דף ביאור
מסכת פסחים דף ס״ב עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת פסחים דף ס״ב עמוד ב׳
מסכת פסחים דף ס״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־368 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
היכא אישתראי טומאת בשר לאכילה אפילו קרבן ציבור שדוחה טומאה הני מילי להקרבה אבל למיכלה בטומאה לא דתנן בכיצד צולין (דף עו:) חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה כו':
שמתחלתו לא בא לא נאמרה הבאת עיקר פסח אלא לאכילה וכי שרייה רחמנא לאיתויי בטומאה ברוב ציבור כדכתיב איש איש כי יהיה טמא וגו' איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין אדעתיה למיכליה שרייה:
שעברה שנתו שנולד אשתקד קודם ראש חודש ניסן והפרישו לשם פסח וכי מטא ראש חדש ניסן ועברה שנתו תו לא חזי לפסח דכתיב זכר בן שנה וקאי לשלמים כדילפינן בפירקין דלקמן (פסחים ד' ע:) פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא:
ושחטו בזמנו לשמו גרס דהוה ליה שוחט שלמים לשם פסח בזמנו:
ר' אליעזר פוסל טעמא מפרש בפ"ק דזבחים ומה פסח שמותרו בא שלמים שחטו לשם שלמים בזמנו פסול שלמים שאין מותרן בא פסח שחטן לשם פסח בזמן פסח אינו דין שפוסל:
ורבי יהושע מכשיר דכל זבחים שנזבחים שלא לשמן כשירין חוץ מפסח וחטאת ואי משום דנשחטו לשם פסח קל וחומר הוא ומה שלא בזמנו שאינו כשר לשמו אחרים כשירים לשמו בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיכשרו אחרים לשמו וכל טעמייהו התם מפרש:
שלא בזמנו לא פסיל ליה ר' אליעזר אם שחטו לשם פסח כדאמר ליה ר' יהושע ומה שלא בזמנו שאינו כשר לשמו אחרים כשירים לשמו ולא מיהדר רבי אליעזר לדידי שלא בזמנו נמי אחרים פסולים לשמו ואמאי לרב חסדא דאמר לחומרא אמרינן הואיל נימא הכא הואיל ואלו זמנו הוה ושחיט לשמו מיפסיל הכא הכי נמי ליפסיל כדקאמר גבי ערל הואיל ואי הוה מל פסיל השתא נמי פסיל:
שלא בזמנו שהוא כשר לשם אחרים דנפקא לן לקמן (פסחים דף ע:) מוזבחת פסח צאן ובקר דפסח שניתותר לאחר הפסח קרב שלמים ואף קודם הפסח נמי נפקא לן בפ"ק דזבחים מקרא אחרינא מואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח יהא לזבח שלמים:
ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Pesachim 62b · Sefaria
תוספות
ורבי יהושע מכשיר ואע"ג דאיכא מאן דאמר פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה בעברה שנתו מודו כ"ע דהיינו עקירתו ושלמים לשם פסח שחיט:
לימא הואיל ובזמנו פסול כו' פי' שיכול להמתין עד זמנו ויפסל ולמאי דמסקינן בריש שני שעירים (יומא סב:) דאין מחוסר זמן לבו ביום לגבי הואיל נרא' לפר' דמבו ביום פריך דשלא בזמנו משמע אפי' בי"ד שחרית ולהכי פריך הואיל בזמנו בו ביום פסול שלא בזמנו נמי פסול:
שאני התם דאמר קרא הוא וא"ת והא מק"ו דריש ליה רבי אליעזר בפ"ק דזבחים (ד' יא.) ומה פסח שמותרו בא שלמים כו' כדמייתי בקונטרס. וי"ל דע"י ק"ו משמע ליה לר' אליעזר דהוא בהוייתו יהא לא הוא לשם אחרים ולא אחרים לשמו ועל ידי כך דריש דשלא בזמנו דכשר לשם אחרים אחרים כשרים לשמו דהא איתקוש אהדדי אבל אי לאו ק"ו לא הוה דרשינן אלא לא הוא לשם אחרים ותו לא:
מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו תימה מאי קא בעי הא גמר לעיל מקרא דמקצת אוכלים לא פסלי ונראה לרשב"א דמיבעיא ליה אמאי לא גמרינן לשמו ושלא לשמו דכשר מלאוכליו ושלא לאוכליו:
לשמו ושלא לשמו ישנו בציבור כו' תימה לר"י מאי איריא דאינו בציבור תיפוק ליה דאפי' ביחיד אינו נוהג אלא בפסח גרידא:
פסולו בגופו ואי אפשר לברר איסורו חדא מילתא היא דס"ל דאי לאו טעמא דאי אפשר לברר איסורו לא קרי ליה בגופו הואיל ומחשבה היא כדלעיל אבל ר' יוחנן לא דייק בהכי וקרי ליה שפיר פסולו בגופו ושינוי בעלים נמי אי אפשר לברר איסורו ולהכי לא קחשיב ליה לעיל:
ערלים למולים נמי ליתיה לכולה ערלה משמע דהוה ניחא ליה אי הוה תני בתרוייהו כשר וא"ת אדרבה בתרוייהו הוה ליה למיפסל דהא ר"מ אית ליה מפגלים בחצי מתיר ואחרים היינו רבי מאיר וי"ל דלא אמר פיגול בחצי מתיר אלא במפרש סימן ראשון או שני לערלים דהוי דבר מסויים כדמוכח בפ"ב דזבחים (ד' ל.) ובקונטרס הביאה אמר ליה אביי מי סברת אינה כו' ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו וסימן שני חוץ למקומו ולמה ליה לפרושי הוה ליה למימר בסתם אלא ודאי לא אמר ר' מאיר מפגלי' בחצי מתיר אלא במפרש ועוד נראה דאפילו אמר בחצי סימן לאו כלום היא אלא דווקא בסימן שלם דפריך התם והרי קמיצה דכי לחצות דמי ופליגי ומשני התם נמי דאמרי' קומץ דמנחה חוץ לזמנו דלבונה חוץ למקומה והרי קומץ דמנחת חוטא דליכא לבונה ופליגי ומשני לא פליגי כו' ואמאי לא קאמר דפליגי דאמר חצי קומץ חוץ לזמנו וחצי חוץ למקומו אלא על כרחיך דבר המסוים ושלם בעינן:
Tosafot on Pesachim 62b · Sefaria
רבנו חננאל
ומותבינן אהא דאמרינן כל הואיל אם הוא לחומרא דברי הכל הוא מיהא הפסח שעברה שנתו שחטו בזמנו בי"ד פסול ורבי יהושע מכשיר אפילו רבי אליעזר דפוסל אינו פוסל אלא השוחט בי"ד לשם פסח אבל בשאר ימות השנה מכשיר ואמאי נימא הואיל ובזמנו פסול כך שלא בזמנו פסול דהא לחומרא הוא ופרקי' שאני התם דרחמנא אכשריה שנא' ואמרתם זבח פסח הוא לה' הוא בהויתו יהא כלו' הפסח הוא ששחט לשם פסח בי"ד לאפוקי קדשים אחרים לשם פסח דלא ולא פסח לשלמים דבעינן הוא בהויתו יהא לשמו בזמנו דהוא אם ישחט לשם אחרים פסול שלמים נמי אם ישחטו לשם פסח פסולין לשמו שלא בזמנו דהוא כשר לשם שלמים גם שלמים לשם פסח כשרים:
ניתני לי מר ספר יוחסין פי' אמר לו למדני ספר דברי הימים:
שדא קלא פתיק ביה נטל אבן זרק עליו כלו' גער בו שאלו:
מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו שהשוחט לשמו ושלא לשמו פסול והשוחט לאוכליו ושלא לאוכליו כשר אמר ליה שלא לשמו פסולו בגופו שהוא פסח ושחטו לשם שלמים שינה הזבח עצמו במחשבתו לאוכליו ושלא לאוכליו לבריא ולחולה אין הזבח פסולו בגופו כי הזבח בכשרותו עומד לשמו ושלא לשמו אי אפשר לברר איסורו כלומר לא יתכן להודע איזה צד של זבח לשמו ואיזה צד שלא לשמו כדי שתניח האיסור ותאכל המותר. לאוכליו ושלא לאוכליו אפשר לברר איסוריה החולה אסור והבריא מותר לשמו ושלא לשמו ישנו בארבע עבודות לאוכליו ושלא לאוכליו אינו אלא בשחיטה לשמו ושלא לשמו בקרבן צבור כביחיד דבין זה ובין זה שלא לשמו פסול לאוכליו ושלא לאוכליו לא משכחת לה בצבור דליכא בצבור זבחי שלמים אלא שני כבשי עצרת הבאין עם שתי הלחם וכתיב (ויקרא כ״ג:כ׳) והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה על שני וגו' לכהן הם ולא לצבור:
אמר רב אשי פסולו בגופו ואי אפשר לברר איסורו דבר אחד הן והכי קאמר מה טעם איסורו בגופו שאי אפשר לברר איסורו: מתני' שחטו למולין ולערלים לטהורין ולטמאין כשר מפורש בסוף הוריות מאן אחרי' ר' מאיר:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 62b · Sefaria
מאירי
כל קרבן הבא בטומאה כגון קרבנות הצבור או אף של יחיד שקבוע לו זמן אינו נאכל אלא מקטירין ממנו הראוי להקטיר והשאר נשרף חוץ מקרבן פסח הבא בטומאה כגון שהיו רוב הצבור טמאין שהוא נאכל הואיל ועיקר הבאתו לאכילה כשהותר בטומאה על דעת אכילה הותר ואע"פ שנטמא הבשר במגעם שאף טומאת הבשר הבאה מצד מגעם באכילתם הותרה בו:
כבר ידעת שהפסח אינו בא אלא בן שנתו עברה שנתו כגון שנולד אשתקד קודם ארבעה עשר ועכשיו הפרישו לשם פסח שנמצא שהפרישו למה שאין ראוי לו שהרי אין פסח בא ביתר משנה סתמו לשלמים הוא עומד שכך הכלל ידוע פסח שלא בזמנו קרב שלמים שאם הי' ראוי לפסח ואבד ונמצא לאחר הפסח כך למדנוה ממה שכתוב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר כלומר שהקריבהו כקרבן הבקר ואם הוא קודם הפסח כגון שהפרישו לשם פסח ואינו ראוי לפסח למדנוהו ממה שכתוב אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כלומר זכר הבא מן הצאן שזהו קרבן הפסח לפעמים יהא קרב שלמים ומתוך כך זה שהופרש לשם פסח ואינו ראוי לפסח ושחטו בזמנו לשם פסח וכן שהי' ראוי לפסח אלא שהופרש לשם שאר זבחים ועכשיו בזמנו הוא מקריבו לשם פסח הקרבן כשר כדין שלמים שהקריבם לשם פסח אלא שהוא צריך לפסח אחר שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לשם חובה ואע"פ שאם הי' בהיפוך ר"ל ששחט פסח לשום שלמים פסול וכמו שאמרו שם חוץ מן הפסח והחטאת וכן אם הקריב פסח שלא בזמנו לשם פסח פסול עד שיקריבנו לשם שלמים או בסתם שהרי סתמו שלמים:
Meiri on Pesachim 62b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה לימא הואיל כו' דאין מחוסר זמן לבו ביום לגבי הואיל כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה הא לעיל פירשו התוס' דהתם אפי' לחומרא לא אמרי' הואיל ומ"ה כו' אבל לגבי פסח דאמרי' לחומרא הואיל כו' ואפי' גבי מחוסר מעשה כדלעיל וצ"ל דדעת התוס' לפרש דהאי מתיב רב הונא קאי לרבה כמו לרב חסדא כו' עכ"ל ותירוצו דחוק דמי הגיד לבעלי תוס' דהאי מתיב קאי גם לרבה ואימא דלא קאי אלא לרב חסדא כפרש"י גם קושייתו אינו מובן לי דהא דאמרי' לעיל לחומרא אמרינן הואיל גבי פסח היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא אמרינן הואיל אפי' גבי פסח [ג] וא"כ הכא דבדאורייתא קיימינן דמפיק ליה מק"ו או מקרא כדמסיק רב פפא וא"כ לא הוה אמרי' הואיל במחוסר מעשה אי לאו משום דאין מחוסר זמן לבו ביום לגבי הואיל כו' ואיך שיהיה יש לדקדק כיון דבההיא דב' שעירים קאמר לרב חסדא הואיל מדאורייתא היכא דליכא מחוסר מעשה כגון לבו ביום א"כ אמאי לית ליה הואיל באופה מי"ט לחול ודוחק הוא לומר דלוקה מדרבנן קאמר וי"ל דל"ל לרב חסדא הואיל אלא לבו ביום דאינו מחוסר כלום ודו"ק:
בד"ה פסולו בגופו כו' שינוי בעלים נמי א"א לברר איסורו כו' עכ"ל ק"ק מכח הך פירכא [ד] דא"א לברר איסורו לא נילף נמי למנויו ושלא למנויו מלאוכליו ושלא לאוכליו ויש ליישב כדאמרי' לעיל דאתקש אוכליו למנויו וה"נ אתקש מנויו לאוכליו להכשיר במקצת דאין היקש למחצה וק"ל:
בד"ה ערלים למולים כו' בתרוייהו ה"ל למיפסל דהא ר"מ אית ליה מפגל בחצי מתיר כו' עכ"ל וק"ק דאי בכה"ג נמי מפסל ר"מ היאך אשכחן מקצת ערלה דרבי קרא להכשיר דבאומר נמי הריני שוחט לאלו ה"ל כמפגל בחצי מתיר [ה] ויש ליישב ודו"ק:
בא"ד כדמוכח פ"ב דזבחים ובקונטרס כו' ובד"ה א"ל כו' ול"ל לפרושי הל"ל בסתם אלא כו' עכ"ל ומשמעתין לכאורה איכא נמי לאתויי הכי דמוקי לה אביי במפרש סימן ראשון למולין כו' ולא מוקי לה בסתם דאיכא למימר דהכא א"א לאוקמא בסתם למולין ולערלים דא"כ הוה איצטריך ליה לפרושי ולמימר אף לערלים דפתיכי ביה מולין משא"כ השתא דמפרש בסי' ראשון למולים לא איצטריך ליה לפרושי אף לערלים דמסתמא אף לערלים קאמר כמ"ש התוס' ודו"ק:
Chidushei Halachot on Pesachim 62b · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
תד"ה לימא הואיל, עי' מהרש"א שכתב וא"כ לא אמרינן הואיל במחוסר מעשה, אי לאו דאין מחוסר זמן לבו ביום כו'. וקשה לי, הא מ"מ ממימרא דר"ח דשמעתין ליכא קושיא דדלמא גם בלא מחוסר מעשה ל"א הואיל רק מדרבנן לחומרא, אלא דמוכח כן מדברי ר"ח דאמר בזבחים הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ, א"כ לפרוך על מימרא דהתם דמ"ש דלענין שחיטת חוץ אמרינן הואיל במחוסר זמן בו ביום, ה"נ נימא הואיל ובזמנו, ולא תלי הקושיא כלל במימרא דר"ח דהכא, וצ"ע:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 62b · Sefaria
בן יהוידע
שָׁקַל קָלָא פָּתַק בֵּיהּ יש להקשות למה השליך עליו קָלָא, יגעור בו ויצא? ועוד למה קָלָא ולא דבר אחר? ועוד מה חטא בזה שחשב שיוכל ללמוד בג' חדשים? ונראה לי בס"ד דמדבריו אלו שחשב שיוכל ללמוד דבר עמוק כזה בשלשה חדשים דן אותו שהוא גס רוח ולכן חזר בו ואמר שאין ראוי זה ללמדו כיון שנראה בו גסות רוח וכדי להודיעו טעם שחזר בו ואינו רוצה ללמדו אחר שכבר נתרצה ללמדו לכך 'שָׁקַל קָלָא פָּתַק בֵּיהּ' כי עֲנָוָה מספרה קָלָא [131] לומר לו על אשר לא ראיתי בך מדת ענוה לכך אין אני מלמדך. גם רמז לו בקלא על הענוה כי קָלָא הוא עפר ובענוים נאמר 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה'.
אָמַר לֵיהּ רַבִּי, מַה בֵּין לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. יש להקשות למה בחר לשאול ממנו שאלה זו לעת עתה? ונראה לי בס"ד כי רבי שמלאי לא היה נצרך לתשובה על שאלה זו כי הוא היה יודע הטעם שזה פיסולו בגופו וזה אין פיסולו בגופו ורק זכר זה עתה לפניו כדי להשיג על דבריו מכח דין זה בדרך כבוד כי הוא אמר לו תחלה כיון שהוא מן לוד ומושבו בנהרדעא נדחה לגמרי מן לימוד זה נמצא שדחה אותו שתי דחיות מן הלימוד אחת מצד לוד ואחת מצד נהרדעא וכמו שאמר 'וְכָל שֶׁכֵּן דְּאַתְּ מִלֹּד וּמוֹתָבָךְ בִּנְהַרְדְּעָא' ובא רבי שמלאי להשיג על המונח הזה שעשה מדין זה שיש חילוק בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וּלִשְׁמוֹ וּבֵין לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו משום האי סברה דזה פיסולו בגופו וזה פיסולו שלא בגופו ועל כן תקשי לרבי יוחנן איך עשה לו דחיה מכח דהיה מושבו בנהרדעא דאין זה נוגע בגופו, כי בשלמא מצד לוד כיון דנולד בה חשיב פיסולו בגופו אבל נהרדעא לא נולד ורק היה יושב שם ואם כן מצד נהרדעא אינו מגיע לו חסרון לדחותו מן הלימוד כלל.
מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַז סֵפֶר יוֹחֲסִין, תָּשַׁשׁ כֹּחָן שֶׁל חֲכָמִים וְכָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם. נראה לי היינו טעמא כי בְּסֵפֶר יוֹחֲסִין שהוא היה ביאורים ורמזים בפסוקים של דברי הימים היו אותם הביאורים והרמזים כנויים בהקדמות נפלאים בדברי תורה בנסתר ובנגלה ומאותם ההקדמות היקרים היו החכמים לומדים לפרש בהם ולדרוש בהם כמה מקראות וכמה מעשים בדברי תורה, ולכך תָּשַׁשׁ כֹּחָן כי חסרו ידיעת כמה וכמה הקדמות נפלאים שהיו דורשים ומפרשים בהם כמה עניינים בדברי תורה. ואומרו כָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם, נראה לי דמקודם לא היו רשאין לכתוב תורה שבעל פה ורק היו כותבין האגדות של הסודות שהם אדרות וספר הזוהר דרשב"י ותלמידיו וספר אגדתא דרב המנונא סבא ורב ייבא סבא ורבי כרוספדאי וכיוצא אבל באגדות של חלק הנגלה לא נתנו להכתב בזמנם אלא רק האגדה הזאת של דברי הימים שהוא בחלק הנגלה שהיו קורין אותו 'סֵפֶר יוֹחֲסִין' וכיון שנגנז ספר זה לא יש ספר בחלק הנגלה לקרות בו בעיניהם מתוך הכתב כי אותם הספרים של חלק הסוד לא היו מצויים אלא לחכמים גדולים פרטיים. ולזה אמר בגניזתו כָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם שלא היה להם לימוד ללמדו באור עיניהם מתוך הספר בתורה שבעל פה.
בֵּין 'אָצֵל' לְ'אָצַל' טְעִינוּ אַרְבַּע מְאָה גַּמְלֵי דִּדְרָשָׁה אף על גב דאמרינן בשאר דוכתי דברו חכמים בלשון גוזמא בההיא דנמנו עליה שלש מאות כהנים, נראה הכא אין הכוונה לומר משוי ארבע מאות גמלים אלא גמלי דקאמר הכא הוא רוצה לומר לוחות, כמו שאמרו בשבת (שבת ק:) דזרק ונח אגודא דגמלא וכן במועד קטן (מועד קטן ו:) והוא דליכא גמלא וכן בסנהדרין (סנהדרין סז:) פשר קם אגמלא, דהכוונה של גמלא היינו לוחות של גשר קטן, וכמו שפירש בערוך ז"ל, וכן מקודם לא היה מצוי אצלם הנייר והיו כותבין על לוחות עצים קטנים במקום דפים של נייר שכותבין עתה וזהו שנאמר כאן ת' גמלי רוצה לומר ערך ת' לוחות כמו שתאמר ת' דפין.
Ben Yehoyada on Pesachim 62b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף ס״ב, עמוד ב׳, בהיקף של כ־368 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 114 מילים
נפתחת ב״בְּטוּמְאַת בָּשָׂר — הֵיכָא הוּתְּרָה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא…״
- קטע 211 מילים
נפתחת ב״רֵישָׁא בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, סֵיפָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי! אִין…״
- קטע 322 מילים
נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלַּהּ בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, וְהֵיכָא הוּתְּרָה…״
- קטע 425 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַפֶּסַח…״
- קטע 516 מילים
נפתחת ב״טַעְמָא בִּזְמַנּוֹ, הָא שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ — כָּשֵׁר.…״
- קטע 621 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא…״
- קטע 719 מילים
נפתחת ב״בִּזְמַנּוֹ, שֶׁהוּא פָּסוּל לְשׁוּם אֲחֵרִים — אֲחֵרִים…״
- קטע 839 מילים
נפתחת ב״רַבִּי שִׂמְלַאי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר…״
- קטע 941 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: נִיתְנְיֵיהּ בִּתְלָתָא יַרְחֵי. שְׁקַל קָלָא…״
- קטע 1014 מילים
נפתחת ב״כִּי שָׁקֵיל וְאָזֵיל אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מָה…״
- קטע 1122 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן אַתְּ, תָּא…״
- קטע 1215 מילים
נפתחת ב״לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר…״
- קטע 1328 מילים
נפתחת ב״לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — יֶשְׁנוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת,…״
- קטע 1423 מילים
נפתחת ב״רַב אָשֵׁי אָמַר: פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ וְאִי אֶפְשָׁר…״
- קטע 1518 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָמֵי בַּר רַב יוּדָא אָמַר רַב:…״
- קטע 1611 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר זוּטְרָא: בֵּין ״אָצֵל״ לְ״אָצַל״ טְעִינוּ…״
- קטע 1729 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: הִקְדִּים מוּלִים לַעֲרֵלִים —…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב הונא בריה דרב יהושע · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
הוא וחבירו רב פפא שניהם תלמידי אביי ורבא, מנעוריהם עד זיקנותם לא נפרדו.
מקור: מסכת פסחים דף ס״ב עמוד ב׳ · קטע 4 — “מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַפֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ,…”
לשון המקור
בְּטוּמְאַת בָּשָׂר — הֵיכָא הוּתְּרָה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי, וְהֵיכָא הוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ — בְּצִיבּוּר.
רֵישָׁא בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, סֵיפָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי! אִין — שֵׁם טוּמְאָה קָפָרֵיךְ.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלַּהּ בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, וְהֵיכָא הוּתְּרָה — בְּטוּמְאַת פֶּסַח, דִּתְנַן: פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה — נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה, שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִילָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה.
מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַפֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ, וּשְׁחָטוֹ בִּזְמַנּוֹ לִשְׁמוֹ, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח בִּזְמַנּוֹ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר.
טַעְמָא בִּזְמַנּוֹ, הָא שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ — כָּשֵׁר. וְאַמַּאי? נֵימָא: הוֹאִיל וּבִזְמַנּוֹ פּוֹסֵל, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ נָמֵי פּוֹסֵל!
אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא ״וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא״ — הוּא בַּהֲוָיָיתוֹ: לֹא הוּא לְשׁוּם אֲחֵרִים, וְלֹא אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ.
בִּזְמַנּוֹ, שֶׁהוּא פָּסוּל לְשׁוּם אֲחֵרִים — אֲחֵרִים פְּסוּלִין לִשְׁמוֹ. שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ, שֶׁהוּא כָּשֵׁר לְשׁוּם אֲחֵרִים — אֲחֵרִים כְּשֵׁרִים לִשְׁמוֹ.
רַבִּי שִׂמְלַאי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: נִיתְנֵי לִי מָר סֵפֶר יוּחֲסִין. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָן אַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: מִלּוֹד. וְהֵיכָן מוֹתְבָךְ? בִּנְהַרְדְּעָא. אֲמַר לֵיהּ: אֵין נִידּוֹנִין לֹא לְלוּדִּים וְלֹא לִנְהַרְדְּעִים, וְכׇל שֶׁכֵּן דְּאַתְּ מִלּוֹד וּמוֹתְבָךְ בִּנְהַרְדְּעָא. כַּפְיֵיהּ וְאִרַצִּי.
אֲמַר לֵיהּ: נִיתְנְיֵיהּ בִּתְלָתָא יַרְחֵי. שְׁקַל קָלָא פְּתַק בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: וּמָה בְּרוּרְיָה דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי מֵאִיר בְּרַתֵּיה דְּרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן, דְּתָנְיָא תְּלָת מְאָה שְׁמַעְתָּתָא בְּיוֹמָא מִתְּלָת מְאָה רַבְּווֹתָא, וַאֲפִילּוּ הָכִי לֹא יָצְתָה יְדֵי חוֹבָתָהּ בִּתְלָת שְׁנִין, וְאַתְּ אָמְרַתְּ בִּתְלָתָא יַרְחֵי?!
כִּי שָׁקֵיל וְאָזֵיל אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מָה בֵּין לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו?
אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן אַתְּ, תָּא וְאֵימָא לְךָ: לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — אֵין פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ.
לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ.
לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — יֶשְׁנוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — אֵינוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת. לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — יֶשְׁנוֹ בְּצִיבּוּר כִּבְיָחִיד, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — אֵינוֹ בְּצִיבּוּר כִּבְיָחִיד.
רַב אָשֵׁי אָמַר: פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ — חֲדָא מִילְּתָא הִיא, דְּמָה טַעַם אָמַר פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ? מִשּׁוּם דְּאִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ.
אָמַר רָמֵי בַּר רַב יוּדָא אָמַר רַב: מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַז סֵפֶר יוּחֲסִין תָּשַׁשׁ כֹּחָן שֶׁל חֲכָמִים וְכָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם.
אָמַר מָר זוּטְרָא: בֵּין ״אָצֵל״ לְ״אָצַל״ טְעִינוּ אַרְבַּע מְאָה גַּמְלֵי דִּדְרָשָׁא.
תַּנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: הִקְדִּים מוּלִים לַעֲרֵלִים — כָּשֵׁר, עֲרֵלִים לְמוּלִים — פָּסוּל. מַאי שְׁנָא מוּלִין לַעֲרֵלִים דְּכָשֵׁר — דְּכוּלַּהּ עׇרְלָה בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא? עֲרֵלִים לְמוּלִין נָמֵי, כּוּלַּהּ עׇרְלָה בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא!