דף ביאור
מסכת פסחים דף נ״ה עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת פסחים דף נ״ה עמוד א׳
מסכת פסחים דף נ״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־500 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
תנא קולי קולי נקט כל הני אין בין חד תנא אמרינהו וקולי קולי נקט ברישא תנא אין בין תשעה באב קל מיוה"כ לכתחלה אלא שזה ספיקו כו' וסיפא תנא אין תשעה באב קל מתענית ציבור אלא לענין מלאכה ובחומרי דחמיר תשעה באב מתענית ציבור לא איירי הכא דתידוק מינה זה וזה שוין ולעולם לענין רחיצה ט"ב חמיר:
ליטול לו את השם כתר פרישות ויראת חטא שאינו יכול לבטל הימנו מלכות שמים אפילו לילה אחת לא כל הרוצה ליטלו יטלנו דמיחזי כיוהרא ומחינן בידיה:
מוחלפת השיטה התנא שסידרן טעה באחת מהן והחליף שיטתו:
אמרי מלאכה לית ליה הרואה אותו בטל אומרים אין לו מה לעשות ולא מיחזי כנוהג בו איסור:
מתני' הלילה אור לארבעה עשר:
גמ' מעיקרא תנא מנהגא תלה במנהג:
ולבסוף תנא איסורא דקתני בית שמאי אוסרין דמשמע בכל מקום:
מה ראיה יהודה וגליל לכאן אף כל מקום שנהגו היתר היתר נהגו איסור איסור:
ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Pesachim 55a · Sefaria
תוספות
קולי קולי קתני בלא דר' אלעזר דאסר להושיט אצבעו במים צ"ל קולי קולי קתני דהא בתשעה באב לכל הפחות כל גופו אסור אפילו בצונן ובתענית ציבור מותר בצונן כדמוכח בפ"ק דתענית (דף יג.):
אמר ר' מאיר מה ראייה יהודה וגליל לכאן לרבי מאיר דאית ליה דהוי מנהגא קסבר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דבמנהג לא שייך פלוגתא דליחזי היכי נהוג:
מדקאמר ר"מ מנהגא מכלל דרבי יהודה איסורא קאמר אמתניתין ליכא למידק הכי מדקאמר ת"ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי דאמתני' איכא למימר דתרוייהו סברי מנהגא וה"ק חכמים לת"ק למה אתה סותם דבריך והלא אתה יכול לפרש דבריך ולבאר דבגליל אין עושין וביהודה עושין ובברייתא לא שייך לפרש כן:
כל הרכבה שאינה קולטת וא"ת א"כ למה אינו שותלה במקום הגריד אי קלטה עד שלשה ימים שרי לה עומר ואי לא קלטה שוב לא תקלוט ואינו צריך היתר כמו חיטי דכדא וי"ל דבמקום הגריד מאחרת לקלוט יותר מג' ימים א"נ יש לחוש כשיראה שלא תקלוט שישתול אותה במקום הטיט אחר העומר:
ומאי אפילו אפי' הני נמי דזוטרי ה"מ לשנויי כדבסמוך אפי' הני נמי דלצורך המועד מיגמר אין אתחולי לא אלא ניחא ליה למידחי שלא יפשוט מינה כלל דהשתא מצי למימר דלצורך המועד אתחולי נמי מתחלינן:
Tosafot on Pesachim 55a · Sefaria
רבנו חננאל
והנה הקיש ט' באב לתענית צבור מה תענית צבור פניו ידיו ורגליו מותר אף ט' באב מותר ואיך אמר אסור להושיט אצבעו במים ופרקי' תנא חומרי חומרי קתני פי' תנא אין בין ט' באב ליום הכפורים אלא חמור יום הכפורים מט' באב שיום הכפורים ספקו אסור וט' באב ספקו מותר כדאמרן וכן עוד שנה חמור תענית צבור מט' באב שתענית צבור אסור במלאכה וט' באב מותר במקום שנהגו ויש עוד חומר לט' באב מתענית צבור בט' באב אסור אפי' ברחיצת פניו [ידיו] ורגליו ובתענית צבור אין אסור אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר:
ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים רשב"ג אומר כל אדם יעשה עצמו תלמיד חכם ורמינן אי משום דחיישי' ליוהרא הא מדתנן לענין החתן איפכ' משמע ואמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה כלומר הפך דברי ת"ק לרשב"ג ורב שישא אמר לא תפוך ודברים פשוטין הן:
וחכמים אומרים ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושין מלאכה כל עיקר ופי' כל היום הלילה בגליל ב"ש אוסרין וב"ה מתירין עד הנץ החמה ואקשי' בתחלת פרקין קתני מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים מכלל דבמנהגא תליא מילתא והכא קתני ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ואפי' לב"ה לאחר הנץ החמה אוסרין מכלל דאיסור איכא ליחזי היכא נהוג ופרקי' לא קשיא מתני' דרישא דתני מנהגא לר' מאיר והאי דתני איסורא לר' יהודה. במאי אוקימתה להא מתני' כר' יהודה וסבר ר' יהודה ארבעה עשר מותר במלאכה כו' דקתני וחכמים אומרים ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות והתניא ר' יהודה אומר המנכש בשלשה עשר ונעקרה שבולת בידו שותלה במקום הטינא ואין שותלה במקום (הגדר) [הגרד] ואי ס"ד לר' יהודה ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה מכדי על מאי קא מהדר ר' יהודה למפטריה להאי שבולת העומר הקרב בששה עשר בניסן (אסור באכילה עד שיבוא עומר אחר ויתירנה) ואם ישתלנה במקום (הגדר) [הגרד] שהוא מקום יבש כדגרסי' במשקין בית השלחין אם היתה שדה מטוננת מותרת ואין משקין שדה גריד במועד כלומר זו השבולת אינה קולטת קודם ששה עשר בניסן ונמצאת כאלו נזרעה אחר העומר והיא אסורה עד ששה עשר בניסן הבא אחר זה ואם היא נשתלת במקום הטינא ביום שלשה עשר בניסן קלטה קודם העומר והעומר מתירה ככל תבואה שבעולם. ואקשי' אמאי פסיק [המנכש בי"ג] ותני בי"ג מכלל די"ד לא אפשר הא שמעי' ליה לר' יהודה דאמר כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת אפילו השותל בי"ד הא איכא ג' ימים ארביסר וחמיסר ומקצת שיתסר וקיימא לן מקצת שיתסר היום ככולו ש"מ דלית ליה לר' יהודה עשיית מלאכה בארביסר כלל לפיכך תני היה מנכש בי"ג ופריק רב יוסף [זו] הברייתא אליבא דבני גליל היא שנויה שאין עושין מלאכה ביום י"ד כלל. ואמרי' אפילו לבני גליל אין אוסרין אלא יום י"ד ממש אבל הלילה ב"ה מתירין ולדבריך היה לו לומר המנכש לילי י"ד ופריק רב ששת הא מתניתא אליבא דב"ש שנאה שאוסרין אפי' הלילה:
רב אשי אמר אפלו תימא אליבא דב"ה ולא שנא אלא דרך שהוא בני אדם ואין דרך בני אדם לנכש בלילות לפיכך לא תנא המנכש בלילה.
רבינא אמר חד מקצת היום ככולו אמרי' תרי לא אמרינן פי' המנכש לילי י"ד או יום י"ד צריכין אנו לומר מקצת היום ככולו ולחשוב יום י"ד כולו ויום ט"ו כולו ומקצת ט"ז עד שעת הקרבת העומר לחשבו ככולו נמצא תרי מקצתו ככולו באלו הג' יום י"ד ויום ט"ז ותרי מקצת לא אמרינן דכי האי גונא לא משתכח אלא שני מקצת ויום אחד בלבד. ויש שמחליפין דברי ר' יהודה לר' מאיר דמעמידין תחלת הפרק כר' יהודה והא דתני מנהג ור' מאיר סבר איסור והפי' במקומו עומד בין לר' יהודה בין לר' מאיר הפי' שפרשנו אליבא דר' יהודה החזירהו אליבא דר' מאיר. גירסא דמתיבתא דתניא אמר ר' מאיר ביהודה בראשונה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושין כל עיקר פי' ר' מאיר סבר אין דבר זה תלוי במנהג אלא אם הלכה כבני (גליל) [יהודה] בני גליל טועים הם ואם הלכה כבני גליל בני יהודה עוברים על האיסור אמר לו ר' יהודה דבר זה במנהג תלוי וכן אמר לו וכי מאי ראיה ליהודה וגליל מעתה אלא מקום שנהגו לעשות עושין שלא לעשות אין עושין ש"מ מדקמר ר"י מנהג מכלל דר' מאיר אסורה קאמר ומתני' דקתני מנהגא ר' יהודה הוא ור' מאיר פליג ואמר אסורא:
מתני' ר"מ אומר כל מלאכה שהתחיל בה כו' פשוטה היא ובעינן למפשט טעמא דר' מעיר ופשטי' דאתחולי לא מתחלינן בארבעה עשר כלל ואפילו מצי למגמרינהו ומה שהתחיל קודם י"ד אם הוא לצורך המועד יגמור ואי לא לא.
Rabbeinu Chananel on Pesachim 55a · Sefaria
מאירי
אע"פ שהחתן פטור מקריאת שמע אם מכיר עצמו שיכול לכוין ורוצה לקרות קורא אף בלילה הראשון ואין כאן משום יוהרא שהדבר מסור לכל אדם לומר יכול אני לכוין דעתי ואין מונעין אותו בכך וכבר ביארנוה במקומה בשני של ברכות:
המשנה השביעית חכמים אומרים ביהודה עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל אינן עושין ובלילה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין עד הנץ החמה אמר הר"ם פי' וחכמים אומרים ביהודה עושין לפי מה שקדם להם דבר כללי מקום שנהגו ומקום שלא נהגו הודיענו בשני מקומות ידועים באחד נהגו ובאחד לא נהגו:
אמר המאירי המשנה השביעית והוא מענין החלק הראשון וחוזרת למה שאמר שמלאכה בערבי פסחים עד חצות תלויה במנהג ואמר בכאן שביהודה היו נוהגין בה עד חצות אבל בגליל לא היו עושין בה כל עיקר ופי' בגמ' שלא מתורת מנהג היו עושין כן אלא מתורת עיקר איסור ונפקא מינה שאם מתורת מנהג אם היו הולכים למקום שעושים ואין דעתם לחזור עושים ואם מתורת עיקר אסורין אחר שאף הוא מודה באיסור ונחלקו אח"כ באיסורם מה היה ענינם בלילה שמחרתה היה ארבעה עשר ואמר שבית שמאי אוסרין להם שכל יום שהמלאכה אסורה לילו עמו שהלילה הולך אחר היום ובית הלל מתירין להם עד הנץ החמה שהרי מצינו בתענית שהלילה חלוק בו מן היום ובמקום שאין עיקר גדול לאיסורו די להם קביעות איסור משעת הנץ החמה שהוא תחילת יום גמור וכן הדין במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים כלל שאין הלילה בכלל המנהג ואפילו נהגו בה מחזיקין אותו בטעות אא"כ מקבלים עליהם על זה מנהג בפירוש שכל שדינו מחצות כשאדם נוהג בו כל היום הוא מתורת גדר וסייג ולהרחיק מן העבירה ולילה לענין זה הרי הוא כיום אחר:
זהו ביאור המשנה ואין לה מקום לענין פסק כלל שהרי אף עד חצות תלוי במנהג כמו שבארנו ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
כל תבואה שהשרישה קודם העומר העומר מתירה ושלא נשרשה קודם העומר אין העומר מתירה וצריכה להמתין עד עומר הבא מעתה היה מנכש קרוב לזמן העומר ונעקרו בידו שבלים ורוצה לשותלן יהא שותלן במקום הלח כדי שיהיו נקלטות מהר בכדי שיעבור עליהם העומר והם נקלטות שאם לא נקלטו בשעת הקרבת העומר צריכות להמתין עד שיעבור עליהם העומר הבא וכבר ביארנו במסכת ראש השנה ששיעור קליטה שתי שבתות ומעתה זו ששנו כאן במנכש בשלשה עשר בניסן לדעת ר' יהודה נאמרה שסובר שדיה לקליטה בשלשה ימים ואין הלכה כן:
המשנה השמינית והיא חוזרת גם כן לענין החלק הראשון בדין מלאכת ארבעה עשר והוא שאמר ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר אבל לא יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר אע"פ שיכול לגמרה וחכמים אומרים שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים החייטים והספרים והכובסין ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף הרצענים אמר הר"ם עוד יתבאר לך במסכת מועד קטן כי ההדיוט תופר וכמו כן היוצא מבית האסורין מספר וכובס ולפיכך התירו חכמים אלו השלש אומניות שיתחיל לעשותן בארבעה עשר אבל במקום שנהגו ור' מאיר אומר ואפי' במקום שנהגו אין עושין מלאכה לכתחלה בשום פנים ור' יוסי אומר אף הרצענין לפי שהוא אומר שכן עולי רגלים מתקנים מנעליהם וסנדליהם לעלות לרגל בחולו של מועד והלכה כחכמים:
אמר המאירי ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד גומרה בי"ד וכו' לפי מה שהתבאר בסוגיית הגמ' משנתנו במקום שנהגו שלא לעשות אם התחיל במלאכה של צורך המועד גומרה אבל אינו מתחילה אע"פ שהיא מלאכה קלה שאפשר לגמרה קודם חצות אסור וחכמים באו להקל עוד ולומר ששלש אומניות מתחילין הואיל ויכול לגמרן קודם חצות ושהם לצורך המועד ופי' הטעם בגמ' מפני ששלש אלו מצינו להם היתר אף בחולו של מועד והם החייטים שהותרה מלאכתם במועד על ידי הדיוט ואם כן בארבעה עשר מותר להם אף על ידי אומן והספרים והכובסים הותרה מלאכתם במועד למי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורין והילכך בארבעה עשר מותר ור' יוסי בר' יהודה אומר אף הרצענים ר"ל אושכפים שבמועד מותר לעולי רגלים לתקן סנדליהם בחולו של מועד אם נקרעו או שנפרם התפר ומאחר שסוף מלאכה הותרה בהם במועד נתיר תחילת מלאכתם בארבעה עשר והוא עשיית מנעלים חדשים ומ"מ לרבנן אין למדין תחילת מלאכה מסוף מלאכה ואין הלכה כר' יוסי בר יהודה ונמצא דין רצענין כדין שאר אומניות ולפי דרכם למדו קצת מפרשים ממשנה זו ששאר בני אדם אסורים לתקן מנעליהם בחול המועד שלא הותרה אלא לעולי רגלים ואף גדולי המפרשים כתבוה כן אלא שנראה לי שבאותם הזמנים לא היו ההמון רגילים להביא בתי שוקים תחת מנעליהם אבל עכשיו שהכל רגילים בכך יש כאן אבד מצד הבתי שוקים ומותר:
ונשוב לעניננו והוא שמשנה זו כלה הלכה היא בין של ר' מאיר בין של חכמים שלא באו חכמים לחלוק ולהחמיר אלא להוסיף ולהקל והילכך כל מחצות ולמעלה אסור בכל ענין אף לצורך המועד ואף לגמור ואף בשלש אומניות ועד חצות במקום שנהגו לעשות מותר בכל ענין אף להתחיל ואף שלא לצורך המועד ובכל אומניות אבל במקום שנהגו שלא לעשות כל שהותחלה והיא לצורך המועד גומרין וכל שאינו לצורך המועד אפילו הותחלה אין גומרין וכל שלא הותחלה אפילו לצורך המועד אין מתחילין אלא בשלש אומניות וגדולי המחברים נראה שפרשו משנתנו במקום שנהגו לעשות ולדעתם במקום שנהגו שלא לעשות אסור אף לגמור ולצורך המועד אבל במקום שנהגו [לעשות] מותר לגמור לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד אף לגמור אסור וכן להתחיל אף לצורך המועד חוץ משלש אומניות ואין סוגיית ההלכה מוכחת כן אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון וכבר הרגישו בה גדולי המגיהים:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Pesachim 55a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפירש"י בדבור המתחיל מעיקרא תנא כו' ולבסוף תנא איסורא דקתני ב"ש אוסרין דמשמע בכ"מ עכ"ל. לא ידענא משמעו בכל מקום אלא הלילה בגליל קאמרי ב"ש דאסור וכן משמע לקמן ומדתנא לשון אוסרין משמע שפיר דאיסורא תני מיהו מדברי התוס' נראה דמלשון דתני אוסרין לא מוכח מידי דשפיר יפול לשון אסור במקום שנהגו שאין עושין אלא דמוכח לה דלא שייך פלוגתא במנהגא דליחזי היכי נהוג ודו"ק:
תוס' בד"ה מדקאמר ר"מ כו' אמתני' ליכא למידק הכי מדקאמר ת"ק מנהגא כו' עכ"ל דלא ניחא להו לפרושי דקושטא הוא הא דקאמר תלמודא מעיקרא תני מנהגא ולבסוף כו' דמדקדק ליה הכי מדקאמר ת"ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי דא"כ הוא מאי קושיא דאימא דבהכי פליגי ת"ק וחכמים דלשון חכמים אומרים פלוגתא משמע אלא דהמקשה היה סובר דלא פליגי בהכי אלא דתרווייהו סברי מנהגא וה"ק כו' ולא מדקדק דלבסוף תני איסורא אלא מדנחלקו ב"ש וב"ה כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:
Chidushei Halachot on Pesachim 55a · Sefaria
מהר"ם
בגמ' לא קשיא הא רבי מאיר הא ר' יהודה פי' לפי מסקנא דגמ' חכמים דמתני' היינו ר' יהורה ופי' בגליל לא היו עושין מכח איסור ופלוגתא דב"ש וב"ה בלילה הוא בגליל אליבא דר' יהודה ומתני' דריש פרקין מקום שנהגו וכו' אתי כרבי מאיר כן הוא באשר"י:
אמר לו ר' מאיר מאי ראיה יהודה וגליל כאן אלא מקום שנהגו וכו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה מדקאמר וכו' אמתניתין ליכא למידק הכי מדקאמר ת"ק מנהגא וכו' פי' שהתוס' הוקשה להם ל"ל לגמרא למימר הא ר"י הא ר"מ ופלוגתא דר"י ור"מ בעצמה אינה בפי' אלא דדייק לה מכח מדקאמר א"כ בלא ברייתא הוה מצי לשנויי הכי דמאי דפריך מעיקרא תנא מנהגא ולבסוף תנא איסורא ה"ל לשנויי דע"כ אתה צ"ל דחכמים פליגי את"ק דריש פירקין דמדקאמר ת"ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי ופליגי ותירץ דאמתני' איכא למימר וכו' וא"כ אינו מוכרח לומר במתני' דפליגי חכמים את"ק במנהגא ובלא הכרח ודיוקא לא ניחא ליה לגמ' דפליגי במנהגא לכך הוצרך לדייק מהברייתא דפליגי ביה ר"י ור"מ והשתא מוקמינן נמי הכי חכמים דמתניתי' ות"ק דריש פירקא כנ"ל ודו"ק:
Maharam on Pesachim 55a · Sefaria
פני יהושע
במשנה וחכ"א ביהודה היו עושין כו' הך מילתא דחכמים ארישא דמתניתין דריש פירקין קאי דמיירי בענין מלאכה בע"פ ומה שהפסיק רבינו הקדוש בכל הנך משניות טובא דלעיל דאיירי במילי אחרינא בין מילתא דת"ק ובין מילתא דחכמים דהכא ע"כ נראה דהיינו משום דאיידי דת"ק איירי במנהגא דמלאכה בע"פ וקתני עלה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין וכו'. ואל ישנה מפני המחלוקת משו"ה קתני נמי כל הנך מתניתין דתליא נמי במנהגא ושייך בהו הך מילתא גופא דאל ישנה ומשום הכי במתניתין דהכא חוזר לענין ראשון ומסיק מילתא דחכמים דאיירי בענין איסור מלאכה בע"פ כדמסקינן בסמוך. אלא דלפ"ז יש לפרש בפשיטות דהא דמקשה הש"ס בסמוך מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא דאהך מילתא דחכמים גופא קאי דע"כ לענין איסורא איירי דאי ס"ד דאינהו נמי לענין מנהגא איירו אם כן הוה ליה לאתויי הך מילתא לעיל בריש פירקין אבבא דרישא גופא ואפ"ה שפיר הוי מצי למיתני בתר הכי הך מילתא דההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין אליבא דכ"ע בין לת"ק ובין לחכמים ובתר הכי הו"ל למיתני כל הנך מתני' דאיירו במקום שנהגו במילי אחרינא אע"כ דחכמים איסורא קאמרי ואפילו הכי מקשה שפיר מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא דכיון דלא אשכחן פלוגתא דתנאי בעלמא בהך מילתא וברישא דמתניתין נמי קתני לה בל' סתמא א"כ לא שייך שפיר לישנא דחכמים אומרים בל' פלוגתא כך היה נ"ל לפרש לולי דרש"י בסמוך מפרש בע"א דהאי לבסוף אמילתא דב"ש קאי שנראה דוחק כמו שאבאר אבל למאי דפרישית א"ש טובא לישנא דמעיקרא תני ולבסוף תני וע"ז משני נמי הש"ס שפיר דאשכחן תנאי בעלמא דפליגי ר"מ ור"י ואם כן רישא ר"מ וחכמים דהכא היינו ר"י כנ"ל נכון ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדקו התוס' בד"ה מדקאמר ר"מ ודוק היטב:
שם וב"ה מתירין עד הנץ החמה עיין מ"ש התוס' בזה בריש מכילתין דהאי שיעורא דהנץ החמה היינו משעה שהפועלים יוצאין למלאכה וע"ש בחידושינו שכתבתי סמך לזה מברייתא דתוספתא דקתני דאיסור מלאכה בע"פ קודם חצות היינו במחובר לקרקע אלא דבל' משנתינו בהנן משניות דבסמוך משמע דאין לחלק בין מחובר לתלוש (ואפשר בתוספתא נמי משום רבותא דמקום שעושין נקיט מחובר) ולפי זה לא שייך שפיר הך טעמא שכתבו התוספות לעיל בריש מכילתין אלא דאפשר דלא החמירו חכמים לאסור מעלות השחר כיון דלפרש"י בריש פירקין עיקר הטעם במלאכה בע"פ היינו שלא ישכח ביעור חמצו כו' ואין דרך להקדים מעלות השחר דבלא"ה צריך להפסיק ממלאכתו כשהגיע זמן ק"ש שעיקר מצותה מהנץ החמה ואילך ולפ"ז א"ש הך פלוגתא דתנאי בריש מכילתין אי אסור מעלות השחר או מהנץ החמה וק"ל:
בגמרא מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא ופרש"י דקתני ב"ש אוסרין דמשמע בכל מקום עכ"ל. ולכאורה פירושו תמוה חדא דהא בריש מכילתין בברייתא דקתני מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה פרש"י גופא דהאי אסור היינו מנהגא וע"ש בלשון התוס' ובחידושינו ועוד דמ"ש רש"י דמשמע בכל מקום ג"כ תמוה כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא ידע מהיכן משמע הכי לכן נראה דעיקר כוונת רש"י ג"כ למ"ש התוס' דע"כ עיקר פלוגתא דב"ש וב"ה לענין איסורא איירי דאי לענין מנהגא לא שייך פלוגתא דניחזי היכי נהוג וכיון דלענין איסורא איירי לא משמע ליה לרש"י לחלק בין מקום למקום ובין יהודה לגליל והיינו לפי סברת המקשה כנ"ל ודו"ק:
במשנה ר"מ אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד כו' ולכאורה מלישנא דגמרא ומפרש"י ורוב הפוסקים משמע דכולה מתניתין דהכא בפלוגתא דר"מ וחכמים במקום שנהגו שלא לעשות איירי ואפ"ה מתיר ר"מ לגמור וחכמים אפי' להתחיל בג' מלאכות כיון שהן לצורך המועד כדמסקינן בסמוך ולמאי דס"ד מעיקרא נמי אפילו שלא לצורך המועד אפ"ה שרי ר"מ כיון שהתחיל בה קודם המועד אלא שהרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובחיבורו בפ"ח מהלכות י"ט כתב דכולה מתניתין במקום שנהגו לעשות איירי דאפ"ה להתחיל איכא איסורא ולכאורה פירושו תמוה טובא ואף שהרב המגיד כתב שם דהרמב"ם מדייק הכי דע"כ מתניתין דהכא לענין איסורא איירי וא"כ היינו אפילו במקום שנהגו לעשות אפ"ה להתחיל אסור דאי ס"ד דמתניתין דהכא לענין מנהגא איירי לא שייך פלוגתא דר"מ וחכמים דניחזי היכי נהוג כמ"ש התוספות לעיל בד"ה מדקאמר ר"מ אלא דלע"ד אין זה מוכרח דדוקא לעיל דאיירי לענין כל מיני מלאכות שפיר שייך לומר ניחזי היכי נהוג משא"כ הכא דלא איירי אלא לענין התחלת מלאכות מיוחדות לא שייך לומר ניחזי היכי נהוג כיון דמילתא דלא שכיחא היא לצמצם התחלת מלאכה עד ע"פ ואפילו בהנך ג' מלאכות דחכמים והנלע"ד דמה שהכריחו להרמב"ם ז"ל לפרש כן היינו משום דקשיא ליה לישנא דמתניתין דבמילתא דר"מ קתני סתמא בארבעה עשר ולא קתני קודם חצות כי היכי דקתני במילתא דחכמים אע"כ דר"מ איסורא קאמר והיינו דאפילו במקום שנהגו אסור להתחיל וא"כ לפ"ז ממילא דלא שני ליה לר"מ בין קודם חצות ובין לאחר חצות דכל היכא דאיכא איסורא אין לחלק כדאשכחן במילתא דרבי יהודה אליבא דב"ה ומדר"י נשמע לר"מ וא"כ לפ"ז דר"מ במקום שנהגו לעשות איירי ממילא שמעינן מדר"מ לחכמים דאיירי נמי במקום שנהגו לעשות ואפ"ה לא התירו אלא בהנך ג' מלאכות קודם חצות כן נ"ל נכון וכן נראה מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל עצמו בחיבורו ע"ש ודוק ועיין עוד בסמוך:
Penei Yehoshua on Pesachim 55a · Sefaria
גליון הש"ס
תנא קולי קולי קתני עיין נזיר מז ע"ב תד"ה ת"ש דתניא ועיין מגילה ה ע"ב תד"ה ממעטי':
Gilyon HaShas on Pesachim 55a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף נ״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־500 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 14 מילים
נפתחת ב״תַּנָּא קוּלֵּי קוּלֵּי קָתָנֵי.…״
- קטע 245 מילים
נפתחת ב״וּבְכׇל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּרַבָּן…״
- קטע 342 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. רַב שִׁישָׁא…״
- קטע 439 מילים
נפתחת ב״דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן…״
- קטע 527 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה…״
- קטע 67 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ מֵעִיקָּרָא תְּנָא מִנְהָגָא, וּלְבַסּוֹף תְּנָא אִיסּוּרָא!…״
- קטע 763 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָא קַשְׁיָא: הָא —…״
- קטע 825 מילים
נפתחת ב״וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה אַרְבָּעָה עָשָׂר מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית…״
- קטע 945 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר — אִין, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר —…״
- קטע 1022 מילים
נפתחת ב״וְהָאִיכָּא לֵילְיָא! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּבֵית שַׁמַּאי.…״
- קטע 1118 מילים
נפתחת ב״רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם בִּיהוּדָה, וּבְהַשְׁרָשָׁה חַד ״מִקְצָת…״
- קטע 1248 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל מְלָאכָה שֶׁהִתְחִיל…״
- קטע 1340 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד תְּנַן, אֲבָל…״
- קטע 1435 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: אֲבָל לֹא יַתְחִיל בַּתְּחִילָּה בְּאַרְבָּעָה…״
- קטע 1529 מילים
נפתחת ב״לָא, לְעוֹלָם דְּשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ מִיגְמַר נָמֵי גָּמְרִינַן,…״
- קטע 1611 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל מְלָאכָה…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבן שמעון בן גמליאל [השלישי] · דור שלישי לתנאים
בנו של רבן גמליאל דיבנה אביו של רבי יהודה הנשיא.
מקור: מסכת פסחים דף נ״ה עמוד א׳ · קטע 2 — “…הָרִאשׁוֹן — קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֲמַר: לֹא…”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת פסחים דף נ״ה עמוד א׳ · קטע 11 — “רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם בִּיהוּדָה, וּבְהַשְׁרָשָׁה חַד ״מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ״…”
לשון המקור
תַּנָּא קוּלֵּי קוּלֵּי קָתָנֵי.
וּבְכׇל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: לָא חָיְישִׁינַן לְיוּהֲרָא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: חָיְישִׁינַן לְיוּהֲרָא? וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ, דִּתְנַן: חָתָן, אִם יִרְצֶה לִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן — קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֲמַר: לֹא כׇּל הָרוֹצֶה לִיטּוֹל אֶת הַשֵּׁם יִטּוֹל.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר לָא תֵּיפוֹךְ: דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא; הָכָא, כֵּיוָן דְּכוּלֵּי עָלְמָא עָבְדִי מְלָאכָה וְאִיהוּ לָא עָבֵיד — מִיחְזֵי כְּיוּהֲרָא, אֲבָל הָתָם, כֵּיוָן דְּכוּלֵּי עָלְמָא קָרֵי וְאִיהוּ נָמֵי קָרֵי — לָא מִיחְזֵי כְּיוּהֲרָא.
דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא קַשְׁיָא; הָתָם הוּא דְּבָעֵינַן כַּוּוֹנָה, וַאֲנַן סָהֲדֵי דְּלָא מָצֵי כַּוּוֹנֵי דַּעְתֵּיהּ — מִיחְזֵי כְּיוּהֲרָא: אֲבָל הָכָא לָא מִיחְזֵי כְּיוּהֲרָא, אָמְרִי: מְלָאכָה הִיא דְּלֵית לֵיהּ, פּוֹק חֲזִי כַּמָּה בַּטְלָנֵי אִיכָּא בְּשׁוּקָא.
מַתְנִי׳ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כׇּל עִיקָּר. הַלַּיְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה.
גְּמָ׳ מֵעִיקָּרָא תְּנָא מִנְהָגָא, וּלְבַסּוֹף תְּנָא אִיסּוּרָא!
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי מֵאִיר, הָא — רַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל אֵינָן עוֹשִׂין כׇּל עִיקָּר. אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר: מָה רְאָיָיה יְהוּדָה וְגָלִיל לְכָאן? אֶלָּא, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה — עוֹשִׂין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין. מִדְּקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר מִנְהָגָא — מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה אִיסּוּרָא קָאָמַר.
וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה אַרְבָּעָה עָשָׂר מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְנַכֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וְנֶעְקְרָה בְּיָדוֹ — שׁוֹתְלָהּ בִּמְקוֹם הַטִּיט, וְאֵין שׁוֹתְלָהּ בִּמְקוֹם הַגְּרִיד.
בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר — אִין, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר — לָא. מִכְּדִי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: כׇּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים — שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אַרְבָּעָה עָשָׂר מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, לְמָה לִי שְׁלֹשָׁה עָשָׂר? וְהָאִיכָּא אַרְבֵּיסַר וַחֲמֵיסַר וּמִקְצָת שִׁיתְּסַר! אָמַר רָבָא: בַּגָּלִיל שָׁנוּ.
וְהָאִיכָּא לֵילְיָא! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּבֵית שַׁמַּאי. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם כְּבֵית הִלֵּל — לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְנַכֵּשׁ בַּלַּיְלָה.
רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם בִּיהוּדָה, וּבְהַשְׁרָשָׁה חַד ״מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ״ — אָמְרִינַן, תְּרֵי ״מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ״ — לָא אָמְרִינַן.
מַתְנִי׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל מְלָאכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ קוֹדֶם לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אֲבָל לֹא יַתְחִיל בָּהּ בַּתְּחִלָּה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְגוֹמְרָהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ אוּמָּנִיּוֹת עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: הַחַיָּיטִין, וְהַסַּפָּרִים, וְהַכּוֹבְסִין. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף רַצְעָנִין.
גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד תְּנַן, אֲבָל שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד — אֲפִילּוּ מִיגְמַר נָמֵי לָא, אוֹ דִילְמָא: שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד תְּנַן, אֲבָל לְצוֹרֶךְ — אַתְחוֹלֵי מַתְחֲלִינַן, אוֹ דִילְמָא: בֵּין לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד בֵּין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, מִיגְמַר — אִין, אַתְחוֹלֵי — לָא.
תָּא שְׁמַע: אֲבָל לֹא יַתְחִיל בַּתְּחִילָּה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אֲפִילּוּ צִלְצוֹל קָטָן אֲפִילּוּ שְׂבָכָה קְטַנָּה. מַאי ״אֲפִילּוּ״? לָאו אֲפִילּוּ הָנֵי, דִּלְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, מִיגְמַר — אִין, אַתְחוֹלֵי — לָא?! מִכְּלָל דְּשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ — מִיגְמַר נָמֵי לָא גָּמְרִינַן!
לָא, לְעוֹלָם דְּשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ מִיגְמַר נָמֵי גָּמְרִינַן, וּמַאי ״אֲפִילּוּ״? אֲפִילּוּ הָנֵי נָמֵי, דְּזוּטְרֵי נִינְהוּ, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הַתְחָלָתָן זוֹ הִיא גְּמַר מְלַאכְתָּן — נַתְחֵיל בְּהוּ נָמֵי לְכַתְּחִילָּה, קָמַשְׁמַע לַן.
תָּא שְׁמַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד —