דף ביאור
מסכת פסחים דף כ״ג עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת פסחים דף כ״ג עמוד א׳
מסכת פסחים דף כ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־376 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
לרבים לצורך רבים כגון באמצע הדרך לכל עובר:
ונטעתם ליחיד משמע דאין דרך רבים לנטוע ולכל חד וחד קאמר ונטעתם:
מערבין לנזיר עירוב תחומין ביין אע"פ שסעודה שאינה ראויה לו היא הואיל ואי מתשיל אנזירותיה שריא ליה מערבין וכן לישראל בתרומה דאי בעי מיתשל עליה דתרומת טעות אינה תרומה והדרא לטיבלה והדר מפריש עלה מינה ובה:
תרומתכם ונחשב לכם תרומתכם ובתרומת מעשר דמפרשי לוים כתיב ותרומה גדולה איתקש בההוא קרא כדכתיב כדגן מן הגורן דהיינו תרומה גדולה:
ואידך חזקיה דאמר לא תאכלו לא משמע הנאה האי תרומתכם לאו למישרי הנאה אתא אלא תרומתכם דכל ישראל קאמר ואורחיה דקרא לאישתעויי הכי ישראל לאו דוקא דהא בלוים כתיב:
גידולו שיער שלו אסור בהנאה וטעון שריפה כדכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים:
מידי ואין דבר אחר כתיב דילמא גידולו והוא הדין לדבר אחר דמאי מיעוט כתב הכא:
חדש לפני העומר:
ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Pesachim 23a · Sefaria
תוספות
נטוע לרבים ברה"י לצורך רבים ולא כמו שפ"ה באמצע הדרך דקתני במסכת ערלה (פ"א מ"ב) הנוטע לרבים חייב ורבי יהודה פוטר והדר קתני הנוטע ברה"ר והנכרי שנטע והגזלן כו' מדקתני בתרי בבי ש"מ תרי מילי נינהו:
מערבין לנזיר ביין בפ' בכל מערבין (עירובין כח.) מפרש טעמא משום דאע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ולא פריך הכא אליבא דמ"ד (שם דף לא.) אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו:
נזרו שלו יהא תימה לחזקיה נזרו למאי אתא ואית ספרים דגרסינן על נזרו מגלח ואינו מגלח על נזירות אביו:
קוצר לשחת ומאכיל לבהמה אף על גב דהא דקוצר לשחת היינו דווקא לבהמה כדמוכח במנחות בפ' רבי ישמעאל (מנחות ד' עא:) מ"מ ומאכיל לבהמה לא משמע ליה דקאי אקוצר לשחת דא"כ לא פריך מידי דחדש שאסר הכתוב היינו תבואה גמורה אלא מאכיל לבהמה היינו אפילו חיטין גמורין ועל ידי קיטוף כפ"ה ועוד דקתני סיפא רבי שמעון אומר יקצור ויאכל אף משהביא שליש:
קצירכם שלכם יהא תימה לרשב"א מנ"ל דאתא להכי הא איצטריך לכדדרשינן במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף עב. ושם) קצירכם ולא קציר מצוה וחזקיה נמי לישני הכי וי"ל מדלא כתב ראשית קציר והוי מצי למיכתב קצירך וכתב קצירכם שמע מינה תרתי:
אמר קרא יהיו בהוייתן יהו וא"ת א"כ סוסים וחמורים היכי זבנינן וי"ל דבמידי דאכילה מיירי דווקא ובירושלמי דמסכת שביעית ספ"ח פריך והרי חמור וגמל ומשני למלאכתן הן גדילים וא"ת דאמרי' במרובה (ב"ק פב: ושם) אסור לישראל לגדל חזירים תיפוק ליה דמדאורייתא אסור וי"ל דנפקא מינה למיקם בארור אי נמי הא דאסור מדאורייתא היינו להשתכר ולמכור לנכרי לאכול אבל להשתכר בשומנן או בעורן לא או שמגדל שלא למכור אלא למשוח ולהדליק אפילו הכי בחזירים אסור א"נ בנזדמנו לו כגון שנפלו בירושה אין לגדלן:
שאני התם דאמר קרא לא יראה לך תימה דליכתב לא יאכל לחזקיה ולא בעי לך:
Tosafot on Pesachim 23a · Sefaria
רבנו חננאל
והרי תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש ותנן מערבין לנזיר ביין ושנינן שאני התם דכתי' תרומתכם שלכם תהא:
והרי נזיר דכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין ושנינן שאני התם דכתיב נזרו נזרו שלו יהא כו':
והרי חדש דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה (נהנה בזמן אכילתו ומותר בהנאתו) [ואף שנהנה באכילתה אלמא דמותר בהנאה] ושנינן שאני התם דכתיב קצירכם [שלכם] יהא להתיר בהנאה:
והרי שרצים דכתיב בהו וכל השרץ השורץ על הארץ לא יאכל ותנן בשביעי' פ"ו ציידי חיה עופות ודגים (שנתמנו) [שנזדמנו] להם מינין טמאין מותר למכרן וקשיא לתרוייהו ושני' שאני התם דכתי' לכם להתיר בהנאה אי הכי אפי' לכתחלה אמאי תאני שנתמנה דאיעבד אפי' לכתחלה יהיו מותרין לצודן ודחי' אמר קרא שקץ הוא בהוייתו יהא ואקשי' לחזקיה למה לי למכתב בשרצים לא יאכל דמשמע אפילו איסור הנאה והוצרך לכתוב לכם להתיר בהנאה היה כותב ולא יאכל ולא יכתוב לכם להתיר ואנא ידענא דכל היכא דכתי' לא יאכל מותר בהנאה ואמר חזקיה אדרבה טעמא דידי מהכא מדאצטריך קרא למכתב לכם להתירו בהנאה ש"מ דכל היכא דכתיב לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע:
והרי חמץ דכתיב לא יאכל ואמר ר' יוסי הגלילי תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה ודחי' שאני התם דכתיב לך שלך יהא כו':
Rabbeinu Chananel on Pesachim 23a · Sefaria
ריטב"א
והרי שרצים וכו' עד אמר קרא יהיו בהויתן יהו פי' דאסור להשתכר בהם וכדתנן במס' שביעית אין משתכרין בנבילות וטריפות שקצים ורמשים ובירושלמי פ"ה דשביעית פריך מחמור וגמל ופריך דלמלאכתו הוא גדל ומסיק התם כל שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאסור מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. וכתב הרי"ט ז"ל ומסתברא דכל היכא ששוחט בהמות כדי למוכרם לישראלים ונזדמנו לו טריפות מותר למכור ועל הדרך הזה מותר להשתכר לכתחילה ואעפ"י שאומנתו בכך כמו שהקצבין עושין דכיון שהוא לכשירות מתכוון והוא עיקר אומנתו הוה ליה כצייד שנזדמן לו מינים טמאים ועל זה סמכו כל העולם ולא מיחו בידם ממתני' דמסכת שביעית ע"כ:
Ritva on Pesachim 23a · Sefaria
מאירי
התרומה אסורה לזרים הן באכילה בדבר שדרכו לאכול הן בשתיה בדבר שדרכו לשתות הן לסיכה בדבר שדרכו לסוך וכל ששגג באחת מאלו משלם קרן וחומש ושאר הנאות כל שיש בה הפסד לתרומה אסור וכל שאין בה הפסד מותר מעתה מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה הואיל וראויים לקצת בני אדם ואל הפרשה מטעם שיכול לישאל עליהם שהרי התרומה אם ישאל עליה טבל היא ואין מערבין בה וכבר ביארנוה בשלישי של עירובין:
יש ספרים שכתוב בהם בסוגיא זו מה שאמרו במסכת נזיר האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת בנה בנזיר וביאור הענין הוא שהאיש מדיר את בנו קטן אע"פ שלא הגיע לעונת נדרים ודוקא בשתיקת הבן והוא שאם אמר לו האב הרי אתה נזיר או הרי פלוני בני נזיר או הרי זה נזיר ושתק הבן ולא מיחה וכן שלא מיחו קרוביו הרי הוא נזיר והאב חייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות כמו שיתבאר במקומו:
אע"פ שחדש אסור באכילה עד שיקרב העומר קוצר הוא לשחת ר"ל בעוד שהוא עשב ושלא הביאה שליש שכל שלא הביא שליש אינו בכלל חדש להיות קצירתו אסורה הא משהביאה שליש אסור לקצור ומ"מ מאכיל הוא לבהמתו שלא על ידי קצירה אלא על ידי קטוף שאע"פ שאסור באכילה מותר הוא בהנאה אלא שהקצירה עצמה אסורה:
במסכת שביעית אמרו שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים כגון נבלות וטרפות שקצים ורמשים ומ"מ צדי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותרין למוכרם ואין מזקיקין אותם להפקירם ומכאן התירו קצת רבנים ליטול בהמה טמאה בחובו שזהו כנזדמנו לו ובתלמוד המערב שביעית פ"ח נראה שאף הסחורה לא נאסרה אלא בדברים שיש בהם חשש אכילה כגון איסורין שסתמן לאכילה אבל חמור וגמל וסוס וכיוצא באלו מותר אף לסחורה והוא שהקשו שם והרי חמור ותירצו חמור למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל:
Meiri on Pesachim 23a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה מערבין לנזיר כו' הואיל ואי מתשיל אנזירותיה כו' וכן לישראל בתרומה דאי בעי מתשיל כו' עכ"ל אליבא דסומכוס קאמרינן התם הכי דוקא גבי נזיר ולא בתרומה אבל לא לרבנן ודמערבין נמי בתרומה בלאו האי טעמא שרי אלא אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ומקרי סעודה הראויה וכמ"ש התוס' ע"ש:
תוס' בד"ה קצירכם כו' וי"ל מדלא כתיב ראשית קציר וה"מ למכתב קצירך וכתיב קצירכם כו' עכ"ל ק"ק דא"כ מתרומתכם דתרתי נמי ש"מ מאי דריש ביה ולחזקיה דאמר הכא תרומתכם וקצירכם דכל ישראל מנליה הך דרשה דהתם קצירכם ולא קציר מצוה וי"ל דהיכא דאיכא למדרש דרשינן ודו"ק:
גמ' ולחזקיה כו' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם כו' כתב מהרש"ל דאין לומר דאי לאו לכם הוה אסרינן אף בנזדמנו מדכתיב יהיו דא"כ ה"ל למכתב לא יאכל ולא לכתוב יהיו עכ"ל ודבריו דחוקים הם דמיהיו לא משמע רק באיסור עשה ולא יאכל איסור לאו הוא וע"ק לפי דבריו מאי תירץ חזקיה טעמא דידי נמי מהכא דאימא דאצטריך לכם לאפוקי ממשמעו דיהיו דהוה משמע אף בנזדמנו דליכא למימר דא"כ ה"ל למכתב לא יאכל דהא לפום סברא דהשתא לא ידעינן דלא יאכל איסור הנאה משמע וע"כ הנראה דמיהיו לא משמע אלא בהוייתן יהיו דאסור לכתחלה דוקא ולהכי לא אצטריך לכם אלא לאפוקי ממשמעות דלא יאכל דמשמע איסור הנאה ודו"ק:
תוס' בד"ה שאני התם כו' תימה דלכתוב לא יאכל לחזקיה ולא בעי לך עכ"ל צ"ע הא אליבא דר"י הגלילי קיימין הכא ואיהו ודאי ע"כ לא סבר כחזקיה מדאצטריך ר"י הגלילי לקמן קרא למשרי חלב בהנאה ע"כ דלא תאכלו דחלב איסור הנאה נמי משמע כדאמרינן בסמוך ומהרש"ל מחק בברייתא זו ר"י הגלילי אומר וא"א לומר כן דהכי איתא בהדיא לקמן בברייתא בשם ר"י הגלילי ובכמה מקומות בפרקין הביאו רש"י והתוס' בשם ר"י הגלילי להתיר חמץ בהנאה ודו"ק:
Chidushei Halachot on Pesachim 23a · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה קוצר לשחת וכו' מ"מ ומאכיל לבהמה לא משמע ליה דקאי אקוצר לשחת נראה לי משום דאי קאי אשחת למה לי ומאכיל לבהמה פשיטא דסתם שחת מאכיל לבהמה ולא לבני אדם כך הוא סברת המקשה:
בא"ד ועוד דקתני סיפא וכו' מכלל דרישא איירי בתבואה גמורה וע"י קטוף המקשה אסיפא סמיך:
Maharam on Pesachim 23a · Sefaria
פני יהושע
בתוס' בד"ה נטוע לרבים ברה"י וכו' ולא כפ"ה וכו' ש"מ תרי מילי נינהו עכ"ל. ולענ"ד לפירש"י נמי תרי מילי נינהו דנטוע לרבים היינו שנוטע ברה"ר לצורך רבים והנוטע ברה"ר היינו שנוטע ברה"ר לצורך עצמו ולכאורה מה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דאמרינן בסמוך ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע והיינו כמו שפירש"י שאין דרך רבים לנטוע ואם כן ברה"ר שייך למעוטי מונטעתם דבשעת נטיעה מנכרא מילתא שנוטע לצורך רבים משא"כ בנוטע ברה"י לצורך רבים לא הוי אלא כמו דברים שבלב ואף ע"ג דממעטינן הנוטע לסייג ולקורות אף על גב דתלויה נמי במחשבה מ"מ שייך שפיר למעט מכל עץ מאכל משא"כ מונטעתם לא שייך למעט אלא מידי דתליא בנטיעה ועוד יש לפרש בכוונת רש"י דלאו בנוטע ברה"ר ממש איירי אלא במקצה מרשותו לר"ה או כגון באילן העומד על המיצר שלו ונופו נוטה לרה"ר ואם כן מסתמא רבים שקלי להו לפירות וכן נראה מלשון רש"י כגון באם הדרך לכל עובר כנ"ל:
בד"ה נזרו שלו יהא תימא דלחזקי' נזרו למאי אתא וכו' עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא להו דאיכא למימר דלחזקי' נמי איצטריך דלא תימא דאסור בהנאה מדכתיב קדוש יהיה וכדפרכינן בסמוך מידי ולא דבר אחר כתיב וא"כ הו"א דאכולהו קאי ויש ליישב:
בגמרא והרי שרצים דכתיב שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופות ודגים וכו' וקשיא לי דפתח בשרצים דכתיבי בסוף הפרשה וסיים בחיה ועופות ודגים דכתיבי תחילה ואמאי לא מייתי מהנך גופייהו מיהו בכולהו איכא למימר דכיון דלא כתיב בהו לא יאכל לא מצי לאקשויי לחזקי' אלא לר' אבהו משו"ה ניחא ליה לאקשויי משרצים דכתיב לא יאכל אלא דאכתי מעופות הו"מ לאקשויי דכתיב בהו שקץ הם לא יאכלו והנלע"ד דמבהמה וחיה טמאה ועוף טמא לא מצי לאקשויי דכיון דטעונין שחיטה אף בטהורה ואם כן אין איסור אכילה בטמאים אלא לאחר שחיטה דמחיים בלא"ה אסורין משום אמ"ה ומשו"ה פשיטא דמחיים מותרין בהנאה דאפילו אמ"ה מותר בהנאה כדלעיל משא"כ מדגים ושרצים דלא שייך בהו אבמ"ה ומחיים הוא דמתחיל איסורייהו אם כן מקשה שפיר משרצים אפילו לחזקיה ומשמע ליה דהא דתנן בנזדמנו לו מינין טמאין הכל בכלל כן נ"ל ועיין עוד בסמוך בלשון התוספות:
שם א"ה אפילו לכתחלה נמי ויש לתמוה דהא משמע דאיסורא לכתחילה לא הוי אלא מדרבנן דהא ברישא דמתני' דשבועות תנינא אין עושין סחורה לא בנבילות ולא בטריפות אע"ג דכתיב בהו בפירוש היתר הנאה ונראה דאפ"ה מקשה שפיר כיון שהתירה התורה בפירוש לכם שלכם יהא לא שייך לאסור אף מדרבנן כדפרישית בכה"ג בכמה דוכתי וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל לענין חלב דמותר לעשות סחורה ואף ע"ג דבנבילה וטריפה התיר הכתוב בפירוש מכל מקום עיקר התירא דקרא לא איירי ביה אלא שנעשו אצלו נבילות וטריפות דהיינו בנזדמנו ואם כן יכולין החכמים לעשות גדר לענין לכתחלה משא"כ בהנך דכתיב התירא סתם משמע לכם יהא לגמרי ולא שייך לאסרן אף מדרבנן כן נ"ל:
בתוס' בד"ה אמר קרא יהיו וא"ת אם כן סוסים וחמורים היכי זבנינן וכו' עכ"ל. כוונתם דבהנן נמי כתיב טמאים יהיו לכם ודרשינן נמי להני להתירא דדיעבד ולאיסורא דלכתחילה כדאיתא בירושלמי דשבועות אלא דלפ"ז תירוץ התוס' דחוק דמאן פלג לן דקרא לא איירי אלא במידי דאכילה אמנם למאי דפרישית בסמוך בלא"ה אתי שפיר דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין שרצים דוקא דאיסורייהו מחיים משא"כ בהנך דלא שייך עיקר איסורייהו מחיים ומשו"ה לא מייתי בשמעתין אלא קראי דשרצים לחוד כנ"ל ולפי זה א"ש דעל מה שכתבו התוס' והקשו דלגדל חזירין אסור מדאורייתא נמצא בגליון דלאו דאורי' ממש אלא מדרבנן והובא בספר טורי זהב י"ד סי' קי"ז בשם בעל תרומת הדשן ובס' פרי חדש שם כתבו שאין לסמון על הגליון דודאי מדאורייתא הוא ולמאי דפרישית א"ש דנהי דלענין שרצים הוי מדאורייתא מ"מ לענין חזירים דאיסורו לאו מחיים הוי מדרבנן כנ"ל ודו"ק:
בתוספות בד"ה שאני התם וכו' תימא דליכתוב לא יאכל לחזקיה ולא בעי לך עכ"ל. ולפמ"ש התוס' בדף הקדום בד"ה ור"ש דבלא"ה לא אתי מלתא דחזקיה אליבא דכ"ע אם כן אין מקום לקושיית התוס' כאן אלא דכאן קיימו בשיטתם בתירוץ השני שכתבו לעיל ואם כן משמע להו דחזקי' אליבא דכ"ע קאי ומה שכתב מהרש"א ז"ל דמ"מ פשיטא דר"י הגלילי לית ליה הא דחזקיה מדאיצטריך ליה בסמוך קרא בחלב להיתר הנאה וכתב עוד דמהרש"ל מחק דברי ר"י הגלילי מברייתא דבסמוך והשיג על מהרש"ל בזה ואחר המחילה מכבוד תורתו דמהרש"א ז"ל דאגב שיטפא כ"כ בכוונת מהרש"ל דאדרבה מהרש"ל גופא כתב שם בלשונו הא דלר"י הגלילי לטומאה וטהרה לא צריך אלא מה שמחק מהרש"ל ז"ל ר"י הגלילי אומר נראה דבספרי הקדמונים שלפניו היה כתוב ברישא דברייתא ר"י הגלילי אומר יעשה לכל מלאכה מה ת"ל ומחקו מהרש"ל כיון דגרסי' בסיפא דמילתא דברי ר"י הגלילי וזה ברור ובעיקר קושיית מהרש"א ז"ל על התוס' דבלא"ה לא מתוקמא מילתא דחזקיה כר"י הגלילי דבסמוך אין זה מוכרח כ"כ דאיכא למימר דהתוס' ס"ל דחזקיה קאי שפיר אף לר"י הגלילי ואפילו הכי איצטריך קרא להתירא בחלב דלא תיתי מערלה וכלאי הכרם בק"ו או במה הצד וכמו שאבאר בסמוך אלא האי שקלא וטריא היינו אליבא דרבי אבהו דבעי הש"ס לאוקמי נמי מילתא דרבי אבהו ככ"ע דמשמע להו דהילכתא כוותיה ועי"ל דאדרבה מדמפליג ר"י הגלילי וקאמר בחלב יכול למלאכת גבוה יהא מותר למלאכת הדיוט יהא אסור מאי דלא אשכחן כה"ג בשום דוכתא אלא ע"כ משום דבחלב יהיב קרא טעמא כי כל חלב אשר יקריבו ממנו לה' ואם כן משמע דאיסור חלב היינו משום דחלק גבוה הוא ואם כן מה"ט משמע לאוסרו בהנאה אי לאו דכתב רחמנא יעשה למלאכה ואכתי ס"ד דמה"ט דחלק גבוה הוא אינו מותר אלא להנאת גבוה ואיצטריך לכל מלאכה ואם כן שפיר קאי אף לחזקיה ושקלא טריא דבסמוך היינו אליבא דר' אבהו כדפרישית מיהו עיקר קושיית התוס' שהניחו בתימא נראה לי ליישב דאף אי ר"י הגלילי אית ליה דחזקיה אפ"ה איצטריך נמי ליכתוב לך בחמץ אף אי כתיב לא יאכל משום דלא נילף נמי חמץ בפסח מק"ו דערלה וכלאי הכרם או במה מצינו מנותר וכמ"ש בתחלת הסוגיא גבי אמר חזקיה ע"ש דאדרבה לרבנן לא הוי צריך קרא לאיסור אלא לבתר דכתיב לך דמשמע כדרשא דר"י הגלילי ועיין מה שכתבתי לקמן בשמעתין ודו"ק:
בגמרא ור"ע אומר שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ולכאורה יש לתמוה מאי ס"ד לחלק בכך דהא בכל הטומאות לא אשכחן שום חילוק בדברים המטמאין לבר מטבול יום ושלישי בתרומה ורביעי בקדש דאיכא קרא להדיא ולכאורה היה נ"ל דכיון דהכא איצטריך קרא לאפוקי מידי טומאת נבילה וא"כ אכתי טמא טומאת אוכל שהרי נגע החלב בבשר נבילה אע"כ משום דחלב אוכל הוא ואין אוכל מטמא אוכל ואם כן סד"א דבקדשים דאיכא למ"ד דטומאה עושה כיוצא בה ליטמא וקמ"ל דלא ועוד היה נראה בעיני דהא דאין החלב מטמא טומאת אוכלין ממגע נבילה היינו משום דקי"ל חלב צריך מחשבה והכשר וקי"ל נמי דאפילו הכשר שחיטה לא מהני ביה דהוה ליה הכשר דקודם מחשבה אם כן סד"א דהיינו דוקא בחלב חולין משא"כ בחלב גבוה כגון בקדשים שנתנבלו בשחיטה ליהני בה חיבת הקדש דלא ליבעי הכשר ומחשבה ויטמאו טומאת אוכלין ואם כן אין ראוין למלאכת גבוה קמל"ן דלא מטמא אלא שכל זה דוחק ויותר נראה בעיני דהא דקאמר ר"ע שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור האי טהור לאו דוקא אלא הכי קאמר דלענין חולין דלא איכפת לן בטהרה וטומאה ראוי לעשות בהן מלאכה משא"כ למלאכת גבוה לא שייך ביה קרא דיעשה למלאכה כיון דשייך בהו טומאת נבילה ואם כן אתי לידי טומאת אונלין שאם ימשח הכלי בחלב יטמא הכלי ראשון שנגע בנבילה והכלי יטמא האוכלין ומשקין שבתוכו וקמ"ל דאפי' למלאכת גבוה מותרין משום דלא מיטמו כנ"ל ודו"ק:
בפירש"י בד"ה יעשה למלאכה הוי מצי למיכתב גבי חלב דנבילה עכ"ל נראה ממה שכתב גבי חלב דנבילה דכוונתו דודאי מפשטיה דקרא דכתיב יעשה למלאכה שפיר הוי שמעינן תרווייהו היתר הנאה וטהרה מטומאת נבילה דאי להיתר הנאה לחוד אמאי כתביה רחמנא גבי חלב נבילה טפי מבחלב דעלמא ואע"ג דחלב נבילה וחלב טריפה דרשינן בעלמא יבא איסור חלב ויחול על איסור נבילה ואיסור טריפה מ"מ הא קי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו ועיקר קרא דחלב נבילה איעשה לכל מלאכה כתיב דסמין ליה אם כן משמע דלהקל איצטריך וכיון דשפיר הוי שמעינן תרתי מיעשה למלאכה א"כ למה נאמר לכל מלאכה כן נראה לי בכוונת רש"י ודו"ק:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Penei Yehoshua on Pesachim 23a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' תמה על עצמך היאך חמץ היינו היאך אתה אומר חמץ אסור בהנאה וכן תמה על עצמך האיך חופפת בנדה סח ע"א תוס' שם ד"ה כך אמרו בסד"ה:
תוס' ד"ה נזרו ואינו מגלח על נזירות אביו. ק"ל הא לר"י ור"מ דס"ל בספ"ד דנזיר דבכל ענין מגלח על נזירות אביו א"כ יהא מוכח מדאיצטריך נזרו דלא יאכל איסור הנאה במשמע וא"כ איך אמרי' דא"ב חולין שנשחטו בעזרה לר"י וצ"ע:
Gilyon HaShas on Pesachim 23a · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא, נזרו שלו יהא, [מש"ה מותר בהנאה לנזיר אף דכתיב ביה לא יאכל כדתנן מערבין לנזיר ביין]. ולחזקי' אתי' נזרו, לומר על נזרו מגלח ואינו מגלח על נזירת אביו ככתוב בתוס'. קשה לי, הא ר' יהודא ור"מ ס"ל סוף פ"ד דנזיר דבכל ענין מגלח על נזירות אביו, א"כ יהא מוכרח מדאיצטריך נזרו, דלא יאכל גם איסור הנאה במשמע, והרי אמרינן איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה, ואליבא דר"י:
גמרא, והרי תרומה [דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה]. אף דלא הוי סעודה ראויה להם מ"מ כיון דחזי לאחריני, היינו לאינם נזירים ולכהנים מש"ה מערבין להם כדאיתא פ"ג דעירובין (דף ל ע"ב) אמרו להן ב"ה לב"ש אי אתם מודין שמערבין לגדול ביה"כ (משום דחזי לאחריני, ה"נ מערבין לנזיר ביין) אלמא דטעמא דב"ה דמערבין משום דחזי לאחריני. ורש"י ז"ל פירש כאן דהטעם משום הואיל, אי בעי מתשיל עליה ושינה את טעמו ממתני' ריש פ' בכל מערבין דשם כתב בעצמו דהטעם דחזי לאחריני. ופירושו כאן תמוה מסוגיא הנ"ל, ולזה כוונו תוס' בקושייתם מההיא דעירובין (דף ל) ולדידי תמוה ביותר מסוגיא דעירובין שם (דף כח ע"א) דעל הקושיא איך מערבין בגודגדניות הא הוי סעודה שאינה ראויה לחשוכי בנים (מפני שממעטין את הזרע) ומשני בגמרא כיון דחזי למרובי בנים מערבין בו, מי לא תנן מערבין לנזיר ביין, הרי דטעמא דנזיר ותרומה משום דחזי לאחרינא. מיהו בהא, היה נראה לי לומר דלמה דמסקינן שם (דף ל ע"ב) דטעמא דסומכוס דאין מערבין לישראל בתרומה, משום דאית ליה כל דבר שהוא שבות גזרו עליו בין השמשות, ואי אפשר לאיתשולי עליו ולפרוש תרומה אחרת, א"כ י"ל דטעמא דת"ק דקסבר מערבין משום דאית ליה כרבי דלא גזרו בה"ש על שבות, וזהו דקשיתיה לרש"י ז"ל מה ראיה מייתי בגמרא כיון דחזי למרובי בנים מערבין מהאי דמערבין לנזיר, דלמא התם משום הואיל דמצי לאתשולי, ומש"ה ניחא לרש"י ז"ל לומר דהאי ראי' דמייתי אולי לפי הס"ד דשם, דטעמא דסומכוס משום דלא שייך כלל הואיל בעי מתשיל, איתשיל הדרא לטבלא, אבל למסקנא דשייך הואיל דאתשיל, והדר ומפריש מיני' ובי' אלא דסומכוס אית לי' דשבות אסור בין השמשות אזדא הראיה די"ל דטעמא דת"ק משום הואיל, וסבר כרבי, וקושיא בגודגדניות יתורץ באינך תירוצים דבאמת מערבין רק לחשוכי בנים, או דמיירי בלא אקשו לזרע. אך באמת גם זה אינו, דהא מה דהכריח להש"ס דטעמא דסומכוס משום איסור שבות בה"ש היא משום קושיא דלתשיל והדר לפרוש מיני' ובי' ולא בעי לאוקמי בשיעור מצומצם, דאי יפריש בציר ליה שיעוריה, משום קושיית הש"ס מה פסקא, דהא מדאמר סתמא לישראל בחולין משמע דבתרומה לא אף בעירב ביותר מכשיעור ג' סעודות, וא"כ מה"ט גופי' א"א לומר דטעמא דת"ק משום הואיל, דיקשה להיפוך מה פסקא, דהא סתמא קתני מערבין בתרומה אף בעירוב בשיעור מצומצם, דליכא למימר הואיל ומתשיל, ומפריש מיניה וביה, אע"כ דטעמא משום דחזי לאחרינא:
גמרא, ורע"ק איסור והיתר לא צריך קרא דיעשה לכל מלאכה דכתיב גבי חלב נבילה, לומר דלאו דוקא מלאכת גבוה הוא מותר אלא גם למלאכת הדיוט מותר, דזהו ממילא ידעינן, דכשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה הותרה אלא קרא אצטריך, שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל יעשה לכל מלאכה. קשה לי, לדעת הרמב"ם דאיסור סחורה במאכלות אסורות הוא דאורייתא, והוא ממ"ש הרמב"ם דאסור לעשות בהם סחורה חוץ מן החלב שהרי אמרה תורה יעשה לכל מלאכה, וכמו שדייק מיני' במשנה למלך, א"כ איך קאמר לא צריך קרא, הא אצטריך להיתר סחורה, דבשאר איסורי אכילה אסור, וצריך להתבונן בדעתו:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 23a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף כ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־376 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 18 מילים
נפתחת ב״לְרַבִּים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְהוֹצִיא אֶת הַנָּטוּעַ…״
- קטע 245 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא — דִּכְתִיב ״וּנְטַעְתֶּם״,…״
- קטע 315 מילים
נפתחת ב״וַהֲרֵי תְּרוּמָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְכׇל זָר לֹא…״
- קטע 417 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא…״
- קטע 524 מילים
נפתחת ב״וַהֲרֵי נָזִיר, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג…״
- קטע 624 מילים
נפתחת ב״רַב אָשֵׁי אָמַר: ״קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע…״
- קטע 718 מילים
נפתחת ב״וַהֲרֵי חָדָשׁ, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל…״
- קטע 818 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב שְׁמַעְיָה: שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא:…״
- קטע 929 מילים
נפתחת ב״וַהֲרֵי שְׁרָצִים, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״שֶׁקֶץ הוּא לֹא…״
- קטע 1013 מילים
נפתחת ב״אִי הָכִי, אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי! שָׁאנֵי הָכָא,…״
- קטע 1124 מילים
נפתחת ב״וּלְחִזְקִיָּה, לְמָה לִי לְמִיכְתַּב ״לֹא יֵאָכֵל״, וּמַיְיתֵי…״
- קטע 1232 מילים
נפתחת ב״וַהֲרֵי חָמֵץ, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״,…״
- קטע 1316 מילים
נפתחת ב״וְרַבָּנַן? שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה…״
- קטע 1422 מילים
נפתחת ב״וְאִידַּךְ? חַד — בְּגוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ, וְחַד —…״
- קטע 1528 מילים
נפתחת ב״לֵימָא כְּתַנָּאֵי. ״יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה״, מַה תַּלְמוּד…״
- קטע 1616 מילים
נפתחת ב״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שֶׁיָּכוֹל לִמְלֶאכֶת הֶדְיוֹט יְהֵא…״
- קטע 1727 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה לָא אִיצְטְרִיךְ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת פסחים דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 16 — “רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שֶׁיָּכוֹל לִמְלֶאכֶת הֶדְיוֹט יְהֵא טָהוֹר, לִמְלֶאכֶת…”
לשון המקור
לְרַבִּים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְהוֹצִיא אֶת הַנָּטוּעַ לְרַבִּים.
מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא — דִּכְתִיב ״וּנְטַעְתֶּם״, לְיָחִיד מַשְׁמַע, לְרַבִּים לָא מַשְׁמַע. כְּתַב רַחֲמָנָא ״לָכֶם״ — לְהָבִיא אֶת הַנָּטוּעַ לְרַבִּים. וְרַבִּי יְהוּדָה: ״וּנְטַעְתֶּם״ מַשְׁמַע בֵּין לְרַבִּים בֵּין לְיָחִיד, וְ״לָכֶם״ בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים מַשְׁמַע. הָוֵי רִבּוּי אַחַר רִבּוּי — וְאֵין רִבּוּי אַחַר רִבּוּי אֶלָּא לְמַעֵט.
וַהֲרֵי תְּרוּמָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְכׇל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״, וּתְנַן: מְעָרְבִין לְנָזִיר בְּיַיִן, וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה!
אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא ״תְּרוּמַתְכֶם״ — שֶׁלָּכֶם תְּהֵא. וְאִידַּךְ? ״תְּרוּמַתְכֶם״ — דְּכׇל יִשְׂרָאֵל קָאָמַר.
וַהֲרֵי נָזִיר, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל״, וּתְנַן: מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן. אָמַר מָר זוּטְרָא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״נִזְרוֹ״ — שֶׁלּוֹ יְהֵא.
רַב אָשֵׁי אָמַר: ״קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״, גִּידּוּלוֹ קָדוֹשׁ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר קָדוֹשׁ. מִידֵּי ״וְאֵין דָּבָר אַחֵר״ כְּתִיב?! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְמָר זוּטְרָא.
וַהֲרֵי חָדָשׁ, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״, וּתְנַן: קוֹצֵר לְשַׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה!
אָמַר רַב שְׁמַעְיָה: שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״קְצִירְכֶם״ — קְצִירְכֶם שֶׁלָּכֶם יְהֵא. וְאִידַּךְ? ״קְצִירְכֶם״ — דְּכׇל יִשְׂרָאֵל מַשְׁמַע.
וַהֲרֵי שְׁרָצִים, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל״, וּתְנַן: צַיָּידֵי חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִין טְמֵאִין — מוּתָּרִין לְמוֹכְרָן לְגוֹיִם. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״לָכֶם״ — שֶׁלָּכֶם יְהֵא.
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי! שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״יִהְיוּ״ — בַּהֲוָיָיתָן יְהוּ.
וּלְחִזְקִיָּה, לְמָה לִי לְמִיכְתַּב ״לֹא יֵאָכֵל״, וּמַיְיתֵי ״לָכֶם״ לְמִישְׁרְיֵיהּ? לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא יֵאָכֵל״, וְלָא בָּעֵי ״לָכֶם״! אָמַר לָךְ חִזְקִיָּה, טַעְמָא דִּידִי נָמֵי מֵהָכָא.
וַהֲרֵי חָמֵץ, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״, וְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: תְּמַהּ עַל עַצְמְךָ הֵיאַךְ חָמֵץ אָסוּר בַּהֲנָאָה כׇּל שִׁבְעָה? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאוֹר״ — שֶׁלְּךָ יְהֵא.
וְרַבָּנַן? שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ. וְאִידַּךְ? תְּרֵי ״לְךָ״ כְּתִיבִי.
וְאִידַּךְ? חַד — בְּגוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ, וְחַד — בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ. וְאִידַּךְ? תְּלָתָא ״לְךָ״ כְּתִיבִי. וְאִידַּךְ? חַד — בִּשְׂאוֹר, וְחַד — בְּחָמֵץ. וּצְרִיכִי.
לֵימָא כְּתַנָּאֵי. ״יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכׇל מְלָאכָה״, שֶׁיָּכוֹל לִמְלֶאכֶת גָּבוֹהַּ יְהֵא מוּתָּר, לִמְלֶאכֶת הֶדְיוֹט יְהֵא אָסוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכׇל מְלָאכָה״ — דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שֶׁיָּכוֹל לִמְלֶאכֶת הֶדְיוֹט יְהֵא טָהוֹר, לִמְלֶאכֶת גָּבוֹהַּ יְהֵא טָמֵא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכׇל מְלָאכָה״.
וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא — לְאִיסּוּר וּלְהֶיתֵּר. וְרַבִּי עֲקִיבָא, אִיסּוּר וְהֶיתֵּר לָא צְרִיךְ קְרָא, כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא — לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה.