מסכת פסחים דף מ״ז עמוד ב׳

ושביעית דעובר משום שדך לא תזרע וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה:

וכהן ונזיר אבית הטומאה שזה בית הקברות והוא כהן ונזיר ויש כאן לאו דכהן לנפש לא יטמא ולאו דנזיר על נפש מת לא יבוא:

אחרישה משום לאו די"ט לא לילקי:

דם צפור הואיל ואי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא:

באבנים דלא חזו לכיסוי:

ראויות לכותשן קושיא היא:

כלאחר יד ע"י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות:

טינא טיט לח ובלול:

ושביעית למ"ד בפ"ק דמועד קטן (דף ג.) חורש בשביעית אינו לוקה מוקי הך דהכא בחורש ומחפה דמחפה חייב משום זורע:

אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור אם היה דם ציפור במקום חרישה ובכה"ג שאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם מיירי שאין יכול לקפלו וליטלו דאם לא כן לא שייך כאן דלידחי עשה לא תעשה כדאמר ר"ל [בשבת] (דף קלב.) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב אם לאו ידחה עשה לא תעשה:

באבנים מקורזלות פי' רכות שהן ראויות לזריעה מיהו לא חזי לכיסוי עד שיכתוש וגבי בית הכסא נמי לפי שהן רכות ראויות יותר לקינוח מכשהן קשים ולא כפ"ה דפי' התם בפ' כירה (שבת מג.) מקורזלות חדות דהכא לא א"ש ורש"י מחקו כאן מן הספרים:

כתישה בי"ט מי שרי הקשה ריב"א מאי פריך הא ודאי שרי כמו חרישה דשרי משום הואיל הכא נמי כתישה ועוד תימה היכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו די"ט הא אין י"ט נדחה מפני עשה דהא תנן בכיצד צולין (לקמן פסחים פג:) אין שריפת קדשים דוחה י"ט ובפ' במה מדליקין (שבת כד:) יליף מקראי או משום כדמסיק רב אשי התם די"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ומפרש רשב"ם הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור לא משום דחיה קאמר אלא משום דאז לא צריך לחרישה אלא לעפרה ופטור דהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור משום דהוי מלאכה שאין צריכה לגופה והשתא פריך שפיר כתישה בי"ט מי שרי דכתישה הוי כטחינה וצריכה לגופה הוא שמתכוון לעשות עפר לכסות ולא משתרי לצורך כיסוי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וקשה לר"י הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל הוא כדמוכח בפ"ק דחגיגה (דף י.) והכא בשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה ואפילו אי הוה התם דם ציפור הוה חייב אי חריש בארעא דיליה ואי אמרת הואיל ואי הוי מלאכה שאין צריכה לגופה פטור השתא נמי פטור א"כ ביטלת כל מלאכת שבת ור"ת מפרש דבחרישה דכלאים קאי דליכא אלא לאו גרידא אבל איום טוב לא קאי וכגון שאם היה הולך לבקש עפר אחר היה הדם נבלע בקרקע ומסיק כתישה בי"ט מי שרי טפי כיון דמשום י"ט אסור דמשום דאית ביה עשה ולא תעשה גם משום כלאים לא שייך למיפטר בהואיל דאפילו אם היה שם דם ציפור אסור ובתחלה נמי הוה מצי לשנויי חרישה בי"ט מי שרי אלא דמשני ליה בע"א משום יגדיל תורה ויאדיר:

ולוקה משום הבערה בפ"א דביצה (דף יב:) אמר הא מני ב"ש היא דלית להו מתוך אבל לבית הלל שרי אע"ג דצריך שיהא צורך היום הא נמי חשיב צורך היום אע"פ שאין ראוי לאוכלו אלא באיסור:

אהבערה לא ליחייב מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל היינו אפילו לבית שמאי אמר:

ועייל עצי מוקצה תימה לר"י מ"מ ליתני גיד הנשה של נבילה ולילקי נמי משום נבילה:

שה ולא הבכור פירש בקונט' דשה משמע בין זכר ובין נקיבה ותימה דהא בעולה איירי דאין באה נקבה וא"ת אמאי איצטריך קרא שאין תמיד בא מבכור ומעשר תיפוק ליה שאין מתנותיהן שוות וי"ל דהא אמר כל הניתני' במתן ד' שנתנו במתנה אחת כיפר וע"ק היאך יעשה תמיד מבכור הא קעבר משום כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו (יבמות דף ק.) וי"ל כיון דמסיק ליה לשם עולה דינו כדין עולה ומהאי טעמא נמי ניחא לענין מתנה ור"י פירש דהאי קרא מישתעי בפסח דכתיב ביה שה תמים וקאמר שלא יביאנו לא דבכור ולא דמעשר וא"ש השתא דמתנותיהן שוות ולא תיקשי כל שממנו לאשים:

כהן ונזיר אבות הטומאה שתים הרי ח' לאוין ואי ס"ד אמרי' הואיל אחרישה ביום טוב לא ליחייב הואיל וראוי לכסות באותה החפירה דם צפור ודחי' אותו מקום שחורש בו אבנים מקורזלות הם דלאו בני כסוי נינהו. אמרי' והא ראוי לכותשן כלאחר יד כו' ואוקמה רב אשי במתונא פי' קרקע שיש בו לחלוחית ואינו ראוי לכסות בו ויש מי שאומ' טיט יבש:

ומותיב אביי המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש כו' ואי אמרינן הואיל אהבערה לא ניחייב הואיל וחזי ליה לצרכיה לבשל ולאכול ושני' אפיק הבערה ועייל גיד של נבלה. איני והתנן ר' חייא אומר לוקה שתים ושלשה על בישולו ואלו הן לוקה משום מבעיר אש שלא לצורך אכילה ולוקה משום מבשל גיד ביום טוב שאינו בר אכילה וכן משום בשר בחלב הרי שלשה בבישול ושתים באכילה משום אוכל גיד הנשה ומשום אוכל בשר בחלב ואם תוציא הבערה ותכניס גיד הנשה של נבלה ומשום אכילת נבלה יבואו שלשה על האכילה ושתים על הבישול והדר ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ואקשי' וכי מוקצה מדאורייתא הוא שלוקין עליו כו' והא את הוא דאמרת בעי מרב הונא ואמרי לה מרב חסדא הביא שה מן האפר פי' מן המדבר מקום המרעה ושחט תמיד ביום טוב מהו מי יש מוקצה לגבוה או לא ואמרת פשטה לן מהאי קרא ושה אחת מן הצאן [מן המאתים] ממשקה ישראל שה ולא בכור אחת ולא מעשר מן הצאן ולא מן הפלגס כלומר הפלגס פסול שאינו לא כבש ולא איל ומפורש במס' פרה.

המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב יש בו חמשה איסורין אכילת גיד הנשה ואכילת בשר בחלב ובשול בשר בחלב ובשול שלא לצורך ביום טוב והבערה שלא לצורך ביום טוב ומ"מ אין כאן אלא מלקות אחד והוא אכילת גיד הנשה שעל בישול והבערה שלא לצורך אינו לוקה הואיל ויש בהן סרך אוכל נפש אע"פ שהאוכל אסור לו כמו שביארנו בראשון של יום טוב ואילו היה בהם מלקות לא היינו דנין בו אלא מלקות אחד שאין חלוק מלאכות ביום טוב כמו שביארנו וכן על אכילתו ובישולו בחלב אינו לוקה שאין בגידין בנותן טעם ואם היה גיד הנשה של נבלה מתוך שנכלל שאר גופא באיסור זה חל אותו איסור אף על הגיד ולוקה שתים והמבשל בעצי אשרה לוקה שתים אחת משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך והמבשל בעצי הקדש לוקה משום לא תעשון כן לה' אלהיכם ומה שיש לפקפק במלקות לאו זה כבר ביארנוהו באחרון של מכות:

מוקצה שנאסר ביום טוב יש פוסקים שמן התורה נאסר ומה ששאלו בסוגיא זו לרבה על מה שהעמיד את השמועה בעצי מוקצה וכי מוקצה דאורייתא הוא כבר השיב להם אין ואזהרתי' מהכא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ולא תעשה כל מלאכה כלומר כל שאינו במזומן מבערב נשאר כדינו באיסור עשיית מלאכה ואע"פ שהקשו לו ממה שאמר לו רב חסדא שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב וחזר בו והעמיד את השמועה בעצי אשרה ולא בעצי מוקצה כך פירשו לדעת רב חסדא שסובר שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב נעמידה בעצי אשרה וכן שלא היה יכול להעמידה בעצי מוקצה שהרי אין חלוק מלאכות ביום טוב וא"כ לא חזר בו אלא לענין ביאור השמועה ומ"מ נראין הדברים שאף מעיקר הסברא חזר בו הואיל ולא מצינו שחלק שם רב חסדא בקרבן המוקצה ביום טוב וא"כ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומתוך כך ספיקו מותר אלא שהחמירו בספק צידה לדון בהם כאילו ניצודו ביום טוב וכבר ביארנו דבר זה בראשון של יום טוב:

התמידים היו באים מן הכבשים בני שנה והפלגס הוא שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא וזהו חדש שלשה עשר ומכאן ואילך נקרא איל ונמצא שהפלגס אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא שדרשו מקרא האמור ביחזקאל לענין קרבנות שה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל שה ולא הבכור שהרי קדוש הוא ואין מקדשין אותו לקרבן אחר אחד ולא מעשר שאינו בא מאחד אלא מעשרה ואף זה הטעם בו שקדוש הוא ואין מקדשין אותו לקרבן אחר מן הצאן להוציא את הפלגס מן המאתים פירושו על הנסכים וענינו שאפילו היה היין מדומע בערלה כל שישתיירו מאתים בבור מן הכשר כשר הוא לנסכים ומכאן לערלה שבטלה באחד ומאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו שאין מביאין מן הטבל:

שה הבא מן האפר והוא מוקצה מפני שאינו נכנס לישוב מקריבין אותו לתמיד של שחר של צבור ביום טוב שהמוקצה אין איסורו מן התורה כמו שביארנו ומתוך כך אין איסורו איסור לענין קרבן וכן שאין איסור גופו גורם לו אלא איסור דבר אחר גורם לו:

בד"ה כתישה בי"ט מי שרי הקשה ריב"א מאי פריך הא כו' עכ"ל תירוצא הוא אלא דלשון פירכא הוא וכתישה ביו"ט מי שרי בתמיה וק"ל:

בא"ד ועוד תימה היכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו די"ט כו' עכ"ל הך קושיא איכא לאקשויי הכי לעיל גבי חרישה דפריך דלא לחייב הואיל וחזי לכיסוי כו' אלא שסמכו קושיא זו הכא משום קושיא ראשונה שהקשה ריב"א הכא גבי כתישה וכדי ליישב שניהם בתירוצם וק"ל:

בא"ד שמשביח את השדה בחרישה כו' חייב אי חריש בארעא דיליה כו' עכ"ל והוה פסיק רישיה וחייב אע"ג דלא איכוין לכך כדאמר פרק הבונה והיינו דוקא בארעא דיליה דבארעא דחבריה פטור דה"ל מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' שם פ' הבונה ואית לן לאוקמא הכא בארעא דיליה לטפויי לאווי כמ"ש התוס' לקמן גבי נבילה ודו"ק:

בא"ד ובתחלה נמי ה"מ לשנויי חרישה בי"ט מי שרי אלא דמשני ליה בע"א כו' עכ"ל וק"ק דכיון דאסיק אדעתיה השתא כיון דמשום יום טוב אסור לית לן למפטר בהואיל משום איסור כלאים מאי פריך שוב ראויות לכותשן כלאחר יד מ"מ איכא למימר בכה"ג חרישה ביום טוב מי שרי ולהכי לא [מפטר] בכלאים משום הואיל ודו"ק:

בד"ה שה ולא הבכור כו' ור"י פי' דהאי קרא משתעי בפסח דכתיב ביה שה תמים כו' עכ"ל ר"ל שזה ראיה לפר"י דהא שה בפסח משתעי דכתי' ביה שה משא"כ בתמיד דלא כתיב ביה שה אלא כבש וניחא לפר"י נמי דממעט משה בכור דהא כתיב ביה בכור כשב ולא כתיב בכור שה ועוד דהכא לא כתיב רק שה כמו בפסח משא"כ בבכור דכתיב ביה נמי בכור שור ובכור עז ומהרש"ל כתב לדקדק למעט בכור ממלת אחת ולא משמע כן דהא משה ממעט בכור ומאחת ממעט מעשר גם העיקר חסר מדברי התוספות ודו"ק:

בא"ד דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך וכו' פירש דלא שייך למימר שצריך בהמתך בהדי כלאים וק"ל:

בגמ' ואת אמרת שה ולא הבכור וכו' כצ"ל וס"א א"ר שה וכו':

ברש"י ד"ה אלא דבעידנא דעיילי לה איכא למימר וכו' כצ"ל:

בד"ה כתישה בי"ט מי שרי הקשה ריב"א מאי פריך כו' ועוד תימא היכי פריך כו' הא י"ט אין נדחה מפני עשה כו' עכ"ל. וכוונתן דאין עשה דכיסוי דוחה ל"ת ועשה די"ט כדמסיק רב אשי בפרק במה מדליקין לענין שריפת קדשים ובפ"ק דביצה לענין כיסוי גופא. מ"מ נראה דהאי ועוד תימא שהקשו התוס' לאו קושיית ריב"א היא דאדרבה בפרק שילוח הקן דף קמ"א כתבו התוס' דריב"א גופא מתרץ להך קושיא דנהי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ כיון דנדחה ל"ת ואין כאן אלא עשה תו לא שייך מלקות. ונראה דמה שלא הביאו זה התירוץ כאן היינו משום דאכתי לא מתרצי קושיא קמייתא שהקשה ריב"א ומשו"ה תירצו הרשב"ם ור"ת בענין אחר דשוויה לתרתי קושיות כן נ"ל. מיהו בחידושינו בפ"ק דביצה דף ח' בלשון התוס' ד"ה בעפר תיחוח כתבתי באריכות ליישב קושי' ריב"א דהכא באחד משני דרכים ע"ש ותמצא נחת:

בד"ה ולוקה משום הבערה בפ"ק דביצה אמר הא מני ב"ש היא כו' ובד"ה אהבערה לא לחייב מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל אפי' לב"ש אמרינן עכ"ל. וכוונתן מבואר דאי אליבא דב"ה אפילו בלא טעמא דהואיל לא מחייב אהבערה דאפילו לכתחלה שרי דאמרינן מתוך שהותרה כו' אלא דלכאורה אין דברי ריב"א מוכרחים דהא מ"ש בד"ה ולוקה משום הבערה דבפ"ק דביצה מוקמינן לה להך ברייתא כב"ש רבי יוחנן הוא דאמר הכי התם למאי דאית ליה דב"ש וב"ה דהתם במתניתין במתוך פליגי דלב"ה אית ליה מתוך משא"כ לרבה דאיירי בשמעתין שמעינן ליה התם דלא פסיקא ליה הך מילתא דטעמא דב"ה משום מתוך אלא משום דאין עירוב והוצאה לי"ט וע"ש ואפשר דריב"א משמע ליה דרבה לבתר דשמע מרב יוסף התם קיבלה מיניה:

ועוד נראה דהתוס' בזה לשיטתייהו בסמוך בד"ה הואיל וחזי שכתבו דבלא"ה הא דאיתיביה אביי בשמעתין לאו לרבה גופה מקשה דהא רבה בלא"ה ס"ל דמשום הבערה לא מחייב דאין חילוק מלאכות בי"ט אע"כ דאביי אעיקר דינא דהואיל פריך אפילו למאן דאית ליה דב"ה ס"ל דאמרינן מתוך שהותרה ואית ליה נמי דיש חילוק מלאכות בי"ט כמו שאבאר בסמוך ודו"ק:

גמ' אחרישה לא ליחייב עי' טורי אבן חגיג' באבני מלואים דף יח ד"ה וכלל:

שם ועייל עצי מוקצה עי' מג"א סי' שכ"ה סק"ט: