מסכת פסחים דף פ״ט עמוד א׳

משום דאיכא חזה ושוק דשלמים שצריך לינתן לכהן וא"א לתת דהא כל חד וחד שמא האי הוי פסח ונמצא מאכילו לכהן שלא נמנה עליו:

וניתי כל חד וחד מינייהו חד כהן ונמנה אפסחו:

ה"ג וניתי כולהו חמשה חד כהן דלא עבד פסח ונמניה בהדי כל חד וחד - דממה נפשך איכא חד דקא נפיק ביה ויאכל חזה ושוק של כולם:

דקא ממעט באכילה דשלמים בזמן אכילתו שאוכל את כולם ליום ולילה ושורף את הנותר ואם שלמים הוא עדיין אינו נותר ונמצא שורף קדשים כשרים:

וניתי במותר הפסח מתחלתו יתנה עליו אם שלי תם היה זה יהיה מותר הפסח שהוא קרב שלמים והוא כפסח שנאכל ליום ולילה והכי תניא בתוספתא דזבחים בפ' (הפסח שנתערב) ומשני אין מפרישין קרבן מתחלה לשם נותר שהיאך יכול להיות מותר הפסח והרי שם פסח לא חל עליו מעולם שהרי זה כבר יצא:

ונטרחו ונייתי במותר הפסח יבקשו אנשים שנתותרו להם פסח חי או מעות פסח ויקחו מהן בהמות ויתנה כל אחד על שלו אם שלי בעל מום היה הרי זה פסח ואם לאו הרי הוא כמות שהוא מותר הפסח לשלמים ונאכל ליום ולילה:

בעי סמיכה וא"א לסמוך על זה שמא פסח הוא וקא עביד עבודה בקדשים:

קרבן נשים לא בעי סמיכה:

האי כהן היכי דמי אי דעבד פסח כו' וא"ת וניתי כהן קטן ויש לומר דעדיפא מינה פריך:

דאילו פסח ליום ולילה קשה לר"י דתנן פ"ק דברכות (ד' ב.) כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר וקאמר בגמרא (שם דף ט.) ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו ק"ש והלל כו' ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר ומאי קא פריך והא הכא משמע דשייך למיתני גבי פסח יום ולילה וא"כ הוי בכלל הנאכלין ליום ולילה דקתני התם וי"ל דהתם הוה ליה למיתני בהדיא אם איתא דנאכל עד עמוד השחר לאפוקי ממשנה דאיזהו מקומן (זבחים דף נו:) דקתני אינו נאכל אלא עד חצות והיינו מדאורייתא דומיא דאחריני וכיון דלא קתני ליה בהדיא ש"מ דסבר דאינו נאכל אלא עד חצות כמשנ' איזהו מקומן:

וניתי מותר פסח לא כפי' הקונטרס שיקדיש לשם מותר אם שלו היה תם דבזה לא היה טועה הגמרא אלא נראה לר"י שיקדיש לפסח ואם בעל מום שלו יצא בזה ואם לאו יהא מותר פסח ופריך דלא הוי מותר פסח אלא היכא שהופרש לגמרי לפסח וניתותר:

ונטרחו ונייתי מותר פסח וא"ת ואיך יכשר מותר זה לפסח הא לקמן בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צט.) פליגי רבי יוסי ורבי יהודה אי בעינן אחד מבני חבורה ראשונה אבל כ"ע מודו דאם נשאר שעה אחת בלא בעלים דלא חזי תו לפסח וי"ל הכא כשהפריש ב' פסחים לאחריות וניתותר לו א' דאינו נפסל משום שהניחוהו יחידי וא"ת אכתי למאן דלא בעי עקירה שלמים לשם פסח קשחיט ועוד איך ימכרהו האמר לקמן המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום וי"ל כיון דאיכא אינש דצריך ליה לכ"ע בעי עקירה כדאמרי' בתמיד נשחט (לעיל פסחים דף סד.) כגון שהיו בעלים טמאי מתים ואי מותר פסח במעות איירי כדפירש בקונטרס אתי שפיר:

ואילו פסח לא בעי סמיכה סבירא ליה סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הוי עבודה בקדשים ובאין דורשין (חגיגה דף טז:) פלוגתא דתנאי היא:

הני מילי דיעבד וה"ה דאכולהו אמרי' הכי אסמיכה ואמתנות ואנותר ותימה וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי"ל דטוב שידחה ספק כרת בשב ואל תעשה ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח:

אלא אי אמרת דלא אמנינהו כו' תימה דבפ' אין בין המודר (נדרים דף לו.) מסיק רבי זירא אליבא דרבי יוחנן מהך משנה דשה לבית אבות לאו דאורייתא דאי דאורייתא אבישרא קאי ומזכה להון והכא מוקי לה רבי יוחנן בדאמנינהו מעיקרא וי"ל דהכא ה"פ אי אמרת בשלמא דחשוב כאילו אמנינהו מעיקרא דאין צריכין מינוי והיינו טעמא דשה לבית אבות לאו דאורייתא שפיר אלא אי אמרת אינו חשוב כאמנינהו מעיקרא אלא צריכין מינוי דשה לבית אבות דאורייתא אמאי מזכה אחיו עמו דפשיטא שלא המנה כולם קודם שחיטה מדקאמר הריני שוחט על מי שיעלה מכם ראשון:

אמר אביי לא שנו אלא שנתערבו לאחר זריקה כו' מאן דמתני לה אמתני' כי לפני זריקה חייבין כל שכן אברייתא כי חייבין שאחד מהן פסול מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' כו' ומקשי' אברייתא ופטורין כולן אם נתערבו לאחר זריקה דאמרינן איפטרו להו בזריקה והא איכא חד שהיה פסחו בעל מום ולא יצא ושני' משום דלא אפשר היכי נעביד ניתי כל חד פסח קא מייתו ארבעה מינייהו חולין לעזרה דהא איפטרו להו בזריקה ניתי כולהו פסח אחד נמצא פסח נאכל שלא למנויו וניתי כל חד וחד פסח וניתי וכו' וניתי וניתני במותר פסח פי' יפריש מעות ויאמר אלו מותר בפסח ויקנה כבש ויתנה ונימא אי דידי בעל מום נהוי האי פסח ואי דידי תם הוה להוי האי מותר פסח דמותר נאכל ליום ולילה כפסח ואמרינן וכי מפרישין תחלה למותר כלומר אפשר להיות העיקר הוא עצמו המופרש מותר לא יקרא מותר אלא אם הקדימו עיקר.

ואמרינן ונטרח וניתי מותר הפסח פי' יבקש עד שימצא אדם שהפריש מעות לפסחו וקנה כבש ונשתיירו אצלו מן המעות דמי כבש אחד והוא מותר הפסח יקח המעות מאצל אותו האיש ויקנה בהן כבש ויתנה ויאמר אם שלי היה בעל מום זה פסח שלי ואם שלי כשר היה זה הכבש יהיה שלמים וכן כל חד וחד ודחי' אמאי לא עבדו הכי משום סמיכה דמותר הפסח אינו טעון סמיכה ואלו שלמים טעונין סמיכה התינח קרבן אנשים כו' ואסיקנא אימור דאמרי' ופטורין מלעשות פסח שני דאיעבד לכתחלה נמי מהדרי ואי משכחי' ואפשר להו למיעבד עבדו ואי לא משכחי כלל פטירי:

מתני' האומר לבניו הריני שוחט הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו' ש"מ יש ברירה כדאמרי' לעילא.

אמר ר' יוחנן מתניתין בששחט עליהם כלם וכי לא אמר להם כך אלא כדי לזרזן במצות ודיקא מתני' כוותיה דקתני ומונה את אחיו עמו.

פי' נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט ר' שמעון אומר עד שיזרוק הדם ואוקימ' מחלוקת לימשך דת"ק סבר מהיות משה מחיותיה דשה כלומר כיון שנשחט נעתק שם שה מעליו ור' שמעון סבר מחיותיה דשה מדבר שהוא חי ואיזה זה זה הדם שהוא הנפש.

תניא נמי הכי נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט ר"ש אומר עד שיזרק ונמשכין עד שיזרוק הדם:

המשנה השלישית והכוונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר האומר לבניו הרי אני שוחט את הפסח על שם מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו וזכה את אחיו עמו לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ר' שמעון אומר עד שיזרק עליו את הדם אמר הר"ם אמר להם על שם מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כדי לזרזם על המצות ושישתדלו לעלות לירושלים אבל לענין פסח כבר נמנו עמו בלי ספק ולפיכך כשנכנס הגדול זכה וזיכה אחיו עמו לפי שהם מנויים על הפסח כלם ור' שמעון סבר שנמנין על הפסח עד שישחט ומושכין את ידיהם אחר שנשחט קודם שיזרוק הדם ואין הלכה כר' שמעון. הממנה אחרים עמו על חלקו רשאין ליתן לו את שלו הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן זה מבואר:

אמר המאירי האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על שם מי שיעלה מכם לירושלים ראשון כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו ושאלו בגמ' היאך אפשר שאף הראשון זכה שהרי אי אפשר לומר כן אלא מטעם ברירה שנאמר הוברר הדבר כשנכנס שעליו נשחט וכבר ביארנו שמאחר שלא נתברר בשעת שחיטה שוב אין בירורו מועיל כלום שכל שהוא מן התורה אין ברירה ואף לכשתאמר יש ברירה וזכה הראשון האחרים מיהא היאך הם זוכים וא"ת שעכשיו הוא מזכה אותם והלא אחר שחיטה אין נמנין עליו כלל ופירשו שאילו בשאר בני אדם ודאי אף הראשון לא זכה שאין ברירה אלא שסתם הדברים אין האב אומר כן לבני ביתו אלא לזרזם במצות ומאיים עליהם בכך ומ"מ דעתו בשעת שחיטה אף על העצלים והוא שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ולא אמר בנות זוכות שאף הבנים זכו:

וביאר אח"כ שלעולם נמנין עליו כלומר אפי' הרבה בני אדם ואפי' אחר שנמנית עליו חבורה אחת כל שיגיע כזית מן הראוי לאכילה לכל אחד ואחד אבל משהגיע לשיעור זה אין נמנין עוד עליו ופי' בברייתא שאם אחר שיעור זה נמנו אחרים עליו אותם אחרים נדחין לפסח שני והוא הדין אם נמנו כלם כאחד שכלם נדחין לפסח שני וכן מי שנמנה על זה יכול לימשך הימנו אחר שנמנה ולימנות באחר ומ"מ אין נמנין עליו ואין מושכין ידיהם הימנו אלא כשהוא חי אבל משנשחט אין יכול אחד משאינן נמנין עליו לימנות עליו ולא אחד מן המנויים למשוך ידיו הימנו ר' שמעון אומר עד שיזרוק פי' לא חלק ר"ש לענין לימנות שמודה הוא לתנא קמא שמשנשחט אין נמנין עליו אלא שחולק לומר שהמנוי יכול לימשך הימנו עד שיזרק הדם ואף בזו אין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

הממנה אחרים עמו בחלקו כגון שהיו עשרה נמנין בפסח אחד שנמצא לחלקו של אחד עשיריתו ומנה אחרים עמו שלא מדעת בני חבורה שיאכלו עמו בחלקו רשאין ליתן לו חלקו ויאכל בחלקו עם אותם שמנה בחלקו והם אוכלים משלהם ואפילו לא היו אותם שזימן אוכלים אלא מעט מפני שאומרין לו אין אנו נוחים באותם שזמנת ומשנה זו שנוייה לדעת האומר פסח נאכל בשתי חבורות ולא נאסר אלא שלא יהא איש אחד אוכל בשני מקומות וכבר פסקנו שאין הלכה כן ואין להעמיד משנתנו אלא באוכלין הכל בחבורה אחת אלא שזה ואותם שזימן אוכלים בחלקו וכל השאר אוכלין ביחד בנשאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה ונייתי מותר כו' שיקדיש לשם מותר אם שלא היה תם דבזה לא היה טועה כו' עכ"ל הא ודאי דלפירש"י נמי איירי באומר ואם לאו יהיה זה פסח תחתיו מ"מ לא היה התלמוד טועה במקדישו בתחלה לשם מותר פסח קודם שהקדישו לשם פסח ודו"ק:

בד"ה ונטרחו כו' וא"ת אכתי למאן דלא בעי עקירת שלמים לשם פסח כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא דהא דאיכא מ"ד דלא בעי עקירה היינו אחר זמן פסח אבל קודם זמנו וכ"ש בזמנו לכ"ע ודאי דבעי עקירה כמ"ש התוס' בפ' תמיד נשחט דהכי מוכח התם ויש ליישב דהכי כשהפריש ב' פסחים ויצא כבר בא' מהם יש לדמותו לאחר זמנו דאינו עומד לעצמו שוב לפסח כלל ולא בעי עקירה ותירצו כיון דבזמנו הוא ואיכא איניש כו' וק"ל:

בד"ה ה"מ דיעבד וה"ה דאכולהו אמרי' הכי אסמיכה כו' וי"ל דטוב כו' ממה שיעשו רובן שלא כהוגן כו' עכ"ל ר"ל למאי דקאמר משום דקממעיט מאכילת שלמים ואתי לידי נותר וכן משום סמיכה היינו משום דלכתחלה הוא דבדיעבד לא מיעכבא וכן במתנו' בדיעבד כיפר במתנה א' ולא לכתחלה ומיהו קשה מ"ש בתירוצם דרובם יעשה שלא כהוגן כו' אמאי לא יעשו כולם סמיכה ומתנות ב' שהן ד' ובזריקה כשלמים דהשתא רובם יעשה כהוגן ודוחק לומר דכל הנהו מילי [א] מעכבין בפסח ודו"ק:

בד"ה אא"א דלא אמנינהו כו' אא"ב דחשיב כאלו אמנינהו מעיקרא דאין צריכין מינוי כו' עכ"ל ובבנים קטנים איירי ומעיקרא דפריך ש"מ יש ברירה ה"מ לשנויי בפשיטות כדלעיל אר"ז שה לבית מ"מ אלא דקשיא לי' לתלמודא דלמה א"ל אבוהון הכי וקאמר כדי לזרזן כו' והכי איתא פ' אין בין המודר ע"ש:

בתוס' ד"ה דאלו פסח וכו' והיינו מדאודייתא דומי' דאחריני וכו' פי' אין נאכל אלא למנויו ואינו נאכל אלא צלי:

ד"ה ה"מ וכו' ואמתנות ואנותר וכו' ר"ל הא דתירץ לעיל אלא משום דממעט באכילת שלמים כו' פי' ושמא יותיר ולא יאכל כולו בלילה אחת ויצטרך לשורפו ודו"ק:

גמ' חד כהן ע"ל עד ע"א תוס' ד"ה נחתך:

שם וניתי מותר הפסח עי' לקמן צח ע"א ברש"י ד"ה וש"מ יש דחוי:

תוס' ד"ה ואלו פסח וכו' דתנאי היא עי' בשער המלך פ"ח הל"ג מהלכות מעה"ק: