מסכת פסחים דף ע׳ עמוד א׳

על השבע שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן:

ונאכלת לשני ימים חגיגת חמשה עשר דנפקא לן במסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו:

יוצא בו משום שמחה אם עיכבה עד למחר ושחטה יוצא בה משום שמחה משום שלמי שמחה ואע"ג שמופרשת ועומדת היא כבר ושלמי שמחה חובה הן והא דקי"ל (לקמן פסחים דף עא.) כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדתניא בסיפרי וזבחת פסח כו' עד צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א"כ למה נאמר בקר להקיש כל הבא מצאן ובקר לפסח מה פסח דבר שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין אף כאן שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין הני מילי בחובות דעלמא אבל שלמי שמחה איתרבי במס' חגיגה (דף ח.) מדתניא בסיפרי ושמחת לרבות כל מיני שמחה יכול אף בעופות ומנחות תלמוד לומר בחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות מכאן אמרו ישראל יוצאים ידי חובתן בנדרים ונדבות כו' אע"ג דמחויב ועומד הוא:

ואין יוצא בה משום חגיגת חמשה עשר כדאמרן דבר שיש בו חובה אינו בא אלא מן החולין כלומר משלו ולא ממה שהוא מחויב ועומד וזו כבר נתקדשה מאתמול:

מאי טעמא דאמר אין נאכלין אלא ליום ולילה:

נאכלת צלי צריך לאוכלה צלי:

הלילה הזה כולו צלי מתני' היא בפרק בתרא כולו צלי ואפי' החגיגה:

למידי דאכילה דאזהרת לינה צווי אכילה היא:

לאו חובה היא כלומר אינו חייב מן התורה להביאה דאי ס"ד חובה היא מן התורה שוב אין לנו לומר שיש חילוק בין שבת לחול דהוי קרבן הקבוע לו זמן ותיתי במרובה ובטומאה אלא ודאי לאו חובה היא ואינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע ואומר ריב"א דמשמע בירושלמי דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן גזירה משום שבירת עצם שאם לא היתה באה על השבע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן וקשה לר"י דהשתא משמע דלרבנן דבן תימא דבסמוך הויא חגיגת ארבעה עשר דרבנן ולקמן (פסחים דף עא.) משמע שהיא מן התורה דתניא לא ילין מן הבשר וגו' לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ויש לומר דאשכחן בפ"ק דחגיגה (דף ח.) תנא דסבירא ליה שהיא מדרבנן דקאמר רב אשי הא קמ"ל חגיגת חמשה עשר אין חגיגת ארבעה עשר לא אלמא קסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא והשתא לבן תימא ולתנא דלקמן דאית להו חגיגת ארבעה עשר דאורייתא דחי שבת והשתא אתי שפיר ההיא דריש תמיד נשחט (לעיל פסחים נט:) בארבעה עשר שחל להיות בשבת כו':

והא מדקתני סיפא חל י"ד להיות בשבת כו' וא"ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים הא קיימא לן דלא מזין ולא טובלין ולא פירכא היא דאיכא למימר שונה ומטביל לאחר י"ט וי"ד וי"ג (שחל להיות בשבת) אמציאה קאי:

ודייקינן מדקתני וטמא שרץ ענוש כרת שמעינן מינה דסבר אין שוחטין עליו ומדרבי ליה לטמא שרץ דקתני בקופיץ ביום ארבעה עשר שונה ומטביל שאין בארבעה עשר צורך לקופיץ ולא היו בעליו מוליכין אותו אלא לטהרו היום להשתמש בו למחר ומאן שמעת ליה האי סברא שחגיגת ארבעה עשר כפסח היא בן תימא וש"מ כי לבן תימא אסור לשבר בו עצם לפיכך אין צורך ביום ארבעה עשר לקופיץ דאי רבנן כיון דאמרי חגיגת ארבעה עשר אינה כפסח ומותר לשבר בה עצמות אמאי לא נימא דהאי קופיץ בארבעה עשר טהור לגמרי הוא ולשבור עצמות החגיגה הוציאו בעליה אלא ש"מ משנה זו אינה לרבנן אלא לבן תימא וש"מ יש לו לבן תימא שחגיגת י"ד אסור לשבר בה עצם.

ודחי' לא לעולם מתני' רבנן וכגון שחל י"ד להיות בשבת [שאין שם חגיגה כלל. ודחיא להא סברא מסיפא דקתני חל י"ד להיות בשבת] שוחט בה מיד מכלל דרישא לאו שבת הוא אלא בחול עסקי' אלא בפסח שבא במרובה פי' מעט בני אדם נמנו בפסח ההוא ואינן צריכין בשר אחר אלא די להם הפסח לבדו לשבוע ממנו דליכא חגיגה.

חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח שהזכרנו הואיל ואינה חובה אפילו הופרשה לשם חגיגת ארבעה עשר ועכבה עד למחר אינו יוצא בה למחרתו לשם קרבן חגיגה שהוא חייב להביא שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין חוץ משלמי שמחה כמו שביארנו בראשון של חגיגה וזהו הואיל וכבר הופרשה לשם חגיגת ארבעה עשר הרי זו אצלו כבהמת שלמים ואצ"ל אם שחטה מאתמול ואכל הימנה שאין יוצא במה שהשאיר ממנה ידי חובת חגיגה ומ"מ יוצא הוא בה ידי חובת שלמי שמחה שהיא באה אף ממעשרותיו או ממה שכבר נדר ונדב אע"פ שהן חובה ויתבאר למטה שלא סוף דבר שעכבה ולא שחטה עד היו"ט לשם שלמי שמחה אלא אפילו שחטה מערב יו"ט הואיל ומ"מ אכל הימנה ברגל שא"צ לשחוט שלמי שמחה בשעת חיוב השמחה ולא עוד אלא אפי' אכל ממנה מאתמול וכן הדין בכל שלמים שנדר או נדב:

כשם שביארנו בחגיגת ארבעה עשר שאע"פ שבאה עם הפסח מ"מ נאכלת היא לשני ימים ולילה אחד וכן שהיא באה בין מן הבקר בין מן הצאן ושאר מיני הבהמות בין זכר בין נקבה כך היא באה בין של שנה בין של שתי שנים או יותר ונאכלת בין צלי בין מבושל ומה שנאמר בסדר ההגדה הלילה הזה כלו צלי לפי סוגיא זו שלא כהלכה נאמר או שמא דוקא על הפסח ואינה בדין שחיטה למנויים ולאוכלים כלל ולא בדין שבירת עצם אלא כולה בדין שלמים ואצ"ל בחגיגת מחר ובשלמי שמחה שהדין בהם כן ושאין עולת ראיה וחגיגת מחר ושלמי שמחה דוחין שבת כלל ולא הוזקקנו להודיע דינין אלו בחגיגת ארבעה עשר אלא מפני שהיא באה עם הפסח:

והשובר עצם בפסח פסול אינו לוקה אחר שלא היתה לו שעת הכושר כמו שיתבאר:

כלים הנמצאים חוץ לירושלים כולם בחזקת טומאה שמא נטמאו במת או בזב וכיוצא בהם אבל הנמצאים בירושלים כולם בחזקת טהרה ופירשו בראשון של פסח ראשון י"ט ב' אפילו נמצאו דרך ירידת בית הטבילה שהיה הדבר מוכיח שלהטבילן היו מביאין אותם וכגון שהיה מתברר כן מתכונת עמידת הכלי במקום שנמצא בו והרי יש חזקה שנטמאו שמא לא נטמא וכלי אחר טמא היה מביא להטביל והיה מביא את זה עמו ונפל לו ואם נטמא שמא בחזרתו נפל ומ"מ אם נמצאו שם סכינים הרי הן בחזקת טומאה ואינו שוחט בהם קדשים עד שיטביל וטעם החלוק מפני ששאר הכלים דרכם של בני אדם להיות נושאים אותם ביד להביא בהם יין או מים או שמן או פירות וכיוצא באלו לפי מה שהוא כלי ואין כאן חזקת טומאה בירושלים שהטהרה מצויה לכל אבל סכין אם הוא טמא אין דרכו להביאו בחגורה ואם טהור הוא אין דרכו להביאו בידו ומתוך כך יש לדון שטמא היה והוא מביאו להטבילו ומ"מ אין חוששים שמא תוך שבעה הוא שאם כן למה היה מביאו אחר שאין ראוי להטבילו אלא עשו יום מציאתו כשביעי שלו או שמא לא גזרו עליהם אלא לטומאת מגעות מצד רוב העם אבל לטומאת מת לא גזרו ודברים אלו דוקא בשאר ימות השנה אבל אם מצאו בארבעה עשר בניסן שהוא זמן שחיטת הפסח והחגיגה חזקתו טהור ושוחט בה מיד פסחו וחגיגתו וקרבנותיו שמאחר שהסכין לשחיטה הוא עומד וכולם צריכים לשחוט בערב הפסח מן הסתם כבר הוטבל בשלשה עשר כדי שיהא לו הערב השמש ויטהר לשחוט למחרתו הא אם מצאו בשלשה עשר הרי הוא כשאר ימות השנה ושונה ומטביל ר"ל שאע"פ שמן הסתם כבר הוטבל לצורך מחרתו מטבילו על הספק שמא בשעת מציאה לא הוטבל עדיין שרגילים היו בכל שצריך הערב השמש שאין מטבילין אותו עד סמוך להערב השמש שמא יטמא אח"כ ויצטרך טבילה אחרת הא כל שמצאה בארבעה עשר ודאי בשלשה עשר הוטבל ושוחט בה מיד וכ"ש אם חל ארבעה [עשר] בשבת שהוצרך להטבילו בשלשה עשר משני צדדין אחת משום הערב השמש ואחת שהרי אי אפשר להטבילו בשבת וכן אם מצאו בחמשה עשר שהוא יו"ט ששוחט בה חגיגתו ושלמי שמחתו מיד שהרי עכ"פ מערב שבת הוטבל:

הקופיץ והוא סכין גדולה שאין סתמה עשויה לשחיטה אלא לחתוך בשר ולשבור עצמות אע"פ שאפשר לשחוט בה אינה שוה לסכינין בכל דינין אלו אלא במקצתם והוא שאם מצאה בארבעה עשר בחול אף היא בחזקת טהרה שהרי מ"מ הוצרכה לו לחתך בשר החגיגה ולשבר עצמותי' וודאי מאתמול הוטבלה אפי' מצאה בארבעה עשר שחל להיות בשבת הרי היא בחזקת טהורה ושוחט בה פסחו מיד אם רצה לשחוט בקופיץ שאע"פ שאין חגיגה דוחה שבת ולא הוצרכה לו ליום שבת מ"מ צריכה היא לו לחגיגת חמשה עשר ולשלמי שמחה שבו ולא יכול להטבילה בערב הפסח שהרי שבת הוא ואין מטבילין כלים טמאים בשבת ויו"ט והוצרך להטבילה בשלשה עשר ושמא תאמר שבת מיהא האיך נפלה בר"ה שמא תחובה היתה בצמר הפסח ונפלה וכן אם מצאה בחמשה עשר ודאי כבר הוטבלה בארבעה עשר או בשלשה עשר אם חל ארבעה עשר בשבת שהרי צריכה היתה לו בחמשה עשר הא אי אתה מוצא להצריכה טבילה במקום שאין הסכין צריך טבילה אלא שמצאה בארבעה עשר בחול ובזמן שאין בו חגיגה כגון שבא בטומאה ואין חגיגה דוחה טומאה ונמצא שאין צריכה לו אלא לחמשה עשר שהרי הפסח אין בו חתוך בשר ושבירת עצם ודיו שיטבילה בארבעה עשר ואי אתה יכול לומר כן בזמן שהפסחים מרובים ואין צריכין הרבה לימנות על פסח אחד שלא היתה שם חגיגה שהרי מ"מ מהיכן בעל הסכין יודע בשלשה עשר שתהא חבורתו מועטת ולא יצטרך לחגיגה שאפילו ידע שהטלאים מרובים באותה שנה מ"מ אינו יודע רבוי האכלוסין וכל שעה ושעה יכולים לבא וליתן כדי חשבון לבעלים לימנות על פסח שלו עד שעת שחיטה ויש לדון בודאי שחושש הוא לכך ומטביל קפיצו שמא יצטרך לו לחגיגתו ויש לדון ולהעמידה בחזקת טהרה אלא כשבא בטומאה על הדרך שפירשנו:

ושמא תאמר אף כשבא בטומאה מהיכן בעל הסכין יודע בשלשה עשר שרוב הציבור טמאי מת ויעשו פסח בטומאה עד שנאמר שאינו מזקיק עצמו להטביל את הקופיץ בשלשה עשר וודאי מאחר שאינו יודע הוא מטבילה מן הסתם ויש לך לדון ולהעמידה בחזקת טהרה למוצא זה שהוא טהור ורוצה לעשות קרבנותיו בטהרה וא"ת שמת נשיא והוצרכו כולם להתעסק בקבורתו וליטמא בו וזה שמר עצמו שלא ליטמא ורוצה לעשות פסחו בטהרה ואם נשיא זה מת בשלשה עשר אף הסכין למה מחזיקו זה המוצא בחזקת טהור עד שאם הוא טהור ורוצה לעשות קרבנותיו בטהרה יהא רשאי לשחוט בסכין זה והרי וודאי הואיל ויודע בעל הסכין שהפסח נעשה בטומאה יש לדון שלא חשש להטבילו וא"ת שמת בארבעה עשר אף הקפיץ יש לדון בו שהטבילו בשלשה עשר שהרי לא היה יודע שיהא פסח נעשה בטומאה הא אי אתה מוצאה אלא בשהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר והוא סמוך שיעשה בטומאה אלא שאינו ברי בכך ומתוך כך מטביל את הסכין שמא לא ימות ויצטרך לו שאין כאן אלא ספק אחד ואינו חושש להטביל את הקופיץ שהרי יש בצרכו שתי ספיקות שמא ימות ולא תהא חגיגה דוחה טומאה או שמא יבא פסח במרובה ולא יצטרך לחגיגה:

זו היא שיטתנו בענינים אלו ומ"מ הרבה מפרשים סוברים שאין חלוק בין סכינים לשאר כלים ומפרשים זו של סכינים בשנמצאת חוץ לירושלים ובארבעה עשר מיהא העמידוה בחזקת טהרה מפני שבזמן הרגל שהכל מטהרים סכיניהם לקרבנותיהם וזהו שאף בנמצאת בשלשה עשר לא גזרו עליהם טומאת מת אלא טומאת מגע ואין נראה כן שכל שנמצא חוץ לירושלים יש לחוש בו מיהא למגע של עוברים ושבים ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

בד"ה לאו חובה כו' דמשמע בירושלמי דהא דפסח נאכל על השובע היינו מדרבנן כו' עכ"ל דהא דקאמרי' הכא אינו חובה מן התורה י"ל דהיינו דאינה חובה מן התורה כשאר קרבנות אלא שהוא מן התורה כדי שיהא נאכל על השובע ולכך מייתי מדברי הירושלמי דמוכח מיניה דטעמא דנאכל על השובע נמי אינו אלא מדרבנן וק"ל:

בא"ד והשתא לבן תימא כו' דחיא שבת והשתא א"ש ההיא כו' עכ"ל אבל בריש תמיד נשחט כתבו התוס' שם דמוכח הכא דבן תימא מודה דחגיגת י"ד אינה דוחה שבת:

בד"ה והא מדקתני כו' וא"ת ואמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים כו' ולאו פירכא היא כו' עכ"ל וק"ק דאכתי אמאי לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל בו ודאי הטבילוה מאתמול משום חגיגת ט"ו וי"ל דניחא ליה לאקשויי מסיפא משבת גופה אשבת דרישא ולא תקשי נמי לפלוג וליתני בדידיה כולה מלתא בקופיץ דבחל י"ד בחול אין שונה ומטביל ובחל בשבת שונה ומטביל דניחא ליה לפלוגי כולה מילתא בשבת ולחלק בין סכין לקופיץ וק"ל:

בגמ' אע"ג דאקשי רחמנא לפסח אמר קרא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה לאו חובה וכו' והשתא א"ש ההיא דריש תמיד וכו' עיין לעיל (פסחים דף ל"ט) בתוס' ד"ה בארבעה עשר וכו':