מסכת פסחים דף פ״ז עמוד א׳

מתני' האשה תאכל משל בעלה - דמסתמא דעתה לימנות על של בעלה כל זמן שלא פירשה שיהא דעתה בשל אביה:

רגל הראשון כך דרך הנשואות ללכת לבית אביהן רגל הראשון שאחר הנשואין:

תאכל ממקום שהיא רוצה ובגמרא מוקי לה כשאינה רדופה לילך עד הנה לבית אביה תמיד הלכך מספקא לן בהי ניחא לה אלא אם כן פירשה:

אפוטרופסין שהיו לו שנים והמנוהו זה על פסחו וזה על פסחו:

לא יאכל משל שניהן לא מפסחו של זה ולא משל זה ואפילו המנהו האחד על פסחו מי נתן רשות לחלק האחר לימנות על זה ואין לו תקנה אלא א"כ רצו שניהן שימנה עם האחד:

לא יאכל משל רבו דמסתמא לא היה דעת רבו להימנות חלק החירות על פסחו:

גמ' שמעת מינה יש ברירה קס"ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא:

בשעת שחיטה ששאלנו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה:

מתני' האשה מאי רוצה בשעת שחיטה - ודווקא ביררה בשעת שחיטה אבל לא ביררה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה אבל ברישא אפילו סתמא אוכלת משל בעלה:

כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה אור"ת דכל נשים רדופות הן להגיד בבית אביהן כשנמצאו שלימות בבית חמיהן והשתא מוקי מתני' בשאינה רדופה כגון שברגל הראשון שאחר חופה לא הלכה לבית אביה ומיירי מתני' ברגל שני לחופתה והוא ראשון להליכה שברגל שלפניו לא הלכה הלכך כיון שאינה רדופה ספק הוא דשמא גם בזה לא תלך וצריכה לברר אי נמי מתניתין מיירי ברגל ראשון לחופתה ואינה רדופה לפי שמיירי שכבר קודם הרגל הגידה שבחה בבית אביה ולכך הוי ספק אף ברגל ראשון ורישא דקתני תאכל משל בעלה ברגל שני להליכתה שכבר היתה בבית אביה ברגל שלפניו וברייתא ברדופה ברגל הראשון לחופתה ולהליכתה דודאי דעתה בשל אביה דהיא רדופה להגיד שבחה שנמצאת שלימה ומכאן ואילך דקתני היינו ברגל שני ועדיין לא הגידה שבחה דאז הוא ספק והלכה דקתני במתניתין לאו דוקא דאי דוקא כבר גילתה דעתה שרוצה בשל אביה א"נ אפילו הלכה כל זמן שלא ביררה ספק הוא אבל הלכה לעשות לא גרס ואי גרס צ"ל דלעשות לאו דווקא והשתא אתי שפיר הא דגרס דכתיב אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום וגו' וגרס נמי וא"ר יוחנן דמייתי ראיה דסתם כלה רדופה להגיד שבחה:

כזויות מזבח מה להלן דם אף כאן דם נדות:

בימי עוזיהו נתנבאו ד' נביאים אע"ג דבמיכה לא כתיב ביה עוזיהו אלא בימי יותם אחז יחזקיהו מ"מ כיון דכתיב קרא סתם י"ל שבתחלת מלכות יותם נתנבא ואז היה עדיין עוזיהו חי אלא שנתנגע ומלך יותם בנו תחתיו בימיו:

אמר לו הקב"ה להושע ממה שאמר לו לקחת אשת זנונים דריש שמסתמא כך אמר לו וכך השיבו:

הדרן עלך כיצד צולין האשה שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה שחט עליה בעלה כו'. כיון ששנינו תאכל במקום שהיא רוצה דייקי' מינה דיש ברירה וכאלו נתברר כי מעת שחיטת הפסח בזה נמנית ושני' מאי ממקום שהיא רוצה בשעת שחיטה ורמינן עלה האשה רגל ראשון משל אביה ואם תאמר ממקום שרוצה בשעת שחיטה מה לי אביה מה לי בעלה ושני' הא מתניתא ברדופה וכרבי יוחנן דאמר מאי דכתיב אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום כמה שנמצאת שלימה בבית חמיה ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה בודאי בשל אביה רוצה אבל מכאן ואילך ממי שהיא רוצה בשעת שחיטה:

אחות לנו קטנה אמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא [זכתה] ללמד. בימי עוזיה מלך יהודה נתנבאו ד' נביאים הושע ישעיה עמוס ומיכה גדול שבכולן הושע שנאמר תחלת דבר ה' בהושע תחלה לארבעה נביאים באותו הפ' כו':

פרק רביעי בעזר הצור:

האשה בזמן שהיא בבית בעלה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק הרביעי שבה הוא לבאר על מי שוחטין את הפסח ומי הוא הראוי לימנות עליו ושזה החלק יתבארו עניניו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניניו לחמשה חלקים הראשון במי שנפל ספק בענינו ברשות מי הוא לענין אכילה זו ושחטו עליה כל אותם שנפלו באותו ספק באיזה מהם הוא נמנה השני במי שנעשה שליח לשחוט לו את הפסח ולא פירש לו אם גדי אם טלה או שפירש לו ושכח כיצד הוא עושה השלישי בששחטוהו בעלים ולא ברירו במוחלט לשם מי כגון שאמר לבני ביתו על מי שיעלה מכם ראשון לירושלם אם זכו כלם אם לאו הרביעי עד כמה יכולין לימנות בו ועד איזה זמן יכולין למשוך ידיהם הימנו ואם אחד מן החבורה יכול למנות אחרים בחלקו החמישי לבאר אלו הן הסבות שמפקיעות מלימנות על הפסח ואלו הן שאינן מפקיעות אע"פ שהיה נראה כן כגון טומאה ואנינות וכיוצא בהן ואם שוחטין על היחיד אם לאו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עלה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל ממקום שהיא רוצה יתום ששחטו עליו אפטרופסין יאכל ממקום שהוא רוצה עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם חציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו אמר הר"ם רגל הראשון הרגל הראשון מזמן נשואיה ואמרו לא יאכל משל שניהם כשיש ביניהם קפידא על זה השיעור אבל כשהן מתרצים זה לזה רצה משל זה אוכל רצה משל זה אוכל ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שירצה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין וזה הדין כולו בנוי על העקר שבא אצלנו והוא מאמר הברייתא שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתם בין שלא מדעתם:

אמר המאירי האשה בזמן שהיא בבית בעלה כלומר שכבר נשאת והיא בבית בעלה והיה דרך נשים שרגל ראשון אחר נשואיה היתה הולכת לאכול בבית אביה אלא שבגמ' פי' שזו לא הראתה עצמה בערב הרגל כרדופה לילך כלומר שלא היתה מכינה עצמה כמחזרת לילך אלא עומדת לה בבית בעלה ושחט עליה אביה על שם סמך המנהג ושחט עליה בעלה גם כן כשראה בה שאינה רדופה לילך ומתוך כך תאכל משל בעלה אע"פ שהוא רגל הראשון שמאחר שלא פרשה בשעת שחיטה שדעתה לילך כמשפט הבנות דעתה לימנות עם של בעל ואם היתה בשעת שחיטה רדופה לילך כלומר שהיתה מכינה עצמה כמחזרת לילך ואח"כ הלכה תאכל משל אביה שמאחר שהוא רגל ראשון ושהיא רדופה לילך ודאי דעתה לימנות עם של אביה וזהו שהקשו בגמרא ממה שאמרו במשנתנו בסתם אפי' ברגל ראשון תאכל משל בעלה ובברייתא אמרו רגל ראשון אוכלת משל אביה ותירץ כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה:

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה כלומר שכבר עבר רגל ראשון לנשואיה ופסח זה הוא מרגלים שאחריו ואם אינה רדופה אין צריך לומר שמשל בעלה היא אוכלת אלא שהיא רדופה ללכת והלכה אחר שחיטה ושחט עליה אביה במה שאפשר שנודעה לו המייתה ושחט עליה בעלה מצד שלא היה המנהג אלא ברגל ראשון וסבור עליה שתחזור תאכל מאיזה שתרצה וזהו שאמרו בברייתא מכאן ואילך ר"ל מרגל ראשון ואילך רוצה אוכלת משל בעלה ושאלו בגמ' שמעת מינה יש ברירה כלומר שהיה סובר שאף היא לא נתברר לה דעתה עד שנשחט אלא שהיה לבה פוסח ואחר שחיטה או בשעת אכילה הכריעה בעצמה שתמנה עם של אביה או עם של בעלה ונמצא שסומכין על ברירה כלומר הוברר הדבר שזה נשחט לשמה וכבר פסקנו בכמה מקומות שכל שהוא מן התורה אין ברירה ותרצו מאי רוצה בשעת שחיטה כלומר שאע"פ שלא נתגלה דעתה לאב ולבעל כל שהיא אומרת אף בשעת אכילה שבשעת שחיטה הכריעה דעתה לאיזה מהם שומעין לה ותאכל עם איזה שבררה אבל כל שלא בררה דעתה בשעת שחיטה אף לעצמה אלא שעכשיו היא מבררתו לאיזה מהם לא תאכל מהם כלל וצריך לשחוט עליה פסח אחר:

זו היא שיטתנו לענין פירוש ולענין פסק וכן נראה לנו בה דעת גדולי המחברים ונמצאת לשיטתנו משנה זו כוללת שלשה דינין אחד אינו רדופה ללכת אפי' ברגל ראשון שתאכל בבית בעלה השני רגל ראשון ורדופה ללכת שתאכל משל אביה השלישי רגל שאינו ראשון ורדופה ללכת שתאכל מאיזה שתרצה:

ומ"מ גדולי הרבנים מכונים בה לדרך אחרת והוא שהם מפרשים רדופה לילך שמנהגה לילך כל השנה תמיד לאכול בבית אביה וראש המשנה ודאי פירושה אף ברגל ראשון הואיל ולא הלכה ולא פרשה שדעתה לבית אביה אפי' היה מנהגה לילך שם תמיד תאכל משל בעלה וכן סוף המשנה הם מפרשים ברגל ראשון גם כן ומה שאמר הלכה רגל ראשון וכו' ושחט עליה אביה וכו' ואמר שתאכל מאיזה שתרצה וכגון שהלכה אלא שלא היתה רדופה מקודם לילך בבית אביה תמיד ומתוך כך סבור הבעל שתחזור ושוחט עליה הא אם היתה רדופה וכו' והלכה תאכל משל אביה ומה שהקשו בגמ' ממשנה לברייתא הוא ממה שאמרו במשנתנו שברגל ראשון כל שהלכה תאכל מאיזה שתרצה ובברייתא אמרו משל אביה ותירץ שמשנתנו כשאינה רדופה כל כך לילך לבית אביה ומתוך כך הבעל סבור שתחזור וברייתא שאמרה משל אביה ברדופה הא מ"מ משנתנו לא דברה ברגל שני אלא שבברייתא הוסיפו שהכל תלוי ברצונה:

ונמצא כלל הענין שברגל ראשון ולא הלכה לבית אביה תאכל משל בעלה ובהלכה לבית אביה וכבר ראוה תמיד רדופה ללכת תאכל משל אביה כברייתא ובהלכה ולא היתה רדופה כבר בכך תאכל באיזה שתרצה הא בשאר הרגלים אפי' רדופה תאכל באיזה שתרצה וכן בשאינה רדופה ונמצאו עכשיו ארבעה דינין אחד אף רגל ראשון ולא הלכה שתאכל משל בעלה שני רגל ראשון והלכה אלא שלא היתה רדופה ומתוך כך הבעל סבור שתחזור ותאכל מאיזה שתרצה שלישי הלכה והיתה רדופה שתאכל משל אביה רביעי בברייתא והוא רגל שני שבין ברדופה בין שאינה רדופה תאכל מאיזה שתרצה:

בד"ה כאן ברדופה כו' ומכאן ואילך דקתני היינו ברגל שני ועדיין לא הגידה כו' עכ"ל ר"ל רגל ראשון להליכתה שברגל ראשון לא הלכה דאז הוא ספק וה"ה דהוי מצי למתני ברגל ראשון לחופתה ומיירי שכבר קודם הרגל הגידה שבחה בבית אביה וכמ"ש התוספות לעיל:

בפירש"י בד"ה מצאתי כאן הגה"ה כו' ובעמוס לא כתיב אלא עוזיהו ומיהו מיכה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וגבי עמוס צ"ל דהתחיל לנבא בימי עוזיהו כו' וה"ה שנתנבא בכל הארבעה מלכים דומיא דהושע כו' עכ"ל. לא ידענא מי דחקו לכך דהא דקאמר דבפרק אחד שנתנבאו הד' נביאים היינו דבימי עוזיהו נתנבאו כלם וכ"ה לשון התוספות בימי עוזיהו נתנבאו ד' נביאים כו' ודקאמר לקמן שאין לך כל נביא ונביא שלא קיפח ד' מלכים כו' עכ"ל דלאו דוקא קאמר שאין לך כל נביא ונביא כו' דכמה נביאים מצינו שלא קיפחו ד' מלכים וה"נ לא קאי אעמוס ותו לא מידי ודו"ק:

בגמ' להגיד שבחה בבית אביה והיה ביום ההוא וכו' כצ"ל ועיין בכתובות דף ע"א בסופו בפירש"י ותוס':

ברש"י ד"ה מתניתין בשאינה וכו' לילך תמיד לבית אביה דבית בעלה חביב לה ודאי הלכך כל שאר וכו' כצ"ל:

"אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ" (שיר השירים ח, ח) זוֹ עֵילָם, שֶׁזָּכְתָה לִלְמֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד. קשה למה מכנה את דניאל בשם עירו יאמר 'זֶה דָּנִיאֵל'? ונראה לי דכנהו בשם עירו שנקראת עֵילָם לשון התעלמות לרמוז כי חסרון זה שנתעלמה חכמתו בקרבו ולא גילה אותה חוצה ללמדה לאחרים. גם הכתוב דימהו לאשה שקראו 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ' כי האשה נשפעת מבעלה אכילה ושתיה ואחר כך היא משפעת לבנה מדדיה חלב הנעשה מן אכילה ושתיה ולזה ידמה התלמיד חכם שנשפע תורה מרבו ואחר כך הוא משפיע לתלמידיו, אבל הלומד ואינו מלמד דומה לאשה קטנה שאין לה דדים להניק בהם ונמצא נשפעת ואינה משפעת.

"אֲנִי חוֹמָה", זוֹ תּוֹרָה נראה לי בס"ד כי תורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים הרי ה " ו וידוע מה שאמר התנא (משנה אבות ו, ה) התורה נקנית ב מ " ח מעלות הרי אותיות חוֹמָה. לזה אמר אֲנִי חוֹמָה זוֹ תּוֹרָה גם היא חומה ששומרת האדם מן החטא ומן היצר הרע כמו החומה שעושין אותה לשמור. ' וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת ', אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כמו המגדל הוא מסויים וניכר ונראה לכל כן התלמידי חכמים. גם אמר 'כַּמִּגְדָּלוֹת' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'מך גדלות' שהוא עניו ומך, ומחמת כן יזכה לגדלות ד'מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר, אִיהוּ רַב'. ועוד אמר ' אֲנִי חוֹמָה ' זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דכתיב (ירמיהו לא, כא) 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר' ולכן כנסת ישראל שהוא סוד נוקבא נקראת חוֹמָה על שם הכתוב 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר', 'וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת' אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שמשפיעים כמו הַשָּׁדַיִם.

אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא נראה לי בס"ד יש רואה קרי מחמת הרהור זה 'טַעַם חֵטְא ' אבל קרי שלא מחמת הרהור אלא מחמת טורח או רבוי אכילה או מצד חולי אין בו טַעַם חֵטְא וזה לא יבצר גם מבחורי ישראל. ויליף מן 'מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם' (תהלים קמד, יב) רוצה לומר אף על פי שעתה הם מְגֻדָּלִים שנעשו גדולים בשנים עם כל זה כאילו הם עודם בִּנְעוּרֵיהֶם רוצה לומר קטנים שאין להם הרהורים רעים.

"בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת מְחֻטָּבוֹת" (תהלים קמד, יב), אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. פירוש אין נזקקין בשעת ווסתן ואם ראתה כתם אינה תולה לומר שמא ישבתי במקום דם ונתלכלכתי אלא אוסרת עצמה ופורשת מבעלה ודריש 'מְחֻטָּבוֹת' לשון הבדלה והפרשה על דרך מה שאמר במאמר (ברכות ו.) 'אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת' שהוא מלשון 'חוטב עצים' שישראל נחטבים ונבדלים משאר אומות וכן 'מְחֻטָּבוֹת' לשון הבדלה שנבדלים מבעליהם. או 'מְחֻטָּבוֹת' לשון חשיבות שיש לאשה חשיבות בענין זה של פריסת נדה שהיא נאמנת יותר משאר דברים דכתיב (ויקרא טו, כח) וְסָפְרָה לָּהּ.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (זכריה ט, טו) "וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ". פירוש כמו המזרק שאין מקבלים בו אלא רק המתקבל לשם בעליו ולא לשם אדם אחר וכן זויות מזבח אין זורקין שם אלא דם המתקבל לשם בעליו ולא דם פיגול כן הם אין מקבלים בפתחיהן אלא זרע של בעליהן ולא זרע אדם אחר שהוא זרע פיגול. והא דאמר וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא : (תהלים קמד, יג) 'מְזָוֵינוּ מְלֵאִים' ניחא ליה בהאי קרא טפי מפני שהוא כתוב אצל אותו הפסוק עצמו של 'בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת' אך לישנא קמא הוה ניחא ליה בפסוק 'כַּמִּזְרָק' דמשמע מיניה האי עניינא טפי מאותו פסוק.

כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל בִּימֵיהֶן נראה לי בס"ד הטעם כי שם אדנ"י נקרא הֵיכָל כי הוא היכל לשם הוי"ה בסוד (חבקוק ב, כ) וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ 'הַס' מספר שם 'אדני' [65]. וידוע כי בחטא אדם וחוה נפגם אות דל"ת דשם א ד נ"י ונשאר אנ " י וזה הפגם נתקן לאט בכל דור ודור ולכן בזכות שהם שומרים הדלת שלהם לבלתי יכניסו שם אבר איש זר וכן הבחורים שומרים דלת שלהם לבלתי יוציא ממנו זרע לבטלה באשה נכריה הנה הם מתקנים מדה כנגד מדה באות דל"ת דשם אדנ"י הנקרא הֵיכַל שהוא נתקן לאט לאט בכל דור ודור, ולכך מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל שהוא שם אדנ"י בִּימֵיהֶן רוצה לומר נבנה בתיקון אות דל"ת. או יובן אין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כנזכר בגמרא דקידושין (קידושין סט:) ומכח השראת שכינה בהם כתיב בהו (ירמיה ז, ד) 'הֵיכַל הֳ' הֵמָּה' וכאשר הבחורים והבתולות שומרים עצמן מן הזנות יהיה יחוס ואז יזכו להשראת שכינה עליהם ונמצא כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל העיקרי בימיהם דהא הכתוב קראם 'הֵיכַל הֳ' הֵמָּה'.

תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק נראה לי לכך בהושע שהיה ראשון לארבעה כתיב (הושע א, א) 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה' בטעם רביע וכן במיכה שהיה סוף הארבעה כתיב (מיכה א, א) 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה' בטעם רביע המורה על ארבע מה שאין כן ביואל [יואל א, א 'אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה'] ועמוס [עמוס א, א 'אֲשֶׁר הָיָ֥ה'] וכן ביחזקאל [יחזקאל א, א 'הָיֹ֣ה הָיָ֣ה'] וירמיה [ירמיה א, א 'אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה'] לא כתיב אֲשֶׁר הָיָה בטעם רביע. ובצפניה כתיב (צפניה א, א) אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה בטעם רביע על שהיה ראש לארבע אחרים שהם צפניה חגי זכריה מלאכי.

בָּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם, גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ. נראה לי בס"ד הכוונה בָּנֶיךָ הֵם ואב שמחל כבודו מחול דהלכה כרבי מאיר דסבר גם אם אין עושין רצונו של מקום קרויין 'בָּנִים' (קידושין דף לו.). ועוד בְּנֵי בְּחוּנֶיךָ שבחנת אותם במדת האמונה שהאמינו אבותיהם, כך כשנכנסו למדבר שמם אלפים ורבבות ולא אמרו: מה נאכל ומה נשתה? וכבר הבטחתם שלא תשכח להם חסד זה דכתיב (ירמיה ב, ב) 'כֹּה אָמַר הֳ' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה', וגם עוד בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם שהבטחתם לתת לזרעם את הארץ לנחלה, ועוד הבטחתם שיהיו בניהם צדיקים ככוכבים, גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ רמז בזה על שם אכדט"ם שהוא חילוף שם אלקים שהוא רחמים ואותיות המתחלפים הם כד"ט [13] שמספרם ל"ג לכן יתגלה שם זה ביום ל"ג לעומר כנודע. וידוע כל שם הוא כפול בחצוניות ופנימיות, לכן אמר גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם רוצה לומר ג"ל וג"ל רמז לאותיות שם הנזכר יהיה עליהם וזהו מִדַּת רַחֲמֶיךָ. או יובן בס"ד הא דנקט לשון גַּלְגֵּל כי מן ג' ראשונות כח"ב [כתר, חכמה, בינה] נמשך רחמים גדולים כמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק (ישעיה נד, ז) 'וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ' ומן כח"ב יתגלגל שפע הרחמים לחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ומן חג"ת יתגלגל לנה"י [נצח, הוד, יסוד] ומשם למלכות שבה מושרשים ישראל. ואם היה אומר דברים אלו אז בטענת בני אברהם יצחק ויעקב היה מבטל גזרת הגלות מאחר שנשבע לתת את הארץ לבניהם ראוי דלא נפקי ממנה שזו הגזרה רמוזה ב'יִזְרְעֶאל' ובטענת 'בָּנֶיךָ' היה מבטל גזרה הרמוזה במאמר 'לֹא רֻחָמָה' (הושע א, ו). ולכן אמר לו הקב"ה אחר כך מאחר שלא אמרת ג' טענות ההם לכך ' גָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת '. והא דאמר הושע הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת אין כונתו לומר שיאבדם אלא רוצה לומר תגלה אותם מארץ ישראל לארץ אחרת.