מסכת פסחים דף ס״ג עמוד ב׳

בעל בסמוך כל היכא דכתיב על משמע בסמוך והכא על חמץ כתיב כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳):

בפנים בעזרה:

לחמי תודה משהוקדשו בפה קדשו קדושת דמים ליאסר באכילה ובהנאה אבל לא קדשו קדושת הגוף ואם נטמאו נפדין ויוצאין לחולין ושחיטת הזבח מקדשתן לגופן להיות נפסלין בטבול יום ובמגע מחוסר כפורים ובלינה ואם נטמאו ישרפו כדכתיב על זבח התודה חלות ואמר מר במנחות קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קרוי קרבן אלא בזביחה:

לא קדש הלחם קדושת הגוף:

בית פאגי היינו מקום חיצון שבירושלים התם הוא דחוץ לחומת בית פאגי חוץ לירושלים הוא ואינו מקום אכילת קדשים קלים ואם יצאו שם נפסלין התם ודאי לא מקדשא ליה שחיטה אבל אי חוץ לחומת עזרה קאי אע"ג דלאו גבי זבח קאי בשעת זביחה הואיל ובמקום הכשירו היה עומד שפיר דמי ולא בעינן על בסמוך:

אלא הכא גבי חמץ:

בהתראת ספק קא מיפלגי דמלקות ליתא אלא בהתראה וכי מתרינן ביה לא תשחט על החמץ אי חזינן חמץ גביה ומתרין ביה הויא התראת ודאי ואי לא התראת ספק היא ואפילו אשתכח דהוה ליה בביתיה כיון דאנן לא הוי ידעינן לאו התראה היא ור' יוחנן סבר התראת ספק שמה התראה ואי אישתכח דהוה ליה מיחייב:

פטור ממלקות דלא תשא:

או לאחד מבני חבורה אומר ר"י דלא מיחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא ועוד איך יתחייב לרבי יוחנן הא לאו שאין בו מעשה הוא:

לא אמרינן על בסמוך תימה דבפ' שתי הלחם (מנחות צח.) אמרינן דלכל הפחות בעינן על בסמוך דפליגי תנאי בבזיכי לבונה של לחם הפנים דאיכא למאן דאמר ונתת על המערכת על ממש ואיכא למאן דאמר על בסמוך וכן באלו נאמרין (סוטה לז.) פליגי בקרא דונתת את הברכה על הר גרזים אי על ממש אי בסמוך וי"ל דהתם סברא הוא דהוי בסמוך דהא בשעת הנחת הלחם היו מניחין אותם ובשעת סילוקו נקטרים וכן גבי הר גריזים סברא הוא דלכל הפחות סמוך בעינן דאי לאו הכי למאי כתביה וכן משמע בסמוך דהיכא דסברא הוא לא פליגי דקאמר אבל לענין מקדש אימא מודה ליה לריש לקיש:

התראת ספק לא שמה התראה מתוך פ"ה משמע דלא הוי התראה משום כיון דלא ידעינן לאו התראה היא ולא נהירא לר"י דמה לנו אם ספק למתרה אלא שיהא ודאי למותרה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולשון הקונטרס נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן לא הוה ידעינן לאו התראה היא שיכול המותר' להכחישנו ולומר שוגג הייתי:

לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כו' מפורש בהשוכר את הפועלים (ב"מ צ:):

מידי דהוי אכלי שרת פי' בקונטרס דאין מקדשין אלא מה שבתוכן. וקשה מה שייך זה לשחיטת הזבח שלא יקדש אלא מה שבפנים לעזרה הילכך נראה לפרש מידי דהוה אכלי שרת שאין מקדשין מה שבתוכן אלא כשהן בעזרה וכן משמע בפרק המזבח מקדש (זבחים פח.) דקאמר כלי שרת אין מקדשין אלא מתוכן ואין מקדשין אלא בפנים וא"ת דתנן בלולב וערבה (סוכה מח:) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא חבית של זהב שאינה מקודשת מערב שבת ופריך (שם מט:) ואמאי ניתי מקודשת א"ר זעירי קא סבר אין שיעור למים וכלי שרת מקדשין שלא מדעת פי' ואי מייתי מקודשת איפסיל להו בלינה והשתא אכתי נייתי מקודשת ויניחנה חוץ לעזרה דלא מיקדשה אלא בפנים וי"ל דטוב להביא שאינה מקודשת ויניחנה בפני' ממקודשת ויניחנה בחוץ:

ורבי יוחנן אמר אפילו אין עמו בעזרה חייב ואמרינן בהאי פליגי ריש לקיש סבר כיון דכתיב לא תשחט על חמץ האי על משמע אצלו במקום שחיטה ור' יוחנן סבר כיון דהוא אצלו ברשותו אפי' במקום רחוק כאלו בידו הוא ועל קרינא ביה ואמרינן למה הוצרכו לחלוק ע"ז הרי נחלקין עליו במקום אחר דתנן במנחות פרק [התודה] השוחט את התודה בפני' ולחומה חוץ לחומה לא קדש הלחם רבי יוחנן אמר חוץ לחומת בית פאגי במקום שאינו יכול לאכלו שם שהוא רחוק מירוש' דכתי' (ויקר' ז') והקריב על זבח התודה חלות מצות וגו' וחומת בית פאגי רחוק הוא ונמצא זבח בלא לחם כי הוא במקום אחד והלחם במקום אחר אבל לפנים מחומת בית פאגי שאוכלין שם קדשים קלים שפיר דמי כדגרסי' בענין החבוש בבית האסורין אבל אי קאי לפנים מבית פאגי אפשר דמעיילי ליה להתם ואכיל כן גם זה לחם התודה אם הוא בירושלים שהוא מקום אכילת קדשים קלים קדש הלחם דעל זבח קרינא ביה וריש לקיש אמר אפי' חוץ לחומת עזרה לא קדש הלחם דבעינן לחם לזבח באותו מקום שהוא ואמרינן רבי יוחנן וריש לקיש הכא בהתראת ספק פליגי ריש לקיש אמר כשמתרין לשוחט זה לא תשחט על חמץ שכל השוחט על חמץ לוקה אם החמץ עמו בעזרה נמצאת התראת ודאי אבל אם אינו עמו חיישינן שמא נאכל או נשרף נמצא המתרה מתרה אם לא השבת אותו חמץ שהיה לך שראינהו בחצרך אלא הוא קיים עכשיו ואתה שוחט הפסח קודם השבתתו ואתה עובר בלאו נמצאת זו התראת הספק דאיכא למימר דילמא אדם השביתו כבר הלכך ספק הוא והתראת ספק כי האי גוונא אינה התרא' ודבר זה מפורש באלו הן הלוקין ובענין השוחט אותו ואת בנו כו' עוד הקשינו גם בזה חלקו במקום אחר.

דאיתמר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו אינו לוקה כשמתרין אותו בשעת שבועה אל תשבע שמא לא יזדמן לו לאכלה היום ונמצאת עובר על שבועתך הויא התראת ספק כי יתכן לו לאכלה ויקיים שבועתו וכי האי גוונא אינה התראה רבי יוחנן אמר התראת ספק שמה התראה אלא למה אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה כי לא עשה מעשה כלום אלא ישב ולא אכל הנה לא עשה מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו (ואפי') [ואמרינן] לעולם בעל בסמוך פליגי והאי דאמרת הא איפלגו בה חדא זימנא כלומר נתברר לנו דבריהם במקום אחר ומשם אנו יודעין כי כך דעתם בכל מקום והילכתא כרבי יוחנן אסיקנא צריכה לברר הכא והתם חלוקתם דאי אשמעינן הכא וכו' ופשוטא היא:

בעא מיניה רבי אושעיא מרבי אמי אין לו לשוחט חמץ כלל אבל יש לאחד מבני חבורה מהו אמר ליה לא תשחט ולא ילין קאמר רחמנא כל מאן דאיתיה בלא ילין [איתא] בלא תשחט ודייק מינה רב פפא אפי' אם יש חמץ לכהן המקטיר את האמורין עובר הואיל ואיתיה בהלנת אימורין: תניא כרב פפא השוחט את הפסח על החמץ עובר בלאו כו' עד אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר אבל המולק העוף על החמץ בי"ד אינו עובר איני והתניא אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המולק ואחד המזה עובר עליו בלאו אבל הקומץ המנחה והמקטיר את האימורין אינו עובר הכא קתני המולק עובר והמקטיר את האימורין (אינו) עובר והתם קתני המקטיר את האימורין עובר והמולק אינו עובר:

לחמי תודה הבאים עם שלמי תודה משהוקדשו בהפרשה קודם שנשחט הזבח קדשו קדושת דמים ליאסר באכילה ובהנאה ואם נטמאו נפדין ויוצאין לחולין כדין קדושת דמים אבל כשנשחט הזבח לשמן הוקדשו קדושת הגוף ונפסלין במגע טבול יום ומחוסר כיפורים ובלינה וכל שנטמאו דינם כבשר קודש שנטמא לצאת לבית השריפה דכתיב והקריב על זבח התודה חלות וכו' וכתיב על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו אין הלחם קרוי קרבן אלא בזבח שחט התודה בפנים ר"ל בעזרה והלחם עדיין חוץ לחומת בית פאגי והוא מקום שחוץ לירושלים ואינו מקום אכילת הקדשים קלים לא קדש הלחם אבל אם היה הלחם לפנים מחומת בית פאגי אע"פ שהוא חוץ לחומת העזרה קדש הלחם:

מי שאמר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה ולא מפני שזו התראת ספק היא ומצד שהרי כשהתרו בו לאכלה הוא אומר שעדיין שהות ביום לאכלה שהרי הוראת ספק שמה התראה וכל שנתברר שאין שבועתו מתקיימת כגון זה שעבר היום ולא אכלה חלה התראתו למפרע ולוקה אלא אין הטעם אלא מפני שהוא לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ואע"פ שהנשבע יצא מן הכלל כמו שאמרו בה חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם דוקא לשעבר כגון אכלתי ולא אכל או לא אכלתי ואכל וכמו שאמרו שבועות כ' ב' רבתה תורה שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר כלומר שנתברר שקרותו מיד אף שקר לשעבר אבל להבא כל שאין בו מעשה לוקין עליו וכבר ביארנוה בראשון של שבועות:

כבר ביארנו למעלה שאע"פ שאין דבר מתאחר לתמיד של בין הערבים מ"מ מחוסרי כפרה מביאין כפרתן אחר התמיד ואף אלו הן ברוב מחוסרי כפרה שקרבנן בעוף הן במצורע עשיר שקרבנו בבהמה אינו שוחט על החמץ ואם שחט לוקה שלא אמרו כאן אינו עובר אלא לדעת ר' שמעון וכן הקומץ את המנחה אחר התמיד וחמץ קיים לוקה וכן המזה בחטאת העוף שנאמר בו והזה מדם החטאת על קיר המזבח והיא במקום זריקה שבקרבן בהמה ויש פוסקים בקומץ שפטור לכך נאמר לא תשחט ודם זבחי וקומץ אינו ממין זביחה ולא ממין דמים ושאר דברים שבסוגיא כבר ביארנו מה שראוי לברור מהם לענין פסק במשנה:

בפרש"י בד"ה הואיל וישנו בהלנת אמורין דכתיב בהו נמי לא ילין חלב חגי עכ"ל דההוא קרא דמייתי לעיל לא תשחט וגו' ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח משמע ליה דבהלנת בשר איירי ולא בהלנת אמורין ולכך הוצרך להביא מאידך קרא דכתיב לא תזבח וגו' ולא ילין חלב חגי וגו' דההוא ודאי בהלנת אמורין קמשתעי אבל התוס' לעיל בד"ה ולא עולת חול גו' הוכיחו דההוא קרא דלא תשחט וגו' ולא ילין דמייתי לעיל מיירי נמי בהלנת אמורין ומהרש"ל כ' לקמן בתוס' בד"ה ואיכא דלא מקיש כו' פי' קרא דלא ילין חלב חגי לא מקשינן כו' וקרא דלא ילין זבח חג פסח מקשינן כו' עכ"ל וא"א לפרש כן לדברי התוס' דלעיל שכתבו בהדיא דקרא דלא ילין זבח חג פסח בהלנת אמורין נמי איירי אבל כוונת התוס' לקמן כפי שיטתם לעיל דאו לאחד מבני חבורה היינו לענין שאם החמץ בביתו של א' מבני חבורה שהשוחט או הזורק חייב ולהכי מקשינן שם לא ילין ללא תשחט דכמו שהשוחט או הזורק חייב אם החמץ בביתו כך השוחט או הזורק חייב אם החמץ בבית של א' מבני החבורה אבל לענין שיהיה המקטיר חייב כמו השוחט לא מקשי' לא ילין ללא תשחט מיהו לשיטת רש"י לעיל דאו לא' מבני חבורה היינו לענין שהם עוברים וחייבים ודאי דיש לפרש לקמן כמ"ש מהרש"ל וכמו שפירש"י כאן דהלנת אמורין מלא ילין חלב חגי מפיק ליה ודו"ק:

בד"ה אבל המולק כו' דאין דרך לשחוט שום קרבן בזמן שחיטת הפסח דהיינו אחר חצות כו' עכ"ל ר"ל אחר חצות וקודם תמיד של בין הערבים אבל אחר תמיד של בין הערבים איסור עשה דהשלמה נמי אית בה וק"ל:

גמ' אף ע"פ שאין עמו בעזרה עי' ר"ש פ"א מ"ח דכלים וצע"ג:

רש"י ד"ה המקטיר וכו' וזריק' מתרבאי במכילתא עי' יומא דף ס"ג ע"ב תד"ה זריקת דמים:

גמרא [והא אפליגי בה ר"י ור"ל בהא דאי בעינן על בסמוך], חדא זמנא, דתנן השוחט [תודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קידש הלחם קדושת הגוף ע"י הזביחה דכתיב על זבח התודה, מאי חוץ לחומה, ר"י אומר חוץ לחומת בית פאגי דהוא חוץ לירושלים, ואינו מקום אכילת קדשים קלים, ואם יצאו שם נפסלין, התם ודאי לא מקדשא ליה שחיטה, רשב"ל אומר אפילו חוץ לחומת עזרה לא קדיש] אלמא בעינן על בסמוך. קשה לי, הא לר"ל לשיטתיה, דס"ל בזבחים פ"ט דבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת עזרה קודם זריקה דפסול אף דסופו לצאת, א"כ ממילא צריך שיהא הלחם תוך העזרה, דכי היכי דלר"י אם הוא חוץ לחומת ירושלים לא מקדשה כיון דהוא במקום פסולו, ה"נ לר"ל אם הוא חוץ לחומת עזרה כיון דאם תתקדש פסולים הם ביוצא קודם זריקה וצ"ע, [אאב"ה עי' מ"ש לקמן דף צא ע"א]: