מסכת פסחים דף ו׳ עמוד א׳

להכי איצטריך לא ימצא משום דבעלמא לאו כממון דמי איצטריך קרא למימר דגבי חמץ מיהא מתסר:

הואיל וכי איתיה הדר הוא גופיה למריה בעיניה וזה עדיין לא נאבד וכי אמרה ר' שמעון לההוא היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריותן אמר רבי שמעון אף על פי שאין כפל להקדש דכתיב לרעהו ולא להקדש הכא חייב דכיון דזה חייב באחריותן רעהו קרינא ביה דהא גרם לו להתחייב ממון:

ארנונא המלך נוטל עישור מן הבהמה ומן התבואה:

חייבת בבכורה דקיימא לן כל שיד נכרי באמצע פטורה מן הבכורה שנאמר (במדבר ג׳:י״ג) לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים ועדר זה שעישורו של מלך בתוכו חייבת בבכורה לתת לכהן הבכורות שלהם או לא:

דמצי מסלק ליה לנכרי במעות:

לא תיבעי לן כיון דאכתי לא זכה נכרי בהן ודינו אינו קבוע בהן יותר ממעות איכא למימר לא יתן לו בהמות אלא מעות:

ואע"ג דמצי מסלק ליה דכל כמה דלא סלקיה ידו שייכא בבהמות:

עיסת ארנונא חייבת ואע"ג דעיסת נכרי פטורה ואוכל ישראל בלא חלה דהא עריסותיכם כתיב זו חייבת דלית לה קלא והרואה אומר שלו היא ואוכלה בלא חלה אבל בבהמה אית לה קלא והדתניא חייבת בעיסה הוא דתניא:

התם דמצי מסלק ליה הק' ר"י דבפ' איזהו נשך (ב"מ דף ע: ושם) אמר דהמקבל צאן ברזל מן הנכרי הוולדות פטורים מן הבכורה אף על גב דמצי מסלק ליה לנכרי בזוזי כדאמר התם כיון דאלו בעי נכרי זוזי ולא משכח שקול בהמה ותי' ר"י דשאני התם שמתחלה היתה הבהמה של נכרי וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותיה אבל כשהבהמה של ישראל ומצי מסלק ליה לנכרי בזוזי לא נכנסה לרשותו:

בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק ליה והא דתניא חייבת פ"ה דגבי עיסה תניא וק' לרשב"א דהא גבי בהמה תניא בהדיא בתוספתא דחייבת בבכורה וכן גבי עיסה תניא עיסת ארנונא חייבת בחלה אע"ג דלא מצי מסלק ליה ואית ספרים דגרסי בהמת ארנונא פטורה והוא דלא מצי מסלק ליה ולפי זה מתיישבות שתי הברייתות:

יחד לו בית פ"ה דלא קיבל עליו אחריות אלא אמר ליה הרי הבית לפניך וק' לר"י מאי איריא יחד אפילו לא יחד נמי והכי נמי מסיק בסמוך למימר דשכירות קניא ופר"ת דאפילו באחריות מיירי ומשום הכי מפיק מלא ימצא דלא חשיב מצוי כיון שיחד לו בית ורב פפא אית ליה מסברא כיון שיחד לו בית הוי כאלו קיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי:

כופה עליו כלי אע"ג דאיכא למ"ד בפ' כירה (שבת מג.) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל איכא לאוקמי בצריך למקומו אי נמי הכא שרי משום דילמא אתי למיכליה:

בהמת ארנונא פי' בהמה שיש בה שותפות לנכרי פטורה מן הבכורה דבהדיא קי"ל כל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה לנכרי בדמי מ"ט בהמה אית לה קלא כלומר דהאי בהמה דנכרי היא ולא אתו למימר דישראל היא וקא אכיל בוכרי אבל עיסת ארנונא אע"ג דלא מצי מסלק ליה לנכרי מינה חייבת בחלה דהא לית לה קלא: ת"ר נכרי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק בידו אין זקוק ישראל להוציאו מידו של נכרי ולבערו הפקידו אצלו חייב לבער אלא אם יחד ליה בית ולאו ברשותיה דישראל קאי:

למימרא דשכירות קניא והתנן בע"ז סוף פ"ק אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים וכתיב (דברים ז כו) לא תביא תועבה אל ביתך ואי ס"ד דשכירות קניא לאו ביתך הוא ושני' לעול' שכירות לא קניא ושאני הכא דכתיב לא ימצא כל חמץ שמצוי בידך אסרה תורה והאי כיון דיחד לו בית יצא מידו זה החמץ ואינו מצוי בידו:

אמר רב המוצא חמץ ביו"ט שאינו יכול לבערו כופה עליו את הכלי חיישינן שמא יאכלוהו בניו ואם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי אינשי מיניה מקמי הכי ולא אתו למיכליה דחמיר עלייהו איסוריה וחמץ של נכרי צריך מחיצה עשרה טפחים כדי שיצא מרשות ישראל לגמרי: וכן המפרש בים או היוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבער (לאחרי כן יבער) קודם שלשים יום אין זקוק לבער בד"א בשאין דעתו לחזור אבל כשדעתו לחזור אפי' מתחלת השנה חייב לבער וכן דין העושה את ביתו אוצר תוך שלשים יום זקוק לבער קודם שלשים יום אין זקוק לבער במה דברים אמורים בשאין דעתו לפנותו קודם הפסח אבל דעתו לפנותו חייב לבער:

בהמת ארנונא ועיסת ארנונא יש שפי' שהיא של שותפות. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו מחוור ובמס' בכורות מסקינן בשותפות גוי אפי' אין לו בה אלא אזנו פוטרת והתם לגמרי משמע דפטרינן וגבי עיסה בהדיא תנן עשה עיסה עם הגוי בשותפות אם יש בחלקו של ישראל כשיעור חייבת ואם לא פטורה. ובירושלמי פרכינן עלה מה בין זו לעיסת ארנונא אלמא תרי מילי נינהו ופי' דארנונא הוא חוק שיש למלך בשל כל אדם בכל בהמה ועיסה לאכילתו כהולך ממקום למקום ומבעי' לן אי חשוב כשותפות או לא ובלישנא קמא אמרינן דכל היכי דמצי מסלק ליה בזוזי פטורה (נ"ל דצ"ל חייבת, המעתיק) ובלישנא בתרא מסקינן דבהמת ארנונא פטורה בין דמצי מסלק ליה בין דלא מצי מסלק ועיסה חייבת אע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי וטעמא דבהמת ארנונא אית לה קלא ויבא גזבר המלך ויטול חלקו. אבל עיסה אין להקול ומסתמא מבריחה מן הארנונא וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות האי אית ליה קלא דלגוי ולאו משום דסבר דבשל שותפות מיירי כן כתב הרי"ט ז"ל. ובענין אחר פי' בתוס' ולא נראה לאחרונים ז"ל:

ייחד לו בית אין זקוק לבער פירש"י ז"ל בשלא קיבל אחריות. ובתוס' דחו פי' זה והעלו עיקר כפיר"ת ז"ל דבקבל אחריות מיירי ואינו זקוק לו דכיון שאינו בביתו של ישראל הוי כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי. וגדולה מזו אמרו במכילתא לא ימצא בבתיכם פרט לחמצו של ישראל שאינו בביתו שאינו עובר עליו:

המוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי כתב הרי"ט ז"ל נראין הדברים דאפי' לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל עבדינן הכי ואפי' בשאינו למקומו דשרינן טלטול דרבנן כדי שלא יבא לידי איסור תורה כדאשכחן בפ' מי שהחשיך לו בדרך דשרינן לבטל כלי מדרבנן למ"ד צער בעלי חיים דאורייתא וכן פי' בתוס' ע"כ אמרינן בירושלמי כפה עליו את הכלי ולא מצאו אומרין יד נטלתו פי' ומסתמא הוציאו וראוי לתלות בו אע"ג דאיכא וודאי עולי חמץ דמצרכינן בדיקה לקמן. לא כפה עליו את הכלי ולא מצאו צריך לבדוק את הבית פי' ואע"ג דאיכא כמה ספיקי כיון דוודאי עולי חמץ הוא צריך בדיקה כדאיתא לקמן בפירקין משם הרי"ט ז"ל:

חמצו של גוי עושה לו מחיצה גבוה עשרה פי' כל חמצו של גוי דאפי' קיבל עליו אחריות בהכי סגי כיון דעביד מדעתו דגוי כיחד לו בית. וגבי חמירא דבני חילא לא הוה אפשר למיעבד הכי כדי שלא יכשל לאכול ממנו דלא סגי בכפיית כלי אלא בי"ט לפי שעה. הרי"ט ז"ל:

לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור תוך הפסח אלא או קודם לכן או אחר כן. אבל דעתו לחזור תוך הפסח זקוק לבער מעתה כדי שלא יכשל בו באותה שעה. וכל היכא דאמרינן אין זקוק לבער מילתא פסיקא קא אמרינן אע"ג דאיכא ודאי חמץ. וגבי חמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער אינו אפי' תוך ל' יום ודאי מה שאין כן בזו דלא חשיב ביעור. ודעת הרא"ה ז"ל דכל שזקוק לבער מברך על הביעור ונראין הדברים תוך ל' יום דוקא וכל היכא דאמרינן שאינו זקוק לבער אעפ"כ צריך לבטל בזמנו. כן כתב הרי"ט ז"ל:

בהמת ארנונא ר"ל משותפת בין גוי וישראל פטורה מן הבכורה אע"פ שאפשר לישראל לסלק את הגוי בדמים שכל שיש לגוי חלק בו פטור מן הבכורה כמו שהתברר בראשון של בכורות לדעת רבנן שהלכה כמותם ואם אתה בא לחייב מפני מראית העין ולחוש שמא יבא לידי תקלה לפטור מפני זה מה שאין לגוי חלק בו אין זה כלום שהרי בהמה קול יש לה והדבר ידוע לכל שיש לגוי חלק בה אבל עיסת ארנונא חייבת אע"פ שאין הישראל יכול לסלק את הגוי בדמים ושאין בחלקו של ישראל שיעור חלה ולא מן הדין שכל שאין בחלקו של ישראל שיעור חלה פטורה מן הדין אלא שמתוך שאין לה קול יבאו לטעות לפטור אף במקום שאין לגוי חלק בה או בשיש בחלקו של ישראל שיעור חלה ואע"פ שאמרו במסכת חולין בענין מתנות וראשית הגז סתם גוי מיפעא פעי לא אמרוה אלא לענין מכירה שמדקדק וצווח בחשבונו עם שותפו ומה שאמרו במסכת חלה עיסה של גוי ושל ישראל אם יש בחלקו של ישראל כשיעור חייבת ואם לאו פטורה וכן שאמרו בתלמוד המערב העושה עיסתו עם הנכרי פטור מן החלה ור"ל שעיסתו הראויה לחלה נעשית עם הנכרי ר"ל שאין בחלקו של ישראל שיעור חלה כל אלו פירושן מן הדין וי"א אף מתקנת חכמים אלא כגון שהגוי עומד שם וניכר לכל שיש לו חלק בה ובהמת ארנונא ועיסת ארנונא פירושו משותפת בין גוי וישראל על דרך כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי:

ויש מפרשים שכיוצא בזו אף בעיסה פטורה הואיל ואין בחלקו של ישראל שיעור חלה ואין מחייבין אותה מפני מראית העין אלא שבשמועה זו הם מפרשים ארנונא מלשון סעודה שכשהיה המלך הולך ממקום למקום היו מפרנסים אותו בכל מקום וכן אתה מכריעה מתלמוד המערב וממה שאמרו בשלישי של חלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה נתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת משנתגלגלה פטורה והקשו בתלמוד המערב מה בינה לעיסת ארנונא שחייבת כלומר אע"פ שהיא של גוי שהרי לדעת חיל המלך לשין אותה ותירצו תמן ברשות ישראל היא שמא ימלך הגוי שלא ליטלה כלומר שפעמים שהם מתפשרים באותן הסעודות בדמים ברם הכא לדעתו של גוי היא תלויה ואלו היתה עיסת ארנונא משותפת בין גוי וישראל היאך חוששין שמא ימלך הגוי שלא ליטול חלקו ועוד היאך היה מקשה מעיסה משותפת שיש כשיעור בחלקו של ישראל לעיסה זו שכלה לנכרי ועוד היה לו להקשות מסוף אותה משנה עצמה שאמרו בה העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה הא יש בה כשיעור חייבת שהיא עיסת ארנונא לדעתם ועוד שלדעתם היה להם לתרץ בתלמוד המערב שניא היא שיש כשיעור בחלקו של ישראל אלא ודאי אין פירוש ארנונא אלא העשויה לחיל המלך ובתוספתא אמרו עיסת ארנונא חייבת בחלה מפני שחייב הוא באחריותה עד שימסור וכן הדברים נסעדים ממה שאמרו בבבא בתרא ח' א' הלך זו ארנונא ולשון הלך הוא כשהיה המלך הולך ממקום למקום והיו לוקחים מכל בהמה חלק ידוע וכן מכל עיסה ולפעמים היו מסלקין אותו במעות ובבהמה פטורה הואיל ויש לגוי חלק בה ושהדבר ידוע וברור לכל אבל עיסה חייבת שהרבה פעמים מעלימין אותה מצד שאין לה קול והרי היא כשלו לגמרי:

ויש מפרשים ארנונא כענין זה אלא שמפרשים לשון ארנונא מס כענין מסים וארנוניות ויש גורסין בהפך ר"ל בהמת ארנונא חייבת דאית לה קלא ר"ל שהכל יודעים שיש לו בהמה ואין יודעים שיש לגוי חלק בה אבל עיסה לית לה קלא ואין הדברים נראין אלא כגירסא הראשונה ולמדת לדברי הכל שכל שיש בחלקו של ישראל שיעור חלה חייבת וא"כ מה שהקשו רבים היאך לא חייב בעיסה מטעם דהא אפשר למיפלגא בלישה מה שאין כן בבהמה וכענין מה שאמרו ביום טוב בבהמה חציה של גוי וחציה של ישראל שמותר לשחטה ביו"ט אינה קושיא שהרי בכאן לא הוצרכנו לחייב בעיסה אלא בשיש בה שיעור חלה בין הכל:

גוי שנכנס לחצר של ישראל ובצקו או פתו בידו אין זקוק לבער או להשתדל ביציאתו כך פירשוה רוב מפרשים ואני תמה זו מה הוצרכה אלא שאפשר שמונה והולך הוא על הסדר באיזו זקוק לבער ובאיזו אינו זקוק לבער ומשום סיפא נקט לה וזו שאמר אחריה הפקידו אצלו זקוק לבער יש מפרשים בה אף בלא קבלת אחריות ומתורת שומר חנם שמאחר שחיוב שמירה עליו להתחייב מיהא בפשיעה אחריות הוא ומ"מ לדעתנו שכתבנו למעלה ששמירת חנם אינה קרויה אחריות פירושה הפקידו אצלו באחריות אלא שקשה לפרש כן שהרי מאחר שלמדנו תחלה פטור בגוי שנכנס בחצרו של ישראל שאין שום תורת שמירה על הישראל היה לו להביא אחריה שיש לו עליו מיהא שמירת חנם ולדון בה שאין זקוק לבער ואח"כ היה לו ללמדה בקבלת אחריות שזקוק לבער ומתוך כך אני מפרש את הראשונה בשמירת חנם ונכנס בחצרו של ישראל פירושו שנכנס שם כדרך אכסנאי וזה שאמר ובצקו בידו פירושו בידו של ישראל ולא ידו ממש אלא ברשותו ובשמירתו כדרך כל בעל הבית בכליהם של אכסנאין והרי זו שמירת חנם ואמר עליה שאין זקוק לבער ואם תפרשה על כל פנים בידו של גוי פירושו שנכנס ובצקו בידו ומניחו אצל בעל הבית עם שאר דברים שלו כדרך ראשון וזהו ענין אין זקוק לבער שאם הוא ביד הגוי ממש אין לשון זקיקת ביעור נופל בו יפה והפקידו אצלו פירושו בשמירת שכר או בקבלת אחריות בהדיא ואמר אח"כ שזה שאמרו בהפקידו אצלו שזקוק לבער דהיינו בקבלת אחריות אם בשמירת חנם אם בשכר אם בקבלת אחריות בהדיא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה כל שייחד לו בית בשאלה או בשכירות אין זקוק לבער שמאחר שהחמץ מן הגוי ובביתו של גוי אין אחריותו מזקיקו לבער שאין אחריותו מזקיקו לכך בחמץ של גוי אלא אם כן הוא ברשות ישראל ואין לפרש זו של ייחד לו בית בדלא קביל שאם כן ייחוד למה ואם תפרשה על שמירת חנם אין זה כלום שלדעת האומר כן אף שמירת חנם לדעתם אחריות הוא אלא כך פירושו ייחד לו בית בחצרו אע"פ שקבל עליו אחריות שמירה אין זקוק לבער שהרי מ"מ אין זה חמץ שלו וכן אין זה ביתו שהרי השאילו לו או השכירו ושאלה ושכירות אע"פ שאינם קונים באיסורים להפקיע את המשכיר ואת המשאיל מן האיסור כמו שביררנו בראשון של עבודה זרה קונים הם בענין זה שהרי איסור אחריות בחמץ של גוי מלא ימצא אנו למדין אותו שמאחר שקבל עליו אחריות כדידיה דמי ומצוי אצלו קרינא ביה והרי כתיב בו בבתיכם כלומר שאע"פ שחמץ שלו אסור אף בביתו של נכרי כשהוא של גוי מיהא אלא שהוא קבל עליו אחריות אין אחריות עושהו כשלו אלא ברשותו של ישראל וגדולי הרבנים מפרשים בייחד לו בית דוקא בלא קבלת אחריות ואף גדולי הפוסקים נראה שכך הוא דעתם שלא הביאו בהלכותיהם דין ייחד לו בית אלא שהכל תלוי בקביל או בלא קביל ועקר הדברים כדעת ראשון כמו שביארנו:

והסכימו הגאונים שאם השאילו תיבה ומפתח בידו של גוי שמותר לו שיניח לגוי להניח חמצו לשם אף באחריותו והרי הוא כייחד לו בית ומ"מ לפי דרכך למדת שכל חמץ של גוי ובביתו של איזה שהוא וישראל מקבל עליו אחריות אין צריך לבער כלל שאף בייחד אי אתה בהיתירו אלא מפני שהוא בביתו של גוי הא חמץ של ישראל מיהא אף בביתו של גוי זקוק לבער ובמכילתא אמרו בפרשת החדש לפי שנאמר בכל גבוליך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שאע"פ שיכול לבערו אינו ברשותו יצא חמצו של גוי ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת שאע"פ שהוא שלו אינו יכול לבערו ולמדת שחמצו של ישראל ברשות נכרי מותר ונמצאת קשה לזו שפירשנו אלא שאפשר שזו דין תורה אבל מדברי סופרים זקוק לבער שהרי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כל שלא הרהינו אצלו אסור וודאי בביתו של גוי הוא:

ובתוספתא שנינו ישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה ובלבד שלא יערים ומשם כתבו קצת גאונים בישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו במתנה שכל שמשכו הגוי ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר השנים אלא שאירע לו עכשו כן מותר לישראל ליקח ממנו אחר הפסח ואף באותה תוספתא אמרו שרשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח כמו שיתבאר והרי מכל אלו אתה למד שחמץ של ישראל ביד גוי אסור אא"כ קנאו הגוי קנין גמור ובלא הערמה וסוף התוספתא משכיר אדם בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ ממקום למקום גגו של ישראל סמוך לגגו של גוי דוחפו בקנה ואם היה שבת או יום טוב כופה עליו את הכלי אלמא שאף בחול המועד אין ראוי לו ליטלו בידיו ונראה הטעם שמא יכשל ויבא לידי אכילה ומה שהתירו בהשכרת בהמתו להוליך עליה חמץ וכיוצא בו ביין נסך אמרו שכרו אסור אפשר דההיא דוקא כשהישראל טורח אחר בהמתו שנמצא הוא עצמו טורח באיסור ויש חולקים עם התוספתא להחמיר מדמיון זו של יין נסך ומפרשים את שתיהן אף בשאין הישראל הולך אחריה אלא שקצת גאוני ספרד פסקו כדברי התוספתא לענין חמץ ובראשון של עבודה זרה במשנה התשיעית שבו יראה כדעת ראשון:

ומה שנתגלגל כאן באיסור שכירות לדירה לעובדי האלילים ושאר האמונות הקדומות כבר ביארנוהו בראשון של עבודה זרה:

זה שהקלנו שלא להצריך ביעור לחמצו של גוי בשלא קבל אחריות אף בלא ייחד לו בית מ"מ צריך הוא לעשות מערב יום טוב מחיצה עשרה שלא יבא להסתפק ממנו אבל של הקדש ר"ל של בדק הבית שהוא אסור לכל אדם אינו צריך שהכל בדלים ממנו ויש למדין מכאן שבמקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים (שנפל בו מים שהכל בכלל חמץ) דבדילי מיני' ואין הדברים נראין לי כלל שאף בהקדש פירשנוה בשל בדק הבית שאסור לכל אדם לגמרי הא חלה שמותרת לקצת בני אדם לא הותר להשהותה שהרי אמרו לא תקרא לה שם עד שתאפה כל שכן בפת של גוים שאין איסורו ברור כל כך שהרי יש צדדין שהוא מותר וכן לדעת קצת אין איסורו אלא מנהג כמו שיתבאר בשני של עבודה זרה:

בד"ה בהמת ארנונא כו' וכן גבי עיסה תניא עיסת ארנונא חייבת כו' עכ"ל גם זו הברייתא קושיא לפירש"י דמפרש דההיא ברייתא דקתני חייבת סתם ללישנא קמא מפרש לה בבכורה וללישנא בתרא בעיסה דאינו כן דהא ההיא דעיסה מפורש בהדיא דאיירי בעיסה וא"כ א"נ דקתני סתם חייבת ליכא לפרשה בעיסה דמתניא בהדיא אלא דע"כ דאיירי בבכורה וזה שכתבו ולפי זה מתיישבות שתי הברייתות היינו הך דקתני בהדיא דחייב' בבכורה והך דקתני בהדיא חייבת בעיסה דלפירש"י אחד היא חייבת סתם מתניא וק"ל:

בד"ה ייחד לו בית כו' ומש"ה מפיק מלא ימצא כו' ורב פפא אית ליה מסברא כיון כו' עכ"ל ר"ל דלפרש"י דאיירי שלא באחריות לא הוה מפיק ליה מלא ימצא להתיר אלא מדכתיב לא יראה לך דמיניה מפקינן לעיל דשרו שלא באחריות וכתבו דרב פפא אית ליה מסברא כו' אע"ג דאיירי באחריות מ"מ בלאו קרא דלא ימצא התיר בייחד לו בית אע"ג דשכירות לא קניא מהך סברא דקאמר דאין לאסור אלא במצוי בידך וק"ל:

בפירש"י בד"ה דעתו לחזור בימי הפסח כו' וכשראהו עובר עליה עכ"ל וכתב מהרש"ל משמע דעל מה שמצא אינו עובר עליו כל זמן שלא ראה אותה כו' ודבר תימה הוא נהי שלא היה בידו לבער מ"מ חמץ שלו בביתו הוא ועובר עליו בבל יראה כו' עכ"ל ע"ש באורך ולי נראה דודאי איירי אף בשיש לו ודאי חמץ בביתו ואפ"ה כשאין דעתו לחזור אין זקוק לבער דעשאוהו כנפלה עליו מפולת דמבטלו ודיו וכ"כ הר"ן וכן נראה דמדמי לה לאוצר שאין דעתו לפנותו שפירש"י בהדיא דה"ל כנפלה עליו מפולת וכשדעתו לחזור בימי פסח חששו כיון דהוא בים ובמדבר בשיירא ואין כאן מקום בדיקה ושמא יפשע ולא יבטל כדלקמן בשמעתין דלכך לא תקנו שיבטל אלא בלילה בזמן בדיקה ולא בד' ובה' וכשיבא לביתו בימי הפסח עובר בבל יראה ומיהו בההוא דעשה ביתו אוצר שהוא מקום בדיקה וליכא למיחש שמא לא יבטל אין לפרש כי הכא אלא אפילו אם יבטל איכא למיחש שמא יפנה בימי פסח אתי למיכליה וכענין זה כתב הב"י בשם הגהת מיימון ודו"ק:

בגמרא בעו מיניה מרבא בהמת ארנונא כו' לכאורה אין לו מקום לסוגיא דלעיל דשמעתין דאיירי בעיקר חמץ של עובד כוכבים אי הוי ברשות ישראל מטעם אחריות ולא תלי מידי במצי מסלק ליה והכא לענין בהמת ועיסת ארנונא איפכא ולקמן גבי עובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו הוי שייך טפי לאתויי דדמי להאי וכמו שאבאר לקמן אי"ה במקומו בענין מצי מסלק ליה. ולענ"ד נראה דאדסליק מיניה בשמעתין קאי והיינו במאי דפשיט' ליה לסתמא דתלמודא דהיכא דמצי מסלק ליה פשיטא לכ"ע דחייב ולכאורה ממימרא דרבא דלעיל מסוגיא דשמעתין הוי משמע להיפך דלא מיבעיא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דמטעם אחריות חשיב ליה כממונו וא"כ ה"נ אע"ג דמצי מסליק ליה מ"מ כיון דבאחריות עובד כוכבים נמי קאי הו"ל כאילו יש לו תפיסת יד בגוף הבהמה ופטור מבכורה אלא אפילו למ"ד בעלמא לאו כממון דמי אפ"ה כיון דרביניה רחמנא לענין חמץ דכממון דמי אם כן נהי דבעלמא לא ילפינן מיניה היינו משום דממונא מאיסורא לא ילפינן משא"כ לענין בכורה וחלה דאיסורא נינהו איכא למימר דכממון דמי דמדאורייתא לא שייך לחלק בין קולא וחומרא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משו"ה מייתי הכא הא מילתא דאפ"ה פשיטא להו דהיכא דמצי מסליק ליה חייבת דדוקא בחמץ תליא במצוי בידך לכ"ע מטעמא דפרישית בסמוך כיון דאי לאו מיעוטא דלך הו"א דאפילו של עובד כוכבי' ממש עובר הישראל בבל יראה משא"כ בשאר איסורין בתר עיקר אזלינן ושמעינן דאפילו לר"ש כיון דאיתא בעינא הדרא למרא ברשות בעלים קאי כנ"ל:

בתוס' בד"ה בהמת ארנונא כו' וקשה לרשב"א כו' עכ"ל וכבר כתב מורי זקיני ז"ל בספר מגיני שלמה ליישב ושמצא בנוסחת הרי"ף ז"ל כשיטת רש"י ע"ש:

בפירש"י בד"ה ייחד לו בית כלומר לא קיבלו עליו כו' עכ"ל גם בזה עיין בס' מגיני שלמה מיהו ממה שהוכרח לרש"י לפרש משמע להדיא דס"ל דאי קיבל עליו אחריות אפילו בייחד לו בית חייב לבער ואם כן משמע דכ"ש במפקיד חמצו ממש אצל העובד כוכבים דהמפקיד חייב לבער כיון שעיקר החמץ שלו לא מהני מה שהוא בבית עובד כוכבים ודלא כשיטת יש מהגאונים שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין והיא גם כן שיטת הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש דהמפקיד פטור לבער אלא כשיטת רבינו יונה ז"ל שהביא הרא"ש והיא שיטת הרמב"ם וסייעתו. אלא דבאמת מל' רש"י כאן אין הכרע דאפשר דקאי נמי בשיטת יש מהגאונים והרמב"ן ז"ל דהמפקיד פטור כיון שהוא בבית אחרים ממש אלא דהכא בייחד לו בית דהבית של ישראל למאי דמסקינן דשכירות לא קניא אלא דפטור משו' שאין מצוי בידו וסובר רש"י ז"ל דהיינו דוקא בלא קיבל אחריות משא"כ בקיבל אחריות מיקרי מצוי בידו כיון שהוא גם כן בביתו ולפ"ז משמע אדרבה להיפך דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרמב"ן ז"ל דהא עיקר סברת הרמב"ן ז"ל דאל"כ בבתיכם למאי אתא כיון דאף בגבולין אסור אע"כ דאתא למעט היכא שחמץ שלו בבית אחרים שאין המפקיד עובר ולפ"ז צ"ל דהחולקים ס"ל דבכה"ג איצטריך להא כרב אשי בשמעתין והיינו כשיטת התוספת כאן דקיבל אחריות על חמץ של עובד כוכבים לא מיתסר אלא בבתיכם וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוס' וא"כ לפרש"י דלא איצטריך בבתיכם להכי אלא משום דלא קיבל אחריות ולא מיקרי מצוי בידך ממעטינן לה א"כ בבתיכם למאי אתא אע"כ כשיטת הרמב"ן ז"ל:

מיהו לפמ"ש לעיל באריכות דרש"י בשמעתין ובפירוש החומש היינו כשיטת המכילתא אם כן טובא איצטריך בבתיכם לומר לך מה ביתך ברשותך אף גבולין ברשותך וכדפרישית לעיל לענין כבשתו דאף במצוי לך בעינן בבתיכם וכן לענין נפלה עליו מפולת כיון שאין בידו לבערו לא הוי דומיא דבתיכם. כן נ"ל נכון. והואיל דאתא לידן הא מילתא צריך לי עיון בלשון הרא"ש ז"ל דשמעתין שהביא דעת רבינו יונה ז"ל דהמפקיד חייב לבערו והביא ראיה כדאמרינן בפרק מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכתב הרא"ש ז"ל על זה שלא הבין ראייתו. ובעיני יפלא על מאור עינינו הרא"ש ז"ל שהרי לכאורה דברי רבינו יונה ז"ל נכונים בטעמן דהא בפרק מרובה פליגי ר"ש ורבנן בגונב הקדש מבית בעלים דמחלק ר"ש בין קדשים שחייב באחריותן וחכמים פטרי בכל ענין ומפיק תלמודא טעמא דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש אלמא דאע"ג שקיבל אחריות והן בבית בעלים ממש אפ"ה אמרינן דלא קרינן ביה בית האיש אלא בית הקדש והיינו ע"כ משום שהגזבר יכול ליטלו בכל זמן מרשות הבעלים קרינן בהו בית הקדש דכייחד רשותו להקדש דמי וה"נ דכוותה כיון שהמפקיד יכול ליטול הפקדון שלו בכל זמן מהנפקד קרינן ביה שפיר בבתיכם דכמאן דייחד לו הנפקד מקום דמי וכדמסיק הרא"ש ז"ל גופא ודו"ק:

בתוס' בד"ה ייחד לו בית כו' ופי' ר"ת דאפילו באחריות כו' ור"פ אית ליה מסברא כו' עס"ה. ולא ידעתי למה הוצרכו לפרש דר"פ פשיטא ליה מסברא הלא מצינן למימר דר"פ נמי יליף להא מילתא מדכתיב בבתיכם משמע דקיבל אחריות על חמצו של עובד כוכבים בביתו של עובד כוכבים מותר אלא הא דלא מפרש ליה ר"פ נמי אסיפא כמו רב אשי נראה משום דקשיא ליה לשון הבריית' דלא מייתי קרא דבבתיכם אלא לא ימצא לחוד ומשו"ה מוקי לה ר"פ ארישא ורב אשי ניחא ליה לאוקמי אסיפא דברייתא דעלה קאי ולומר דסמיך אסיפא דקרא בבתיכם. ולכאורה נ"ל דזה בעצמו כוונת רש"י ז"ל שלא רצה לפרש כפירוש התוס' דבקיבל אחריות מיירי ואם כן למסקנא דרב אשי צ"ל דיליף מבבתיכם ואם כן העיקר חסר מהברייתא דלא מייתי בבתיכם אלא לא ימצא לחוד משו"ה ניחא ליה לרש"י לפרש דאיירי בלא קיבל אחריות וא"כ למסקנא דרב אשי מלא ימצא לחוד יליף לה שפיר אלא דהמקשה דלא נחית להאי סברא הוי סבר דעיקר ילפותא דרב אשי מבבתיכם כדמשמע פשטא דלישנא ואם כן היה רוצה לומר דאיירי אף בקיבל אחריות ואפ"ה פטור והיינו דקשיא ליה למימרא דשכירות קניא מיהו למסקנא עיקר ילפותא מלא ימצא דאיירי שלא קיבל אחריות אלא רב אשי גופא מייתי נמי מבבתיכם לומר לך דאף בבתיכם בעינן מצוי אצלך. כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב בכל מה שכתבתי בשיטה זו ואין להאריך יותר:

בגמרא א"ר יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו כלי ופי' רש"י כיון דלא חזי לטלטולי ואפוקי ואיירי בביטלו דלא שייך איסור בל יראה. ולכאורה קשה מכאן על השיטה שכתבתי לעיל דלא מהני ביטול בחמץ ידוע לענין עשה דתשביתו ושכן נ"ל עיקר וא"כ אכתי הא עבר מיהא בעשה ואם נאמר שהעמידו דבריהם במקום עשה דתשביתו ה"ה דהו"מ למימר שהעמידו דבריהם במקום לאו דבל יראה וליכא למימר דהכא בלא"ה לא מצי לקיים העשה דתשביתו כיון דרש"י ותוספת סברי דקי"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואסור לשורפו בי"ט הא ודאי ליתא דהא שיטת רש"י ז"ל דלאחר איסורו לכ"ע השבתתו בכל דבר והדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דרש"י לשיטתו שכתב לקמן במשנה דכיצד מפרישין חלה בי"ט ובמסכת ביצה פ' המביא גבי חלה שנטמאת הבאתיו לעיל דכל היכא דעיקר מצותו בשריפה כגון בשריפת קדשים דאחשבה רחמנא דכתיב באש תשרף ה"ה דאסור לבערו מן העולם בי"ט כגון להשליכו לנהר או להאכילו לכלבים של הפקר ואם כן ה"נ בחמץ למאי דקי"ל כר"י דעיקר מצותו בשריפה דילפינן מנותר וא"כ הא אחשבה רחמנא לביעורו ואע"ג דלאחר איסורו השבתתו בכל דבר היינו דוקא היכא שלא מצא עצים לשורפו כמ"ש לעיל ואם כן ה"נ כשמצא בי"ט היכא דאסור לשורפו ה"ה דאסור לבערו בי"ט אלא דאכתי היה צריך להוציאו מביתו מיהא שלא יאכל ממנו דלא הוי סגי בכפיית כלי היכא דאפשר לתקן יותר כדאיתא בסמוך דעושה מחיצה וכפרש"י בסמוך מש"ה הוצרך לפרש כאן דמשום דלא חזי לטלטולי ולאפוקי התירו לכפות הכלי דהם אמרו להחמיר בחששא דשמא יאכל והם אמרו לאסור הטלטול בי"ט אבל לעולם היכא דשייך בחמץ איסור דאורייתא לא העמידו דבריהם וכמ"ש בזה היכא שנתחמץ לו שום דבר בי"ט בחמץ גמור בענין דלא מהני ביה ביטול דמעיקרא ממילא דלשיטת רש"י ז"ל צריך להוציאו מביתו ולהניח במקום הפקר דנהי דלא מקיים עשה דתשביתו בכך אפ"ה מהני ליה דלא עבר מיהא בבל יראה ואינו חושש לאיסור טלטול דלא העמידו דבריהם במקום איסור דאורייתא דאע"ג דבדוכתי טובא העמידו דבריהם היכא דאיתמר איתמר כן נ"ל ברור לשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

שם ואם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי מינה משמע לכאורה דא"צ לשום דבר ויש לדקדק נהי דמיבדל בדילי מינה במקומו אכתי הא איכא למיחש לחולדה כדתנינן מה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהיה צריך בדיקה אחריו. ובשלמא לשיטת רש"י שם דעיקר החששא בכל הסוגיא דלקמן בחולדה היינו מחששא דבל יראה וכפרש"י נמי בריש מכילתין דעיקר הבדיקה אינו אלא משום בל יראה ואם כן לא שייך האי חששא הכא משא"כ לשיטת התוספת דהיינו משום דלמא אתי למיכל וכדמוכח גם כן מדבריהם לקמן בסוגיא דחולדה ואם כן בשל הקדש נמי יהא צריך בדיקה מה"ט וצריך מיהא להצניעו או לכפות כלי ואפשר דכיון דמסקינן לקמן דההיא דמה שמשייר יניחנו בצינעא היינו דוקא שמא תיטול חולדה בפנינו ואם כן הכא בשל הקדש אף אם תיטול בפנינו לא יהא צריך בדיקה מחששא דדלמא אתא למיכל דכיון שראה שגררה חולדה משל הקדש אף אם ימצא אח"כ מיבדל בדיל מינה משום איסור הקדש ודוחק ולשיטת רש"י ז"ל א"ש בפשיטות ודו"ק:

שם ואמר רב יהודא אמר רב המפרש והיוצא בשיירא כו' תוך שלשים יום זקוק לבער כו'. והיינו נמי במי שאינו מניח שום אדם בביתו כמ"ש הפוסקים ולכאורה למאי דמסקינן בסמוך דהנהו ל' יום מדאורייתא נינהו אם כן איכא למימר שזה הדין גם כן מדאורייתא דכיון דדרשינן ראשון דמעיקרא משמע ופרישנא לעיל דאפ"ה אין מקרא יוצא מידי פשוטו אלא דמעיקרא מוזהר ועומד שיהא מושבת החמץ מביתו לכשיגיע זמן איסורו ואם כן תוך שלשים חל עליו העשה כיון שא"א לקיים בזמנו וכן נראה להדיא מל' רש"י ז"ל לקמן בפ' כל שעה דף כ"א ע"ב דעיקר פלוגתא דר"י וחכמים באין ביעור חמץ אלא שריפה היינו במפרש ויוצא בשיירא ע"ש. ולכאורה יש לתמוה דמהיכי תיתי יהא בשריפה שהרי יכול למוכרו ולמאי דפרישית א"ש דודאי אע"ג שמוכר כל החמץ שלו אפ"ה רוצה לקיים מיהא העשה דתשביתו בחמץ שלו כמ"ש הפוסקים ומש"ה משייר איזה חמץ לקיים בו מצות שריפה כדינו ולברך עליו וכן נראה לכאורה מלשון הגמרא הכא דקאמר חייב לבער ולא קאמר חייב לבדוק אלא ע"כ דאפילו לבער חל עליו החיוב והיינו לקיים מצות עשה דתשביתו והא דמקשה רבא בסמוך אי דעתו לחזור אפילו מר"ה נמי אע"ג דלא שייך הא מילתא קודם ל' יום אפ"ה כיון דאביי מחלק בין דעתו לחזור ואי מה"ט דפרישית אפילו באין דעתו לחזור אדרבה יותר יש לחייבו אע"כ דלטעמא דאביי לאו מה"ט נחית לה אלא מחששא דשמא יראנו תוך הפסח ואם כן מקשה שפיר א"ה אפילו מר"ה נמי משא"כ למסקנא דרבא שפיר מצינן למימר דהוא מדאורייתא ומטעמא דפרישית ועיין עוד בסמוך:

גמ' בהמת ארנונא עיין נדרים סב ע"ב בר"ן ד"ה והלך זו ארנונא:

תוס' ד"ה התם שמתחלה היתה הבהמה. עי' ב"ב נ ע"א תוד"ה קסבר: