מסכת פסחים דף ס״ג עמוד א׳

וכדרבא בפ"ב דזבחים:

עדיין היא מחלוקת גבי תפוס לשון ראשון דאיפלגי בה ר' מאיר ור' יוסי באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי רבי מאיר דתפוס לשון ראשון רבי יוסי אומר דבריו קיימים דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואיבעיא להו אמר חציה עולה וחציה שלמים מי מודה בה ר' מאיר או לא מי אמרינן טעמא דרבי מאיר משום דנמלך הוא וכיון דחל שם עולה תו לא פקע אבל כי אמר לחצאין ליכא למימר הכי או דילמא כיון דפשטא ביה קדושת עולה ברישא תו לא חיילא קדושת שלמים ואמר אביי: בהא ודאי מודי ר"מ רבא אמר עדיין היא מחלוקת ואותביה רבא לאביי מהשוחט את הזבח לאכול כזית בחוץ כזית למחר דקא פליג ר' יהודה אדרבנן ואמר כר' מאיר תפוס לשון ראשון דקאמר זה הכלל כל שמחשבת זמן קדמה למחשבת מקום פיגול וחייבין עליו כרת לא שנא בעבודה אחת ולא שנא בשתי עבודות שחישב בעבודה שניה מחשבת פסול בתר מחשבת פיגול לא מפקע ליה מיד פיגול דתפוס לשון ראשון ורבנן סברי אף בגמר דבריו הוא נתפס והויא לה בחדא עבודה עירוב מחשבות ולא קרב המתיר כמצוותו ואנן בעינן דלא ליהוי ביה פסול אחרינא דהרצאה כתיב ביה אלמא מאן דאית ליה תפוס לשון ראשון אפילו לחצאין אית ליה דהא זיתי טובא יש בזבח ופליג ר' יהודה ואמר ליה אביי מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף וחדא מחשבה היא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כו' וכגון דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו ושני חוץ למקומו ור"מ סבר מפגלין בסימן אחד מכלל דרבא דאותביה מהא ס"ל אליבא דר' מאיר ור' יהודה דאינה לשחיטה אלא לבסוף וכולה מחשבה בסוף שחיטה הוא והוה ליה חדא מחשבה ונמלך ליכא למימר דהא בשני זיתים חישב ואפילו הכי פליג והיינו דאמרינן הכא לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכל מחשבת שחיטה לא מהניא אלא אם כן חישב בגמרה וכדרבא דאמר התם עדיין היא מחלוקת באומר לחצאין וע"כ אית ליה לרבי מאיר אינה לשחיטה אלא לבסוף ואחרים היינו ר"מ הילכך בגמר שחיטה אין שהות לומר שני דברים והיכא דהקדים מולין לערלים בסוף שחיטה מולין חיילי כולה הקדים ערלים למולין ערלים חיילי כולה והוה ליה כולה ערלה ופסלה:

והכא במאי עסקינן דקתני הקדים ערלים למולין פסול כגון שגמר בלבו להוציא מולין אחר ערלים ולומר לערלים ולמולין כל מחשבה דקדשים מוציא בפיו הוא:

לא בעינן פיו ולבו שוין והלך אחר פיו ואיכא כולה ערלה ואע"פ שלא היה בלבו אלא למקצתה:

שאיני נהנה לזה לאיש הזה:

לא אמר כלום וסתם משנה היא ור"מ היא:

סימן שני אף לערלים גרסינן בסימן ראשון לא היה דעתו אלא למה שהוציא בפיו ובסימן שני היה מוסיף על מחשבתו הילכך כי הקדים ערלים למולין נגמר סימן ראשון בערלים:

פתיכי מעורבין:

לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא וכו' בפ' שני דזבחים (ד' ל.) פליגי אביי ורבא אליבא דר"מ דאביי אמר בלחצו' מודה ר' מאיר ורבא אמר עדיין היא מחלוקת והתם נמי סבר ר' מאיר תפוס לשון ראשון ולחצות מפרש בקונטרס חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים. ונראה כפירוש ר"ח דמפרש לחצות לחצי היום יחולו שניהם וקאמר אביי דהתם מודה ר"מ כיון דבשעת אמירה אינם חלים ולחצי היום יחולו שניהם ורבא סבר דאפילו התם פליג רבי מאיר כמו בשחיטה דאינה אלא לבסוף דאין כאן אלא משהו אחד לחול לשניהם ולר' מאיר חייל קמא ולהכי לערלים ולמולים ערלים חיילי דאמרינן תפוס לשון ראשון אבל אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון שיש שהות לשניהם לחול חיילי תרווייהו ולא אמרינן תפוס לשון ראשון אלא דוקא אי אמרינן אינה לשחיטה אלא לבסוף דאין להם שהות לחול לשניהם כדפרי' ולא דמי לתמורת עולה ותמורת שלמים דיותר אמרינן תפוס לשון ראשון כי לא אמר לחצות שיש לשניהם שהות לחול מכי אמר לחצות דהתם כיון דאמר תמורת עולה ואפילו חציה פשטה בכולה ותו לא מצי חייל תמורת שלמים אבל מולים וערלים כי אמרי ישנה לשחיטה כו' הואיל ויכולים לחול זה אחר זה חיילי תרוייהו אף על גב דסבירא ליה בעלמא תפוס לשון ראשון:

ולא הספיק לומר למולים כו' תימה לרשב"א א"כ מאי איריא דקתני הקדים מולים לערלים אפילו הקדים ערלים כשר אם הספיק לומר למולים קודם גמר שחיטה:

רבי מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוין מכאן מדקדק ר"י דהא דקרי בכל דוכתי פיגול פסול מחשבה לאו דוקא דאינו פיגול עד שיוציא בשפתיו דאי במחשבה תליא מילתא בשלא הספיק לומר למולים אמאי פסול לר' מאיר הלא גמר בלבו נמי לומר למולים:

המתכוין לומר תרומה כו' אפילו אי דברים שבלב לא הוו דברים גבי ההוא דזבין לניכסי' אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר (קדושין דף מט:) התם אינו טועה בדיבורו אבל הכא דברים שבלב הם ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדיבורו:

וסימן שני אף לערלים דפתיכי מולין וכו' וא"ת א"כ אמאי קאמר הקדים מולין אפילו לא הקדים נמי אלא ששחט סימן ראשון למולים ולערלים וכן שני ואומר ר"י דקמ"ל דאפילו לא פירש אף לערלים אלא ששחט שני לערלים סתמא כיון ששחט סימן ראשון למולים מסתמא אף לערלים קאמר וכן בסיפא דקתני ערלים למולים פסול אפילו הקדים מולין פסול אם פירש שני לערלים דוקא אלא הא קמ"ל דאע"פ ששחט סימן ראשון לערלים סתם לא אמרינן כיון ששחט סימן שני למולים גלי אדעתיה דבסימן ראשון אף לערלים קאמר וכשר:

השוחט פסח על החמץ עובר בלא תעשה אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב ובתוספתא דמכילתין (פ"ד) תניא בהדיא השוחט את הפסח על החמץ בי"ד עובר בלא תעשה והפסח עצמו כשר ויוצא בו ידי חובתו בפסח:

תניא אחרי' אומרים הקדים מולים לערלים כשר הקדים ערלים למולים פסול נימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכי אמר הריני שוחט למולין ולערלים אסוף שחיטה קא מכוון דאמר הריני שוחט ואינה לשחיטה אלא לבסוף ובסוף שחיטה חלו נמולים ולא אשתייר רווחא לערלין למיחל לפיכך הפסח ההוא כשר וכדרבא דאמר עדיין הוא מחלוקת ועיקר דהא שמעתא דרבא בשחיטת קדשים פ"ב דתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אם לכך נתכוון וכו' איבעיא להו הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים לחצות מאי אמר ר' מאיר מי אמרי' בהא מודי רבי מאיר דכיון דאית ליה רווחא מהשתא ועד לחצות חילן תרוייהו או דלמא בהא נמי פליגי רבי מאיר משום (דלא) אימת חילא לכי מטיא חצות בההיא שעתא חיילה להו תמורת עולה ולית לה לתמורת שלמי' רווחא למיחל:

אמר רבא לעולם קסברי אחרים ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ובגמר בלבו למולין ולערלים והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה השחיטה בערלים דרבי מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוין אלא כיון שהוציא בפיו ערלים לא חיישינן במה שהיה בלבו הילכך פסול ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוין: ומותיב אביי המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה תמורת עולה ואמר שלמים שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה נתכוין לומר שאיני נהנה ליה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין קשיא הדא מתני' לרבי מאיר דהא סתמא היא וקיימא לן סתם מתני' רבי מאיר.

ופירק אביי רישא כגון ששחט סימן ראשון למולין וסימן שני למולין ולערלים דפתיכי מולין בכולה שחיטה סיפא דאמר סימן ראשון לערלים וסימן שני למולין ורבי מאיר לטעמיה דאמר מפגלין בחצי מתיר וכיון ששני הסימנין מתירין הזבח ואם פיגל באחד מהן שהוא חצי המתיר הרי זה פיגול דתנן פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ רבי מאיר אומר פיגול וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר ורבנן כיון [דפתיכי] מולין בהאי שחיטה אין מפגלין בחצי מתיר: ירושל' אין מחשבת אוכלין בזריקה (דמר לא) [ר' אילא] בשם ר' יוחנן שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר נעשה משעה ראשונה כמי ששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו: רבי שמלאי אתא לגבי רבי רבי יוחנן אמר ליה אלפני הגדה אמר ליה מסורת בידינו מאבותינו שלא ללמד הגדה לא לבבליים ולא לבני דרום שהן גסי הרוח מיעוטי התורה ואת נהרדעי ודר בדרום (ועוד מעט קטן):

מתני' השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה שנא' (שמות כ״ג:י״ח) לא תזבח על חמץ דם זבחי רבי יהודה אומר אף התמיד מדכתיב זבחי רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשם פסח חייב שלא לשמו כיון שנפסל אינו עובר עליו משום שוחט על חמץ דשחיטתו לאו שחיטה היא וכן שאר דבריו זה כללם:

אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם אינו חייב עד שיהא חמץ לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה ועד שתהא החמץ עמו בעזרה:

כל מה שביארנו במחשבת קדשים אינה צריכה הוצאת פה הן מחשבת פגול הן מחשבת פסול הן בקרבן פסח הן בשאר קרבנות כגון שיאמר הריני שוחט על דעת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומן על דעת שלא לאוכליו או שלא למנוייו וכן בכל הדברים אלא שכל שגמר בלבו לכך פסול אבל כל שמחשבתו לדבר אחד ומוציא דבר אחר בפיו אינו כלום עד שיהו פיו ולבו שוים וכן בתרומה כל שמפריש במחשבתו תרומה ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה אבל אם נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר או מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים וכן לענין נדרים שאני נכנס לבית זה ואמר לזה שאני נהנה מזה ואמר מזה אינו כלום וכן שינוי בעלים דיו במחשבה ובלבד שיחשב לשינוי בעלים בזדון אבל בטעות כשר ועולה לבעלים אפי' הוציא בפיו מעתה זה שביארנו שאם שחטו למולים וערלים כשר ואין בה הפרש בין שהקדים מולים לערלים להקדים ערלים למולים אפי' גמר בלבו לשניהם ולא הוציא בפיו אלא לערלים לא פסל אפי' ייחד מקצת שחיטה לערלים לבד ומקצתה למולים לבד כגון ששחט סימן ראשון לשם אלו וסימן שני לשם אלו כשר:

זה שהזכרנו למעלה במחלקותו של ר' מאיר ור' יוסי באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים שלדעת ר' מאיר תפוס לשון ראשון ולדעת ר' יוסי אף בגמר דבריו אדם מתפיס עיקרה בתמורה פרק כיצד מערימין:

וצריך שתדע שלענין פסק כך הוא תורף הדברים כל שאמר בהדיא הרי זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים אף זו נחלק בה ר' מאיר שם לומר תפוס לשון ראשון וכלו עולה ולדעת ר' יוסי נתקיימו דבריו והלכה כמותו אמר תמורת עולה ושלמים הכל מודים שנתקיימו דבריו והרי הוא כאומר בפירוש לא תחול זו אא"כ תחול זו שלדברי הכל דבריו קיימין אמר תמורת עולה ותמורת שלמים או תמורת עולה תמורת שלמים בזו נחלקו שלדעת ר' מאיר תפוס לשון ראשון והרי היא כאומר תחול זו תחלה ואח"כ תחול זו שלדברי הכל הולכין אחר לשון ראשון ולדעת ר' יוסי אם בנמלך אמרה כלומר שאמר תחלה לכונת עולה ואח"כ נמלך וכיוון לשלמים ודאי תופסין לשון ראשון אפי' חזר תוך כדי דיבור אבל אם נתכוון תחלה לשניהם הואיל ואי אפשר להוציא את שניהם כאחד אע"פ שמ"מ הי' יכול לומר תמורת עולה ושלמים אין הכל מדקדקין בכך ודבריו קיימין ונמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים והלכה כר' יוסי ולא סוף דבר כשאמר לחצות ר"ל הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים לחצי היום שכיון שלא חלו לאלתר אלא לחצי היום ראוי לומר שבאותה שעה יחולו שניהם אלא אף בשלא אמר לחצות שהתמורה תלה לאלתר והי' לנו לומר שמאחר שחלה תמורת עולה לא תפקע אין אומרין כן אלא יתקיימו דבריו:

כל שלענין קדשים הלכה רווחת ישנה לשחיטה מתחלה עד סוף ואף מחשבה שבתחלת שחיטה פוסלת וכן הדין בשחט לע"ז ומכיון שהתחיל לשחוט נאסרה בהנאה אבל שחיטת קדשים בחוץ או חולין בעזרה שאין חיובם בא אלא מצד השחיטה וכן טובח אחר הגנבה יש אומרים שאין חיובם או איסור הנאתם בא אלא בגמר שחיטה אלא שיש פוסקים במוחלט בכלם ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף וכבר ביארנוה בשביעי של קמא ובשני של חולין:

המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק השני ג"כ והוא שאמר השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה ר' יהודה אומר אף התמיד ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב שלא לשמו פטור ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן פטור ובמועד לשמו פטור ושלא לשמו חייב ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה אמר הר"ם מה שאמר השם ית' לא תשחט על חמץ דם זבחי ואמר עוד ולא ילין לבקר זבח חג הפסח חכמים אמרי' כי אמרו זבח רוצה בו קרבן פסח כי כשיהיה החמץ ברשות השוחט או הזורק את הדם או המקטיר [או] אחד מבני החבורה אע"פ שהיה אותו החמץ חוץ לעזרה שהוא לוקה ולא יפסד הזבח ור' יהודה אומר זבחי המיוחד לי רוצה בו קרבן תמיד ולפיכך מי ששחט התמיד על החמץ ר"ל שהוא מקריב אותו בעוד החמץ קיים אצלו שהוא עובר בלא תעשה ור"ש אומר כי דבר הש"י זבחי ב' פעמים ר"ל כי באותה שעה שיהיה חייב כששחט פסח על החמץ יהיה פטור אם שחט שאר זבחים על החמץ ולפיכך אר"ש כי מי ששחט הפסח ביום ארבעה עשר לשמו על החמץ חייב מלקות ושאר זבחים יום י"ד על החמץ פטור ובשעה שהיה חייב אם שחט שאר זבחים על החמץ יהיה פטור אם זבח קרבן פסח על החמץ ולפיכך אמר ובמועד לשמו פטור לפי שאז הוא פסול ואינו קרבן פסח ושלא לשמו חייב לפי שהוא כשאר קרבנות והוא יאסר הקרבת איזה קרבן שיהיה על החמץ יחייב עליו מלקות כאשר בארנו דעתו ובתנאי שיהיה נדחה לפסח שני שהיה אפשר להקריב זה הכבש פסח ולפיכך חייב ואין הפרש באמרו במועד או בשאר ימות הפסח ומה שחייב שיהיה לדעת ר"ש כששחט כל הקרבנות על החמץ בשאר ימות הפסח בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה וכמו שהעיקר אצלנו והוא אמרם בתחלת כל הזבחים ששחטו שלא לשמן אע"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כשרים חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן והלכה כחכמים:

אמר המאירי השוחט את הפסח על החמץ כלומר שעדיין יש חמץ ברשותו עובר בלא תעשה ולוקה עליו שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי ופי' זבחי קרבן הפסח ופי' הדברים ששחטו בזמנו ר"ל בארבעה עשר ופי' בגמ' שה"ה לעושה אחת משאר העבודות בעוד שהחמץ ברשותו ר"ל שהשוחט בער חמצו אבל אחר שעשה אחת משאר העבודות הי' חמץ ברשותו כגון שקיבל או הוליך או זרק או הקטיר אימוריו בעוד שחמץ ברשותו לוקה ואע"פ שאינו מבני החבורה וכן לא סוף דבר שהשוחט חייב אם הי' חמץ ברשותו אלא אף כל שהוא יודע שיש חמץ ברשות אותו שעומד עמו לקבל או להוליך או לזרוק או להקטיר אימוריו או ברשות אחד מבני החבורה לוקה אע"פ שאין החמץ בעזרה הואיל והוא ברשות אחד מהם הא כל שאין חמץ ביד אותו שעושה את העבודה ולא ביד אחד מבני החבורה אע"פ שיש חמץ עדיין ביד הרבה בני אדם אין כאן איסור ואע"פ שהתורה אמרה בסתם לא תשחט על חמץ מ"מ כתוב שם ולא ילין חלב חגי כל שישנו באיסור הלנה ישנו באיסור שחיטה על חמץ וכל שאינו מבני חבורה אינו באיסור הלנה הא כל שיש ביד אחד מן החבורה לוקה ובכולם הפסח מיהא כשר וכן הלכה:

ר' יהודה אומר אף התמיד כלומר שאף תמיד של בין הערבים שהוא נשחט קודם קרבן הפסח אם נשחט בעוד שחמץ קיים לוקה ומפני שהוא מפרש זבחי על התמיד כלומר זבחי המיוחד לי ואין הלכה כר' יהודה אלא אע"פ שראוי לבער את החמץ קודם שחיטת התמיד מ"מ אינו לוקה:

ור' שמעון אומר הפסח ששחטו בזמנו בארבעה עשר לשמו חייב פי' כששחטו על החמץ שהרי הועילו מעשיו שהרי הזבח כשר אבל אם שחטו שלא לשמו פטור שהרי פסח ששחטו לשם קרבן אחר פסול ואינו קרוי זבח לחייבו כששחטו על החמץ:

גמרא אמר רבה לא לעולם כו' כ"ה בכל ספרים הישנים רבה בה"א ולא רבא באל"ף אבל מהרש"ל הגיה רבא באל"ף והקשה על הגהתו וכי רבא יתרץ אביי וזה לא אשכחן אם לא בהאי לישנא תרגמא רבא אליבא דאביי כו' ונראה בעיני דהאי לימא פריך אף ארבא כו' עכ"ל והאריך לפי דרכו אבל מדברי התוס' דלעיל בד"ה דאי ר"מ כו' מוכח בהדיא דגרסי' הכא רבה בה"א שכ' שם הך דיוקא [דהכא] (דרבא) לא מתוקמא אלא אליבא דרבא כו' דלרבה ואביי דלקמן דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה כו' ע"ש ואפשר שדחקו להגיה רבא באל"ף מדמקשי' לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה כו' וכדרבא כו' ותקשי לאביי דאמר התם בהא ודאי מודה ר"מ ומשני אמר רבה לא כו' דהיאך בא רבה שהוא רבו דאביי להשיב על מה שהקשה תלמודא לאביי ואין זה דוחק דבכמה סוגיות הקשה תלמודא אאמוראים אחרונים וקאמר דהשיבו כבר עד"ז בימי הראשונים ויותר דחוק הוא לפי הגהתו שאין מדרך תלמודא לסדר אוקמתא דרבא מקמיה דאביי דבכל דוכתא מקדים אביי לרבא ועוד יש לפי דרכו דחוקים ואין להאריך בהם כי כבר כתבנו דמדברי התוס' מוכח כגרסת כל הספרים רבה בה"א ודו"ק:

תוס' בד"ה השוחט פסח כו' אוריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו כו' עכ"ל לכאורה הא שנה עליו דכתיב לא תזבח על חמץ וגו' וכתיב לא תשחט על חמץ וגו' וי"ל דבכה"ג לית לן למימר דשנה הכתוב עליו לעכב אלא דשנה עליו לעבור עליו בב' לאוין ולא אמרי' דשנה עליו הכתוב לעכב אלא בכה"ג דלעיל במכסת תכוסו וכן כל הנהו דפ"ק דזבחים דליכא למימר בהו לטפויי לאוי ודו"ק:

מתני' השוחט את הפסח על החמץ עי' שאגת אריה ובתשובת פני יהושע ח"א סימן י"ג: