אם לא עלתה השנה שייך שפיר לומר בשנה השנית דמ"מ אתחלתא דשנה השנית היא כדמסיק הש"ס לקמן דף יו"ד גבי שנות המבול ויהי באחת ושש מאות דהיינו אתחלתא דאחת וה"נ דכוותיה והא דמקשה בירושלמי מההיא קרא למ"ד שלשים יום כמ"ש התוס' לקמן בד"ה למניינא אחריתי התם מלתא אחריתי דמקשה למ"ד דאפילו בכה"ג דכתיב בשנה בעינן נמי שנכנסו שלשים יום א"כ מקשה שפיר ולקמן אפרש עוד בזה:

בפירש"י ומלך בן מלך הוא דאי משום דאימנו עליה מרישא שמעינן עכ"ל וכתבו התוס' דאע"ג דההיא דלעיל ברייתא בפני עצמו היא אפ"ה קרי לה רישא כמו שהאריכו בזה ולולי דבריהם היה אפשר לי לומר דמהך ברייתא דהכא לחוד נמי מוכחי כולהו דאי אימנו עליה לחוד מההיא בבא דמת בניסן ועמד אחר בניסן שמעינן לה דאי לאשמעינן הא מלתא לחוד דיום א' בשנה חשוב שנה בתחלת שנה אתי א"כ הו"ל למיתני מת בניסן בלחוד אמאי תני ועמד אחר תחתיו בניסן דהא דמנינן שתא לבי תרי ממת באדר ידעינן. אע"כ דהא דקתני ועמד אחר תחתיו בניסן היינו לאשמעינן דוקא עמד תחתיו אבל אם לא עמד אע"ג דאימנו עליה לא מנינן ליה מניסן כדדייקינן לעיל. ובזה נתיישב לי מאי דקשיא לכאורה האי בבא דמת באדר ועמד אחר באדר מייתרא לגמרי דמההיא שמת בניסן ועמד אחר בניסן שפיר שמעינן דיום א' בשנה וכו' וממילא ידעינן נמי דשתא לבי תרי מנינן ולפמ"ש א"ש דאי לאו ההיא דמת באדר ועמד אחר באדר א"כ מההיא דמת בניסן ועמד אחר בניסן נהי דהוי ידעינן הנך תרתי אכתי לא הוי ידעינן דאימנו עליה לאו מלתא היא וא"כ מההיא סיפא דמת באדר ועמד אחר בניסן לא הוי ידעינן לענין מלך בן מלך אלא לאשמעינן לענין דאימנו עליה לחוד אבל לבתר דתני רישא מת באדר ועמד אחר באדר שמעינן דשתא לבי תרי מנינן וא"כ ע"כ הא דקתני סיפא דרישא מת בניסן ועמד אחר בניסן ולא קתני מת בניסן לחוד. אע"כ הא דקתני ועמד לאשמעי' דאימנו לאו מילתא היא וא"כ ע"כ סיפא דסיפא לאשמעינן לענין מלך בן מלך אתי כנ"ל ואפשר שזה כוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד וטעמא דמלתא לפי שהמלכות ירושה היא דכתיב עכ"ל לכאורה נראה שכוונתו בזה דקשיא ליה דלמא לאשמעינן הא בלחוד אתי דמלך בן מלך היכא דלא אימנו עליה לאו מילתא היא אבל היכא דאימנו עליה מלך בן מלך מנ"ל ועל זה מייתי רש"י וטעמו של דבר וכוונתו על סוף הפסוק דכתיב למען יאריך ימים וכו' בקרב ישראל ודרשינן לה במסכת הוריות ובריש מסכת כריתות דדוקא היכא דשלום בישראל אז משפט הירושה לבן מלך משא"כ היכא דמחלוקת בישראל וא"כ היכא דלא אימנו עליה מילתא דפשיטא היא דלאו כלום היא. אלא דל' רש"י אינו מורה על זה ועוד דלמאי דפרישית בסמוך דמפשטא דברייתא ידעינן דאימנו עליה לאו מלתא היא מדקתני ועמד ממילא שמעינן שכל זמן שלא עמד אע"ג דאימנו לא מהני אפילו במלך בן מלך וא"כ לשון רש"י צ"ע ויש ליישב בדרך אחר ואין להאריך:

בד"ה בחדש זיו הוא אייר כדמפרש קרא וכו' ואמרינן לקמן וכו' ובדיבור הסמוך למלך שלמה מקרא מסורס וכו' וה"נ כתיב קרא אחרינא לקמן עכ"ל. נראה מכוונתו שלא רצה לפרש דההיא החודש השני היינו למלכים וא"כ לא היה צריך לפרש דמקרא מסורס הוא משום דקשיא ליה א"כ הקישא למאי אתא דהא מפשטא דקרא ילפינן ולא ניחא ליה במה שכתבו בתוס' דמפשטא דקרא י"ל דהכי הוי המעשה דאכתי קשה מאי מקשה הש"ס ואימא תשרי ואימא אייר וע"כ דלפ"ז נאמר דבין יציאת מצרים ובין למלכים לא מנינן מניסן והאיך אפשר לומר כן כיון דסוף סוף איכא הקישא דלכל המלכים מונין מנין אחד כמו ליציאת מצרים וחזינן נמי דלשלמה מיהו מנו לו מניסן א"כ ע"כ דמניסן מנינן למלכים וליציאת מצרים לכך פרש"י דהאי בחודש השני דהכא לא איירי כלל למנין המלכים אלא שני לחדשים וא"כ ע"כ דמקרא מסורס הוא וע"ז מייתי שפיר ראיה וה"נ כתיב קרא לקמן ויכל לבנותו בחודש השני וע"כ היינו שני לחדשים דהא מיתורא דבשני דרשינן לקמן לירח שמונין למלכותו משמע דשני קמא דפשטא דקרא היינו לחדש והשמיט רש"י תיבות בשני בכוונה לאורויי דבלא יתורא דבשני משמע דחדש השני היינו שני לחדשים וא"כ מקשה הש"ס שפיר ואימא תשרי לשלמה גופא נמי אפשר דבתשרי התחיל שנה הרביעית והא דכתיב בחדש השני היינו לחדשים ודוק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה בחודש זיו משמע הכא דהיינו אייר כיון דמניסן מנינן למלכים עכ"ל. מדלא כתבו כיון דהוא שני לחדשים אלמא דפשיטא להו דההיא בחודש השני לאו שני לחדשים הוא אלא שני למנין המלכים כפשטא דקרא ולא נצטרך לומר דמקרא מסורס הוא כפרש"י. ולפ"ז צ"ל דהא דמקשה הש"ס ואימא תשרי ואימא אייר לאו לקושטא דמילתא מקשה דהא חזינן מיהא דלשלמה מנו לו מניסן דהא לחודש זיו קרי שני למלכים ואי משום דהכי הוי המעשה האיכא נמי היקשא דלכל המלכים מונין מנין אחד אלא דאגופא דהקישא מקשה הש"ס האיך מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים כיון דיציאת מצרים גופא לא מפרש בקראי ואי משום שהיה הדבר ידוע באותן הימים בימי שלמה א"כ מנין המלכים נמי היה ידוע אע"כ דהאי היקשא לדורות הבאים אתא וא"כ תלי דלא מיפרשא בדלא מיפרשא ואדרבה למלכים מפורש טפי דהא קרי ליה בהדיא שני למלכים כנ"ל לשיטת התוס':

בד"ה מה יציאת מצרים מניסן למאי דיליף וכו' דדלמא מט"ו בניסן עכ"ל ולפ"ז א"ש נמי ברייתא דלקמן דאע"ג דמייתי קרא דויכל לבנותו מייתי נמי כל הני קראי דהא מ"מ מצינן למימר דמט"ו מניסן מנינן בין ליציאת מצרים ובין למלכים והוצרך לאתויי קראי דמשכן אלא הא דמייתי קרא דבחדש השלישי צ"ע:

בפירש"י אימא מתשרי אע"פ שיצאו בניסן וכו' לפי שתשרי ר"ה לשנים עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דהא בסמוך מקשה ואימא אייר ואימא תמוז וכו' אע"ג דלכאורה לא שייך בהו שום טעם אלא דנראה דרש"י גופא לא בא אלא ליישב הא דמקשה הש"ס מעיקרא ואימא תשרי דלפי סדר החדשים הו"ל להקשות מעיקרא ואימא אייר וע"ז פירש"י דניחא ליה להקשות אימא תשרי כיון דמסברא הכי הוא כיון שהוא ראש השנה לשנים וק"ל. מיהו בסמוך אפרש דאפשר דבכל הנך ואימא דמקשה בשמעתין יש ליתן טעם בכל א' וא' עיין עליו:

בגמרא דלמא להקמת המשכן יש מקשים ובקשו חשבונות רבים האיך אפשר לומר דההיא קרא דבארבעים שנה בעשתי עשר חדש היינו להקמת המשכן דא"כ הו"ל שנת ארבעים וא' ליציאת מצרים והלא כל שנותיו של משה לא היה אלא ק"כ שנה ומצינו בעמדו לפני פרעה מקרא מלא הוא שהיה בן פ' שנה וא"כ הו"ל קכ"א שנים וכה"ג יש להקשות מירידת המן שהיה תיכף אחר יציאת מצרים ומקרא מלא הוא שלא אכלו אלא מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת וכל זה שיבוש הוא דנהי דלהקמת משכן מנינן היינו דבתשרי התחיל שנת ארבעים וממילא דהוי שנת מ"א ליציאת מצרים והיינו שנים מקוטעים שהרי בניסן יצאו ובתשרי התחיל שנה שניה אבל לעולם מיום ליום לא אשכחן מיציאת מצרים עד בואם לארץ כ"א ארבעים שנה שלמים וכן לענין שנותיו של משה מיום הולדו עד יום מיתתו לא הוי אלא ק"כ וק"ל:

רש"י ד"ה ומלך בן מלך כו' לפי שהמלכות כו' כריתות ה ע"ב: