מסכת פסחים דף צ״ב עמוד ב׳

שבודקין מהלכין בבית הפרס ע"י בדיקה לעשות פסח אם אין לו דרך אחרת:

ואין בודקין לאוכלי תרומה אלא ימתין ויקיף או יום או יומים עד שמגיע אל תרומתו ואוכלה:

ה"ג מאי בודקין היאך יבדוק:

מנפח בית הפרס הוא שדה שנחרש בה קבר כדתנן (אהלות פי"ז מ"א) החורש בית הקבר הרי זה עושה בית הפרס מלא מענה מאה אמה וגזור רבנן שמא כיתתה מחרישה את העצמות ופיזרתן באורך המענה ויש כאן עצם כשעורה ויעבור ויסיטנו ועצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא דהיינו היסט הלכך מנפחו בפיו ואם יש עצם גדול יראנו ועצם כשעורה נדחה בנפיחתו ואהל אין מטמאו דהא אין טומאת אהל בעצמות אלא רוב בנין ורוב מנין:

שנידש ברגל טהור שדריסת הרגלים העבירתן והבא לעשות פסחו יבדוק אם נידש ויעבור אבל לאכילת תרומה לא סמכי' עלה שיכול להמתין ובית הפרס מדבריהם ולא העמידום במקום כרת דפסח:

מתני' מי שהיה טמא א"כ למה נאמר טמא - בגמ' פריך הא איצטריך דאי בעי למיעבד בראשון לא מצי עביד אלא אדרך רחוקה קאי דאנוס הוי דלא מצי עביד וה"נ אמרינן בגמרא ואי בעי למיעבד ע"י שלוחו עביד כמ"ד בגמרא הורצה והלכך הואיל ושאר אונסין אידחו לשני אונס דדרך רחוקה ל"ל דאידכר רחמנא טפי מאונס אחרינא הא דרך רחוקה אנוס הוא שאינו יכול ליכנס כל שעת שחיטה כדאמרינן בגמ' ולאשמעינן דאי בעי למיעבד לא מצי עביד לא מצינו למימר דהא ודאי מצי עביד כמ"ד הורצה:

שאלו פטורין מן ההכרת טמא ודרך רחוקה ושגג ונאנס ואלו חייבין מפרש בגמרא:

גמ' שחטו וזרקו עליו ולערב יבא ומ"מ בדרך רחוקה הוא שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה דהיינו כל שש שעות עד שקיעת החמה:

בודקין לעושי פסח וא"ת דמשמע הכא דווקא לעושי פסח התירו ע"י בדיקה משום דלא העמידו דבריהם במקום כרת ובפ' בכל מערבין (עירובין ד' כו:) תנן מערבין לכהן בבית הפרס ומפרש בגמרא משום דמצי אזיל כדרב יהודה ואומר ר"י דהאי דקאמר הכא במקום כרת דוקא היינו משום דאיכא נמי כרת בעשיית פסח בטומא' והיינו דקאמר בסוף חגיגה (דף כה:) לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה פירוש לענין פסח טיהרוהו אע"ג דאיכא כרת באכילתו בטומאה לענין תרומה העמידו דבריהם ולא טיהרוהו אע"ג דליכא אלא מיתה לאוכלה בטומאה אבל בטומאת כהן דליכא אלא לאו שרי ליכנס בבית הפרס לצורך עירוב ויש דבר כגון ללמוד תורה ולישא אשה דשרי אפי' בלא נפוח כדאמרי' במי שהוציאוהו (עירובין דף מז.) ובע"א (דף יג.) משום דעדיפי משאר מצות:

מאי בודקין קשה לר"ת מאי קבעי הלא הבדיקה מפורשת בסוף אהלות באותה משנה עצמה דקתני ומודים ב"ש וב"ה שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומ' ולנזיר ב"ש אומרים בודקין וב"ה אומרים אין בודקין כיצד הוא עושה מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקים כו' ואומר ר"י דבדיקה דמתני' בשכבר עבר ורב יהודה ורב חייא באין לפרש שיוכל לבא ולעבור וה"ק מאי בודקין אם רצה לעבור: [עי' תוספות בכורות כט. ד"ה היכי אזיל כו' וע"ע תוס כתובות כח: ד"ה מנפח]:

מתני' מי שהיה טמא אלו פטורין מהכרת - נראה לר"י דמתני' קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ והשתא איירי מתניתין בטמא מת בששי דלא חזי לאכילה לאורתא דאי קסבר אין שוחטין אם כן טמא דמתני' אף בטמא שרץ או דטמא מת בשביעי שלו א"כ אמאי פטור מהכרת כיון דיכול לטבול דהתניא בפ' אלו דברים (לעיל פסחים דף סט:) יכול לא יהא ענוש כרת אלא טהור ושלא היה בדרך רחוקה ערל וטמא שרץ ושאר טמאים מנין ת"ל והאיש ומשמע דליכא מאן דפליג עלה מדפריך מינה לרבא דקאמר דר"א פוטר מכרת וא"ת תיקשי מתני' לרב דאמר לעיל (פסחים דף צ:) אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וי"ל דכמה תנאי אשכחן דסברי כרב דאין שוחטין והא דפריך ליה לעיל ממתניתין דזב שראה שתי ראיות היינו משום דרב עלה קאי ומוקי לה בשטבל:

ורב נחמן אמר הורצה רב נחמן מצי סבר כרב יהודה דאמר לקמן דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה ואפ"ה הורצה דנהי דאינו יכול בהילוך בינוני כיון דיכול לבא בסוסים ובפרדים בר אכילה הוא ולא דמי לחולה וערל וטמא:

הכא נמי אונן קתני בהדייהו וא"ת מה בין אונן למזיד (ושוגג) דאם הוא מזיד היינו מזיד (ואם הוא שוגג) היינו שוגג וי"ל דתנא תרי גווני מזיד חד שהניח בחנם ואונן שנתעצל אגב מרריה ומיירי במת לו מת אחר חצות אבל קודם חצות אינו בהכרת כדמוכח בסוף פירקין וכן איתא בהדיא בפ' טבול יום (זבחים דף ק.) ולעיל הוי מצי למיחשב נמי אונן בהדי הנהו דהעמידו דבריהם במת קודם חצות:

מאי שנא הני ומ"ש הני פי' ערל וטמא [ואיזמל] ערלה איסורא דאורייתא היא וכן הזאה נמי אי מעבר לה דרך רשות הרבי' את ילידי חלול שב' דהיא איסורא דאורייתא וכן איזמל נמי אי מביאו ליה דרך רשות הרבים איסורא דאורייתא היא העמידו דבריהם במקום כרת אבל אונן ומצורע ובית הפרס דלא אתו לידי איסורא דאורייתא לא העמידו דבריהם במקום כרת:

הדרן עלך האשה.

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה כו'.

איתמר היה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו רב נחמן אמר הורצה מיחס הוא דחס רחמנא עליה ואי עביד תבוא לו ברכה רב ששת אומר לא הורצה רחמנא דחייה כטמא ודייק רב נחמן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה הראשון יעשה השני מכלל דאי בעי עביד רב ששת אמר אי הכי סיפא דקתני שגג או נאנס ולא עשה הראשון יעשה השני וכי אלו יכולין לעשו' הראשון והרי (שנינו) [שגג] או נאנס ואלא מזיד קתני בהדייהו והכי קתני שגג או נאנס או אפי' הזיד שהיה יכול לעשות הראשון ולא עשה יעשה השני רישא נמי מי שהיה טמא או בדרך רחוקה או אונן קתני ודייק רב אשי להא סברא מדקתני אלו חייבין בכרת מכלל דבמזיד ואונן קתני ודחי רב נחמן מזיד קתני בסיפא דהא חייבין כרת קתני אבל ברישא איך נאמר אונן תני בהדייהו והא פטורין קתני אלא לעולם מזיד בלבד הוא דקתני בסיפא ואמאי קתני הרי אלו לשון רבים משום דתנא רישא פטורין תנא סיפא חייבין:

פרק חמישי בעזרת הצור:

מי שהי' טמא וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק החמישי שבה הוא לבאר ענין הנדחין לפסח שני ודברים שבין ראשון לשני והששי לבאר בענין אם אירעו בו סבות כגון אם הופרש שלא ממין הראוי או שהמיר בו או אבד או נתערב עם אחרים כיצד דנין באלו ובשאר הסבות הדומות לאלו וששני חלקים אלו יתבארו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון בדין טומאה ודרך רחוקה השני בדברים שבין ראשון לשני השלישי בדין תמורת הפסח הרביעי בדין מפריש נקיבה או זכר בן שתי שנים לפסחו החמישי בדין מפריש פסחו ומת הששי בדין פסח שנתערב או שאבד ואח"כ נמצא זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני אם כן למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בהכרת אמר הר"ם כשהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת לפי שנפטר מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת ובשגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל הוא חייב כרת והוא אמרו ית' והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וזהו ענין אמרם בכאן אלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין איזו היא דרך רחוקה מן המודיעית ולחוץ כמדתה לכל רוח דברי ר' עקיבא ר' אלעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה"א לומר [לא מפני שרחוק ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ] מודיעית מקום בינו ובין ירושלים חמשה עשר מיל והוא מהלך שילך אדם הליכה בינונית ברגליו מעת הנץ החמה עד בין הערבים ואם היה דר ארבעה עשר חוץ למודיעית הוא בדרך רחוקה ור' אליעזר אומר אפי' היה תוך ירושלם וחלה או נשתבש הלוכו ולא יכול להכנס בעזרה בשעת הקרבן אלא שהיה בסוף השעה כשהגיע לאסקופת העזרה דינו כדין שהיה בדרך רחוקה ור' עקיבא אומר כי מאחר שהיה לפנים מן המודיעית ולא יכול להגיע שדינו כדין אנוס והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי מי שהי' טמא ר"ל בארבעה עשר בשעת שחיטה או שהי' בדרך רחוקה ולא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני ואע"פ ששני אלו הוזכרו בתורה לא סוף דבר באלו השנים לבד אלא אף כל ששגג או נאנס ולא עשה הראשון יעשה את השני וכן פי' בגמ' שהאונן אע"פ שהי' חייב בראשון אם לא עשהו ידחה לפסח שני וכן שאפי' הזיד ולא הקריב בראשון ידחה לשני ואין אומרים עבר יומו בטל קרבנו א"כ למה נאמר טמא ודרך רחוקה לומר שטמא ומי שהוא בדרך רחוקה אם לא עשה את השני אף במזיד אין חייבין כרת שהרי עכ"פ נפטר מפסח ראשון שהי' בו כרת ונדחה לשני שלא נאמר בו כרת אבל שגג או נאנס בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכן אם הזיד ולא הקריב בראשון אם לא עשה את השני אע"פ שבשגגה או באונס אירע לו בשני חייב כרת שהרי נתחייב כרת בראשון אלא שהי' נתלה לו עד י"ד אייר:

ואיזו היא דרך רחוקה שמפקיעתו מן הראשון כל שהיא מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח ומודיעים הוא שם עיר רחוקה מירושלים חמשה עשר מיל שנמצא שאינו יכול ליכנס לירושלים בשעת שחיטה שמהלך של אדם בינוני מהנץ החמה שהיא יציאה בכי טוב עד חצות חמשה עשר מיל ומחצות ולמעלה עד שקיעת החמה שהיא זמן שחיטה חמשה עשר מילין שמשקיעת החמה ואילך אינו זמן שחיטה שהרי דם קדשים נפסל בשקיעת החמה וכשהוא רחוק משיעור זה והוא שהוא מן המודיעים ולהלן אי אפשר לו להיות למהלך בינוני בשעת שחיטה ואע"פ שאפשר לו להיות שם בשעת אכילה או שכבר נכנס קודם שחיטה לתוך התחום פטור ואין שוחטים עליו הא כל שהוא בשעת שחיטה קרוב חמשה עשר מיל אין זה דרך רחוקה וחייב ואם לא יכול להגיע כגון שהי' חולה או זקן או שהיו גמלים וקרנות מעכבין אותו הרי הוא כשגג או נאנס ואינו בדין דרך רחוקה ור' אליעזר אומר כל שהוא מאסקופת עזרה ולחוץ וזהו שנקוד על ה"א של רחוקה לומר שלא רחוקה ממש אלא אף כל שהוא מאסקופת עזרה ולחוץ כגון שחלה או נשתבש מהלכו ולא יכול ליכנס לעזרה ומ"מ לר' עקיבא זהו בכלל שוגג או אונס ולא בדין דרך רחוקה והלכה כר' עקיבא:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

היה בא בדרך רחוקה והוא שא"א לו להיות שם בשעת שחיטה ושחטו וזרקו עליו ובא לערב לא הורצה כלל וחייב בפסח שנ' שנדחה הוא לגמרי כטמא מה טמא אם שחטו וזרקו עליו לא הורצה אף הבא בדרך רחוקה כן וכבר ביארנו בטמא זה שענינו כשאינו יכול לאכול בלילי חמשה עשר אבל טמא שרץ ונבילה טובלין ושוחטין עליהם ואוכלין לערב אבל הזבים והזבות והמצורעים והמצורעות והיולדות והנדות ובועליהן נדחין מפסח ראשון לשני אלא שהנשים בו רשות וכן השוגגים והמזידים והאנוסים:

בד"ה אילו פטורין כו' דטמא מת בז' שלו א"כ אמאי פטור מכרת כו' עכ"ל ק"ק כיון דלמ"ד נמי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ חייב כרת אם לא טבל ועשה בראשון אמאי א"ל משה אם לא תטבילו תדחו לפסח שני כמ"ש התוס' לעיל טפי הל"ל להו דחייבי' לטבול היום ויעשו פסח ראשון דאם לא תטבלו תתחייבו כרת ודו"ק:

בד"ה ה"נ אונן כו' וא"ת מה בין אונן למזיד ושוגג דאם הוא מזיד כו' ואם הוא שוגג כו' עכ"ל כן הוא בנוסחת התוס' שלפנינו אבל קשה היאך ס"ד לאוקמא באונן שוגג דא"כ מה תיקן רב ששת דאכתי תקשי מכלל דאי בעי עביד והרי שוגג וי"ס שמחקו (ענין) שוגג מדברי התוס' וכצ"ל וא"ת מה בין אונן למזיד דאם הוא מזיד היינו מזיד וי"ל דתנא תרי כו' וק"ל: