מסכת פסחים דף צ״ב עמוד א׳

וכן מי שליקטו לו עצמות אביו ואמו אמרי' במועד קטן (דף ח.) מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן:

טובל ואוכל בקדשים לערב דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא הלכך בלילה ליכא אנינות:

כפורש מן הקבר וצריך הזאה שלישי ושביעי:

גמ' לא העמידו דבריהם לאוסרו באכילת פסחו מפני אנינות דדבריהם דהא פסח כרת הוא אבל אכילת קדשים עשה בעלמא הוא ואכלו אותם אשר כפר בהם (שמות כ״ט:ל״ג):

מלקט משמע הוא עצמו ליקטן:

מחלוקת בערל נכרי שאינו מקבל טומאה בנכריותו דב"ה סברי גזירה שמא יטמא במת לשנה הבאה עה"פ ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומא' עד יום ע"פ שנתגיירתי וטבלתי ואכלתי והשתא נמי אטבול ואיכול ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא קיבל טומאה בנכריותו אבל עכשיו הוא טמא הלכך כשמתגייר ממתין שבעה שאין לך טומאה שעברה עליו שלא טהר ממנה ואע"ג דמשום זיבה בעי שמנה משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי כפרה דהא לא קבל טומאה בנכריותו אי אמרת נגזר לא מייתי לעולם פסח וכולי האי לא גזרו:

אבל ערל ישראל שאם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה שאף בערילתו מקבל טומאה כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה משום שנה הבאה:

ערל הזאה ואיזמל סימני הלכות הם:

גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת הא דלא קאמר משום דפסח מצוה עוברת משום דיש קדשים דמצותן נמי עוברת כגון תודה דאין נאכלת אלא ליום ולילה:

אבל ערל ישראל ד"ה טובל תימה לריב"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן:

ואמר רבי יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו ר' יוחנן לא פליג אברייתא דלאו תנא הוא כדמוכח בפ"ק דכתובות (דף ח.) גבי אין אבלים מן המנין דלא משני אר' יוחנן רבי יוחנן תנא הוא ופליג כדמשני ארב אלא פרושי מפרש לה וכן מוכח דגבי יולדת שהיא טבולת יום ארוך כתיב (ויקרא י״ב:ד׳) ואל המקדש לא תבוא משמע הא למחנה לויה תבא:

טבול יום לא יכנס במחנה לויה לא בכל המחנה אלא מעזרת נשים ולפנים כדתנן במסכת כלים (פ"א משנה ח) עזרת נשים מקודש הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל בהר הבית היה נכנס וקרי חצר לעזרת נשים כדתנן פ"ב דמדות עזרת נשים היתה אורך קל"ה וארבעה לשכות היו בארבעה מקצעותיה של מ' אמה ולא היו מקורות וכן הם עתידות להיות כדכתיב ויוציאני אל החצר החיצונה וגו' וא"ת מנא ליה דגזרו על טבול יום דילמא על טמא מת גזרו שהיה מותר בכל מחנה לויה וי"ל דטמא מת אפי' בחיל גזרו שלא יכנס כדתנן במסכת כלים (שם) החיל מקודש הימנה שאין נכרים וטמאי מתים נכנסין לשם והא דנקט בברייתא וראה קרי בו ביום ולא נקט טבול יום דשאר טמאים רבותא נקט לא מיבעיא שאר טמאים דמדאורייתא מותרים ליכנס אלא אפילו בעל קרי דמשתלח מדאורייתא חוץ לשתי מחנות אפ"ה טבול יום שלו לא גזרו ביה רבנן ואם תאמר דבפרק נוטל (סוטה דף כ:) פריך אהא דקתני התם הוציאוה הוציאוה שלא תטמא את העזרה והתניא טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ואפילו מת עצמו כו' ומאי פריך כיון דמדרבנן אסור ליכנס וי"ל דמשמע ליה מדאורייתא מדקאמר הוציאוה הוציאוה תרי זמני שהיו ממהרין כל כך א"נ לא גזרו אלא שלא יכנס לפנים אבל אם נטמא בפנים לא גזרו עליו לצאת והא דאמרי' בהנשרפין (סנהדרין ד' פא:) כהן ששימש בטומא' מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין לאו דוקא חוץ לעזרה אלא הוא הדין חוץ לחיל:

אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים קסבר אנינות לילה מדרבנן סתם לן תנא כר' שמעון דגרסי' בסוף שחיטת קדשים מאן תנא אנינות לילה מדרבנן ר' שמעון דתניא אנינות לילה דבר תורה דברי ר"י רבי שמעון אומר דרבנן שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב ובא רב מרי להעמיד דברי ר' שמעון ביום מיתה אנינות לילה דאורייתא וביום קבורה אנינות לילה מדרבנן וכן אמר מר מת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא מת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר לא תפיס לילו ועלתה בקשיא.

ורבנן לא העמידו דבריהם בפסח שהוא במקום כרת שנא' (במדבר ט יג) וחדל לעשות הפסח ונכרתה אבל אכילת קדשים שהיא עשה העמידו דבריהם ואמרו האונן אע"פ שאנינות לילה מדרבנן אינו טובל ואוכל לערב קדשים אבל מי שלקטו לו עצמות טובל ואוכל אפילו בקדשים לערב דתניא יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות ואחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב ואנינות לא פסק ליה יום טוב אלא למצות שבעה:

מתני' גר שנתגייר ערב הפסח כו' אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מחלוקת בערל נכרי דב"ה סברי שמא יטמא הגר לשנה הבאה ואמר אשתקד לא טבלתי ואכלתי בערב הפסח עכשיו נמי כיון שטבלתי טהור אני כבר ואוכל הוא לא ידע דאשתקד עכו"ם הי' ולא היה מקבל טומאה השתא ישראל [הוא] ומקבל טומאה ואין הטבילה עלתה לו היום לטהר אותו בערב כטמא מת ביום שביעי שלו וב"ש לא גזרי אבל ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב ולא גזרי' על ישראל משום ערל עכו"ם.

תניא נמי הכי:

אמר רבא ערל הזאה ואיזמל אלו שלשה דברים מדאורייתא ראוין הן ורבנן הוא דגזרו בהו ואפי' במקום כרת העמידו דבריהם ערל הא דאמרן כי זה הגר ראוי הוא שיטבול ויאכל בפסח לערב דלא עדיף מישראל שאם היה ערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה וגדל זה בערלה ועכשיו מל עצמו בערב הפסח טובל ואוכל בערב הפסח וב"ה גזרו על הגר כמו שאמרנו למעלה ואמרי' הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.

הזאה שהיא שבות ואמרו חכמים אם חל י"ד להיות בשבת אינה דוחה ואין מזין על טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד אלא (מתירין) [מת גרע] לבלתי עשות הפסח.

ואיזמל אין מביאין את האיזמל בשבת כדי למול זכריו דקיימא לן מילת זכריו מעכבין אותו מלאכול הפסח שנאמר והאיש אשר הוא טהור וגו' אין מביאין האיזמל אפי' במקום שאיסורו מדרבנן דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות ובפ' האשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' זו השמועה בלשון הזה אמר רבא בעאי לאותיביה ערל הזאה ואיזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת וכיון דשנית שב ואל תעשה לאו מעיקר מילתא הוא וכו' אבל באלו שלשה דברים מדרבנן לא העמידו דבריהם במקום כרת והן אונן ומצורע ובית הפרס אונן הא דאמרן דאנינות לילה מדרבנן ובטלו דבריהם ואמרו טובל ואוכל פסחו לערב מצורע דתניא מצורע שחל שביעי [שלו] להיות בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטובל אמרו חכמים אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ואמר רבי יוחנן דבר תורה אפי' עשה אין בו דכתיב ויעמוד יהושפט וגו' בית הפרס דתנן ושוין בית שמאי וב"ה שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה [מאי] בודקין (מפסח) [מנפח] אם אין שם עצם הרי הוא טהור ורב יהודה אמר בודקין (כלומר) אם הלכו בו בני אדם וטהר דקי"ל כל עצם שהוא כשעורה [שנידש] ברגל [טהור] וכל שכן גדול ממנו:

ערל הזאה ואיזמל העמידו חכמים בהם את דבריהם במקום כרת ר"ל שאין נדחין לעשיית הפסח אע"פ שיש במניעתו כרת אבל אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו בהם חכמים את דבריהם במקום כרת אלא נדחין הם לצורך עשיית הפסח ערל כבר ביארנוה והוא שאע"פ שנתגייר וחלה חובת פסח עליו מונעים אותו הימנו כל שהוא תוך שבעה מגזרה שמא יטמא לשנה הבאה כמו שביארנו במשנה הזאה גם כן כבר ביארנוה בפרק אלו דברים שאע"פ שאין בה אלא שבות אינה דוחה שבת איזמל הוא שכבר ידעת שמילת זכריו מעכבתו מעשיית הפסח ואם הגיעה שעת מילת בנו בשבת ולא הביא איזמל מערב שבת אין מביאין אותו בשבת ולא סוף דבר מרשות הרבים לרשות היחיד שהוא איסור תורה אלא אף דרך גגות וחצרות וקרפיפות שאינן אלא איסור סופרים ושלשה האחרים הראשון הוא אונן וכבר ביארנוה במשנה הרביעית והשני מצורע והוא שאמרו מצורע שחל שמיני שלו ביום ארבעה עשר אפילו ראה קרי בו ביום שנדחה ממחנה לויה טובל ונכנס לעזרת נשים ומכניס בהונותיו ומביא קרבנותיו כדינו ואע"פ שטבול יום אחר אסור ליכנס בעזרת נשים הואיל ואף עשה של וישלחו מן המחנה אין בו שאין איסורו אלא מדברי סופרים שחדשו איסור זה בישיבת יהושפט מלך יהודה דחו את האיסור מפני עשיית הפסח מפני שיש במניעתו כרת השלישי בית הפרס והוא שדה שנחרש בה קבר שגזרו בו חכמים עד מאה אמה מחשש עצם כשעורה ולא התירו לאכילת תרומה אף בבדיקה ר"ל שיהא מנפח והולך ולעושי פסח התירו בבדיקה זו שלא העמידו דבריהם במקום כרת ומ"מ יש בדיקה אחרת מועלת לכל והוא שבורר את העפר בכברה על הדרך שהתבאר באהלות וכמו שביארנוה במסכת חגיגה וכן אם נידש טהור:

יש שואלין מה נשתנו אלו מאלו ומתרצים שהראשונים יש בהם חשש איסור תורה ערל שמא יטמא ויאכל קדשים בטומאת הגוף הזאה ואיזמל שמא יעביר ארבע אמות אבל האחרונים אין בהם חשש איסור תורה שבאונן אנינות לילה אינה תורה מצורע אפילו עשה דוישלחו אין בו ובית הפרס מתוך שאין המגע מצוי הרי הוא קרוב לספק ספקא ושמא תאמר והרי התירו בית הפרס אף ללמוד תורה ולישא אשה אין זה כלום שבזו מותר לעבור אלא שמ"מ טמא וצריך טבילה אבל כאן התירו לגמרי להיותו טהור בכך וגדולי המחברים פירשו הטעם בהזאה מפני שהיום שטעון בו הזאה אינו זמן הקרבן עד הלילה ובגר מפני שאינו טובל עד שירפא ויבריא וגדולי המפרשים מיחו בטעמים אלו שהרי בהזאה יום ארבעה עשר הוא זמן שחיטת הפסח וזריקת דמו והוא הוא עונש הכרת יותר מאכילתו ובערל הרי אפילו מל שלשה ימים קודם הפסח שכבר הבריא אינו טובל ואוכל עד שיעברו שבעה אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפרש"י בד"ה אין מביאין כו' ובד"ה דרך כו' מילת זכריו ועבדיו כו' וליכא למימר משום כרת דערל זכר כו' וקטן לאו בר כרת הוא עכ"ל ר"ל דליכא לפרושי בלאו פסח משום כרת דערל דהא מילה גופיה אינו דוחה שבת אלא בקטן בן ח' ולאו בר כרת לא הוא ולא אביו אבל ערל גדול דבר כרת הוא מילה גופה אינו דוחה שבת וליכא לפרושי נמי בערל גדול ומשום פסח דמילתו מעכבת כדאמרי' בפ' א"ד ערל שלא מל בע"פ ענוש כרת משום פסח היינו דוקא בע"פ שחל בחול אבל בע"פ שחל בשבת אע"פ שהערל הוא בכרת משום פסח אינו דוחה שבת כמו שאינו דוחה שאר שבתות אע"פ שהוא בכרת דלאו מילה בזמנה הוא אבל מילת זכריו ועבדיו איירי בזמנו דהיינו בח' ושפיר דוחה המילה שבת ומשום כרת דפסח לא העמידו דבריהם מלהביאו דרך חצירו כו' ודו"ק:

בד"ה מצורע שטבל כו' ובד"ה וראה כו' וטובל לקריו דלצרעתו טבל מאתמול כו' עכ"ל היינו טבילה דאורייתא לא בעי אלא לקריו ולא לצרעתו שכבר טבל מאתמול אבל טבילה דרבנן בעי נמי לצרעתו דמחוסר כפורים בעי טבילה לקודש כפרש"י במתניתין וק"ל:

בד"ה יבא עשה כו' אע"פ שענוש כרת כו' והתירו הכתוב דכתיב לפני ה' הותרה לו אף לקריו עכ"ל ואין להקשות לפי זה (א) מה"ט בלא עשה דפסח שיש בו כרת נמי יכנס טבול יום זה להר הבית כיון דע"כ הותר לצרעתו הותר נמי לקריו די"ל דמחוסר כפורים א"א בע"א ליכנס ידיו לפני ה' אבל טבול יום אפשר לתקן להמתין עד למחר שיהיה לו הערב שמש לטבו"י וק"ל:

תוס' בד"ה גבי פסח לא כו' משום דיש קדשים דמצותן נמי עוברת כגון תודה כו' עכ"ל מיהו לקמן גבי בית הפרס דמחלק בין עושי פסח לאוכלי תרומה משום דלא העמידו דבריהם במקום כרת קשה אמאי לא קאמר דפסח מצוה עוברת משא"כ אוכלי תרומה שיכול להמתין ולהקיף יום או יומים עד שיגיע לתרומה ואוכלה כפרש"י לקמן ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה טבול יום כו' וי"ל דטמא מת אפילו בחיל גזרו כו' עכ"ל וחצר החדשה לא משמע חיל אלא עזרת נשים דקרי לה חצר בקרא ויביאני אל החצר החיצונה וק"ל:

בא"ד ולא נקט טבול יום דשאר טמאים רבותא נקט כו' עכ"ל ר"ל דשאר טמאים היינו טבול יום דטמא מת וטמא שרץ דמדאורייתא מותרין ליכנס למחנה לויה כדאמרינן פרק א"ד ולא ידענא מהיכא פסיקא להו (ב) טבול יום דטמא מת ושרץ נמי גזרו בהו דלא יכנסו לעזרת נשים דאימא דלא גזרו אלא בטבול יום דקרי וזב משום דהטמא גופיה אסור בכל מחנה לויה אבל טמא מת ושרץ דמותרין במחנה לויה מדאורייתא לא גזרו בטבול יום דידהו כדמשמע מהך דמתניתין דכלים דלא גזרו אלא בטמא מת גופיה ודו"ק:

בגמ' מ"ט קא סברי אנינות דלילה וכו' כצ"ל:

שם דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וכו' כצ"ל:

מי שהיה פרק תשיעי :

גמרא, ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו וכו' דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח, וראה קרי בו ביום [אחר שטבל לצרעתו ביום שלפניו טובל ואוכל, אע"פ שטבול יום אינו נכנס להר הבית זה נכנס להכניס ידיו לבהונות כדי לאכול פסחו לערב, מוטב יבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת, ואר"י דבר תורה אפילו עשה אין בו]. כתבו בתוס' דר"י לא פליג אברייתא דלאו תנא הוא אלא פירושי קמפרש והביאו ראיה לזה [מיולדת שהיא טבולת יום ארוך וכתיב גבה ואל המקדש לא תבא, משמע הא למחנה לוי תבוא] גם ביבמות האריכו בזה להוכיח דפירושא קמפרש ובפירש"י מבואר דס"ל לקושטא דמלתא דר"י פליג אברייתא והברייתא ס"ל דהוי דאורייתא. וק"ל הא בפשוטו מוכח כן, דאם איתא דהברייתא ס"ל דהוי דאורייתא א"כ מוכח דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דאורייתא דאין בו כרת, א"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו דבריהן ומה ראיה, דנהי דר"י לנפשי' סבר דבאמת אפילו עשה אין בו, אבל מ"מ מצי סבר ג"כ דאפילו היה בו עשה הי' נדחה מפני הפסח, דהרי הברייתא סובר כן, וא"כ ל"ש לומר דלא העמידו, דהא אף אם יעמידו שיהא כשל תורה, הא גם דאורייתא ממש נדחית מפני הפסח אע"כ מוכרח דר"י פרושי מפרש, וס"ל לסוגיא מסברא דעשה דאורייתא לא היתה נדחית מפני פסח, אלא כיון דרבנן הוא נדחית ולא העמידו דבריהן לעשות כשל תורה (ועי' קו' תוס' בזבחים (דף לג ע"ב) דהוי עשה ול"ת). אמנם מ"מ קשה לי, הא האמת כן הוא דאף אם הוא דאורייתא נדחה מפני פסח דמוכח כן בזבחים (שם) דאמרינן רבינא אמר' למלקות אמר ועי' תוס' שם דהא עדיין איכא לאקשויי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ועוד הא בעינן בעידנא, ותירצו דעשה שיש בו כרת עדיף, הרי דפסח דוחה לל"ת ועשה דאורייתא, א"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו, הא גם אם יעמידו דבריהם יהא נדחה מפני הפסח וצלע"ג [אב"ה עיין מ"ש לקמן במסכת מועד קטן דף יד ע"ב]: