בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת פסחים דף כ״ו עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת פסחים דף כ״ו עמוד א׳

    מסכת פסחים דף כ״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־404 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ורבא אמר לן עד כאן לא שמעת ליה לרבי יהודה דלא אזיל בתר כוונה אלא דלא פטר ליה משום אין מתכוין בדאפשר דמתכוין אסור לדברי הכל ומשוי שאין מיכוין כמתכוין לחומרא לאסור אבל דלא חשיבא ליה כוונה דמשוי מכוין כשאין מתכוין לקולא כגון דלא אפשר בשאין מתכוין שרי ונישרי נמי רבי יהודה במתכוין דלא חשיב כוונה כלל הא לא שמעת ליה:

    ההיכל גובהו מאה אמה וצילו הולך למרחוק מאד ברחוב שלפני הר הבית ומתוך שרחוב גדול היה ומחזיק בני אדם הרבה היה דורש שם מפני החמה שאין לך בית המדרש מחזיקן:

    דלא אפשר מלדרוש לרבים הלכות החג:

    דלתוכו עשוי ואין הנאת צילו נאסרה דאין זה דרך הנאתו:

    לול ארובה שבעלייה היורדת לבית קרי לול:

    האומנין כשיש בדק בחומת בית קדשי הקדשים:

    יזונו לשון הנאה כמזונות שמשביע עצמו ממראית נוי המלאכה ונהנה:

    והא הכא דלא אפשר שלא ירדו לתקן ואפילו הכי צריך לתת אותן בתיבות שלא יוכלו להסתכל אנה ואנה דילמא מיכווני ליהנות ואסור:

    ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Pesachim 26a · Sefaria

    תוספות

    שאני היכל דלתוכו עשוי פ"ה ואין הנאת צילו נאסרת שאין זה דרך הנאתו וא"ת והא לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאה יהא אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה והא דאסר בפ' כל הצלמים (ע"ז מח:) לישב תחת אשירה משום דאשירה לצל עשויה והיא דרך הנאה ועוד דגבי ע"ז לא כתיב אכילה:

    והא הכא דלא אפשר וקמיכוין ואסור ה"מ אביי לאוקמא כרבי שמעון דאליבא דרבי יהודה פליגי:

    ותסברא והאמר רבי שמעון בן פזי קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה - פ"ה וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר אמאי אטרחוה רבנן וקשה לר"י הא בגרירה דליכא איסורא דאורייתא ופליג רבא ואסר בלא אפשר ומיכוון ומאי קא מוכיח אביי לרבא וי"ל דה"פ כיון דלא אסירי אלא מדרבנן א"כ כשהוא לצורך כגון לתקן בית קדשי הקדשים סברא הוא דאפילו איסורא דרבנן ליכא:

    מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא תימה דבפרק החליל (סוכה נג. ושם) תניא אשה בוררת חטים לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של קודש כדתנן התם ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה:

    לאותן העומדים בחוץ ליכא איסורא אלא שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר דהא אמרינן (יומא דף לח:) לא היתה כלה צריכה להתבשם בירושלים מפני ריח הקטורת:

    כתיב הכא ושמו וכתיב התם הערופה תימה לר"י אמאי איצטריך תרי מיעוטי בחד סגי דלהכי כתביה דלא למילף מינייהו וי"ל דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה מצי למעוטי אלא מילתא דלא דמי כל כך למיסר אבל מילתא דדמי למיסר לא להכי איצטריך תרווייהו:

    הכניסה לרבקה בתוספתא תני ליה גבי פרה:

    Tosafot on Pesachim 26a · Sefaria

    רבנו חננאל

    כל היכא דאפשר פי' יש דרך אחרת ואפשר לו שלא יעבור דרך שם ומתכוין לעבור שם כדי ליהנות מן הריח של ע"ז כולי עלמא לא פליגי דאפשר לו שלא יעבור שם וכשעובר שם אינו מתכוין ליהנות ועלתה זו בתיובתא דרבא אבל אי לא אפשר ומתכוין קיימא לן דאסור כרבא וסמיך אביי אהא דרבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב ודורש כל היום בצלו של היכל ודחי' רבא שאני התם דהיכל לתוכו עשוי ואין קדושה בצלו רבא אמר מהא דתנן לולין היו פתוחין בעליית קדשי קדשים שבהן היו משלשלין האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים ש"מ דהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אסור. ודחי אביי מעלה עשו דהא קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה.

    איכא דאמרי רבא הוה מסתייע מזה דהוה דאיק אין בהן משום מעילה הא איסורא איכא מאי לאו באותם העומדים בפנים דלא אפשר וכיון דמכוני אסיר ודחינן לא באותן העומדים בחוץ דאפשר שלא יעמדו ולפיכך מעילה (איכא) [ליכא] איסורא איכא. ואיני דריח אין בו מעילה [והא תנן] המפטם קטרת להתלמד בה [או] למוסרה לצבור [פטור] להריח בה חייב פטור אלא שמעל ושני' הא דתני ריח אין בו מעילה לאחר שתעלה תמרתו היא שנויה מאי טעמא דהא אתעבידא מצותה והא דתני המריח פטור אלא שמעל בשלא עלתה תמרתו:

    איני והרי תרומ' הדשן דאתעבידא מצותה ומועלין בה ושני' משום דכתיב בתרומת הדשן ושמו אצל המזבח ובבגדי כהונה נמי אחר שנעשה מצוותן [יש בהם מעילה] כדכתיב והניחם שם לאו משום דטעונין גניזה הוא [ולמ"ד דראוים הם לכהן הדיוט] מפיק בגדי כהונה ומעייל עגלה ערופה כתיב וערפו שם את העגלה בנחל ולמאן דאמר מלמדין מיעט רחמנא בגדי כהונה ושמו אצל המזבח זה טעון גניזה ולא זולתו ובעגלה ערופה כתיב וערפו שם את העגלה הני אין מידי אחרינא לא:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 26a · Sefaria

    מאירי

    בית המקדש וההיכל כולו אסור ליהנות ממנו לדברי חול ומ"מ מותר לישב בצלן של כותלי' מפני החמה שאין עיקר קדושתו אלא לתוכו ונמצא שאין ישיבה בצל שחוצה לה דרך הנאתה והוא שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ברחוב שלפני הר הבית ודורש כל היום שמתוך שהיו אכלוסי ישיבתו מרובין לא היה בית המדרש מכילם ואע"פ ששאר איסורי הנאה אף שלא בדרך הנאתן נאסרו לכתחלה בזו הקלו אחר שאין איסור הנאתן מחמת איסור אלא מחמת קדושה או שמא דוקא התירו לצורך הדרשא שהיה בו מצוה לצורך רבים או שמא אין מפרשין שאין עיקר קדושתו אלא לתוכו אלא שלא הוקדש כלל אלא לתוכו ומ"מ בכותלי עבודה זרה אסור אע"פ שאף הם לתוכם הם עשויות החמירו בהם להרחקה יתירה כמו שביארנו במקומו:

    האומנים הנכנסים במקדש לתקן בדק שבו לא היו נכנסין להדיא כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים ויהנו בראייתם בכונת הנאה אלא ארובות היו פתוחות בעליות שבבית קדשי הקדשים שבהם היו משלשלים את האומנין בתיבות כדי שלא יוכלו להסתכל לכאן ולכאן ומ"מ אם לא היו שם תיבות או שא"א בכך יכנסו בהדיא שלא נאסר מן הדין שהרי ראייה אין בה ממש וכל דבר שאין בו ממש אין בו מעילה אלא שמעלה זו עשו בבית קדשי הקדשים והיכא דלא אפשר לא אפשר:

    לפי דרכך למדת שהקול של כלי שיר שבמקדש שהוא שומעם בכונת הנאה בשום הקול אין בהם מעילה שהרי אף הקול אין בו הנאה ממש כמו שביארנו במראה ואפי' היה אפשר להם בלא אותו הקול כגון העומדים בחוץ ומ"מ אסור ליהנות בהם לכתחלה בכונת הנאה ואפי' לא היה אפשר להם בלא אותו הקול כגון לאותם העומדים בפנים לשמש אחר שמ"מ מתכונים ליהנות אבל הריח יש בו ממש מצד הסמנים ואין דינו כדין קול ומראה לגמרי והילכך אסור להריח הקטורת אלא שאם הריח לא מעל ומ"מ דוקא לאחר שעלתה תמרתו ר"ל עמוד עשנו שכבר נעשה בו צורך גבוה ויצא מכלל קדשי שמים אבל אם הריח בשעה שתמרתו עולה מעל אחר שיש בו ממש:

    המפטם את הקטורת בחשבון סמנים הכתובים בתורה לפי משקל הכתוב בה הן בכל המשקל הן בחלק ממנו הואיל ולפי אותן המשקל עשאה במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת ואע"פ שלא הריח הואיל ומ"מ עשאה כדי להריח אבל אם עשאה להתלמד בה או למסרה לצבור אחר פיטומה פטור:

    מצות עשה להרים את הדשן מלא מחתה בכל יום שחותה בה מן הגחלים שנתאכלו וצוברה על הרצפה ודשן זה בין קודם הרמתו בין לאחר הרמתו במזבח החיצון מועלין בה אבל דשון מזבח הפנימי לא נהנין ולא מועלין כמו שיתבאר במקומו:

    בגדי לבן שכהן גדול נכנס בהם לפנים ביום הכפורים אינו עובד בהם פעם שניה אף ליום הכפורים אחר וכל שכן שאין כהן הדיוט עובד בהם אע"פ שהם הם בגדים הראויים לכהן הדיוט אלא נגנזים במקום שפושטן ואסורים בהנאה וכן בגדי כהן גדול שבלו אסורים בהנאה ומועלין בהם אבל של כהן הדיוט כשבלו היו עושין בבלאי מכנסים ואבנט פתילות לשמחת בית השואבה ובבלאי כתונותיהם פתילות למנורה כמו שהתבאר במקומו:

    עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה ואיסור הנאתן משתרד לנחל איתן אע"פ שלא נערפה עדיין והנהנה בה עבר אבל קרבן מעילה אין כאן שמאחר שאינה ראויה לפדיון הרי היא כחטאות המתות אבל פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר:

    כל העבודות פוסלות בעגלה ערופה שנאמר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול ומ"מ חמורה משיכת העול ר"ל משאוי שעליה משאר עבודות שהעול כל שמשכה בו אע"פ שלא חרשה ולא עשתה בו שום מלאכה פסולה ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת מלאכה מעתה הכניסה לרבקה והוא קבוץ הפרות אלא שתינק מאמה ודשה עם האחרות כשרה מאחר שלא נתכון לדישה אין זו עבודה ואם נתכוין שתינק ותדוש פסולה שכל שנעשית בה מלאכה מאליה או עלה עליה עול מאליו אם לרצונו פסולה ואם שלא לרצונו כשרה כתיב עבד וקרינן עובד עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה ומ"מ עול או כל משאוי הפוסל בעגלה אינו פוסל עד שתמשוך בו טפח ר"ל שהלכה באותו משאוי טפח ממקום למקום ובפרה אדומה העול פוסל בה משעת עלייה ואע"פ שלא משכה בו שנאמר אשר לא עלה עליה עול:

    Meiri on Pesachim 26a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה שאני היכל כו' וא"ת והא לא כתיב אכילה כו' וי"ל דמעילה ילפינן חטא כו' עכ"ל לפי דבריהם דרבא ס"ל כאביי היכא דלא כתיב אכילה אסור אפי' שלא כדרך הנאה ומ"מ במעילה דילפינן חטא חטא מתרומה ה"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה ומיניה בבשר בחלב נמי דילפינן ג"ש מנבילה ה"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה להתיר שלא כדרך הנאה וקשה דתקשי ליה כדפרכינן לעיל דנפרוך מה לכלאי כרם שכן לוקין עלייהו שלא כדרך הנאתן דלא כתיב ביה אכילה משא"כ בבשר בחלב דאין לוקין עליו אלא כדרך הנאתן דה"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה ויש ליישב דלא פריך הכי לעיל אלא לאביי דאמר הכל מודים בכלאי כרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאה אבל לרבא דהכא איכא למימר דבכלאי כרם נמי אין לוקין שלא כדרך הנאה אע"ג דלא כתיב ביה אכילה אפשר דאיכא ביה שום דרשה וג"ש כאילו כתיב ביה נמי אכילה ודו"ק:

    בד"ה מעילה הוא כו' ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהן כו' עכ"ל דאי לאו הך דירושלמי היה אפשר לפרש דלאו דוקא בוררת אלא היתה יכולה לברור מרוב אורה וע"ש בתוס' וק"ל:

    בד"ה לאותן העומדים כו' שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר דהא אמרינן לא היתה כלה כו' עכ"ל ולמאי דמסיק וריח לאחר שעלה תמרותו אין בו משום מעילה איכא לאוקמי הך דלא היתה כלה צריכה להתבשם כו' היינו מריח שעלה בב"ה לאחר שעלה תמרותו ואפשר דס"ל דלאחר שעלה תמרותו נמי מעילה אין בו אבל איסורא איכא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 26a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא אמר אביי מנא אמינא לה כו' לכאורה יש לתמוה כיון דאביי גופא אמר להאי מנא אמינא לה דאיירי בלא אפשר ומכוין אם כן מאי ס"ד דלישנא קמא דבעי לאוקמי פלוגתייהו דאביי באפשר ולא מכוין ודוחק לומר דסתמא דתלמודא בשקלא וטריא דלישנא קמא לא הוה ידע הא דאמר אביי גופא מנא אמינא לה. והנראה לענ"ד ליישב בענין זה דהאי מנא אמינא לה שייך אפילו ללישנא קמא דנהי דלישנא קמא מוקי לעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא באפשר ולא מכווין ואליבא דר"ש היינו דניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו אליבא דהילכתא למאי דקי"ל הלכה כר"ש וכדמשמע נמי בפ' במה מדליקין ובכמה דוכתי דאביי גופא כר"ש ס"ל ולא ניחא ליה ללישנא קמא לחלק אליביה דאביי בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן אלא דאפ"ה מצינו למימר שפיר דשייך נמי פלוגתייהו דאביי ורבא בלא אפשר ומכוין ואליבא דרבי יהודה דלאביי שרי דהא בהא תליא והא דקאמר הש"ס בלישנא קמא לא אפשר ומכוין כ"ע לא פליגי דאסור היינו דוקא אליבא דר"ש כמו שפירשתי במקומו והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה ודייק מהכא דרבי יהודה מתיר בלא אפשר ומכוין אם כן כ"ש דמתיר רבי יהודה בלא אפשר ולא קמכוין ולפ"ז ע"כ דהא דאוסר רבי יהודה דבר שאינו מתכוין היינו דוקא באפשר ולא קמכוין דא"כ ע"כ דר"ש דמתיר היינו אפי' באפשר ולא מכוין וכדאמר אביי בלישנא קמא כנ"ל נכון ודוק היטב:

    שם אמר רבא מנא אמינא ליה דתניא לולין היו פתוחין כו' כאן יש לתמוה יותר דללישנא קמא דרבא דמוקי פלוגתייהו דר"י ור"ש בלא אפשר ולא קמכוין ואפ"ה אוסר ר"י כ"ש דאוסר בלא אפשר וקמכוין ואם כן לא שייך כלל הא דאמר רבא מנא אמינא לה דאיירי באפשר ולא קמכוין והנלע"ד בזה דמהך מילתא דלולין גופא מייתי רבא ראיה ללישנא קמא משום דבלא"ה יש לדקדק דאפילו ללישנא בתרא מאי ראיה צריך רבא להך מילתא דר"י אוסר באפשר ולא קמכוין ותיפוק ליה דרבא סברא רבה קאמר דר"י לא קאמר אלא לחומרא ולא לקולא כדאשכחן בכולה תלמודא דקולא מחומרא לא ילפינן וכה"ג גופא יש לתמוה מאי ס"ד דאביי למילף קולא מחומרא. לכך נ"ל ליישב כל זה ע"פ סוגיא דפרק ר"א דמילה דמייתי הש"ס ברייתא דת"כ דתניא ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת ומוקי לה אביי התם מקמי דהדר ביה כר"י ואפילו לפי המסקנא דר"ש נמי מודה בה אפ"ה פשטא דברייתא ודאי ר"י איירי בה דסתם ברייתא דת"כ רבי יהודה היא כמבואר בכמה דוכתי בפשיטות ואם כן אי הוי אמרינן מסברא דלא אפשר ולא קמכוין אפי' ר"י מודה דשרי כדאמרינן בלישנא בתרא אם כן ע"כ דהך ברייתא דת"כ היינו במתכוין כגון באבי הבן שאומר לקוץ בהרתו לבנו קמכוין דאי באחר למה לי קרא הא מילה בצרעת הו"ל לא אפשר ולא קמכוין ופשיטא דשרי אע"כ דבאבי הבן איירי ודליכא אחר כדמוקמינן התם אליבא דאביי מקמי דהדר ביה ואם כן לפי זה ממילא משמע דלא אפשר וקמכוין מותר ולאו משום דעשה דמילה דוחה ל"ת דצרעת דהא צרעת עשה ול"ת היא ועוד דצרעת חמיר טפי שכן דוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת כדאמר רבא גופא התם בפ' ר"א דמילה ע"ש א"כ לפי זה יש סברא לומר דלא אפשר וקמכוין מותר בכל התורה כולה והיינו אליבא דר"י כסברת אביי ללישנא בתרא ואם כן אפשר דה"ט דאביי ואם כן לפ"ז ע"כ הוי מוקמינן פלוגתא דר"י ור"ש דוקא באפשר ולא קמכוין ואפ"ה שרי לר"ש דלא כרבא ללישנא קמא אם כן הוצרך רבא להביא ראיה דליתא להך סברא דודאי לא אפשר וקמכוין אסור לר"י כדמוכח מהך ברייתא דלולין היו פתוחין וכמו שאבאר בסמוך דאליבא דכ"ע מתוקמי ואם כן ע"כ הך ברייתא דמילה בצרעת לא איירי באבי הבן אלא באחר שאינו מכוין אלא משום דהוי פסיק רישא סד"א דאסור משום הכי איצטריך קרא להיתירא והיינו משום דעשה דמילה דוחה עשה ול"ת דצרעת כיון דמילה חמורה שנכרתו עליה י"ג בריתות ובהאי טעמא דדחי שבת דחמורה כ"ש צרעת והא דצרעת דוחה עבודה היינו כמסקנא דרבא התם בפ' ר"א דמילה משום דגברא לא חזי כנ"ל נכון בעזה"י כפתור ופרח ודוק היטב:

    בתוספות בד"ה והא הכא דלא אפשר וכו' הוי מצי אביי לאוקמי כר"ש וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאם כן מה ראיה מייתי רבא למילתיה אליבא דר"י ואפשר דרבא ס"ל כרב אדא ב"א דאמר בפ"ק דיומא דף ט"ז דסתם מדות ר"י היא אע"ג דלא קיימי מסקנא הכי ע"ש בפירש"י והתוס'. ועוד נראה דבהך מילתא דלולין היה פתוחין לא שייך פלוגתא כיון שהוא דבר ידוע בפועל כן נראה לי:

    בד"ה מעילה הוא דליכא וכו' תימא דבפ' החליל תניא וכו' עס"ה בר"פ במה מדליקין כתבו התוס' דהאי בוררת לאו בוררת ממש אלא שהיתה יכולה לברור ע"ש ובחידושינו שהארכתי קצת אלא שכל דבריהם שם אינו אלא לענין הפתילה וע"ז כתבו שם דלא שייך לומר לב ב"ד מתנה דמה צורך היה להתנות ונראה כוונתם שהיו יכולין לעשות הפתילות מדבר אחר ולא מבגדי כהונה דבלא"ה מסתמא לא הספיקו לעשות כל הפתילות לשמחת בית השואבה מבלאי בגדי כהונה אבל משמן לא קשיא להו התם מידי דלענין שמן ודאי מצינו למימר לב ב"ד מתנה עליהם כיון דאי אפשר בענין אחר כדאשכחן בכה"ג טובא ולפ"ז הא דמייתי הכא משמן היינו אגב גררא דבלא"ה מה שכתבו השמן והפתילה היה של הקדש כדתנן התם ובאמת דלא אשכחן כן בפרק החליל דהשמן היה של הקדש אלא הפתילות לחוד כנ"ל ליישב שיטת הירושלמי דמשמע שהיתה בוררת ממש כדפרישית בר"פ במה מדליקין אלא דלפמ"ש כאן אין צורך לזה דנהי דמשמע בירושלמי דמעילה הוא דליכא הא איסורא איכא אפילו הכי אתי שפיר דבוררת אפילו לכתחילה כיון שעיקר האור בא מהשמן ועל השמן אפילו את"ל שהיה משל הקדש ודאי לב ב"ד מתנה עליה משו"ה לא חששו לאור הפתילה דלא הוי אלא כמסייע בעלמא כיון דבלא"ה ליכא אלא איסורא בעלמא ועוד הא קי"ל דזה וזה גורם מותר כדמשמע בסמוך בשמעתין ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Pesachim 26a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה שאני חטא חטא מתרומה. עי' שאגת אריה סי' עו ובתוס' ר"פ כל הצלמים ד"ה ימותו:

    Gilyon HaShas on Pesachim 26a · Sefaria

    בן יהוידע

    קוֹל וּמַרְאֶה וְרֵיחַ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְעִילָה נראה לי בס"ד ראשי תיבות ג' אלה הוא רק " ם רוצה לומר הנאתם רקם שאין בהם ממש, וגם הנהנה מהם רקם מדין מעילה שאין בהם איסור מעילה. ושלשה הנאות אלו הם באוזן ועין וחוטם שהם סמוכים זה לזה ועומדים ראשיים בראש האדם ובאלו ההנאות יהנו הצדיקים בגן עדן ששם נזונין מן ריח גן עדן וישמעו קול אלהים בלימוד תורה וכמו שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) ששומעים תורה מפיו יתברך שנהנים מקול אלהים המתהלך בגן וגם נהנים ממראה השכינה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז.) 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה' ולכן נעשה דוגמא בעולם הזה בשלש הנאות אלו שיהיו יכולים ליהנות בהם מן הקודש ואין בזה איסור מעילה.

    Ben Yehoyada on Pesachim 26a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף כ״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־404 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 122 מילים

      נפתחת ב״וְרָבָא אָמַר לָךְ: עַד כָּאן לָא קָאָמַר…״

    2. קטע 229 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּתַנְיָא:…״

    3. קטע 36 מילים

      נפתחת ב״וְרָבָא אָמַר: שָׁאנֵי הֵיכָל דִּלְתוֹכוֹ עָשׂוּי.…״

    4. קטע 433 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, (דְּתַנְיָא) לוּלִין…״

    5. קטע 527 מילים

      נפתחת ב״וְתִסְבְּרָא?! וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר…״

    6. קטע 636 מילים

      נפתחת ב״אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ?…״

    7. קטע 715 מילים

      נפתחת ב״מַאי לָאו, לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין בִּפְנִים, דְּלָא אֶפְשָׁר…״

    8. קטע 848 מילים

      נפתחת ב״גּוּפָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר…״

    9. קטע 926 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: קוֹל וּמַרְאֶה אֵין…״

    10. קטע 1030 מילים

      נפתחת ב״לְמֵימְרָא דְּכֹל הֵיכָא דְּנַעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ אֵין בּוֹ…״

    11. קטע 1117 מילים

      נפתחת ב״מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה שְׁנֵי…״

    12. קטע 1214 מילים

      נפתחת ב״תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן — הָא דַּאֲמַרַן. בִּגְדֵי כְהוּנָּה,…״

    13. קטע 1330 מילים

      נפתחת ב״הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה, אֶלָּא…״

    14. קטע 1417 מילים

      נפתחת ב״מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעֶגְלָה עֲרוּפָה שְׁנֵי…״

    15. קטע 1520 מילים

      נפתחת ב״הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן…״

    16. קטע 1612 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: הִכְנִיסָה לְרִבְקָה וְדָשָׁה — כְּשֵׁירָה.…״

    17. קטע 1717 מילים

      נפתחת ב״וְהָא הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, וְקָתָנֵי…״

    18. קטע 185 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי!…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְרָבָא אָמַר לָךְ: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין כְּמִתְכַּוֵּין — אֶלָּא לְחוּמְרָא, אֲבָל מִתְכַּוֵּין כְּשֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין לְקוּלָּא — לָא.

    אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּצִילּוֹ שֶׁל הֵיכָל, וְדוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. וְהָא הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר וּמִיכַּוֵין, וְשָׁרֵי.

    וְרָבָא אָמַר: שָׁאנֵי הֵיכָל דִּלְתוֹכוֹ עָשׂוּי.

    אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, (דְּתַנְיָא) לוּלִין הָיוּ פְּתוּחִין בַּעֲלִיַּית בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁבָּהֶן מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הָאוּמָּנִים בְּתֵיבוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יָזוּנוּ עֵינֵיהֶם מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. וְהָא הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין — וְאָסוּר.

    וְתִסְבְּרָא?! וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: קוֹל וּמַרְאֶה וָרֵיחַ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְעִילָה! אֶלָּא, מַעֲלָה עָשׂוּ בְּבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.

    אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: קוֹל וּמַרְאֶה וָרֵיחַ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְעִילָה. מְעִילָה — הוּא דְּלֵיכָּא, הָא אִיסּוּרָא — אִיכָּא.

    מַאי לָאו, לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין בִּפְנִים, דְּלָא אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין — וְאָסוּר! לָא, לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין בַּחוּץ.

    גּוּפָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: קוֹל וּמַרְאֶה וָרֵיחַ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְעִילָה. וְרֵיחַ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְעִילָה? וְהָא תַּנְיָא: הַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטוֹרֶת לְהִתְלַמֵּד בָּהּ, אוֹ לְמוֹסְרָהּ לַצִּיבּוּר — פָּטוּר. לְהָרִיחַ בָּהּ — חַיָּיב. וְהַמֵּרִיחַ בָּהּ — פָּטוּר, אֶלָּא שֶׁמָּעַל!

    אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: קוֹל וּמַרְאֶה אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְעִילָה, לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. וְרֵיחַ לְאַחַר שֶׁתַּעֲלֶה תִּמְרוֹתוֹ — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְעִילָה, הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ.

    לְמֵימְרָא דְּכֹל הֵיכָא דְּנַעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְעִילָה?! וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן, דְּנַעֲשֵׂית מִצְוָתָהּ — וְיֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם מְעִילָה. דִּכְתִיב: ״וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ״ — שֶׁלֹּא יְפַזֵּר, ״וְשָׂמוֹ״ — שֶׁלֹּא יֵהָנֶה.

    מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

    תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן — הָא דַּאֲמַרַן. בִּגְדֵי כְהוּנָּה, דִּכְתִיב: ״וְהִנִּיחָם שָׁם״ — מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה.

    הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה, אֶלָּא לְרַבִּי דּוֹסָא דִּפְלִיג עֲלַיְיהוּ, דְּאָמַר: אֲבָל רְאוּיִין הֵן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, וּמַאי ״וְהִנִּיחָם שָׁם״ — שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּיוֹם כִּפּוּרִים אַחֵר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעֶגְלָה עֲרוּפָה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

    הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: כְּתִיב ״וְשָׂמוֹ״, וּכְתִיב ״הָעֲרוּפָה״.

    תָּא שְׁמַע: הִכְנִיסָה לְרִבְקָה וְדָשָׁה — כְּשֵׁירָה. בִּשְׁבִיל שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ — פְּסוּלָה.

    וְהָא הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, וְקָתָנֵי פְּסוּלָה! שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ״, מִכׇּל מָקוֹם.

    אִי הָכִי אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי!