מסכת פסחים דף ג׳ עמוד ב׳

משום בניו שהן זכרים כתב לשון רכיבה:

דכי הדדי נינהו שאין אורך בלשון צח מן המגונה משתעי בלשון כבוד:

וכל היכא כו' והני דלעיל עיקם ללמדך שצריך לחזר אחר לשון נקי ובשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך שישנה אדם לתלמידו לשון קצרה לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה:

רכבת כתיב ואע"ג דמצי למיכתב נמי ישבת חסר מיהו כל חסירות שבתורה לדרוש הן באין וכאן למדך בחסרון זה שתתפוס לשון קצרה ואפילו הוא מגונה שהרי כאן תפס לשון מגונה וקצר:

כגדי מסנקן כגדי עייף סינוק לשון עייפות ודומה לו גד גדי וסינק לא בגמרא דשבת בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף סז:) התגבר מזלי ואל תהי עייף:

מפני מה בוצרים בטהרה בכלים טהורים:

ואין מוסקין בטהרה בזיתים קא קרי מסיקה ואין צריך למוסקן בטהרה כדאמר במסכת שבת ביציאות שבת (ד' יז.) דלא חשיב מוהל היוצא מהן להכשיר שאינו שמן גמור אלא היוצא ע"י הבד אבל יין הזב על הענבים מכשירן דניחא ליה ביה:

הגיעני כפול מלחם הפנים לחלקי:

רכבת כתיב וא"ת לכתוב נמי ישבת ואומר ר"י דלא מצי למיכתב ישבת דכל היכא דכתב ישב בלא וי"ו אתא לדרשה כדדרשינן ולוט ישב בשער סדום אותו היום מינוהו שופט (בראשית רבה פרשה נ):

אין מוסקין בטהרה מפרש ה"ר יוסף דטעמא דבצירה דפ"ק דשבת (ד' יז. ושם) לא שייכי במסיקה דשמא יבצרנו בקופה מזופפת וההיא נמי פעמים שאדם הולך לכרמו ורואה אשכול שביכרה סוחטו ומזלפו ע"ג ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהן דבזיתים אינו רגיל לעשות כן שאינו משקה ואינו חשוב כדאמר התם ואינו רוצה בקיומה:

שמץ פסול פירש רבינו חננאל דבר עבודת כוכבים כדכתיב (שמות ל״ב:כ״ה) לשמצה בקמיהם ופסול לכהונה כדתנן במסכת מנחות (דף קט.) כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ואין צ"ל לדבר אחר פירוש לע"ז שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה':

ואנא אכילנא משופרי שופרי מכאן אין ראיה שנאמין לכל הבא לפנינו ואומר ישראל אני דשאני הכא דרוב ישראל היו ואזלינן בתר רובא אך יש להביא ראיה מפרק החולץ (יבמות דף מה. ושם) דאמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך וכן מההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר ליה נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך והיינו משום דמצי למימר ישראל אני והא דאמר בהחולץ (דף מו:) מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו תלמוד לומר אתך במוחזק לך התם מיירי במוחזק לן באבהתיה שהם נכרים דאי לאו הכי נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני:

מאליה מי קספו לך אע"ג דגדי אין אליתו קריבה רוב פסחיהם היה טלה או שמא הגיד לו ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה א"נ נציבין חו"ל היא כדמוכח בסיפרי בפ' ראה ועוד בתרגום ירושלמי (בראשית י) וארך ואכד וכלנה בארץ שנער מתרגם והדס ונציבין וקטיספי:

חקוקאה פי' רבינו חננאל סופר ור"י פירש מעיר חקוקה היה בספר יהושע (יט):

ואקשינן אטו טמא מי לא כתיב בתורה ופרקינן אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי דרך כבוד אלא במקום טמא שצריך לומר לא טהור שזה שלש אותיות וזה שש אותיות משתעי דרך קצרה.

ואמרינן וכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד והא רוכבת ויושבת דכי הדדי נינהו ולא משתעי דרך כבוד ופרקינן רכבת כתיב פי' ואם י"ל נכתוב ישבת חסר וי"ו כל יושבת מלא נכתב כגון (איכה ד כא) יושבת בארץ עוץ (שופטי' ד' ה) והיא יושבת תחת תומר וכשמחסירו למדרש מחסירו ואין שם מדרש:

כגדי מסנקן פי' כגדי שמן מלא בכל אבריו כלומר נתמלאו מלא מעים שלנו מזו ההלכה שבענו ממנה כדתנן בתמיד (ד' כח) האברים והפדרים שלא נתאכלו מערב סונקין אותן בצדי המזבח וי"א גדי שנתפשט במים ומתחבט לצאת משם ואינו יכול וזה שאמר כדבר אחר מסנק ולא אשתעי בהדיה רב לפי שדבר על עצמו גנאי ופי' דבר אחר כמו חזיר:

בוצרין בטהרה כלומר נזהרין על בצירת ענבים ומסקי במסיקת זיתים אינן נזהרין כל כך פי' הענבים עלולים לקבל טומאה מפני שהמשקה שבהן מצוי להיות שותת בשעתו מה שאינו כן בזיתים ואע"פ ששניהן מכשירין כדתנן שבעה משקין הן הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב ודבש דבורים: ושבח לזה שאמר מפני מה אין מוסקין בטהרה דלא הוציא טומאה מפיו: וזה שאמר ההוא כהן הגיעני כזנב הלטאה שהיא שרץ:

ומצא בו שמץ פסול פי' ע"ז כדכתי' (שמות לב כה) לשמצה בקמיהם שניה' פסולין לכהונה כי הכהנים ששמשו לע"ז פסולין כדתנן בסוף מנחות כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר שנאמר (מלכים ב כג ט) אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' כלומר בבית חוניו פסול וכל שכן ע"ז עצמה ואקשינן והתנן במסכת קדושין אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן ולמעלה כלומר כל כהן שהוחזק להקריב למזבח ובן לוי שהוחזק לדוכן אין צריכין לדקדק אחריו שלא עלה למזבח ולא לדוכן עד שבדקו והכשירוהו יושבי לשכת הגזית כדתנן בסוף מדות לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה יושבת ודנה את הכהונה כהן שנמצא בו פסול כו' ושנינן לא תימא שמץ פסול אלא שחץ פסול פי' שחץ פסול פסולות גסות הרוח ולעיגת לשון כדאמרינן במסכת שבת פרק במה אשה אנשי ירושלים אנשי שחץ היו:

רבי יהושע בריה דרב אידי לא בקש לומר דנח נפשיה דרב כהנא דאמר ומוציא דבה הוא כסיל: חקוקאה פי' סופר כדכתיב (ישעיה י' א) הוי החוקקים:

ההוא עכו"ם דהוה סליק ואכל פסחים וכו' כתב הרי"ט ז"ל מכאן נלמד דכל מאן דאתי ואמר ישראל אני נאמן והיינו נמי דאמרינן התם זיל גלי או נסיב בת מינך. ואי קשיא הא דאמרינן התם מי שנתגייר ואמר גר אני יכול נקבלנו ת"ל אתך במוחזק לך. תירץ רת"ם ז"ל דהתם דמוחזק לן באבותיו שהן גוים דליכא מיגו גביה וכן דעת רבינו הגדול ז"ל זה למורי. ע"כ מלשון הרי"ט ז"ל:

אע"פ שביארנו שכל שאין בו לשון גנאי אין מעקמין את הלשון כדי לספר בלשון כבוד כל שלשון של כבוד נופל יפה יותר מן האחר מעקמי' אותו ועל דרך זה הוזכר כאן בשני תלמידים שאחד מהם שאל מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה וחברו שאל מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה ושניהם לדבר אחד נתכונו אלא שזה שעקם את לשונו כוון יותר בדקדוק הלשון אע"פ שלא היה בזה לשון מגונה שהרי כשאדם אומר ומוסקין בטומאה הלשון מוכיח שצריך להשתדל בכך ויותר ראוי לומר ואין מוסקין בטהרה כלומר שאין המנהג לטרוח ולחזר אחר כלים טהורים למסיקה ומתוך כך נשתבח זה המעקם אע"פ שלא היה כאן לשון גנאי ומ"מ לענין תשובת השאלה הדבר ידוע שאין המשקה מכשיר את הפירות לקבל טומאה אא"כ נוח לו באותו משקה וכמו שאמרו יותן דומיא דכי יתן וא"כ בבצירה ר"ל בענבים פעמים שאדם בוצר בקופות מזופפות שאין היין הולך מהם לאבוד וכשהבעלים יודעים בכך דורכים מעט את הענבים לשם כדי שיחזיק הכלי הרבה ומשקה יוצא ואף הוא נוח לו בכך אחר שהוא בוצר לגת שהבוצר לאכילה ודאי אינו כן אלא בבוצר לגת ונמצא המשקה מכשיר את הענבים ומתוך כך צריך לכלים טהורים ואף בהולך לאיבוד מגזרת שמא יבצרנו בקופות מזופפות כמו שביארנו במסכת שבת אבל במסיקה ר"ל בזיתים הרי המשקה היוצא מהם אינו שוה כלום ומיחל בעלמא הוא ואינו מכשיר כלל ומתוך כך אין צריך לטרוח בה אחר כלים טהורים:

אע"פ שאין בודקין ביוחסין מן המזבח ולמעלה ר"ל שאם שמש אביו במזבח אין צריך לבדוק למעלה הימנו שאלמלא לא היה ראוי לכהונה לא היו מניחין אותו לשמש מ"מ כל שראינוהו בעל מדות מגונות ומנבל את פיו בלשון גנאי מהרהרין אחריו שמא לא נבדק יפה יפה וכל שכן כשמספר בלשון גנאי בדברים של קדש מעשה באחד שאמר בחלוק לחם הפנים הגיעני כזנב הלטאה ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול ר"ל פסול כהונה ויש אומרי' שחץ פסול ר"ל מחלל עצמו מתוך גבהות לב וגסות הרוח:

ראוי לאדם גם כן להזהר שלא יהא מזומן לבשורה של פורענות כגון מיתת אדם גדול וכיוצא בזה ואם שואלין אותו בכך רשאי לגמגם בדברים עד שיבינו הענין מתוך דבריו ולא שיאמרהו הוא להדיא ומה שנתגלגל כאן בענין אבל שאסור בנעילת הסנדל ובשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד ובמקצת היום שהוא ככולו כבר ביארנוה במסכת מועד קטן:

בפירש"י בד"ה וכל היכא כו' והני דלעיל עיקם ללמדך שצריך לחזר אחר לשון נקי ובשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דלשון קצר עדיף אפי' מגונה מלשון ארוך ונקי אבל קשה לפי זה כיון דלשון קצר אפילו מגונה עדיף כל הני דעיקם ל"ל דלא ה"ל לעקם אלא חד קרא ללמדך היכא דכי הדדי נינהו לחזר אחר לשון נקי וע"כ נראה לפרש דלשון קצר ומגונה ולשון ארוך ונקי שוים הם וכיון דשוים הם ע"כ היכא דכי הדדי נינהו למדנו דעדיף לשון נקי והשתא ניחא כל הני קראי דטמא דקיצר בהם וכמה קראי איכא דעיקם והאריך בהם דשוים הם להאריך בלשון נקי או לקצר בלשון מגונה ולקמן בשמעתין גבי ח"א אין בוצרין בטהרה וח"א ומוסקין בטומאה דאמר מובטחני בזה שמורה הוראה כו' שכתב הר"ן בשם התו' שעל זה שאמר ומוסקים בטומאה שקיצר בלשונו אמר כן והוא פי' פירוש אחר וע"ש שהוא נראה דחוק ולפי דרכינו ששניהם שוים להאריך בל' נקי ולקצר בלשון גנאי יש לפרש שעל השני אמר כן שראה בו דבר חכמה כההיא דאמרינן מברכותיו של אדם ניכר שת"ח הוא שהראשון אפשר שלא נתכוין לדבר בלשון נקי אלא שכך נזדמן לו בפיו בלי כוונה אבל השני ששמע מן הראשון ושינה לומר בלשון קצר ודאי נתכוין לכך וכן להיפך לגירסת הרי"ף הראשון אפשר שלא נתכוין לומר בלשון קצר אבל השני ששמע מן הראשון ושינה לומר בלשון נקי ודאי דנתכוין לכך להשמיענו הך חדושא דיש לאדם לומר בלשון נקי וק"ל:

בד"ה רכבת כתיב ואע"ג דמצי למכתב נמי ישבת חסר כו' אפילו הוא מגונה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל דאפילו בלשון מגונה יקצר אדם לשונו כו' עכ"ל ע"ש ולא ידענא מאי רבותיה וטפי ה"ל לאשמעינן דאפי' בלשון נקי גופא יקצר אדם וע"כ הנראה לקיים פשטיה ומאי דקשיא ליה למהרש"ל הא שמעינן ליה כבר מדכתיב טמא באוריי' י"ל דאשמעינן דאפי' בכה"ג דבדבורא ובמקרא לא הוה לשון קצר אלא בכתיבה ומסורת יקצר אדם לשונו והתוס' שכתבו דלא מצי למכתב ישבת דכל היכא דכתיב ישב בלא וא"ו אתי לדרשה כו' עכ"ל אין זה סותר פירש"י אלא דבהכי גלי דהכתיבה ומסורת יושב מלא וכיון דהכא ליכא שום דרשא בחסרון וי"ו דישבת ועוד יש לבעל המאור דרך אחרת בשמעתין וסוגיין דשמעתין ק"ק להולמו לפי דרכו ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה שמץ פסול פר"ח דבר ע"ג כדכתיב לשמצה כו' עכ"ל וכיון דפסול ביה לכהונה דהיינו לעבודה פריך שפיר והתניא אין בודקין כו' דכמו שאין בודקין אם הוא חלל דא"כ לא היו מניחין אותו לשמש ה"נ אין בודקין בו על דבר ע"ג דא"כ לא היה משמש וק"ל:

גמ' מי קא ספו לך מן האליה כו' מפ' מהרש"ל דר"י ב"ב דחה אותו כו' כי בודאי הכירוך כו' ולא אסרה תורה לבן ערל ונכר אלא מן המובחר שבו כו' עכ"ל ע"ש ואני מוסיף על דבריו שראה ר"י ב"ב בנכרי שהוא מפרש לה הכי דלא אסור אלא מן המובחר שבו דאל"כ לא ה"ל למימר דאכילנא משופרי שופרא אלא סתם דאכילנא מיניה ודו"ק: :

בגמ' ואיבעית אימא ביעתותא דדוד נמי ליכא משום ביעתותא דהר איכא כצ"ל:

בתוס' ד"ה שמץ פסול וכו' פירוש לע"א וכו' ר"ל אם שמש לע"א:

בפירש"י בד"ה וכל היכא כו' והני דלעיל עיקם ללמדך כו' עד סוף הדיבור. נראה דכל הנך דלעיל איצטריכו הך דריב"ל איצטריך לאשמעינן דאפילו בגנות בהמה טמאה נמי לא שייך לומר בלשון מגונה והך דר"פ איצטריך דאפילו תשע. ועוד דאע"ג דאיירי בעיקר מצוה הנוהג לדורות ואם כן יש ללמוד בלשון קצרה. אפילו הכי רשאי להאריך משום לשון נקיה. והנך דנביאי נמי איצטריך דאפילו בנביאים. ובמה שכתב רש"י דבשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך נ"ל גם כן דעיקרא דמילתא לעולם בדברי תורה מ"מ יש לומר בלשון קצרה ומש"ה כתיב בכל דוכתא טמא כ"א במקום אחד או שנים שינה בלשון ארוך ללמד דאיכא מיהו צד מעליותא בלשון ארוך ונקי כי היכי דנילף דבכל מקום דשוין או בדבר שאין נוגע ללמוד לתלמידים יש לחזור על לשון ארוך כן נ"ל:

רש"י ד"ה בגדי מסנקן כגדי עיף. עי' בהרע"ב רפ"ב דמסכת תמיד:

וְהָכְּתִיב (שמות ד, כ) "וַיִקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמוֹר"? הָתָם, מִשּׁוּם בָּנָיו, אוֹרְחָא הוּא. עיין פירוש רש"י ז"ל [שהן זכרים כתב לשון רכיבה] ונראה לי בס"ד הכוונה, כיון דבניו היו עמה על חמור אחד שהם קטנים וצריכה לאחוז אותם אי אפשר שתשב על החמור מן הצד אלא מוכרח שתשב בפיסוק רגלים כדי שתוכל לאחוז בהם שלא יפלו. או יובן הכוונה כיון דבניו גם כן היו עמה על חמור אחד אינו מספיק גב החמור שתהיה הרכיבה מן הצד בלי פיסוק רגלים. או יובן הכוונה כיון דבניה עמה שרוכבים אחד מלפניה ואחד מאחריה אז אין גנאי לרכוב בפיסוק רגלים יען כי פיסוק רגליה יהיה מכוסה בבניה מכאן ומכאן.

חַד אָמַר לְהוּ "מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה". זו גרסת עין יעקב דגריס 'לְהוּ' דקאי על הלל או על רבי לחד לישנא וכן הוא גרסת תלמוד כתב יד אבל בתלמוד שבידינו לא גריס 'לְהוּ' וצריכים להבין לגרסת 'לְהוּ' מאי קא משמע לן? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרשב"ץ (ח"ג סימן ע"ח) מפני מה שיבח התלמיד שאמר 'אֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה' אדרבא הוה ליה לשבוחי לאידך שקיצר בלשונו דהא אמרינן (פסחים ג:) 'לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה'? והשיב הרשב"ץ ששמע מהגאון מו"א ז"ל שתירץ בשם הרבנית אשתו של הרב רבי יוסף ז"ל דמה שאמרו 'ישנה דרך קצרה' דוקא הרב לתלמיד כדי שלא ישתבש התלמיד בלשון ארוכה, אבל התלמיד ששואל מן הרב עדיף לדבר בלשון נקיה ולא בעי לשון קצרה, כי הרב לבו רחב ולא יתבלבל בלשון ארוכה יעיין שם. ולכן דקדק מסדר הש"ס למנקט 'לְהוּ' דפירושו להלל או לרבי לחד לישנא לומר כיון דהיה התלמיד שואל לרב לכך יאות לו השבח שדיבר בלשון נקיה אף על גב שדיבר בלשון ארוכה. ובזה ניחא נמי לתרץ דקדוק אחר דאמר ' מֻבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל ' ויש להקשות מה שייכות יש לזה בזה כי מה שנמצא שדבר בלשון נקיה ראוי שיאמר שיהא חסיד ופרוש כי סימן זה נוגע לכך? אך כפי האמור ניחא כיון שדיבר בלשון ארוכה לרבו, והיינו נמצא דחלק כבוד לרבו לומר שיש לו לב רחב ואינו משתבש בלשון ארוכה, לכן בזכות שחלק כבוד לרבו ודאי יזכה לכך שכל הנזהר בכבוד רבו זוכה להיות הוא רב מורה הוראות בישראל מדה כנגד מדה.

מֻבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל מקשים מה שייכות יש לזה בזה? והוה ליה למימר שיהא חסיד ופרוש משום שדבר בלשון נקיה! ונראה לי בס"ד דמלבד דבר טוב זה שמצא בו שדבר בלשון נקיה עוד מצא בו חריפות שכל וחכמה יתירה דהוה דייק לישנא שלא אמר לשון דמשתמע לתרי אנפי כמו חבירו והוא כי חבירו אמר ' מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה ' דבריו אלו סובלים שני פירושים הא' לומר כונתו לשאל רק על המסיקה של זתים למה יעשו בטומאה ובאמת כך היא כונתו בשאלה זו, אך דבריו אלו סובלים עוד פירוש אחר אשר אין זה מטרת שאלתו והוא שהשומע יפרש שאלתו כך 'למה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה ואין עושין להפך להיות בוצרין בטומאה ומוסקין בטהרה?' דכונתו לשאל על שניהם לתת של זה בזה ושל זה בזה, ובאמת הוא לא היתה כונתו כך אלא שדבריו סובלים גם פירוש זה ונמצא אינו חכם להיות דייק בלשונו לתפוס שאלתו בלשון ברור שאינו סובל אלא פירוש אחד דוקא. אך זה השני שלא זכר בדבריו טומאה בחד וטהרה בחד אלא שאל ' מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה ' אין דבריו סובלים שני פירושים אלא רק פירוש אחד דמוכרח לפרש דבריו שכל שאלתו היא רק על הטהרה למה אין עושין אותה גם במסיקה, ולא אפשר לפרש דבריו ששואל בשתים לתת של זה בזה. ושל זה בזה. ולכן כיון שראה חכמתו דדייק בלשונו למנקט לשון ברור אמר ' מֻבְטָחַנִי שֶׁיִּהְיֶה חָכָם גָּדוֹל שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל ' כי דבר זה דדייק בלישנא הוא סימן טוב לזה וכמו שאמרו בעירובין (עירובין נג.) בני יאודה דהוו דייקי לישנא הוו גלי מסכתא מה שאין כן בני גליל. ועדיין יש לדקדק במה שאמר ' בְּיִשְׂרָאֵל ' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד יש מורה הוראות בבית המדרש ואין זוכה שתתפשט הוראתו לעשות מעשה בקרב כל ישראל על פי הוראתו אלא הוראתו תשאר עצורה בבית המדרש דאין הלכה כמותו. ויש שזוכה שיקבעו הלכה כמותו לענין מעשה הנה זה הוראתו יוצאה בבית המדרש ומתפשטת בקרב ישראל דעבדי עובדא כוותיה ועל זה נאמר (משלי ה, טז) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה. הַנְהוּ תְּלָתָא כַּהֲנֵי, חַד אָמַר [לְהוּ] : הִגִּיעַנִי כְּפוֹל, וְחַד אָמַר : הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר : הִגִּיעַנִי כִּזְנַב הַלְּטָאָה. בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל [ג:] קשה הנהו תרי קמאי למה הזכירם פה? וסגי לומר 'הַהוּא כַּהֲנָא דְּאָמַר הִגִּיעַנִי כְּזָנָב הַלְּטָאָה וּבָדְקוּ אַחֲרָיו'? ונראה לי בס"ד דאם לא היו אלו עמו שקדמו ודברו בשבח לא היו בודקים אחריו מחמת שאמר כן דהיו אומרים משגה שכך נפל בפיו בשגגה והיה נשאר בחזקתו ולא היו בודקין אחריו אך מאחר דהוו יתבי תלתא והיה האחד מחבב הקדשים שהיה מיצר על רוע מזלו שלא הגיע לו מבשר הקודש אלא דבר מועט והשני היה מחבב הקדשים באומרו אני זכיתי לחלק חשוב יותר ממך שהגיע לי כזית וזה השלישי לא הלך בדרך חבריו שחבבו הקדשים אלא ענה אחריהם בדבר בזיון לדמות הקדשים לשיעור זנב הלטאה תו ליכא ללמד עליו זכות ולומר בשגגה דבר בלשון זה לכך בדקו אחריו! אי נמי יש לומר אין הבית דין בדקו אחריו דאין צריכין מן הדין לבדוק אחריו בעבור דברים אחר שהיה מוחזק בכשרות אלא אותם השנים שהיו עמו חרה להם על דבריו וּבָּדְקוּ וּמָצְאוּ שֶׁמֶץ פְּסוּל וביררו אותו אחר כך בבית דין. ברם איכא למידק איך יגיע לזה כפול ולזה כזית מלחם הפנים והלא צריך לחלקו ביניהם בשוה חלק כחלק? ודוחק לומר זה בעל הזית חטף מאחרים ונשלם חלקו לשיעור זית. ונראה לי בס"ד דאלו השלשה לאו מחד משמר הם אלא כל אחד מן משמר אחר ולכן במשמר של זה היו החלקים כולם על שיעור פול ומשמר זה כולם זית. אי נמי לעולם שלשתם משמר אחד והחלקים היו שיעור פול לכך אמר הראשון הגיעני כפול והשני אמר אני חלקי היה חשוב בעיני כשיעור זית שהוא גדול מפול והג' אמר שהיה נראה בעיניו כזנב שהוא קטן מפול.

וַאֲנָא, הָא קָאֲכִילְנָא מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי יש להקשות אם היה אוכל מן האיברים החשובים סגי ליה לומר קָאֲכִילְנָא מִשּׁוּפְרֵי ומה כונתו לומר 'שּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי'? ונראה לי בס"ד דאיתא לקמן (דף נז.) מלכא אמר הגדי משובח יותר ומלכתא אמרה הכבש משובח יותר ושאלו לכהן גדול, והשיב הכבש משובח יעיין שם. ודינו של פסח בא הן מן הכבשים הן מן העזים שיש נמנים על כבש ויש נמנים על עז והוא כדי להתפאר היה נמנה על כבש שהוא שּׁוּפְרֵי והיה אוכל מן האברים החשובים שבו ולזה אמר 'מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי'. ובאמת דבר זה שדקדק בו היה סיבה למפלתו דאם היה נמנה על עז וגדי לא היה אפשר לרבי יהודה בן בתירא לפרוש לו רשת ללכדו בדבר זה שאמר לו 'מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ?' כיון דבעז וגדי לא יש אַלְיָה אך על ידי שדקדק לאכול 'מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי' בזה נלכד בדבר זה של אַלְיָה.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ. פירש עט"ר אדוני הרב מו"ר אבי זלה"ה בספרו 'מדרש אליהו' דרך רמז דישראל נשפעים ממקום עליון מהחסדים והרחמים והאומות מלמטה והחכמים ז"ל כל שיחתם היא דברי תורה שגם בעת שידברו דברים פשוטים משתעו בלשון חכמה ולכן רבי יהודה בן בתירא שם בפיו של זה לומר 'סְפוּ לִי מֵאַלְיָה' שיש רמז בתיבה זו 'מא"ל י"ה' כי ראהו אוכל מן הקודש בגזל ואיסור ואמר כשיזכיר שמות א"ל י"ה בפיו הם ינקמו ממנו וכן היה לו שהם הרגישו ברוח קדשם בזה ואמרו לו שלא במתכויין א"ל י"ה לגבוה אלו ישראל דוקא סלקא. ומחמת שהוזכרו באותו מעמד שמות הקודש אלו לכך עשו פעולה זו לעורר את לב השומעין לבדוק אחריו ובדקו ומצאו ובערו הרע מן העולם עכת"ד ז"ל.

אֵימָא לְהוּ "סְפוּ לִי מֵאַלְיָה". הדבר יפלא איך האמין זה העכו"ם שיהיה רבי יהודה בן בתירא רבן של ישראל מיעצו לעשות דבר הפך התורה אשר צותה 'עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ' (שמות יב, מח) דודאי מאחר שעלתה בידו ערמתו בתחלה וגם את המקראות ידע להו לא היה טפש? ונראה לי בס"ד דאותו עכו"ם כשאמר דבר זה לרבי יהודה בן בתירא היתה כונתו לזלזל בישראל באומרו שאין מדקדקים לשמור מצות ה' אלהיהם כראוי שהרי הם מאכילים בידים את הפסח גם לנכרים וערלים ואין מרגישים! והשיב לו רבי יהודה בן בתירא ' מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ? ' וכונתו לומר מה שצותה תורה 'כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל' לא צותה על בשר הפסח אלא רק על חלק המשובח שבו שהוא האליה ולכן כל אדם שאינו בדוק אצלם שהוא ישראל אין מאכילין אותו מן האליה אבל על שאר בשר הפסח כיון דאין עליו אזהרה מן התורה מאכילין אותו לכל אדם שיבא ויאמר ישראל אני אף על פי שאין בודקים אותו ורק לנכרי וערל ודאי לא יאכילוהו מבשר הפסח דמעלה וסלסול נהגו בו לבלתי יאכל ערל מבשר הפסח אבל מן התורה אין מונע בזה, ואתה אם תרצה להבחין ולידע שדברי אלה אמת או לאו תלך ותאמר להם לספות לך מן האליה ותראה שלא יאכילו אותך אלא אם כן יבדקו אותך תחלה. וזה הנכרי נכנסו בדעתו דבריו של רבי יהודה בן בתירא ולא עלה על לבו שאם יבדקוהו וימצאוהו ערל יהרגוהו כי מה עשה איסור שיתחייב עליו כך והלא מקודם לא היה אוכל אלא מן הבשר דוקא דאינו אסור מן התורה לנכרים וערלים דהא כתיב 'לֹא יֹאכַל בּוֹ' דייקא דהיינו מחלק החשוב והמובחר שבו ולכך הלך לנסות כמו שאמר לו רבי יהודה בן בתירא וניצוד ונלכד! ונראה לי בס"ד כי מה שאמר לו רבי יהודה בן בתירא 'מִי קָא סָפוּ לָךְ?' וכן אמר לדידיה שיאמר להם בלשון זה 'סְפוּ לִי' דנקיט לשון ספו ולא אמר 'הֶאֱכִילוּנִי'? הנה בחר רבי יהודה בן בתירא בהאי לישנא לרעתו של זה כי ספו הוא סובל, גם כן ממשמעות הרג וכליון כמו יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם הֳ' (ישעיהו סו, יז) וברית כרותה לשפתים הכריח שיהיה הוא פותח ברעתו.

שְׁלָם לָךְ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם. נראה לי בס"ד אם אתה בִּירוּשָׁלַיִם וּמְצוּדָתְךָ בִּנְצִיבִין אין זה חידוש ופלא כי זכות ארץ ישראל מסייעה אותך, וכן היא המדה דכתיב (ישעיה ב, ג) 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלָ‍ִם' אך החידוש והפלא הוא דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין חוץ לארץ, וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם דאסתייעא מילתא טובא. ודע שיש קבלה ביד אנשי נְצִיבִין אשר רבי יהודה בן בתירא קבור אצלם רחוק מעט מהעיר, שפעם אחת באו גוים ולקחו אבנים מן הבנין הבנוי על קברו ונשאום על הגמלים ונסתמו עיניהם של הגמלים ואומרים דבעבור נס זה קורין אותו הגוים מעא"מי פירוש מסמא על שם המופת הזה. ואנא עבדא בשנת תרכ"ט עליתי לעה"ק תובב"ב ובחזרתי לעיר בג'דאד באתי על דרך נְצִיבִין וזכיתי לנשק אבני הציון שלו ולמדתי שם המאמר הזה דמכילתין. יהי רצון זכותו יגן בעדינו ובעד כל ישראל אמן כן יהי רצון!

אָמְרוּ לֵיהּ "צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים". קשה וכי השעורים הם קללה בעולם, והלא גם בהם יש צורך לבני אדם כי בני אדם צריכין לבהמות והם צריכין לשעורים, ויש בני אדם שאוכלים פת שעורים, ואמאי הקפידו על בשורה שבשרם בשעורים והלא מצינו שהכתוב שבח את ארץ ישראל בשבעת המינים שבכללם השעורים דכתיב (דברים ח, ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה אטו יאמרו ח"ו לפסוק 'צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים'? ונראה לי בס"ד כי רצו שבראותו החיטים של אותה שנה אינם יפות יפתח פיו לטובה להזכיר שם יפות על החיטים, דאולי יתן השם יתברך ברכה באותו המועט להספיק במקום מרובה כמו שמצינו שפתח אברהם אבינו ע"ה פיו לטובה על יצחק וחזר לשלום, ולכן היה יותר נכון שיאמר 'אֶשְׁתַּקֵּד נַעֲשׂוּ חִטִּים יָפוֹת' דעל כל פנים זוכר שם יפות על החיטים, והם היו מבינים מדבריו על חיטים דאותה שנה איך הם, ונח להם בלשון זה שפותח פיו לטובה על שם חיטים. ודע דהא דקאמר הש"ס הוה ליה למימר 'אֶשְׁתַּקֵּד' לאו דוקא אֶשְׁתַּקֵּד אלא הכוונה על איזה שנה שעברה שנעשו בה חיטים יפות כדי שלא יוציא שקר מפיו, וכן מה שאמרו עֲדָשִׁים לאו דוקא עֲדָשִׁים אלא הכוונה שיתפוס איזה מין ממיני מאכל שנעשה יפה באמת.