בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת פסחים דף ל״ה עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת פסחים דף ל״ה עמוד ב׳

    מסכת פסחים דף ל״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־358 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    דמאי הא לא חזי ליה ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה יצא מי שיש לו איסור אחר א"נ הויא לה מצוה הבאה בעבירה:

    השתא נמי חזי ליה דחומרא דרבנן בעלמא הוא דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

    אכסניא חיילות מלכי ישראל המוטלין על בני העיירות לזונן להגין עליהם מאויביהן וישראלים הן והרי הן כעניים הואיל ואינן במקומן:

    שהקדימו בשיבלים את המעשר הקדים לתרומה גדולה קודם מירוח דמן התורה תרומה קודמת למעשר דראשית קרי' רחמנא ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הערים הלוי וקידמו כדי שלא יחסרנו הכהן אחד מחמשים ונטלה הימנו תרומת מעשר כדינו אבל תרומה גדולה הראשונה לא נטלה הימנו ואשמעינן מתני' דמותר כרבי אבהו:

    מכל מתנותיכם בלוים כתיב:

    את כל תרומת ה' אפילו תרומה גדולה:

    ומה ראית דאוקמת קרא דחיוב' כשהקדימו בכרי וקרא דפטורת כשהקדימו בשיבלין:

    האי דנתמרח בכרי אידגן וכיון דנקרא דגן נעשה טבל לתרומה כדכתיב ראשית דגנך:

    ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Pesachim 35b · Sefaria

    תוספות

    ומי פירות אין מחמיצין היינו להתחייב כרת כדאמרינן בהדיא אין חייבין על חימוצו כרת אבל לאו אית ביה ובסמוך נמי אמרינן אין לשין ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד וחכמים נמי דאמרי תאכל היינו משום שיכולין לשומרה מן החמץ כשאר עיסה אבל לכולי עלמא מחמיצין וקשה דלקמן (פסחים דף מ.) מסקינן גבי קימחא דאבישונא אבל מי פירות שרי דמי פירות אין מחמיצין משמע דשרינן לגמרי וכן פי' ר"ת דאין מחמיצין כל עיקר והא דאמר תשרף מיד כשעירב עמהן מים דאז ממהרות יותר להחמיץ ועל הא אמר דאין בהן כרת אבל לאו אית ביה אבל היכא דלית ביה תערובת מים כגון יין וחומץ ושאר מי פירות שרו לגמרי וכן מוכח בסוף כל המנחות באות מצה (מנחות דף נז: ושם) דאמר אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי רבי יוסי הגלילי ופריך מנחת נסכים מי פירות הן ואין מחמיצין אמר ריש לקיש אומר היה רבי יוסי מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשירה והשתא אי סלקא דעתיך דריש לקיש ורבי יוחנן מיירי הכא בלא מים כלל ואפילו הכי כרת ליכא אבל מלקות איכא דחמץ נוקשה הוי אמאי איצטריך למימר התם מגבלה במים בלא גיבול מים נמי איצטריך קרא שלא תאפה חמץ דהוי חמץ נוקשה וחמץ נוקשה פסול למנחה כדמשמע התם במנחות (דף נג.) דקאמר התם שיאור דר' יהודה לרבי יהודה דפסול למנחות אלא ודאי היכא דליכא מים אינו מחמיץ כלל וקשה לרשב"א דחומץ האדומי חשיב ליה בפרק אלו עוברין (לקמן פסחים דף מג.) חמץ דגן גמור ע"י תערובת ואמאי והא חומץ האדומי מפרש התם דרמו ביה שעורים פי' משימין השעורים ביין כדי שיחמיץ היטב והא מי פירות אין מחמיצין ואפילו אם משימין מים עמהן אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה ואומר ר"י שהשעורים שורין במים קודם שמשימין ביין ובמי ביצים נסתפק רש"י אי חשיב מי פירות או לא לפי שאנו רואים שהעיסה נעשה עבה בהן יותר מבמים אבל ר"ת נהג היתר בדבר והיה נוהג לאכול בערב הפסח אחר ארבע שעות עוגה שנילושה בביצים והא דקאמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח קודם זמנה כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו היינו מצה הראויה לצאת בה ידי חובה וזו מצה עשירה היא:

    יוצאין בדמאי מסופק ר"י אי בעי למימר יוצא דוקא דיעבד כדאמרינן הואיל ומפקיר לנכסיה וחזי ליה מכל מקום עדיין לא מפקיר להו אי נמי יוצאים אף לכתחלה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקרא אכילת עניות:

    אכסניא מפרש בירושלמי נכרים:

    שחילל על גב קרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף תימה אי כסף משמע ליה דווקא נימעוט שוה כסף ואי יליף מישיב דשוה כסף ככסף אפילו קרקע נמי ונראה לר"י דילפינן בכלל ופרט וכלל ויסף חמישיתו כלל כסף פרט והיה לו חזר וכולל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכו' יצאו קרקעות ועבדים ושטרות וכן מוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נא.) דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש התם בגמרא ולא הקדשות בכל אלו ובכור יליף התם בכלל ופרט וכלל וכן נמי יש לפרש הקדשות ומיהו תימה מאי מיבעי ליה בפ' הזהב (ב"מ דף נד.) חומש מהו שיתחלל ע"ג קרקע והא עיקר המיעוט בחומש כתיב ויסף חמישית כסף ערכך (ויקרא כ״ז:ט״ו):

    Tosafot on Pesachim 35b · Sefaria

    רבנו חננאל

    ירושל' אין לשין עיסה במשקין אבל מקטפין אותה במשקין אמר רבי עקיבא מעשה שהייתי עם רבי אליעזר ורבי יהושע בספינה ולשתי מצתם במשקין. אין לשין בחמין מפני שחולטין ולא בפושרין מפני שהן מחמיצין:

    דמאי כב"ה דאמר מאכילין את העניים דמאי וכיון דחזו לעניים יוצא אדם בו בפסח וכבר פרשנוהו בכמה מקומות דדמאי הוא הלוקח פירות מעם הארץ ואינו יודע אם הן מעושרין אם לאו נותן מהם חלק אחד ממאה לכהן והן תרומת מעשר שחייב הלוי ליתן לכהן מעשר מן המעשר אבל תרומה גדולה שהיא אחד מחמישים ודאי הן מפרישים ואפילו עמי הארץ וכן מי שהפריש עמיר אחד מעשרה ונתנו לכהן קודם שיעשהו גורן וקודם שיוציאו ממנו תרומה גדולה לכהן ונתן הלוי ממנו תרומת מעשר והוא מעשר מן המעשר ואע"פ שתרומה גדולה לא נתן לכהן מותר ללוי אותו מעשר שלא נתחייב הלוי בתרומה גדולה אלא אם קבל הלוי מעשר מן הגורן אחר שהעמיד ישראל כרי אם הפריש ממנו מעשר ונתנו ללוי מקודם התרומה חייב בתרומה וחייב בתרומת מעשר הלוי ופשוטא היא והיא מפורשת בסוטה פרק אחרון:

    ובמעשר שני והקדש שנפדו אם נתן הקרן אע"פ שלא נתן עדיין החומש כבר שלו הוא וכן החלה והתרומה לכהנים הן ואע"פ שלישראל אסורה מצות מצות ריבה. טבל הוא שלא הורמה ממנו התרומה והמעשר ואע"פ שהיא תבואה שנזרעה בעציץ שאינו נקוב ואינה תרומת הארץ אלא תבואה זרועה בכלי מדאוריי' פטור מדרבנן חייב להפריש ממנו תרומה ומעשר לפיכך אינו מותר ואינו ראוי לאכילה וכ"ש טבל דאוריי':

    ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו כגון שהקדים בכרי ונתן אחד מעשרה בו ללוי ונמצא במעשר שלקח הלוי אחד מחמישים והיא תרומה גדולה וחייב עוד אחרי כן לתת לכהן מן הנשאר בידו חלק אחד מעשרה והיא תרומת מעשר ואפילו אם נתן תרומת מעשר ולא נתן התרומה גדולה אין יוצא בו ידי חובתו בפסח וכן במעשר הקדש שנפדו על אסימון והן מעות שאין בהן צורה כלומר לא נטבעו במטבע אלא הוחלק בלא צורה כאלו לא נפדו דפדיה כי האי גונא לא שמה פדיה משום דאין מתחלל אלא על כסף שיש עליו צורה שנאמר וצרת הכסף בידך ודייקינן וצרת דבר שיש עליו צורה למעוטי אסימון שאין עליו צורה:

    ת"ר יכול יוצא אדם בטבל שלא תקנו כהלכתו כגון שהפריש כל מה שחייב להפריש חוץ מדבר אחד ואפי' מעשר עני שמוציא בשנה השלישית ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום לא תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום לא תאכל טבל פי' כל תבואה שלא נתקנה כהלכתה נקראת טבל ואקשי' עליה ואיסורא דחמץ היכא אזיל ודחי' הא מתניתא ר' שמעון היא דסבר אין איסור חמץ חל על איסור טבל דתניא האוכל נבלה ביום הכפורים פטור ולא אתי איסור יום הכפורים חייל אאיסור נבלה:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 35b · Sefaria

    ריטב"א

    פיסקא ולא במעשר ראשון וכו' תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל וכו' עד הא מני ר' שמעון היא. כתב הרי"ט ז"ל ומעתה מתני' דקתני שאין יוצאין בטבל כר' שמעון וכיון שכן לרבנן דסברי דאיסור חל על איסור יוצאין בטבל וקיל"ן כוותיהו ואע"ג דדמיא למצוה הבאה בעבירה כתבו בתוס' דלא אסרו מצוה הבאה בעבירה אלא בתוך (נ"ל דצ"ל באותן, המעתיק) שבא לרצות וכן לולב אבל בשאר מצות לא תדע דהא איצטריך קרא למעוטי סוכה גזולה וכן ציצית ומעתה מצה גזולה וכן של טבל יוצאין בה בדיעבד מיהו לכתחילה אסור משום ובוצע ברך. והרמב"ם ז"ל כתב דמצה גזולה אין יוצאין בה בדיעבד ובירושלמי נחלקו בדבר. וכתב הרי"ט ואנן הא פרישנא לה בכמה דוכתין וברירנא בראיות ברורות דלא אמרינן מה"ב אלא בשהמצוה מסעיית בקנינא אבל בשאין המצוה מסעיית בקנינא לא שהרי דמים הוא חייב לו וכל היכא דגזל קמח ועשאו מצה דאיכא יאוש ושינוי מעשה דכ"ע יוצאין בה אבל גזל מצה אפויה ואיכא יאוש בעלים ועל ידי המצוה איכא שינוי השם דמעיקרא לחם והשתא מצה אי נמי שינוי רשות למאן דסבר מדרבנן בקדושת מצוה חשיב שינוי רשות דאשכח דעל ידי המצוה הוא קונה מצה זו דהא איפליגי בירושלמי וקי"ל כמאן דאסר הלכך טבל דעבירתו מעצמו ואין המצוה מסעיית לאו מצוה הבאה בעבירה חשיבא ושרייא:

    Ritva on Pesachim 35b · Sefaria

    מאירי

    ממה שכתבנו במשנתנו למדת שהטבל שלא נתקן כל צרכו כגון שניטלה ממנו תרומה גדולה ולא ניטלה ממנו תרומת מעשר או מעשר ראשון ולא שני או אפי' מעשר עני אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואע"פ שהעמידה רב ששת לדעת ר' שמעון שסובר שאין איסור חל על איסור בשום צד ומאחר שאיסור טבל קודמו אין איסור חמץ חל עליו ומתוך כך אין יוצאין בו ידי מצה הא לדעת רבנן הואיל ואיסור חמץ חל על טבל יוצא בטבל אי אפשר לומר כן שאם כן משנתנו שלא כדעת חכמים ועוד היאך אמרו למעלה אבל לא בטבל פשיטא והרי חכמים מתירין בו אלא ודאי אינו כן ואע"פ שאמרו אלא מחוורתא כרב ששת לישוב סוגיא לבד נשתבחו הדברים לא לענין פסק הא לענין פסק הלכה כרבינא מפני שפירש הטעם מפני שכל שאיסור אחר מעורב בו אין יוצאין משום מצה ויש טורחים להעמיד דברי רב ששת ושלא לאסרו מצד איסור מעורב אלא שאף הם פוסקים כמשנתנו מצד אחר והוא מטעם מצוה הבאה בעבירה ואע"פ שבלולב לא פסלנו את הגזול אלא בראשון ומתורת לכם הא בשני כשר אע"פ שבאה בעבירה במצה לילה הראשון החמירו מפני שהיא מן התורה או מפני שבשעה שעושה את המצוה עושה את העבירה ולולב כבר נעשית העבירה משעת גזלה או שמא מפני שיש לחוש שיאכל כמה זיתים ומשאכל כזית נתקיימה מצותו ונמצא אוכל שאר זיתים באיסור שלא בצד מצוה וכל אלו דברים זרים ועיקר הדברים כדעת ראשון:

    Meiri on Pesachim 35b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    שם ולא נטלה ממנו מעשר ראשון ולא כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה טבול מדרבנן ואפ"ה מצוה הבאה בעבירה היא כו' עכ"ל אבל משום מי שאסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה כו' לא שייך הכא כיון דאינו טבול אלא מדרבנן ולעיל גבי דמאי הא לא חזי ליה שפרש"י מטעמא מי שאיסורו כו' היינו משום דאית ביה מלתא דספיקא דאורייתא דשמא לא עישר ודו"ק:

    תוס' בד"ה מי פירות כו' ואפילו אם משימין מים עמהם אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה כו' עכ"ל דמעולם לא היה כאן חמץ דגן גמור כלל כיון שהשעורה נתחמץ ע"י מים שמחמיצין וע"י מי פירות שאין מחמיצין אבל אי מי פירות בלא מים נמי מחמיצין שפיר מקרי החומץ חמץ דגן גמור ע"י תערובות שהשעורה הוא חמץ גמור ויש חילוק בין חמץ דגן גמור ע"י תערובות לחמץ נוקשה דהא לר"א מסיק לקמן דחמץ דגן גמור ע"י תערובות הוא בלאו וחמץ נוקשה בולא כלום ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה או אפילו כו' דאילו מעשר ראשון פתיכא ביה תרומת כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 35b · Sefaria

    פני יהושע

    בתוספות בד"ה ומי פירות אין מחמיצין כו' אבל לאו אית ביה עכ"ל נראה דמ"ש דלאו אית ביה היינו דכיון דמשמע להו השתא דמי פירות נוקשה מיקרי א"כ הא אמרינן לקמן בר"פ אלו עוברין להדיא דהרי אלו באזהרה וכדמסיק הש"ס התם דהיינו כר"מ דנוקשה וחמץ ע"י תערובת כהדדי נינהו ומרבינן לה ללאו מריבויא דכל מחמצת ולקמן בפרק אלו עוברין אבאר באריכות אי"ה ע"ש:

    בא"ד וקשה דלקמן מסקינן גבי קמחא דאבשונ' כו' משמע דשרינן לגמרי כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על קושי' זו דאטו גברא אגברא קא רמית דהתם מר זוטרא קאמר לה ומשמע נמי לקמן בהך סוגיא גופא דאביי ורבא פליגי בהאי דמי פירות דלאביי מחמיצין. ועוד דבר"פ כל המנחות מייתי הש"ס דפלוגתא דתנאי היא לענין מחמיצין בתפוחים ע"ש ומייתי נמי מתניתין דתפוח שריסקו. ואם כן לפ"ז תו לא קשיא הך סוגיא דהכא כיון דאליבא דר"ל איירי אם כן שפיר מצי סבר ר"ל דבכל מי פירות כרת הוא דליכא הא איסורא איכא. והנראה בזה דמשמע להו להתוספות כיון דכל הנך אמוראי בתראי דשמעתין שקלו וטרו במילתא וטעמא דר"ל משמע דס"ל כוותיה וא"כ מקשו שפיר מסוגיא דלקמן דמשמע אליבא דהלכתא דמי פירות גרידא אין מחמיצין כלל. ועוד נראה דהתוס' לאו מקושיא זו דקמחא דאבשונא לחוד קא סמכו דבלא"ה אין זו קושיא כל כך דהתם לענין חששא בעלמא איירי כמו שיבואר שם וע"כ שכן צריכין אנו לפרש לפי שיטת רש"י דשמעתין שכתב להדיא דבלא מים איירי ר"ל משמע דאיסורא מיהא איכא וא"כ ע"כ צריך לפרש סוגיא דלקמן כדפרישית וכן מצאתי להדיא בלשון התוס' עצמן במנחות דף נ"ד ע"ש וא"כ לפ"ז נראה דהתוס' לא כתבו קושיא זו אלא לרווחא דמילתא אבל עיקר קושייתם היינו דקשיא להו דר"ל אדר"ל גופא מסוגיא דמנחות כמ"ש בשם ר"ת ומה שיש לדקדק עוד בזה בל' התוס' יבואר בר"פ אלו עוברין דף מ"ג ובקונטרס אחרון אבאר יותר ודו"ק:

    בד"ה וקשה לרשב"א דחומץ האדומי כו' והא חומץ אדומי מפרש התם דרמו ביה שעורים כו' עס"ה. משמע דפשיטא להו להתוספות דהאי דמי פירות אין מחמיצין כלל גמור הוא בכל הפירות שבעולם וצ"ע דהא לעיל דף כ"ח ע"ב כתבו התוספות בד"ה מחמת דבר אחר פי' ריב"א דהיינו שמחמץ ע"י שמרי יין וכתבו שם דלא דמי לעיסה שנילושה ביין אלמא דלאו כלל גמור הוא דא"כ בפשיטות מצינן למימר דהאי דחומץ האדומי לא הוי בכלל מי פירות אלא שדומה לשמרי יין וצ"ע שלא נזכר דין זה דשמרי יין בשום פוסק ראשון או אחרון. דלפ"ז אפשר דכי היכי דאשכחן דשמרי יין מחמיץ ה"ה נמי איכא מיני אחרינא שמחמיץ ולקמן בפ' אלו עוברין אבאר יותר:

    פיסקא ויוצאין בדמאי וכתבו התוספות דר"י מסופק אי איירי דיעבד או לכתחילה ונראה דהאי דיעבד דר"י לאו היינו בענין שאין לו שום כזית מצה אלא זו דאם כן לא הוי מקשה בגמרא דמאי הא לא חזי ליה דהא אפילו בטבל גמור מדאורייתא אפשר דאתי עשה דמצה ודחי לא תעשה כמ"ש התוס' בשם הירושלמי לענין חדש אם לא למאן דדריש הך דרשא דברייתא בסמוך כל מה שאין אסור משום בל תאכל חמץ לבד אינו יוצא בו ואם כן אפי' את"ל דעשה דמצה אין דוחה ל"ת דטבל דחמיר אפ"ה מדמאי לא קשה מידי דהא בכמה דוכתי העמידו חכמים דבריהם במקום עשה אע"כ דהאי דיעבד היינו אם אכל כבר כזית מצה של דמאי אם צריך לחזור ולאכול כזית מצה אחרת וא"כ לפ"ז שפיר מקשה הש"ס דמאי הא לא חזי ליה ואם כן פשיטא דאינו יוצא אפילו בדיעבד וצריך לחזור ולאכול כזית מצה אחר כיון דדמאי ספק טבל הוא והיינו בא' מהטעמים שכתב רש"י דהמקשה לא אסיק אדעתיה דבדמאי יש להקל יותר כיון דרוב ע"ה מעשרין הן כן נראה לי ומה שיש לדקדק עוד בהאי שקלא וטריא דדמאי ובהא דמייתי ר"ה בסמוך ברייתא דב"ש וב"ה כתבתי בפרק ג' שאכלו ע"ש. ומתוך מ"ש שם נתיישב גם כן הא דמקשה הש"ס בסמוך אבל לא בטבל פשיטא אע"ג דבסמוך מייתי ברייתא דקתני להדיא יכול יוצא אדם י"ח בטבל ולמאי דפרישית התם א"ש:

    Penei Yehoshua on Pesachim 35b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמרא ל"צ בטבל טבול מדרבנן עיין לקמן קיד ע"ב תוד"ה אכלן דמאי:

    Gilyon HaShas on Pesachim 35b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף ל״ה, עמוד ב׳, בהיקף של כ־358 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 14 מילים

      נפתחת ב״וּמֵי פֵירוֹת אֵין מַחְמִיצִין.…״

    2. קטע 223 מילים

      נפתחת ב״יוֹצֵא בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר וְכוּ׳. דְּמַאי הָא לָא…״

    3. קטע 327 מילים

      נפתחת ב״דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וְאֶת אַכְסַנְיָא…״

    4. קטע 411 מילים

      נפתחת ב״מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! דְּכֵיוָן…״

    5. קטע 516 מילים

      נפתחת ב״לָא צְרִיכָא — שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁיבֳּלִים, וְנִטְּלָה הֵימֶנּוּ…״

    6. קטע 636 מילים

      נפתחת ב״דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן…״

    7. קטע 724 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה,…״

    8. קטע 87 מילים

      נפתחת ב״וּמָה רָאִיתָ?! הַאי אִידְּגַן, וְהַאי לָא אִידְּגַן.…״

    9. קטע 922 מילים

      נפתחת ב״מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! הָכָא…״

    10. קטע 1019 מילים

      נפתחת ב״וְהַכֹּהֲנִים בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא:…״

    11. קטע 1114 מילים

      נפתחת ב״אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא,…״

    12. קטע 1211 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. פְּשִׁיטָא!…״

    13. קטע 1312 מילים

      נפתחת ב״מַהוּ דְּתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי,…״

    14. קטע 148 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ וְכוּ׳.…״

    15. קטע 1524 מילים

      נפתחת ב״לְעוֹלָם דְּנִפְדּוּ, וּמַאי לֹא נִפְדּוּ — שֶׁלֹּא…״

    16. קטע 1611 מילים

      נפתחת ב״וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁחִילְּלוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, דְּרַחֲמָנָא אָמַר:…״

    17. קטע 1716 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ…״

    18. קטע 1824 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא: בְּטֶבֶל שֶׁלֹּא נִתְקַן כׇּל צוֹרְכּוֹ. שֶׁנִּטְּלָה…״

    19. קטע 1927 מילים

      נפתחת ב״תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ״ —…״

    20. קטע 2022 מילים

      נפתחת ב״וְאִיסּוּרָא דְחָמֵץ לְהֵיכָן אֲזַלָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת:…״

    לשון המקור

    וּמֵי פֵירוֹת אֵין מַחְמִיצִין.

    יוֹצֵא בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר וְכוּ׳. דְּמַאי הָא לָא חֲזֵי לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לְנִכְסֵיהּ הָוֵי עָנִי וְאוֹכֵל דְּמַאי — הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ.

    דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי. וְאָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין.

    מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! דְּכֵיוָן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ חוּלִּין הָוֵי!

    לָא צְרִיכָא — שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁיבֳּלִים, וְנִטְּלָה הֵימֶנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְלֹא נִטְּלָה הֵימֶנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ.

    דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁיבֳּלִים — פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר״. מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.

    אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, אֲפִילּוּ הִקְדִּימוֹ בִּכְרִי נָמֵי לִיפְּטַר? אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא ״מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כׇּל תְּרוּמַת ה׳״.

    וּמָה רָאִיתָ?! הַאי אִידְּגַן, וְהַאי לָא אִידְּגַן.

    מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ. וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.

    וְהַכֹּהֲנִים בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מַצָּה שָׁוָה לְכׇל אָדָם בָּעֵינַן, קָא מַשְׁמַע לַן — ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה.

    אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּטֶבֶל טָבוּל מִדְּרַבָּנַן שֶׁזְּרָעוֹ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב.

    וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁהִקְדִּימוֹ בִּכְרִי.

    מַהוּ דְּתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ.

    וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא!

    לְעוֹלָם דְּנִפְדּוּ, וּמַאי לֹא נִפְדּוּ — שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁפְּדָאוֹ עַל גַּב אֲסִימוֹן, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף״ — דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ צוּרָה.

    וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁחִילְּלוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״.

    תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּטֶבֶל שֶׁלֹּא נִתְקַן. כׇּל טֶבֶל נָמֵי הָא לֹא נִתְקַן!

    אֶלָּא: בְּטֶבֶל שֶׁלֹּא נִתְקַן כׇּל צוֹרְכּוֹ. שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְלֹא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, [מַעֲשֵׂר] רִאשׁוֹן וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וַאֲפִילּוּ מַעְשַׂר עָנִי, מִנַּיִן?

    תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ״ — מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל עָלָיו חָמֵץ״, יָצָא זֶה שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל חָמֵץ״, אֶלָּא מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל טֶבֶל״.

    וְאִיסּוּרָא דְחָמֵץ לְהֵיכָן אֲזַלָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא מַנִּי, רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: