דף ביאור

מסכת פסחים דף ס״ז עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת פסחים דף ס״ז עמוד א׳

מסכת פסחים דף ס״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־379 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

אלמא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין מן העזרה וטמאי מתים נכנסים לתוכה:

בטומאה כשרוב ציבור טמאין במת עושין פסח בטומאה וזבין ומצורעין שבהן נדחין:

מצורע חמור מזב לקמן מפרש חומריה:

ואיזה זה כו' בתמיה:

לא יאכלו ממנו דכי דייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין בטמא נפש הוא דדייקינן גבי איש כי יהיה טמא לא כתיב אלא לנפש ובדידה דייקינן איש ולא ציבור אלמא מהתם יליף דאי מוישלחו כדר"ל זב נמי לישתרי:

אלא לעולם מקרא קמא וכדדייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין ודקשיא לך אימא ציבור כלל לא א"כ דדיוקא דממעטינן ציבור מהאי דינא לחומרא ממעטינן למאי הילכתא כתב לנפש למעוטי זבין ומצורעין לכתוב טומאה סתם דנשמע דבכל טומאות יחיד נדחה לשני וציבור לית להו תקנתא דע"כ לנפש למעוטי זבין ומצורעין אתא ולאחמורי עלייהו ואי לגבי ציבור לא מחמירו עלייהו ולמימר דבטומאת מת הוא דאין ציבור נדחין אלא עושין פסחיהן בטומאה אבל בטומאת זיבה וצרעת אפילו ציבור נמי נדחין לגבי מאן מחמיר עלייהו וכ"ת לגבי יחיד מחמיר עלייהו וקאמר טמא נפש הוא דאית ליה תשלומין לשני אבל זב ומצורע אפי' נטהר בשני לית לי' תקנתא בתשלומין והתניא יכול לא יהו חייבין לפסח שני אלא טמא נפש כו':

ת"ל איש איש כי יהיה טמא משמע כל טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא א"נ איש כי יגע במת ש"מ למידרשי' באנפיה נפשיה הוא לנפש למה לי אלא ע"כ מיעוטא דציבור לאקולי אתא ולמימרא דאין נדחין אלא עושין בטומאה ומש"ה לנפש למימר דבטומאת מת הוא דאקיל עלייהו אבל זיבה וצרעת לא:

לפנים ממחיצתו מחיצה שנאסר ליכנס בה דהיינו לפני' מחומת כל ערי ישראל כדאמר לקמן מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל:

ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Pesachim 67a · Sefaria

תוספות

הכתוב נתקו לעשה פי' בקו' דכתיב כל ימי אשר הנגע בו משמע דניתוק לאו הוא כל ימיו בדד ישב שאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר כמו לא יוכל לשלחה כל ימיו וקשה לר"י דאם כן ה"ל לאיתויי רישיה דקרא בספרים ועוד הקשה ריב"א דלא דמי דלא יוכל לשלחה כל ימיו משמע דליכא לאו אלא כשמשלחה כל ימיו אבל הכא לא משמע מקרא הכי ואור"י דהאי נתקו לעשה לא הוי כשאר לאו הניתק לעשה שהעשה כתוב אחר הלאו בסמוך משמע שלתקן הלאו בא כמו לא תותירו ממנו והנותר וגו' (שמות י״ב:י׳) וכמו לא תקח האם על הבנים שלא תשלח (דברים כ״ב:ו׳-ז׳) אלא ה"פ הכתוב נתקו לעשה דכיון דכל הטמאים היו בכלל ולא יטמאו את מחניהם ופרט במצורע בפני עצמו עשה אתא להוציאו מכלל האחרים לנתקו מן הלאו וליתנו בעשה אבל היכא שאינו כתוב הלאו אלא על דבר אחד לא מנתקינן את הלאו בעשה אלא הוי בלאו ועשה וקשה דבעל קרי נמי לא לילקי אם נכנס לפנים ממחיצתו שהכתוב נתקו לעשה דכתיב ויצא אל מחוץ למחנה וי"ל דהכא בחד קרא איכא תרי עשה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו והאי ניתוק עשה נראה דלא מהני אלא במחנה שלישית דלא גרע מזב הואיל ואיכא לאוקמי ניתוק למחנה שלישי' ובמחנה שכינה חייב כרת דלא גרע ממחוסר כפורים וכן משמע בפ' כל הפסולים (זבחים דל"ב:) דקאמר ואי ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה לבהונות אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא א"ל ומטונך הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ואיכא למידחי דההיא כרבי יהודה דלא חשיב ליה לקמן ניתוק לעשה:

זבין ובועלי נדות שנכנסו כו' ריב"א לא גרס ובועלי נדות בהדי זבין דהא אמרינן לקמן בועל נדה כטמא מת למחנות ובתוספתא ליתיה:

מאי חומרא דזב שכן טומאה יוצאה מגופו ה"ה דהוה מצי למימר שכן מטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט כדלקמן אלא ניחא ליה למינקט חומרי דלא מצי למימר להו בסמוך גבי חומר בזב מבמצורע:

Tosafot on Pesachim 67a · Sefaria

רבנו חננאל

ואתקיף אביי אהא דריש לקיש ואהדר לדרשא דר' יוחנן והכי קאמר לעולם מקרא קמא ונכתוב רחמנא איש איש כי יהיה טמא ולישתוק לנפש למה לי וכי תימא טמא נפש הוא נדחה לפסח שני אבל שאר טמאים לא והתניא יכול לא יהו עושין השני אלא טמאי נפש ומי שהיה בדרך רחוקה זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין ת"ל איש איש ומאחר דכל טמאין עושין פסח שני לנפש דכתב רחמנא למה לי אלא הכי קאמר רחמנא איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה וצבור דעבדו בטומאה בטומאת מת אבל בשאר טומאות לא:

אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור ממלקות שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו אחר שכתוב ולא יטמאו את מחניהם וקבעו בלא [תעשה] העתיקו לעשה וכתב בו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו נתקו לעשה לומר שאינו לוקה ומותבינן עליה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים וכן זבים וטמאי מתים שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים וטמא מת מותר להכנס במחנה לויה ואפילו מת עצמו מותר להכניסו במחנה לויה שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו קתני מיהא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים והיכי פטר ליה רב חסדא ושני' תנאי היא ורב חסדא דאמר כר' שמעון דתניא בדד ישב מחוץ למחנה לבדו ישב שלא יהו טמאין אחרים יושיבם עמו יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין מן המחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי ר' יהודה ר"ש אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמא נפש ואל יאמר זב ואני אומר טמא מת משתלח זב לא כל שכן מה ת"ל זב ליתן לו מחנה שניה יאמר זב ואל יאמר מצורע נתקו לעשה:

מאי חומריה דזב מטמא מת דקתני ואני אומר טמא מת משתלח זב לא כל שכן מכלל שהזב חמור מטמא מת מאי חומריה שכן הזב טומאה יוצאה עליו מגופו אדרבה טמא מת חמור ממנו שטעון הזאה שלישי ושביעי ודחי' מוכל דכתיב בטמא מת מרבינן טמא שרץ דלא כתיב ביה הבדיה להיות טעון שילוח חוץ למחנה ומרבינן טמא שרץ שבאה לו הטומאה מבחוץ שדומה לטמא מת והזב חמור מטומאת שרץ שהזב טומאה יוצאה לו מגופו. ותי אקשי' יש לומר שטומאת שרץ חמור שמטמא אפי' [אם] נפל עליו השרץ באונס מה שאין כן בזב שהזב אינו מטמא באונס דתנן בשבעה דרכים בודקין את הזב וכו' ואם נמצא עליו אונס אינו טמא מאותה הראי' שבאונס ושנינן להטמאות זב בטומאת ערב כטומאת שרץ אפילו אם ראה ראיה באונס מטמא טומאת ערב דלא גרע מקרי וכדרב הונא דאמר ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס נתברר שהזב חמור הוא מטמא שרץ שנתרבה מטמא מת ועל זה אמר יאמר טמא נפש ולא יאמר זב וכן עוד דתאני זב משתלח מצורע לא כל שכן מכלל שמצורע חמור מזב מאי חומריה דמצורע מזב שכן טעון פריעת הראש ופרימת בגדיו ואסור בתשמיש שנאמר (ויקרא י״ד:ח׳) וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו שנא' (דברים ה׳:כ״ז) שובו לכם לאהליכ' וכן מפורש במשקין [דף ז' ע"ב]:

Rabbeinu Chananel on Pesachim 67a · Sefaria

מאירי

כל טמא המשתלח שנכנס לפנים ממחיצה המוגבלת לו על הדרך שכתבנו עובר בלאו שנאמר ולא יטמאו את מחניהם כיצד מצורע שנשתלח חוץ לשלש מחנות אם נכנס אף למחנה ישראל שזהו כלתוך ירושלם לוקה ומ"מ שאר עיירות שבארץ ישראל המוקפות חומה אף הם מצוות בשלוח מצורע אלא שבאלו אם נכנס בהן אינו לוקה שלא נאמר דין זה בהם אלא דרך סמך מדכתיב בדד ישב זב וזבה ונדה שנכנסו להר הבית לוקין וטמא מת שנכנס בעזרה חייב כרת ומצורע שנכנס להר הבית לוקה שמונים ואי אתה אומר שלשה אם נכנס לעזרה שהרי חייב הוא כרת ואם התרו בו למלקות לוקה שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתן ומה שנאמר במצורע בדד ישב פירושו שאף שאר טמאים לא ישבו עמו:

הטומאות יש בהן צדדין שהאחת חמורה בהן יותר מחברותיה והדברים מתחלפים כן ברוב הטומאות כיצד הזב חמור מטמא נפש ומטמא שרץ שהטומאה יוצאה מגופו וכן שמטמא משכב ומושב טמא נפש חמור הימנו שטעון הזאה שלישי ושביעי וכן טמא שרץ חמור ממנו שמטמא אף באונס והזיבה אינה מטמאה אם באה מחמת סבה והוא שאמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב על הדרך שביארנו במקומו וכן הקרי מטמא באונס וטומאתו טומאת ערב ואף הזיבה ראייה ראשונה שבה אין בה אלא טומאת ערב המצורע חמור מן הזב שטעון פריעה ופרימה ונאסר בתשמיש המטה אם דוקא בימי הסגרו לדעת קצת ואם אף בימי חלוטו לדעת קצת כמו שביארנו בראשון של מועד קטן הזב חמור הימנו שמטמא משכב ומושב ליעשות משכבו אב הטומאה אבל מצורע אע"פ שאמרו בו שהוא מטמא משכב ומושב כמוהו וכמו שאמרו בספרי וכבס בגדיו וטהר טהור מלטמא משכב ומושב לא נאמר לענין שיהא משכבו ומושבו אב הטומאה כשל זב אלא לענין שמשכבו ומושבו ולד הטומאה לטמא אוכלין ומשקין וכן חמור ממנו שמטמא כלי חרס בהיסט אבל המצורע אינו מטמא אלא מאוירו שלא נאמר כן אלא בזב ומדכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ודרשו בו בתורת כהנים יכול אפי' נגע בו מאחוריו נאמר כאן יגע בו ונאמר להלן תבושל בו מה להלן תוכו אף כאן תוכו ומה תלמוד לומר יגע בו מגעו שהוא ככלו ואיזהו זה היסט ובעל קרי חמור מן המצורע שהצרעת שיעורה בכגריס ובעל קרי שיעורו לרואה במשהו כמו שביארנו במסכת נדה:

Meiri on Pesachim 67a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה הכתוב נתקו כו' אלא על דבר אחד לא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ובמחנה שכינה חייב כרת דלא גרע ממחוסר כו' עכ"ל ומתוך שמעתין ליכא לאוכחי למאי דבעי למילף מצורע מזב ובעל קרי ולא פרכינן דמה לזב ובעל קרי שהוא בכרת דלפום מאי דבעי למילף מצורע מינייהו היינו אי לא הוה כתיב מצורע בהדייהו לא הוה מוקמינן בדד ישב לניתוק עשה אלא ליתן לו מחנה ג' וכר"י ודו"ק:

בפרש"י בד"ה א"צ כו' דע"כ כולן חמורין זה מזה בטומאותיהן דאי כולהו כו' עכ"ל ר"ל חמורין בטומאותיהן כדמסיק דזב חמור משרץ מצורע חמור מבעל קרי ואי כולהו שוו לענין מחנות כו' ומהרש"ל הגיה דאי במקום ואי ואין צורך דדברי רש"י מובן כפשטיה כמ"ש וק"ל:

Chidushei Halachot on Pesachim 67a · Sefaria

מהר"ם

בתוס' ד"ה הכתוב ניתקו לעשה וכו' אבל היכא שאין כתוב הלאו אלא על דבר אחד וכו' ר"ל דוקא הכא דכתב הלאו על כל הטמאים בכלל ופרט עשה במצורע אמרינן דהכתוב ניתקו לעשה והלאו אתי לשאר הטמאים אבל אי לא הוי כתב הלאו אלא על דבר אחד כגון על המצורע לבד ושוב כתב גבי עשה במקום אחר שלא בסמוך לו לא היו יכולין לומר דהכתוב ניתקו לעשה דא"כ הלאו למאי אתי:

Maharam on Pesachim 67a · Sefaria

גליון הש"ס

תוס' ד"ה הכתוב נתקו לעשה אלא ה"פ הכתוב נתקו לעשה כו'. עי' חולין פ' ע"ב תוס' ד"ה הנח למח"ז:

Gilyon HaShas on Pesachim 67a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

אֶלָּא יֵשׁ לְךָ שָׁעָה שֶׁזָּבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין וְאֵין טְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין, וְאֵיזֶה זֶה — פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה.

קטע 2

אָמַר אַבָּיֵי: אִי הָכִי, לֵימָא נָמֵי: יֵאָמֵר זָב וּטְמֵאֵי מֵתִים, וְאַל יֵאָמֵר מְצוֹרָע, וַאֲנִי אוֹמֵר: זָב מִשְׁתַּלֵּחַ, מְצוֹרָע — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. אֶלָּא: יֵשׁ לְךָ שָׁעָה שֶׁמְּצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין, וְאֵין זָבִין וּטְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין, וְאֵיזֶה זֶה — פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה.

קטע 3

וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתְנַן: פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת, וְאִם אָכְלוּ — פְּטוּרִין.

קטע 4

אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם מִקְּרָא קַמָּא. אִם כֵּן, נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא״, ״לָנֶפֶשׁ״ לְמָה לִי?

קטע 5

וְכִי תֵּימָא הַאי ״לָנֶפֶשׁ״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא: הַטְּמֵא מֵת הוּא דְּנִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, אֲבָל שְׁאָר טְמֵאִין לָא. וְהָתַנְיָא: יָכוֹל לֹא יְהוּ עוֹשִׂין פֶּסַח שֵׁנִי אֶלָּא טְמֵאֵי מֵתִים וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, זָבִין וּמְצוֹרָעִין וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִישׁ״, ״לָנֶפֶשׁ״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?

קטע 6

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אִישׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, וְאֵין צִיבּוּר נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, אֶלָּא עָבְדִי בְּטוּמְאָה. וְכִי עָבְדִי צִיבּוּר בְּטוּמְאָה — בִּטְמֵא מֵת, אֲבָל שְׁאָר טוּמְאוֹת — לָא עָבְדִי.

קטע 7

אָמַר רַב חִסְדָּא: מְצוֹרָע שֶׁנִּכְנַס לְפָנִים מִמְּחִיצָתוֹ פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״.

קטע 8

״בָּדָד יֵשֵׁב״ — לְבַדּוֹ יֵשֵׁב. ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״, הַכָּתוּב נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה.

קטע 9

אֵיתִיבֵיהּ: מְצוֹרָע שֶׁנִּכְנַס לִפְנִים מִמְּחִיצָתוֹ — בְּאַרְבָּעִים. זָבִין וְזָבוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנִים מִמְּחִיצָתָן — בְּאַרְבָּעִים. וּטְמֵא מֵת מוּתָּר לִיכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה.

קטע 10

וְלֹא טְמֵא מֵת בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״ — ״עִמּוֹ״ בִּמְחִיצָתוֹ!

קטע 11

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״בָּדָד יֵשֵׁב״ — לְבַדּוֹ יֵשֵׁב, שֶׁלֹּא יְהוּ טְמֵאִין אֲחֵרִים יוֹשְׁבִין עִמּוֹ. יָכוֹל יְהוּ זָבִין וּטְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין לְמַחֲנֶה אַחַת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם״, לִיתֵּן מַחֲנֶה לָזֶה וּמַחֲנֶה לָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

קטע 12

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנֶפֶשׁ״, יֵאָמֵר טְמֵאֵי מֵת וְאַל יֵאָמֵר טְמֵאֵי זָב, וַאֲנִי אוֹמֵר: טְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין, זָבִין — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. לָמָּה נֶאֱמַר זָב — לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁנִיָּה.

קטע 13

וְיֵאָמֵר זָב וְאַל יֵאָמֵר מְצוֹרָע, וַאֲנִי אוֹמֵר: זָבִין מִשְׁתַּלְּחִין, מְצוֹרָעִין לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? לָמָּה נֶאֱמַר מְצוֹרָע — לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״בָּדָד יֵשֵׁב״ — הַכָּתוּב נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה.

קטע 14

מַאי חוּמְרֵיהּ דְּזָב מִטְּמֵא מֵת? שֶׁכֵּן טוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ. אַדְּרַבָּה: טְמֵא מֵת חָמוּר, שֶׁכֵּן טָעוּן הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי.

קטע 15

אָמַר קְרָא ״טָמֵא״ ״וְכֹל טָמֵא״, לְרַבּוֹת טְמֵא שֶׁרֶץ. וְזָב חָמוּר מִטְּמֵא שֶׁרֶץ.

קטע 16

וּמַאי חוּמְרֵיהּ? כְּדַאֲמַרַן. אַדְּרַבָּה: שֶׁרֶץ חָמוּר, שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס! אָמְרִי:

מסכת פסחים דף ס״ז עמוד א׳

מסכת פסחים דף ס״ז עמוד א׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור