מסכת פסחים דף ס״ו עמוד א׳

אמר לו רבי עקיבא או חילוף או אני אחליף הדין דפשיטא לי דהזאה מעכבא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שתעכב:

במועדו ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו:

הבא לי מועד לאלו שיהא זמן קבוע להן כמה שקבוע לשחיטה הילכך כיון דלא קביע להו זימנא ומצי למיעבד להו מאתמול לא דחו והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב בה מועד:

גמ' הלכה זו שפסח דוחה שבת:

בני בתירה נשיאים היו:

אמר להן הלל:

וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת והלא יותר ממאתים פסחים יש לנו שדוחין את השבת - כלומר יותר ממאתים קרבנו' יש שדוחין שבת בשנה חמשים שבתות השנה בכל שבת ושבת ארבעה כבשים שנים לתמידים ושנים למוספין הרי מאתים לבד שבת שבתוך פסח ובתוך החג שקריבין בהן מוספי היום שבעת טלאים בפסח וארבעה עשר לחג:

מה מועדו הנאמר בתמיד ולקמיה פריך תמיד גופיה מנא להו:

מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת ולקמן יליף מעל עולת התמיד תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין ובתמיד ילפינן מג"ש דמועדו מועדו ובפרק כיצד צולין (לקמן פסחים דף עז.) משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו דתניא וידבר משה את מועדי ה' מה ת"ל לפי שלא מצינו בכל התורה שנאמר בהן מועדו אלא בפסח ותמיד מועדו אפי' בשבת מועדו אפילו בטומאה שאר קרבנות מנין משמע דממשמעות' דמועדו דריש ועוד דקאמר התם וצריכי דאי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר וכליל אבל פסח לא ואי כתיב פסח שכן כרת ואי מגזירה שוה ילפינן מה צריך לצריכותא הא איצטריך מועדו דתמיד משום טומאה ודפסח משום שבת אלא ודאי ממשמעותא דמועדו דריש וע"כ תנאי היא ועוד בפ' ר' ישמעאל במנחות (דף עב.) דריש שתי הלחם דדחו שבת מתקריב תקריב אפילו בשבת ואפילו בטומאה ולפי שמעתין מצי למילף בג"ש דמועדו מפסח ותמיד או ממשמעותא כמו בכיצד צולין (לקמן פסחים דף עז.):

מה לתמיד שכן תדיר ותימה ונילף מבינייהו דתמיד ומילה או משתי הלחם (גרידא) דדחו שבת:

תוחב לו בצמרו וא"ת והא בעי כלי שרת כדילפינן בפ' דם חטאת (זבחים דף צז:) ויקח את המאכלת ויש לומר שהקדישום השתא משמע בשמעתין דיש איסור רשות הרבים בירושלים וקשה דאמרינן בפ' קמא דעירובין (דף ו:) ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עלי' משום רשות הרבים ולאו דוקא ננעלות אלא ראויות לנעול כדמסיק התם ותירץ ר"י דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכי האי גוונא משני בפרק בתרא דעירובין (דף קא) אמילתא אחריתי:

ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת אמרו לו להלל הזקן פסח דוחה את השבת או לא אמר להו וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת והלא יותר ממאתים פסחים דוחין את השבת כו' ירושלמי אית תנא תני מאה פסחים [אית תנא תני מאתים] אית תנא תני שלש מאות מאן דתני מאה תמידין [של] שבת מאן דתני מאתים תמידין ומוספין של שבתות מאן דתני ג' מאות מוסיף של ראשי חדשים ושל ימים טובים וכו':

אמר מר נאמר במועדו בפסח ונאמר במועדו בתמיד מה זו דוחה שבת דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אף פסח דוחה שבת וכו' ועוד קל וחומר וכו' הכי קאמר להו נהי גזרה שוה לא גמיר לכו דאין אדם דן גזרה שוה מעצמו אא"כ [קבל] קבלה מאבותיו אבל היה לכם לדון קל וחומר מעצמו אמרו [לו] ק"ו איכא למיפרך מה לתמיד שכן כליל שכן תדיר.

כל שנתמנה מנהיג על הצבור ראוי לו שיהא משתדל בכל כחו להנהיג כראוי להנהגה המסורה לו ואם נתמנה נשיא להנהיג את דורו בדברי תורה ומלי דשמיא ראוי לו שיהא שלם ובקי בכל עניני הוראה ויודע להשיב לכל מי שבא לקנתרו ואם מכיר בעצמו שאינו ראוי לכך שבח הוא לו שלא יתבייש להניח את כתרו ולמסרו למי שראוי לו דרך הערה אמרו כאן ובתלמוד המערב על זקני בתירא שהיו נשיאים וידועים במנהיגים בכל הוראה ואמרו עליהם פעם אחת נעלם מהם אם פסח דוחה שבת ודבר זה אי אפשר לפרשו כפשוטו שהרי אין לך שמטה שלא יהא ארבעה עשר בניסן בא בתוכה פעם אחת בשבת אלא הטעם נעלם מהם והיה שם מי שקנתר בכך ולא ידעו להשיב ובתלמוד המערב אמרו והלא אין לך שני שבועות שלא יהא ארבעה עשר בשבת והיאך נתעלמה הלכה מהם אלא ליתן גדולה להלל ונתביישו בדבר ואמרו יש כאן אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו כלומר שיודע להוכיח כן מן הכתוב אמרו לו יש כאן אדם אחד שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון אפשר שממנו תוחלת שלחו ואמרו לו כלום אתה יודע פסח אם דוחה שבת אם לאו אמר להם וכי פסח אחד יש לנו שדוחה שבת והלא יותר ממאתים פסחים דוחין את השבת בכל שנה כלומר קרבנות כבשים שהם דומים לקרבנות פסחים והם ארבעה שבכל שבת ושבת שני תמידין ושני מוספין ושבעה כבשים בשבת שבתוך הפסח וארבעה עשר בשבת של חג אמרו לו כבר אמרנו שיש ממך תוחלת אלא זו מנין לך ונאמר בתלמוד המערב התחיל דורש להם מהיקש מקל וחומר מגזרה שוה מהיקש הואיל ותמיד קרבן צבור ופסח קרבן צבור מה תמיד וכו' מקל וחומר ומה תמיד שאין חייבין עליו כרת דוחה פסח שחייבין על מניעתו כרת אינו דין וכו' מגזרה שוה נאמר בתמיד במועדו ונאמר בפסח במועדו מה תמיד וכו' מיד הושיבוהו בראש ומנוהו נשיא ובתלמוד המערב אמרו שלשה הניחו כתריהן בעולם הזה וירשו העולם הבא אלו הן יונתן בן שאול ור' אלעזר בן עזריה וזקני בתירא אמר ר' אילא יונתן בן שאול אפי' נשים יודעות שדוד עתיד למלוך ר' אלעזר תניין הוה הא לית לך אלא כהדא דזקני בתירא דשרון גרמון מן נשיאותא ומנינון נשיא:

אף המוצא עצמו בקי ושלם ויודע להשיב בכל דבר לא יחליט את הדברים מסברתו אלא בדבר שהשכל מורה עליו או מפי הקבלה שכל שמורה הוראה מסברת עצמו בלא הכרח נותן מקום ופתחון פה על עצמו לחלוק ואף בתלמוד המערב שנינו שלא נתמנה הלל נשיא עד שהניח מה שהיה סבור להביאו מעצמו מהיקש ומקל וחומר ומגזרה שוה ובא לו מצד קבלתו והוא שאמרו שם אמרו לו כבר אמרנו יש לנו ממך תוחלת היקש שאמרת יש לך תשובה לא אם אמרת בתמיד שיש בו קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה כלומר אלא כפי מה שהם קל וחומר שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת בתמיד שהוא קדשי קדשים תאמר בפסח שהוא קדשים קלים גזרה שוה שאמרת יש לה תשובה שאין אדם דן גזרה שוה מעצמו שאלו כן אף השרץ מטמא באהל והמת בכעדשה דדריש בגד ועור בגד ועור לגזרה שוה ר' יוסי בשם ר' בא אדם דן גזרה שוה לקיים תלמודו אבל לא לבטל תלמודו אע"פ שהיה יושב ודורש כל היום כלו לא קבלו ממנו עד שאמר להם יבא עלי כך שמעתיה משמעיה ואבטליון מיד קבלו ממנו והושיבוהו בראש ומנוהו נשיא כן אמרו שם על זו ר' זעירא בשם ר' אלעזר כל תורה שאין לה אב אינה תורה:

אע"פ שמצא עצמו שלם ובקי ויודע להשיב ומקובל מפי גדול או מפי גדולים לא יהא מקנתרם בדברים ומתנשא עליהם יותר מדאי אלא כל שהגדילו הם את מעלתו יהא הוא מדבר להם בנחת ומשפיל עצמו לפניהם ואם קנתר והתנשא עליהם נענש ומתבייש מתוך קנתורו דרך הערה אמרו על הלל כיון שמנוהו עליהם התחיל מקנתרם בדברים ואמר להם מי גרם לכם לצרוך לבבלי הזה ולהיותו נשיא עליכם לא עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי עולם שהיו יושבים אצלכם שמעיה ואבטליון כיון שקנתרם בדברים נתעלמה הלכה ממנו אמרו לו שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו אמר להם שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל שאם אינן נביאים בני נביאים הם כלומר ואנו סומכים על מה שיעשו הם מעצמם למחר מי שפסחו טלה היה תוחבו בין צמרו מי שפסחו גדי קושרו בין קרניו נמצאו פסחיהם מביאין סכיניהם עמהם כיון שראה מעשה נזכר הלכה אמר כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון מכאן אמרו כל המתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת אם נביא הוא נבואתו מסתלקת אם חכם הוא וכו' מהלל אם נביא וכו' מדבורה דכתיב חדלו ארחות וכו' כלומר מרוב המלחמות עד שקמתי כלומר ששבחה עצמה על המנהיגים שלפניה וכתיב עורי עורי כלומר שנשתתקה על מה שאמרה וכן אמרו כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת אם נביא נבואתו מסתלקת אם חכם וכו' ממשה דכתיב בפרשת מדין ויקצוף משה וכו' החייתם וכו' וכתיב אחריו ויאמר אלעזר אך את הזהב וכו' כלומר שהוצרך אלעזר להודיעם דין גיעולי עכו"ם כאלו נעלם הדבר ממשה ואם נביא וכו' מאלישע שכעס על יהורם בן אחאב ואמר לו מה לי ולך וכו' לך אל נביאי אביך וכו' ואמר חי ה' לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וכתיב ועתה קחו לי מנגן כלומר שהוצרך השתדלות להיות נבואתו חוזרת:

ממה שכתבנו למדת שאין הבאת סכין דוחה שבת מ"מ יכולין הם להביאו על ידי הכבש עצמו אם כבש הוא שיהו תוחבים אותו בצמרו ואם גדי הוא שיהו קושרים אותו בין קרניו ואע"פ שיש כאן עבודה בקדשים שהרי כיוצא בה בפרה נקראת עבודה כמו שאמרו בתלמוד המערב נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר קפל עליה את המוסירה פסולה ומאחר שנקרא עבודה אע"פ שהקרבן אינו נפסל בכך מ"מ הוא עבר על לא תעבוד וכו' שכל הקדשים נכללו בו בתלמוד המערב ראיתי שכל שהוא לשם הקדש אינה עבודה ואף בפרה תלה בה כהן סכין לשחטה כשרה וכמו שנאמר בה שכל לצרכה כשרה כמו שבארנו בשני של עבודה זרה ונראין הדברים ומ"מ בסוגיא זו תרצוה שלא היו מקדישין אותה עד פתח העזרה וכמו שאמרו על הלל שמעולם לא מעל בעולתו והוא שהיה מביאה חולין לעזרה ומקדשה וסומך עליה ושוחטה ואותה שעה היו נוטלין הסכין משם ולא אמרו שאין מקדשין ביום טוב וכל שכן בשבת אלא בקרבנות שאין זמנן קבוע לאותו היום אבל כל שזמנן קבוע לאותו היום מותר וכמו שאמרו מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב ולדעת זה נראה שבפרה אם תלה בה סכין פסלה אא"כ אתה בא עליה מטעם שכל לצרכה כשרה ושתהא קורא דבר זה לצרכה אע"פ שיש לחלוק:

ושמא תאמר והרי מחמר הוא שכל המנהיג בהמה שיש עליה משאוי אע"פ שאינו רוכב עליה הן שמחמר אחריה הן שמנהיגה לפניה אפי' הנהיגה בקול כל שהולכת טעונה מחמת קולו מחמר הוא ויש בו איסור לאו כמו שביארנו במקומו באחרון של שבת תדע שמאחר שאין דרך כבש במשאוי אין זה אלא מחמר כלאחר יד וחזר לו שבות ואע"פ שנאסר בזה שבות שאפשר לו מבערב כגון הרכבתו והבאתו חוץ לתחום על הדרכים שביארנו באמת כך הוא אלא ששבות זה קל ממנו שאלו היה שבות זה דבר המצוי אלא שהוא אסור מדברי סופרים כגון שנציע דרך הנחה שלא יהא דין מחמר של תורה אמור אלא במחמר אחר הבהמה והיא טעונה אבל הנהגתה ברסן או בקולו כשהיא טעונה אין איסור אלא איסור סופרים והיה הוא מנהיגה בקול או ברסנה היה שבות כשאר מיני השבות והיה נאסר אבל מאחר ששבות זה איסור תורה שבו נפקע מחמת הבהמה שאין דרכה בטעינה כלל הרי זה שבות בדבר שכלאחר יד והוא קל משבות אחר ובמקום מצוה לא גזרו בו הא מתורת רשות אסור אף על חיה ועוף ומה שאמרו במי שהחשיך לו בדרך ואין עמו נכרי שיתן לו את כיסו שאם יש עמו בהמה נותן את כיסו עליה כבר פרשו בה דוקא כשהיא מהלכת ושאם יראה אותה שתרצה לעמוד יטלה מעליה כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה ואף בזו אסרו שלא להנהיגה אפי' בקול כל שהכיס עליה ואף בכל אלו לא התירו אא"כ אין עמו נכרי:

בד"ה במועדו ויעשו כו' והזאה נמי לא מגופיה דפסח היא ולא כתיב בה מועד עכ"ל כן הוא בפי' הרע"ב ר"ל דודאי הזאה נמי א"א לעשותה מע"ש אפ"ה לא דחי שבת משום דמכשירי מצות פסח היא ולא מגופיה דפסח ולא כתיב מועד אלא בגופי' דפסח לר"ע וק"ל:

תוס' בד"ה מה מועדו כו' ואי מג"ש ילפינן מה צריך לצריכותא הא איצטריך כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא דה"ק דלהכי איצטריך ליה לתנא לג"ש דמועדו ולא סגי ליה בלאו ג"ש למילף פסח מתמיד לענין שבת ותמיד מפסח לענין טומאה משום דאיכא בכל חדא מינייהו חומרא דליתא באידך ודו"ק:

בד"ה תוחב לו כו' והא בעי כלי שרת כו' וי"ל שהקדישום כו' עכ"ל ר"ל שהקדישום מע"ש [א] דאל"כ תקשי ליה והתנן אין מקדישין כו' כדפריך לקמן וק"ל:

בא"ד משמע בשמעתין דיש איסור ר"ה בירושלים כו' עכ"ל בס"פ דתמיד נשחט דתנן חשיכה יצאו וצלו כו' נמי מוכח דיש איסור הוצאה בירושלים ואפשר לאוקמה מדין כרמלית אבל הכא משמע להו דמדין ר"ה נגעי בה מדפריך לקמן והלא מחמר דלא שייך איסור מחמר אלא באיסור ר"ה כדמוכח פרק המוציא תפילין ודו"ק:

בד"ה מה לתמיד כו' ונילף מבינייהו דתמיד ומילה או משתי הלחם גרידא כו' עכ"ל מלת גרידא טעות הוא דבהדיא אמרי' לקמן בפ' כיצד צולין דמעומר ושתי הלחם ליכא למילף מידי דאלימי משום דבאין להתיר אלא דר"ל או משתי הלחם ומחד מהנך וק"ק לי אמאי לא תיקשי להו דממוספי סוכות ופסח שהן היתרים ממאתי' דדחו שבת כפרש"י והיינו משום דכתיב בפסח כאלה תעשו שבעת ימים וא"א שבעת ימים בלא שבת וכן דסוכות ולקמן בפ' כיצד צולין יליף שעירי רגלים מבמועדיכם ומנייהו גרידא איכא למילף שפיר פסח דאינן תדיר וכליל שהיו בהן חטאות הנאכלות ולקמן בפ' כיצד צולין יתיישב דליכא למילף ממוספי רגלים משום דבאין לכפר ודו"ק:

בגמ' אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה אמר לו ר"ע כו' דהזאה מעכבא וילפינן וכו' לשחיטה כצ"ל:

בתוס' ד"ה מה מועדו וכו' עד ואי מג"ש ילפינן מה צריך לצריכותא כו' נ"ל דעת התוס' דבשלמ' אי יליף ממשמעות א"כ תרוייהו שבת וטומאה כתיב בפסח וכתיבי בתמיד ולכך הוקשה לגמ' דלכתוב במועדו בחד מינייהו דהוי משמע שדוחה שבת וטומאה ונילף אידך מיניה במה מצינו ולכך צריך לצריכותא אבל השתא דלא יליף ממשמעות דמועדו כלום ומועדו אינו אלא ג"ש וטומאה כתיב גבי פסח ויליף תמיד מיניה בג"ש וכן שבת כתיב בתמיד בהדיא מעל עולת ויליף פסח מיניה מה שייך לומד דלכתוב פסח לחוד ולא לכתוב תמיד והא גבי פסח לא כתיב שבת ומהיכא הוה ילפינן דדחי שבת וכן אין שייך לומר דלכתוב תמיד לחודיה דהא לא כתיב גבי טומאה ולכך צריך מועדו גבי תמיד דנילף טומאה מפסח וצריך נמי לכתוב מועדו גבי פסח דנילף שבת מתמיד וא"ל דהכי הוקשה לגמרא דלכתוב פסח דכתיב גבי טומאה ונילף תמיד מיניה דדחי טומאה במ"מ ול"ל ג"ש דילפינן תמיד מפסח וכן ל"ל ג"ש דילפינן פסח דדחי שבת מתמיד נילף מיניה דדחי שבת במ"מ ולכך אמר הצריכותא הא ליתא דא"כ בחדא צריכותא הוי סגי דכי פריך לכתוב גבי פסח טומאה ונילף מינה תמיד והשיב דה"א מה לפסח שכן כרת ולכך צריך לכתוב הג"ש דהיינו ב' מועדות דכתיב גבי פסח ואידך דכתיב גבי תמיד דהא מתרוייהו אתי ג"ש ומשום ילפותא דטומאה לבד צריך לכתוב ב' וא"כ מה פריך תו דלכתוב גבי תמיד שבת ונילף פסח מיניה במ"מ ומה צריך לג"ש והשיב מה לתמיד וכו' והלא אפילו היו יכולין ללמוד פסח מתמיד דדחי שבת ע"כ אנו צריכין הג"ש דנילף תמיד מפסח לענין טומאה:

ד"ה מה לתמיד וכו' משתי הלחם גרידא וכו' נ"ל דאין ר"ל גרידא בלתי תמיד דהא משתי הלחם לבד לא הוי ילפינן דאיכא למפרך מה לשתי הלחם דבאין להתיר כדאיתא פרק כיצד צולין ע"ש. אלא ר"ל משתי הלחם ומתמיד גרידא בלתי מילה כן נ"ל:

בגמרא ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם אחת חל י"ד להיות בשבת שכחו ולא ידעי אם פסח דוחה את השבת כו' אמרו מנין לך אמר להן נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד כו' והקשו בתוס' תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו כו' ובכיצד צולין משמע דדריש ליה ממשמעות דמועדו וכתבו דע"כ תנאי הוא ובירושלמי הקשה עוד מתיב רבי אבין והלא אי אפשר לשני שביעיות שחל פסח בשבת ופירושו וא"כ היאך שכחו ולא ידעו דהא בימי בני בתירא והלל היה הרבה יותר ממאתים שנה אחר בנין בית שני והיאך שייך לומר שכל הדור ההוא שכחו בדבר דשכיח כולי האי ונעשה בפרהסיא ובכנופיא בפירסום גדול ולא שייך שכחה בכה"ג דאי איתא דבי"ד שחל להיות בשבת לא היו מביאין פסח כלל מידכר דכירו הוי לה ותירץ שם בדוחק ע"ש תו קשיא לי הא לעיל פרק תמיד נשחט דף נ"ט ע"ב מייתי הש"ס דרמי ליה רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל לילה ילין והא כתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט ומסיק התם הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין בי"ט כו' ע"ש א"כ לפ"ז אין לך מקרא מפורש יותר מזה דפסח דוחה שבת וא"כ גזירה שוה דמועדו למה לי לכך היה נ"ל ליישב הכל בהערה אחת משו' דבלא"ה קשיא לי טובא במאי דמקשה הש"ס בסמוך ותמיד גופא מנ"ל דדוחה שבת אילימא משום דכתיב ביה במועדו פסח נמי הא כתיב ביה במועדו אלא מועדו לא משמע ליה ה"נ מועדו לא משמע ליה אלא אמר קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דתמיד קרב בשבת. ולכאורה לשון מכלל תמוה טובא דהא וודאי פשטא דקרא הכי משמע דכתיב בהדיא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ומעיקרא נמי מאי קשיא ליה לתלמודא ותמיד גופא דדחי שבת מנ"ל ותיפוק ליה דמקרא מלא הוא ועוד מאי אלא אמר קרא דקאמר הא כל אלא שבש"ס היינו דהדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא והכא לא שייך לומר כן כיון דהשתא נמי קאי בהאי סברא דקאמר פשטא דקרא דמועדו לא משמע ליה ואפ"ה פשיטא לן דתמיד דוחה שבת מקרא דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד דמש"ה איצטריך הך ג"ש דמועדו לעניין פסח מכל זה היה נראה לי דבכולהו סוגיא דשמעתין לא נתעלמה מבני בתירא הך מילתא דפסח דוחה שבת לענין עיקר הבאת קרבן פסח בי"ד שחל להיות בשבת דודאי פשיטא טובא דעיקר הבאתו ושחיטתו וזריקתו דוחה שבת וכדקאמר בירושלמי דשכיח מילתא טובא שהיו מביאין פסח בשבת והיינו אי ממשמעותו דמועדו כדאמר בפ' כיצד צולין או מסוגיא דלעיל בפ' תמיד נשחט דמדכתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל הלילה ילין ע"כ דלא מיתוקמ' אלא בי"ד שחל להיות בשבת אלא דמה שנתעלמ' מב"ב היינו לענין הקטרת פסח דנהי דשחיטתו וזריקתו דוחה שבת איכא למימר דהיינו משום דאי אפשר בענין אחר דלא לידחי לגמרי משא"כ לענין הקטרה דאפשר להקטירו בלילה במוצאי שבת א"כ נראה מסברא דלא דחי שבת כדאשכחן בכמה דוכתי דכל היכא דאפשר לקיים שניהם לא דחינן שבת תדע דהא לקושטא דמילתא הא דתנן במשנתינו דהקטר חלבים דוחה מייתי הש"ס לקמן דף ס"ח ע"ב בברייתא דתניא אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר תלבים ואיברים כשירין כל הלילה ואין ממתינין כו' וא"כ הא קמן הן מילתא לא ילפינן בשום ילפותא אלא בסברא בעלמא וא"כ לפ"ו אזלא לה קושית הירושלמי דודאי דבר כזה שייך ביה שכחה והעלמה במה שנעשה בכמה וכמה שנים כיון שדבר זה אינו ידוע אלא לכהנים וכבר אפשר דאה"נ דברוב פעמים שהיו הפסחים מרובים ונתאחרו שחיטתן וזריקתן עד סמוך לחשיכה לא היו מקטירין אלא משתחשך במוצאי שבת והשתא לפ"ז א"ש טובא כל השקלא וטריא דשמעתין כיון דעיקר הברייתא דב"ב אינו אלא לענין הקטרה לתוד ובהא מייתי הלל הזקן הך ילפותא דג"ש דבמועדו פסח מתמיד א"כ מקשה הש"ס שפיר תמיד גופא מנ"ל דדתי שבת אף לענין הקטרה אי משום דכתיב במועדו ומשמע ליה לענין הקטרה א"כ פסח נמי ואהא משני הש"ס שפיר אמר קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דתמיד קרב בשבת וכוונתו בזה דנהי דלענין פסח במועדו לא משמע ליה לענין הקטרה אלא אשחיטה וזריקה לחוד אפ"ה בתמיד ע"כ האי במועדו לענין הקטרה קאי דמדכתיב עולת שבת בשבתו ודרשינן מיניה בפרק במה מדליקין ובפרק אלו קשרים ובכמה דוכתין עולת שבת בשבתו דוקא ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי"ט ולענין שחיטה וזריקה וודאי לא שייך הך דרשא כלל דמילתא דפשיטא טובא היא שאין להקריב תמיד של ע"ש בשבת דאין לשחוט ולזרוק עולת תמיד של ע"ש בשבת דעבר זמנו בטל קרבנו אע"כ דלענין הקטרה קאי והיינו דקאמר מכלל דתמיד קרב בשבת והיינו לענין הקטרה דעולת שבת נקטר בשבתו כנ"ל נכון ובזה נתיישב כמה קושיות ודקדוקים בשמעתין:

בתוספות ד"ה מה מועדו כו' ובפ' כיצד צולין משמע דדריש ליה תלמודא ממשמעות דמועדו כו' ועיין במהרש"א שהקשה דאכתי איצטריך לג"ש בתמיד משו' טומאה ובפסח משום שבת ע"ש. ולע"ד לאו קושיא הוא דודאי מפשטא דברייתא משמע דשבת וטומאה תרווייהו אתיין מפשטא דמועדו דבמועדו בכל ענין משמע וא"כ שפיר קאמר התם וצריכא ותדע שכן הוא דאלת"ה אלא דאיצטריך נמי לילפותא דג"ש א"כ מאי מסיים התם בברייתא לענין שאר קרבנות ועומר ושתי לחם דילפינן לה מהקישא דאלה תעשו לה' במועדיכם ומוידבר משה כו' דמשמע דבין לעניין שבת ובין לעניין טומאה מייתי להו א"כ תפשוט דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהקישא ובזבחים בר"פ איזהו מקומן משמע דפלוגתא דאמוראי היא דלמר זוטרא אינו חוזר ומלמד ואמאי לא פשיט לה מהך ברייתא דפרק כיצד צולין דקודש מקודש הוא אע"כ כדפרישית דלהך ברייתא כולהו ממשמעותו דמועדו יליף א"כ שפיר מסקו התוס' דתנאי היא כן נראה לי ולפ"ז מ"ש התוס' ועוד דקאמר התם וצריכא היינו לרווחא דמלתא דפשטא דסוגיא דקאמר התם וצריכא משמע נמי דממשמעותו דמועדו יליף לכולהו מילתא דשבת וטומאה כדפרישי' ובעיקר דברי התוס' שכתבו תנאי היא אע"ג דלא אשכחן בהדיא דפליגי תנאי בהכי יבואר לקמן בסוף הסוגיא בלשון התוס' ד"ה אלא אמר ריש לקיש ע"ש ודו"ק:

בד"ה מה לתמיד וכו' ותימא נילף מבינייהו מתמיד ומילה או משתי לחם גרידא דדחי שבת עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דמלת גרידא טעות הוא דמשתי לחם גרידא ליכא למילף משום דבא להתיר אלא דר"ל או משתי לחם ומחד מהנך כו' ע"ש ולפי פירושו משמע דעיקר כוונת התוס' היינו דנילף משתי לחם ומתמיד דהא כולה שמעתא אתמיד קאי אלא דאכתי לא ידענא למה הניחו תוס' קושיא זו בתימא דהא ודאי משתי לחם ומתמיד לא מצינן למילף דאיכא למיפרך מה להנך שכן קרבן ציבור ממש משא"כ פסח דקרבן יחיד אלא משום דאתי בכנופיא מדמי לה הש"ס לקרבן צבור כדאיתא ביומא וכדמשמע נמי לקמן דף ע' ע"ב בפירש"י ותוס' לענין חגיגה ע"ש וא"כ ודאי פירכא גמורה היא ולפ"ז ממילא נמי דלא מצינן למילף פסח מתמיד ומילה דמה הצד השוה שייך כאן כיון דמילה לא שייך בצבור טפי מביחיד ובתמיד ליכא כרת כמו במילה והא ודאי ליכא למימר להצד השוה שבהן שהן מצות עשה דהא אשכחן כמה מצות עשה חמורות שאין דוחין שבת כגון בנין בית המקדש ושריפת בת כהן וקרבנות יחיד גופייהו וליכא למימר נמי הצד השוה שבהן שהן מצות עשה שקבוע להן זמן וכו' דהא מילה לא קביע לה זמן כמו פסח ותמיד כדאמרינן להדיא בפ' ר"א דמילה דמילה לא אתיא מכל הנך מכשירי מצוה דר"א דמה להנך שכן עבר זמנו ובטלו משא"כ במילה וליכא למימר דאפ"ה עיקר זמנו בשבת הא ודאי ליתא דאיכא למימר חגיגת ט"ו תוכיח דמסקינן לקמן דלא דחי שבת וכ"ש דאתי שפיר טפי למאי דפרישית בסמוך דעיקר שקלא וטריא בשמעתין היינו לענין הקטרה דאפשר להקטירו בלילה כנ"ל ליישב קושית התוס' ועדיין צ"ע:

אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָלָה מִבָּבֶל, וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ יש לדקדק למה הוצרכו לומר ' עָלָה מִבָּבֶל ' יאמרו יֵשׁ כַּאן אֶחָד שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר וכו'? ועוד יש להקשות למה הוצרכו לומר וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ יאמרו 'וְהִלֵּל שְׁמוֹ' מאחר שכבר אמרו עָלָה מִבָּבֶל? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (כתובות עה. ועוד) 'חד מנייהו דבני ארץ ישראל כתרי מינן' אמנם 'חד מינן מבני בבל דסליק להתם לארץ ישראל הוי כתרי מנייהו', ולזה כוונו לומר שֶׁעָלָה מִבָּבֶל לכאן ואם כן ודאי הוא חכם גדול דחד מבני בבל כד סליק לארץ ישראל הוי כתרי מארץ ישראל. ואם תאמר שמא זה היה עיקרו מארץ ישראל וירד לבבל דרך עראי ועתה עלה מבבל למקומו שבארץ ישראל? לכך אמרו וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ שכך קורין אותו, נמצא שהוא מאנשי בבל ממש וסליק לכאן. ושוב ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שפירש דקדוק 'עָלָה מִבָּבֶל' כמ"ש אנא עבדא, אך דקדוק של 'הִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ' לא נרגש בו ובדברי נתיישב שפיר.

שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר קשה למה הוצרך למנין לומר שהיו שנים וגם היו גדולי הדור, סגי לומר שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, והכל יודעים שהיו גדולי הדור? ונראה לי בס"ד דהאומר נתכוון להרבות בשבחו לומר שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנַיִם בִּזְמַן אֶחָד ולא הוה סגי ליה בחד ואילו אחרים הנמצאים כאן אפילו את אחד מהם לא שימש ואמר גְּדוֹלֵי הַדּוֹר לומר כי שניהם שקולים היו בתורה ששניהם גדולי הדור והוא שימש את שניהם מסתמא ידע הדין הזה, דאם לא שמעו מזה ודאי שמעו מזה.

וְעוֹד, קַל וָחֹמֶר, וּמַה תָּמִיד שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְכוּ' נראה לי לפי הסלקא דעתיה שתירץ קל וחומר אמר להו ברישא, נראה האי וְעוֹד אינה מדברי הלל אלא דברי הברייתא, אבל לפי המסקנא יש לומר האי וְעוֹד היא מדברי הלל. אמנם יש להקשות כיון דקל וחומר זה איצטרך למה הזכירו אותו בברייתא? ונראה לי בס"ד ללמדנו שבחן של בני בתירא דאף על גב דנצחו אותו בזה הקל וחומר שעשה על ידי הפרכא שעשו שהוא לא השיג הפרכא הזו מעצמו עם כל זה כיבדו אותו להמליכו עליהם.

מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעֱלֶה מִבָּבֶל, וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם? עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם, שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. נראה לי בס"ד גם דבר זה אף על פי שנראה דרך גבהות ח"ו עם כל זה הוא אמרו מצד ענוה שלו לומר אני איני כדאי לנשיאות ורק מן השמים רצו להעניש אתכם בעבור עַצְלוּת שהיתה בָּכֶם לכך גלגלו שאני הקטן ואיני ראוי אֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם, וכיון בזה לשם שמים ללמד מוסר לשומעין שלא יתעצלו בשמושה של תורה.

מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ, וּמִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם יש לדקדק הוה ליה למימר מִיָּד מִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם? ונראה לי בס"ד דמנוי הנשיא צריך שיהיה בקיבוץ חכמים ברוב מנין ורוב בנין וזה לא היה אפשר לעשותו תכף באותה שעה אלא עד ששלחו וקבצו כל החכמים, אך לפי שעה מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ ואחר שאספו כל החכמים מִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם. ונראה לי דדרשו בדרשה דרבי מאיר דדריש בסוף הוריות (הוריות יג:) לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת הֳ'? לְמִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ! ורבי מאיר בא על ידי זה בכח גדול בעובדא דרבן גמליאל מפני שזקנו הלל נתמנה לנשיא על ידי דרשה זו. והא דלא נמצא אדם יודע בדין זה נראה דמאחר שהיו מקדשים על פי הראיה היו משתדלים הרבה שלא יהיה ערב פסח בשבת ואפילו אם בהכרח נזדמן מקודם ויש אדם שזוכר עם כל זה לא ידע הטעם למה דוחה שבת ולכך בקשו לדעת הטעם תחלה כדי לעשות המעשה.

אָמְרוּ לוֹ רַבִּי, שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אף על גב דגם הוא שכח דבר זה והרי גם הוא אינו יכול להשמיע כל תהלתו מכל מקום דבר זה שאני משום דלא בעו מיניה דבר הנצרך למעשה דשמא לא יהיה שכחה לשום אדם מה שאין כן שאלת פסח דוחה שבת היתה צריכה למעשה, ועוד שאלה זו דשכח ולא הביא היא צורך יחיד מה שאין כן הך שאלת רבים ואוושא מילתא אם ננעלין בה שערי תשובה. ועוד התם איהו ידע וכולהו לא ידעי אבל כאן אם הוא לא ידע גם אינהו לא ידעי ואם כן עדיין אין בהם מי שיוכל להשמיע כל תהלתו כמוהו. ועוד הכא השיב 'שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי' ואין זה גנאי וחסרון כל כך כי אפשר שיזכור אחר כך, וכאשר היה כן באמת שזכר אחר כך, אבל גבי פסח דוחה שבת, דין זה לא למדוהו ולא שמעו טעמו כלל, וזה חסרון גדול. ועיין לעיל בהא דלא פסקו אנשי אמונה מירושלם דקאמר הגמרא הוה ליה למימר גמר ושכח דזה עדיף ממי שלא למד כלל? דשכחה חשיב אונס! אי נמי בשכח סכין אין בזה עיכוב דאפשר שיקח סכין מחבירו או יקח סכין מן בית המקדש ודו"ק.

אִם אֵין נְבִיאִים הֵם, בְּנֵי נְבִיאִים הֵם פירוש ראוים לנבואה ואם כן אינו רחוק שיהיו מכוונים בדבר זה על האמת ברוח הקודש דרך אקראי, וכאשר היה דכוונו האמת מאליהם והוא 'רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה' פירוש רָאָה מַעֲשֶׂה אחת דהיינו תחיבת סכין בצמר הכבש או תחיבת סכין בקרנות הגדי וְנִזְכַּר הֲלָכָה כמו שהיא שהורו שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן על הסכין כן דאם כבש הוא בצמרו ואם גדי הוא בין קרניו.