מסכת פסחים דף כ״א עמוד ב׳

ר' יהודה אומר כותח נותנין בו פירורי לחם ואסור משום חמץ:

שלשים יום דס"ל כב"ש וזה אינו נאכל מהר שאין אוכלין אותו אלא מטבילין בו והני שלשים יום משעה שחל עליו חובת ביעור מששואלין בהלכות הפסח:

ומותר בהנאתו קס"ד אשעה שמותר לאכול קאי:

פשיטא דהא אמרת מאכיל ומוכר היינו הנאה:

לא צריכא כו' והאי מותר אלאחר זמן קאי וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שבטל טעמו ומראיתו:

עבר זמנו אסור בהנאה לשעות דרבנן ה"ג ולא גרסי' פשיטא דהא אפי' בפסח איצטריך לאשמעי' דהא איכא רבי יוסי הגלילי דשרי בהנאה כל שבעה לקמן:

לשעות דרבנן כלומר האי זמנו זמן אכילתו משמע ואפילו שעה ששית שאין איסורו אלא מדרבנן הוי אסור אף בהנאה:

משש שעות על כרחך מתחלת שש משמע דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה:

רבי יהודה אומר כותח וכל מיני כותח אור"י בשם ר"ת דר"י אתי כב"ה ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו ויודעים שהוא כותח של פלוני ויסברו שמכרו בפסח ע"י נכרי אי נמי יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי ולכן אוסר ר' יהודה למכור כותח לנכרי וא"ש אף לר"ת דמפרש בריש אלו עוברים (לקמן פסחים מב.) דמותר להשהות כותח בפסח:

חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אף לאחר זמנו וכגון שנפסל מלאכול לכלב דבענין אחר לא הוי שרי דומיא דפת שעיפשה בפ"ק (דף טו:):

עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא רש"י ל"ג פשיטא דהא רבי יוסי הגלילי פליג ושרי חמץ בהנאה כל שבעה ואין לפרש פשיטא דאסור בהנאה מדיוקא דרישא דדרך התנא בכמה מקומות לכפול את דבריו ועוד דלא משני שפיר ונראה דפריך פשיטא משום דתנא בפ"ק (דף יא:) דשורפין חמץ אלמא אסור בהנאה דלר' יוסי הגלילי א"צ לשורפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי:

בהדי דקשריף ליה ליתהני מיניה משום דלר' יהודה דאמר חמץ בשריפה אפרו מותר דתניא בפ' בתרא דתמורה (ד' לד.) כל הנשרפין אפרן מותר וקס"ד בהדי דקשריף ליה ליתהני מיניה אבל לרבנן דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמרינן בפרק בתרא דתמורה אפרן אסור ופשיטא לדידהו דבהדי דקשריף ליה אסור ליהנות ממנו:

כל מקום שנאמר לא יאכל וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דהא כתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי תימא אין הכי נמי א"כ לקמן (פסחים דף כג:) דבעי מאי איכא בין חזקיה לר' אבהו לימא דאיכא בינייהו הא ואור"י דלא יאכל ולא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו:

ליכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור משמע דאי הוי כתב הכי לא הוה דרשינן אלא כר"מ וכן באיזהו נשך (ב"מ סא.) גבי נשך ותרבית והא דאמרי' בקדושין (ד' לב:) ורבנן אי ס"ד כרבי יוסי הגלילי ליכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן היינו משום דלשון והדרת לא שייך אמפני ולשון פני לא שייך אתקום והנך קראי דאין להן הכרעה שאת ארור מחר משוקדים וקם (יומא ד' נב.) אין ענינם לכאן דהתם מצי קאי אדלעיל או אלתחת אבל הכא תרוייהו לא מצי קיימי אגר לחודיה או אנכרי לחודיה ובפ"ב דזבחים (ד' כד.) פליגי תנאי גבי ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן איכא דמוקי אצבעו אלקיחה ולא אנתינה משום דפשטיה דקרא קאי אלקיחה דלפניו ואיכא דמוקי לה אנתינה דלאחריו ולא אלקיחה משום דמשכחת בדוכתא אחרינא ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך דקאי אצבע אנתינה ואיכא דמוקי לה אתרוייהו משום דמשמע ליה אלקיחה כפשטא דקרא ואנתינה נמי כדמוכח בקרא אחרינא:

בשלמא לרבי מאיר תימה לר"מ נמי יקשה דהא איצטריך לאקדומי נתינה דגר ותי' ר"י דודאי אי לא הוה כתב קרא כל עיקר הוה ידעינן מסברא לאקדומי אבל השתא דכתב נתינה תתננה ואכלה ומכור אי לא הוה כתב או ה"א דאתא למידרש שאין צריך להקדים וצריך ליכתב נמי גר ונכרי דאי לא הוה כתב אלא גר הוה אמינא דאתא למעוטי נתינה דנכרי ואי הוה כתוב נכרי לחודיה הוה אמינא דאתא למעוטי מכירה דגר:

בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם לפסח:

והלכתא כסתמא דמתני' ואם חרכו לפני זמנו מותר בהנאתו אפי' לאחר זמן איסורו עבר זמנו אסור בהנאתו אוקימנא בזמן איסורו משש שעות ולמעלה. תנן סתמא כרב המקדש משש שעות ולמעלה [בחיטין שנתן בהן מים] אפילו בחיטי קרדינתא שהן חזקות ולא מחמעי היא אין חוששין לקדושין:

אמר חזקיה מנין לחמץ שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ומתוך דבריו שמענו דכל איסורא דלא כתיב בהו לא יאכל מותרים בהנאה ופליגא דר' אבהו דאמר כל היכא דכתיב לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אסור בין באכילה בין בהנאה עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וחלקו במקרא הזה ר' מאיר אומר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה ר' יהודה אומר דברים ככתבן כלומר כדכתיב קרא לגר במתנה נכרי במכירה ואמרינן לר' מאיר דאמר הנכרי והגר דינם אחד הוא התורה התירה לך אמרי' מדאצטריך קרא למישרא נבלה בהנאה מכלל דשאר איסורין שבתורה אסורין אפילו בהנאה אלא לר' יהודה דאמר דברים ככתבן כלומר לא איצטריך קרא [אלא] למיסר מתנה דנכרי ומכירה [דגר] ולגופיה הוא דאתי שאר אסורין שבתורה מנא ליה דאסירי בהנאה ואמרינן מהאי קרא נפקא ליה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו ודייקינן אותו אתה משליך לכלב פי' זה מותר לך בהנאה שהרי אתה משליכו לכלבך ואינך משליך שאר איסורין שבתורה מיהא שמעינן לכל שאר איסורין דאסירי ואפילו בהנאה וקרא דנבלה הוא דאתי למיסר שאר אסורין אפילו בהנאה ור' יהודה אומר חולין שנשחטו בעזרה אינו מן התורה:

הא דר' יהודה בן בתירא בכותח וכל מיני כותח פרש"י ז"ל והגאונים ז"ל דאיתא כב"ש וליתא הלכתא. אמנם ר"ת ז"ל פי' דאיתא כב"ה ואיסורא דרבנן הוא לפי שהכותח שם בעליו עליו וכשיראו אותו בפסח ברשות גוי יחושו לומר שעכשיו מכרו לו או שמכרו על יד גוי ונהנה בו בפסח. והרי"ט ז"ל פי' לכולהו פירושי ליכא לאוכוחי מהכא שיהא חייב לבער הכותח מביתו בפסח דאפי' תימא מותר לקיימו דין מביתו אשמעינן במתני' דאלו עוברין יתפרש דינו בביאור ע"כ ז"ל:

ומותר בהנאתו פרש"י ז"ל וכו' דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו ואפי' לאחר זמנו. כתב הרא"ש ז"ל וכגון שנפסל מלאכול לכלב דומה דפת שעיפשה דפ"ק אבל בענין אחר נראה דלא הוי שרי ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל בשם רבותינו דה"ה דשרי באכילה והאי דנקט בהנאתו משום דאין דרך לאוכלו כמות שהוא אלא בשנותנין ממנו בתבשיל וכי הא הנאה מקרייא: ומעתה אותו לחם שמניחין לכותח בשאר ימות השנה מותר בפסח כיון שיודע שנתחכך יפה או שהוא חרכו או ישראל מעיד עליו דעד א' נאמן באיסו'. אבל בכותח של גוי אסור באכילה בפסח שמא לא חרכו יפה. וש"מ מותר לקיימו כיון דלא חזי לאכילה כמות שהוא והוה ליה כמלוגמא שנסרחה ומסתמא אין בו מי שאינו מסורך כזית בכדי אכילת פרס. וקודם זמנו דאמרינן היינו קודם זמן אכילתו. אבל אח"כ כבר חל עליו איסור חמץ ואם בשעה חמישית חרכו אסור באכילתו ומותר בהנאה ע"כ משם הרי"ט ז"ל:

איסור הנאה האמור בחמץ לא סוף דבר מדברי סופרים אלא מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה והנאה היתר אכילה הוא שהרי אם הוא מוכרו לוקח בדמיו דבר הראוי לאכילה ולא סוף דבר במקום שנאמר לא יאכל שהוא בא לאיסור הנאה אלא אף כל שאמרה בו תורה איסור אכילה כגון לא תאכל לא תאכלו אף איסור הנאה במשמע עד שיפרט בו היתר הנאה כדרך שפרט בנבלה בנתינה לגר ומכירה לגוי ואע"פ שהרבה איסורין הותרו בהנאה כולם תשובתם בצדם כגון טרפה דכתיב בה לכלב תשליכון אותו וגיד הנשה וחלב שכשהותרה נבלה בהנאה הוא וגידה וחלבה הותרה ודם מפני שהוקש למים ואבר מן החי מפני שהוקש לדם ותרומה מדכתיב תרומתכם וחדש מדכתיב קצירכם ושרצים מדכתיב לכם כמו שיתבאר בפרטים שבסוגיא זו וילמד סתום מן המפורש ויש פוסקים שלא נאמר כן אלא בלא יאכל דוקא כחזקיה ומשום דחזקיה רבו של ר' יוחנן ור' יוחנן רבו של ר' אלעזר שאמרה ר' אבהו משמו וכן מביאים ראיה ממה שגדולי הפוסקים והמחברים הביאו זו של חזקי' ולא הביאו זו של ר' אבהו וזו אינה ראיה שלא הביאו אלא לענין חמץ בפסח ולרווחא דמילתא שחזקיה ור' אבהו כולם מודים באיסור הנאתו שמן התורה הוא מדכתיב לא יאכל הא מ"מ כל שנאמר בו איסור אכילה אף איסור הנאה במשמע כר' אבהו וכמו שיתבאר לך מסוגיית הגמ' עד שיפרט לך הכתוב היתר הנאתו אם להדיא כנבלה וטרפה ואם ברמז על הדרך שכתבנו בקצתם:

כבר ביארנו במסכת עבודה זרה שהגוים ר"ל שהם מעובדי האלילים שאינם גדורים בגדר שום דת בעולם אין אנו מצווים להחיותם ומאחר שכן אף מה שאסור לנו אין נותנין להם בחנם שהרי אנו גוזלין בכך גר תושב שאנו מצווים להחיותו אחר שהוא מקיים שבע מצות של בני נח והוא שפירשנו בנבלה לגר בנתינה ולגוי במכירה ומ"מ פירשו בתוספתא שאם היה שכנו או חברו מותר מפני שהוא כמוכרו לו:

תוס' בד"ה ר"י אומר כו' וא"ש אף לפי' ר"ת כו' דמותר להשהות כותח בפסח עכ"ל דאע"ג דאינו עובר עליה בבל יראה מ"מ אסור למוכרו לעובד כוכבים דבהנאה אסורה וק"ל:

בד"ה עבר זמנו כו' דפריך פשיטא כו' דשורפין חמץ אלמא אסור בהנאה דלריה"ג כו' עכ"ל מיהו אי לאו משנה יתירה דהכא מהא דקתני לעיל שורפין בתחלת שש לא הוה שמעינן דאסור בהנאה אף בשעה ששית דרבנן דאל"כ אמאי שורפה ולא מריצה לפני כלבו ומוכרה לעובד כוכבים דאימא דנקט שורפה בשש משום דלאחר שש שורפה דאסור בהנאה וכן נ"ל לר"ש דקתני שורפין בתחלת שש אע"ג דלפני הפסח מותר בהנאה לר"ש כדאמר לקמן מ"מ תוך זמנו אסור בהנאה וצריך לשורפה אבל לר"י הגלילי אף לאחר שש א"צ לשורפה כיון דאינו אסור בהנאה ודו"ק:

בד"ה נכתוב רחמנא כו' ואיכא דמוקי לה אתרוייהו כו' אלקיחה כפשטא דקרא ואנתינה כו' עכ"ל לההיא דהכא לא דמיא דהכא לא מצי קאי כולה מלתא אגר לחודה או אעובד כוכבים לחודיה משא"כ התם דאצבעו מצי קאי שפיר אחדא אדלעיל או אדלתתא ודמי ממש להני ה' דאין להם הכרע ועי' בתוס' ר"פ א"נ וק"ל:

בד"ה בשלמא לר"מ כו' אבל השתא דכתב נתינה כו' עכ"ל ר"ל אבל השתא דכתיב נתינה ומכירה ללמד בעלמא איסור הנאה אי לאו דכתיב או להקדים ה"א דאתי קרא להשוותם עכ"ל התוס' פ' כ"ה לפום הסברא דאתי קרא להשוותם לא הוה ידעינן מיניה ללמד איסור הנאה בעלמא וכן לפי מה שכתבו התוס' דאי לא הוה כתיב אלא גר ה"א דאתי למעוטי נתינה דעובד כוכבים ואי כו' היינו דלא הוה ידעינן איסור הנאה בעלמא וק"ל:

בא"ד וצריך לכתוב נמי גר ועובד כוכבים דאי לא הוה כתב אלא גר כו' עכ"ל מדברי התוס' דפרק כ"ה וא"ת ולא לכתוב אלא חד מינייהו או מכירה דעובד כוכבים או נתינה ולא יצטרך או כו' וי"ל דה"א דאתי קרא למעוטי נתינה בעובד כוכבים וא"ת ויכתוב נתינה דעובד כוכבים וי"ל דה"א דאתו למעוטי נתינה דגר דלא כו' עכ"ל ונ"ל דהתוס' דהכא ליכא לפרושי ולכוין דבריהם כי התם שהרי הכא כתבו דאי הוה כתיב עובד כוכבים לחודיה דה"א דאתי למעוטי מכירה דגר והתם כתבו דה"א דאתי למעוטי נתינה דעובד כוכבים גם זו הקושיא שכתבו שם דלכתוב נתינה בעובד כוכבים ותירוצם שם לא הזכירו הכא ואינו אלא דברי נביאות למימר דגר יהיה גרוע דהא בכולה שמעתין מוכח דגר עדיף ליה וע"כ הנראה דלא קשיא להו הכא אלא דלכתוב גר לחודיה בין במכירה ובין בנתינה או דלכתוב עובד כוכבים לחודיה בין במכירה ובין בנתינה ולא יצטרך או להקדים כיון דידעינן ליה מסברא אבל הא לא קשיא להו הכא דלא לכתוב אלא חדא או מכירה או נתינה בגר או דלכתוב חדא או מכירה או נתינה בעובד כוכבים דבכל חדא ה"א דאתי למעוטי אידך בגופיה דאי לא הוה כתיב אלא מכירה בגר ה"א דאתי למעוטי נתינה בגר גופיה ואי לא הוה כתיב אלא נתינה בגר ה"א דאתי למעוטי מכירה בגר גופיה וכן אי לא הוה כתיב אלא חדא בעובד כוכבים ה"א דאתי למעוטי אידך בעובד כוכבים גופיה ולא קשיא להו הכא אלא דלכתוב תרווייהו בגר ולא לכתוב עובד כוכבים כלל או דלכתוב תרווייהו בעובד כוכבים ולא לכתוב גר כלל וע"ז תירצו שפיר דאי כתיב עובד כוכבים לחודיה בתרווייהו ה"א דאתי למעוטי מכירה דגר כסברת האמת דעדיף גר מעובד כוכבים זה הנראה לנו ברור בכוונת דבריהם דהכא ודו"ק:

בגמרא ומותר בהנאתו פשיטא לא צריכא שחרכו קודם זמנו נ"ל דלאו בחרכו לחוד איירי מתני' דהא לא איירי ביה כלל אלא דעיקר דינא דמתני' דמותר בהנאתו אלא יסיק בו תנור וכיריים דסיפא קאי דלאחר זמנו אסור וקתני הכא דקודם זמן איסורו אם רוצה לשרפו יכול להסיק בו תנור וכיריים אע"ג שנהנה ממנו ג"כ לאחר זמן איסורו אפ"ה שרי דלא גרע מחרכו אלא דבגמ' עיקר מילתא דמיירי ביה רבא אתא לאשמעינן דאפילו בדאיתא בעיניה לאחר זמנו שרי כיון שחרכו קודם זמן כנ"ל:

בתוס' בד"ה עבר זמנו פשיטא וכו' ונראה דפריך פשיטא משום דתנא בפ"ק דשורפין וכו' עד סוף הדיבור. ואף ע"ג דלקמן דף כ"ח ע"ב כתבו התוס' דלרבי שמעון משש ומעלה עד הלילה מותר בהנאה ואפילו הכי קאמר ר"ש דשורפין בתחלת שש דגזור שמא יאכלנו ממש איכא למימר דלא דמי דר"ש לא איירי אלא דלא חזי למוכרו לכותי ולא לשום הנאה כ"א להסיקה תחת תבשילו ומשו"ה מחמיר לשורפה בהתחלת שש משום חששא דדלמא אתא למיכל דהו"ל הפסד מועט כיון דבלא"ה להסקה קאי משא"כ בחולין דקיימינן הכא אי ס"ד דשרי בהנאה לא הוי מחמרינן לשורפה בתחלת שש כיון דאיכא תקנה למוכרו לכותי כולו כאחד וכמו שכתבתי נראה להדיא מלשון התוספות דף כ"ח ועיין במהרש"א ז"ל שכתב בענין אחר ונראה שנתכוון גם כן ליישב הא דמשני בגמ' לשעות דרבנן דלא שמעינן לה ממתניתין דלעיל אלא שדבריו דחוקים ולענ"ד נראה דלפירוש התוס' הא דמשני לשעות דרבנן דאע"ג דשמעינן לאיסור הנאה שפיר ממתניתין דלעיל דקתני שורפין אפ"ה אשמעינן משנה יתירא דהכא דאין חוששין לקידושין והיינו דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו וממילא דכל שעבר זמנו מדרבנן שוה לאיסור הנאה כמו לאחר שעבר זמן דאורייתא אלא דאכתי קשיא לי דאם כן אמאי איצטריך לשנויי בשעות דרבנן והיינו תחלת שש דהא אפילו מלאחר שש עד הלילה נמי שייך האי רבותא גופא דאסור בהנאה לגמרי ואין חוששין לקידושין ולאפוקי מדרבי שמעון דלא אסר אלא משום חששא דשמא יאכל מדרבנן ומכ"ש למאי דפרישית דלר"ש בחולין מותר למוכרו. ועוד דאפילו לר"י דאוסר לפני זמנו אפ"ה איכא רבותא טובא דאסור בהנאה מדאורייתא דהא לחזקיה בסמוך דלא שייך איסור הנאה אלא היכא דכתיב לא יאכל וא"כ בלפני זמנו לא שמעינן איסור הנאה דהא רבי יהודה מלא תאכל עליו יליף וכמו שהקשו שם בתוס' וע"ש בחידושינו ואפשר כיון דלקושטא דמילתא אפילו בשעות דרבנן אין חוששין לקידושין כדמשמע מלישנא דמתניתין דכל שעבר זמנו שוה משו"ה מסיק לה בהאי לישנא דשעות דרבנן דכל היכא דלא מיתסר מדאורייתא מיקרי שעות דרבנן כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה משש ומעלה ע"כ מתחלת שש דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן וכו' עכ"ל. נראה מפירושו שהוא סובר דחיטי קורדנייתא אית בהך חששא דאורייתא ואף ע"ג דקשות הן ואיכא לספוקי שמא לא נתחמצו אפילו הכי כיון דהוי ספיקא דאוריתא ומחוייב לשורפו ליכא שום רבותא בהכי ועוד מדנקט אפילו משמע דבשאר חמץ נמי איכא שום רבותא אלא דאכתי קשיא לי דלמא לעולם לאחר שש איירי והא גופא אתא לאשמעינן דאסור בהנאה מדאורייתא או לאפוקי מדר"י הגלילי דמתיר בהנאה לגמרי ואע"ג דפשיטא לן דלא קי"ל כר"י הגלילי ואסור בהנאה אכתי ס"ד דהיינו לחומרא אבל לענין קידושין מדלא קתני המקדש בחמץ בפסח התם בקידושין גבי שאר איסורי הנאה ס"ד דחוששין לחומרא לדר"י הגלילי או לאפוקי מדרבי שמעון דלפני זמנו שרי בהנאה מדאורייתא ואע"ג דרב פסק לקמן כרבי יהודה לענין דלפני זמנו נמי במשהו אכתי ס"ד דהיינו לחומרא והוצרך לאשמעינן דאין חוששין לקידושין כלל וכ"ש דקשה טפי למאי דפרישית בסמוך דאליבא דרבי יהודה גופא נמי איכא למימר דלאחר שש עד הלילה אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן והיינו לחזקיה בסמוך וכדמשמע לכאורה ממאי דקאמר ר"י תולין כל חמש אלמא דשני ליה בין איסור אכילה להנאה וכדפרישית שם מיהו לשיטת ר"ת לעיל (דף ו' ע"ב תוס' ד"ה משש שעות) דחיטי קורדנייתא חמץ נוקשה מדרבנן הוא ומייתי ראיה מחמץ דרבנן ושעות דאורייתא לחמץ דאורייתא ושעות דרבנן אם כן אתי שפיר ואע"ג דלמאי דפרישית בהא נמי לא מייתי ראיה שפיר דהא איכא למימר דנהי דמחמרינן בחמץ דרבנן אטו דאורייתא אפ"ה לא שייך לומר כן בקודם שש כיון דאפשר דאפילו לאחר שש אין אסור בהנאה מדרבנן לחזקיה אפ"ה איכא למימר דנהי דמדרבי גידל לא שמעינן להא מילתא אפ"ה מגופא דמתניתין דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו שמעינן לה שפיר וכדפרישית בסמוך בשיטת התוס' דיתורא היינו לאשמעינן דאין חוששין לקידושין אפילו בעבר זמנו מדרבנן ולא איצטריך לאתויי דרבי גידל אלא להא מילתא לחוד דבאיסור דרבנן נמי אין חוששין לקידושין כלל אף לחומרא כן נ"ל לשיטת התוס' ולענ"ד לולי פירש"י ותוס' היה נ"ל דאף אם נפרש דחטי קורדנייתא חמץ דאורייתא כפרש"י ונפרש גם כן משש ומעלה סוף שש כפירוש התוס' אפ"ה א"ש דמשני לשעות דרבנן דאסור בהנאה כיון דרבי גידל קאמר דמסוף שש אין חוששין לקידושין אלמא דלאחר שש אסור בהנאה מדאורייתא ואם כן שעות דרבנן נמי אסור בהנאה דגזרינן שש אטו שבע משא"כ אי לאו דרבי גידל הו"א דלאחר שש עד לילה גופא אין איסורו בהנאה אלא מדרבנן כדפרישית ואם כן לא הוי שייך לגזור שש אטו שבע כיון דשבע גופא מדרבנן הו"א דשורפין אינו אלא משום דלמא אתא למיכל קמ"ל מדרבי גידל כן נ"ל נכון ובזה יש ליישב קושי' התוספות בקידושין דף כ"ו דמשמע שם דבאיסור דרבנן חוששין לקידושין וקשיא להו מדר' גידל ולמאי דפרישנא לא קשה מידי ובזה יש ליישב גם כן לשון הש"ע באה"ע סי' כ"ח שפסק דדוקא בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא הוא דאין חוששין לקידושין אבל בשעות דרבנן או חמץ דרבנן הוי ספק קידושין ותמהו עליו כל האחרונים ולמאי דפרישית א"ש שחושש להחמיר דחיטי קורדנייתא הוי חמץ דאורייתא ולפירוש התוס' דמשש ומעלה היינו סוף שש דהוי לגמרי דאורייתא אבל בחד דרבנן אפשר דהוי ספק קידושין כסוגיא דגמ' דפ' האיש מקדש וסוגיא דהכא נמי א"ש כדפרישית ודוק אבל שיטת רש"י ז"ל עדיין צ"ע:

בגמרא ולא יסיק בו תנור וכיריים פשיטא וכו' לכאורה לפמ"ש התוס' לעיל דף ה' דהא דלא יסיק בו וכו' היינו מדרבנן אם כן הוי מצי לאוקמי הכא נמי לענין שעות דרבנן דאע"ג דלאחר שש נמי לא הוי אלא מדרבנן אפ"ה גזרינן שש אטו שבע אלא דנראה ברור דמה שכתבו התוס' לעיל דלא הוי אלא מדרבנן היינו נמי אליבא דמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה דאיירי לעיל וכן פסקו התוס' להלכה משא"כ לרבנן דהשבתתו בכל דבר והוי מהנקברין דאפילו אפרן אסור אם כן כ"ש דלא יסיק בו מדאורייתא דלכאורה נראה ברור דהא דהנקברין אפרן אסור היינו מדאורייתא וכבר נתפרש לעיל בשם ספר תומת ישרים שכתב רבינו אשר משום דאפילו לר"י דלא יסיק היינו מדאורייתא דיליף מנותר אבל שיטת התוס' אינו כן ואפשר דבנותר גופא היכא דלא שייך איסור הקדש נמי אפרו מותר מדאורייתא ואין להקשות לשיטת התוס' דמדאורייתא שרי להסיק דמ"ש מערלה דאסור להדליק בו את הנר דיש לחלק שפיר בין איסור הדלקה דהנאתו בשעת ביעורו להסקת התנור דהנאתו אחר ביעורו כן נ"ל ועדיין צ"ע ומבואר לעיל בסוגיא דערלה בעז"ה ודו"ק:

שם לא צריכא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' לשיטת רש"י דפלוגתא דר"י ורבנן היינו קודם איסורו דוקא אבל לאחר איסורו לר"י נמי השבתתו בכל דבר אם כן לר"י האי רבותא דלא יסיק היינו לשעות דרבנן מיהו לפמ"ש דלרש"י לר"י לאחר ביעורו נמי עיקר מצותו בשריפה אלא שאם אין האש מוכן מיד אין צריך להמתין דעובר בבל יראה ואף על גב דאפשר דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר אפ"ה אין להשהותו לכתחלה משא"כ קודם ביעורו מצותו דוקא והיכא דאפשר צריך להמתין אם כן סוגיא דהכא א"ש בפשיטות ולשיטת התוס' נמי דס"ל איפכא דקודם ביעורו השבתתו בכל דבר אפ"ה א"ש האי דלא יסיק אפילו בשעות דרבנן הא אפרן מותר ולא הוי בכלל הנקברין דנהי דהשבתתו בכל דבר היינו לקולא אבל מסתמא לא נחמיר קודם ביעורו יותר מלאחר ביעורו כן נ"ל:

שם אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה קשיא לי אמאי לא יליף בק"ו מנותר ושאר איסורי הנאה דאינן בבל יראה ואסורין בהנאה מכ"ש חמץ דבבל יראה כדיליף לקמן דף כ"ח לענין שריפה והכא לא שייך כל הני פירכי דפרכי רבנן לר"י לקמן מיהו לשיטת הרא"ש ז"ל שם דרבנן לא ילפי כלל מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן א"ש דלא ילפינן מנותר אלא דאכתי מצינן למילף מבשר וחלב ושאר איסורי הנאה שהיה להם שעת הכושר ואפילו הכי אסירי והנלע"ד בזה דל"ש למילף בק"ו מנותר או משאר איסורים אלא לר"י דוקא דחמץ לאחר זמנו נמי אסור ואם כן אין היתר לאיסורו משא"כ למאי דקי"ל כר"ש דלאחר זמנו מותר מדאורייתא ותו ליכא למילף בק"ו דמה לנותר ושאר איסורים שאין היתר לאיסורן משא"כ בחמץ בפסח דיש היתר לאיסורו אלא דלפ"ז קשיא איפכא כיון דשני ליה לחזקיה בין לא יאכל ובין לא יאכל אם כן אמאי שני הכא למיכתב לא יאכל לר"י כיון דבלא"ה ידעינן דאסור בהנאה מק"ו ונ"ל דלחזקיה נמי לא מדשני בלישנא יליף דליכא ייתורא אי כתיב בצירי או בחולם אלא דפשטא דלישנא לא יאכל משמע דאסור בהנאה וכיון דלקושטא דמלתא אסור בהנאה שייך למכתב לא יאכל ודוקא לקמן בשרצים דמותרין בהנאה מקשה הש"ס שפיר וא"ל למיכתב לא יאכל ועוד דאי כתיב לא יאכל בשרצים לא ניבעי נמי לכם משא"כ בשאר דוכתי לא שייך להקשות למה כתיב לא יאכל והשתא לפ"ז בלא"ה אתי שפיר מילתא דחזקיה דכיון דכתיב בגופיה איסור הנאה מייתי ליה מקרא דגופיה וקרא לא מייתר ועוד דאיצטריך קרא ללאו בהנאה משא"כ בק"ו הא ק"ל דאין עונשין מן הדין וזה לשיטת התוס' דוקא דמשמע דשייך מלקות באיסור הנאה ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל וכמו שיבואר והשתא ניחא נמי שיטת התוס' לקמן בדף הסמוך בד"ה ור"ש שכתבו דחזקיה מודה דלר"מ כרבי אבהו ואפ"ה לא חש לדקדק אמאי כתיב לא יאכל מיהו בירושלמי מצאתי דאיכא דרשא אחרת בלא יאכל דדרשינן מיניה דאפילו לכלבים של הפקר אסור ובמכילתא נמי מצאתי דר' יאשיה מפיק לאיסור הנאה מלא יאכל והא דכתיב אידך קרא לא יאכל היינו לחייב את המאכיל כאוכל מיהו אפשר דהני תנאי דמכילתא ודירושלמי ס"ל דלא יאכל מיותר לגמרי דלא ס"ל הני דרשות דר"י דלפני זמנו ולאחר זמנו וכן נראה קצת מלשון המכילתא ע"ש ולקמן בפירקין אבאר עוד בדרך אחר דאיצטריך קרא לאיסור הנאה בחמץ לאפוקי מדרשא דר"י הגלילי דכתיב לך שלך יהא והיא דרשא פשוטה בכל איסורי אכילה והיתר הנאה ולא הוי דרשינן לחד בשאור וחד בחמץ ולכבשתו ולא כבשתו אלא דבתר דקים לן דחמץ אסור בהנאה ודוק היטב:

שם ופליגא דרבי אבהו דאמר ר"א כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל וכו' וקשיא לי אמאי דמסיק לקמן דלא שייך פלוגתא דחזקיה ורבי אבהו בשום איסור מהאיסורים אלא לענין משמעות דורשין ונ"מ לחולין בעזרה א"כ כל הני לישני דרבי אבהו ל"ל ולכאורה דלענין חמץ בפסח גופא איצטריך ליה דבין בתוך זמנו דכתיב לא יאכל ובין לפני זמנו ולאחר זמנו דלא כתיב אלא לא תאכל ולא תאכלו אפ"ה כולהו אסורים בהנאה ממשמעות דקרא והא דלא קאמר לקמן דאיכא בינייהו לפני זמנו ולאחר זמנו היינו משום דלחזקיה נמי כולהו אסורי בהנאה למאן דאוסר באכילה והיינו כדפרישית דיליף מק"ו מבשר וחלב ושאר איסורי הנאה כיון דחמץ נמי אין היתר לאיסורו מיהו אי לאו ילפותא דלא יאכל לחזקיה הו"א דכולהו שרי מדרשא דלך יהא אבל השתא דכתיב לא יאכל לאפוקי מהאי דרשא דלך מוקמינן לדרשא אחריתי אם כן ממילא דכולהו איסורי דחמץ אסורין בהנאה מק"ו או במה הצד מבשר ותלב וכלאי הכרם וערלה אלא דלפי זה קשיא לי א"כ אמאי קאמר ופליגא דלמא חזקיה גופיה נמי כרבי אבהו ס"ל אלא דאפי' הכי איצטריך להאי ילפותא דלא יאכל לאפוקי מדרשא דלך ויש ליישב דמ"מ קאמר שפיר ופליגא דהא רבי אבהו דנקיט כל הנך לישני לא קאמר להו אלא לענין חמץ בפסח כדפרישית לאפוקי מדחזקיה במשמעות דורשין ונ"מ לחולין בעזרה כדמסיק לקמן דאי ס"ד דלא פליגי אלא בשור הנסקל במשמעות דורשין ונ"מ נמי לחולין בעזרה אבל בחמץ לתרוייהו דוקא מלא יאכל ילפי לאפוקי מדרשא דלך דאם כן רבי אבהו למאי נ"מ נקט כל הנך לישני דבחד לחודא הוי סגי אע"כ דלענין חמץ בפסח איירי דס"ל לרבי אבהו דמאן דלית ליה דר"י הגלילי לא משמע ליה כלל דרשא דלך לענין היתר הנאה אלא לשאר דרשא א"כ שפיר מסיק הש"ס ופליגא כן נ"ל ודו"ק:

שם דאמר רבי אבהו כ"מ שנאמר וכו' עד שיפרוט לך יש לתמוה דלמאי דמסקינן לקמן עיקר מילתא דרבי אבהו היינו לענין חמץ ושור הנסקל דמפקי ליה מאותו ולאשמעינן דלר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אם כן אמאי מייתי הא מילתא דעד שיפרוט לך בנבילה וטפי הוה ליה לאתויי בהדיא מאותו דטריפה דהא קי"ל כר"י דבנבילה לדברים ככתבם הוא דאתא וקי"ל נמי חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ויותר יש לתמוה בסוגיא דחולין ס"פ כל הבשר דמייתי רב אשי הא מילתא דרבי אבהו לענין בשר וחלב ומייתי נמי מנבילה ולא מייתי התם כלל האי שקלא וטריא דאליבא דר"י יליף לה מאותו דכתיב גבי טריפה והוי דלא כהלכתא והנלע"ד בזה יבואר בסוף הסוגיא דשמעתין דלר"י נמי אף ע"ג דיליף מאותו אפ"ה צריך נמי להאי ילפותא דעד שיפרוט וכו' בנבילה וכמו שיבואר בעז"ה:

גמ' ליתהני מיניה קמ"ל עי' לעיל דף ה' ע"א תד"ה ואומר:

תוס' עבר זמנו וכו' דדרך התנא עי' עירובין ל' ע"ב תד"ה וליפרוש עליה. ועיין לקמן ל"ה ע"ב וצ"ע:

גמרא דאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל כו' אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע. לכאורה הי' אפשר לפרש, דלא משום דלא יאכל כולל שני ענינים נפרדים, אכילה והנאה, אלא דס"ל לר' אבהו דאכילה שאסרה התורה בלא יאכל לא תאכל ר"ל הנאת אכילה, וכאלו אמרה לא תהנה באכילה, וה"ה כל הנאות, אלא דתפסה הנאה דשכיחא במאכל, והרי הרב בעל מל"מ בה' יסודי תורה אומר כן, דהוא ז"ל הוכיח דאוכל א"ה לא מחייב שתים, משום אוכל ומשום נהנה, מדקתני המבשל ג"ה ביו"ט ואכלו לוקה חמש, ולא חשיב ג"כ הנאה דבב"ח, וכתב אע"ג דבכל איסורים אם יצטרך בדבר א' ב' לאוין לוקה ב', מ"מ לא דמי לבב"ח דאכילה נמי הנאה היא, וה"ל כאלו כתיב לא תהנה בבב"ח לא ע"י אכילה ולא ע"י הנאה שלא ע"י אכילה: אבל אאל"כ דא"כ מאי מקשה לקמן בסוגיא [והרי גיד הנשה דרחמנא אמרה ע"כ לא יאכלו כו' ומשני כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה, והדר מקשה הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט] אלא למ"ד א"ב בנ"ט מא"ל, והא י"ל דלא יאכלו דכתיב גבי גיד ע"כ אין פירושו לא תהנה ע"י אכילה, דכיון דלית ביה טעם כלום הנאה יש בו דגם לכשת"ל כיון שאוכלו אחשביה באכילה דידיה ולגבי דידיה הנאה היא, מ"מ כיון דאינו עומד לכך לא עדיף מהנאה שלכדה"נ דשרי, וא"כ אף דלא הותר בכלל נבילה, מ"מ מעיקרו לית ביה איסור הנאה. והוכחתו של בעל מל"מ הנ"ל יש לדחות, די"ל דהברייתא ס"ל כר"ש דבב"ח מותר בהנאה, או דס' כתנא דאיסי בן יהודא, דהנאה נפקא מקו"ח, ואין מזהירין מן הדין: [אאב"ה, זכורני שבלימוד הישיבה הוסיף אבא מארי זצוק"ל להעמיד הפירוש הנ"ל, עפ"י מ"ש מהרש"ל פ"ג דשבועות, דלר"ש דס' כל שהוא למכות, לדידי' גם שלכדה"נ אסור, דלא גרע מכ"ש וא"כ שפיר מקשה בסוגי' אלא למ"ד א"ב בנ"ט מא"ל, דמאן שמעת ליה דס' א"ב בנ"ט ר"ש, ולדידי' שפיר יש לפרש גם לא יאכלו דכתיב גבי גיד על הנאת אכילה, אף דהנאת אכילתי' הוי שלכדה"נ, ואמר ליישב בזה קושיית ראשונים החזקה על הרמב"ם ז"ל, דפסק כר' אבהו ופסק אין בגידין בנ"ט, ואיך פסק דג"ה מותר בהנאה, נגד הסוגיא הנ"ל, ולפי הדברים אלה פסקו עולה יפה ויפה, דלדידן דקיי"ל דבכה"ת כולה אין לוקין אלא כדה"נ, נהי דא"ב בנ"ט, ולא הותר בכלל נבילה, מ"מ לא נאסר בהנאה, כיון דלא יאכלו דכתיב גבי' ע"כ אין פירושו על הנאה דהא היא שלכדה"נ. וחזר ואמר לדחות יישוב זה משום אידך קושי' דקשה על הרמב"ם, דפסק (פ"ח מה' מ"א) כל מאכל שהוא אסור בהנאה, אם נהנה ולא אכל אינו לוקה, ואף כ"כ ובב"ח בכלל, וא"כ הא דקאמר אביי (במסכתין כד ב') הכל מודים בכ"כ, שלוקין עליהן אף שלכדה"נ, ע"כ כוונתו על האוכלו דווקא, וא"כ תיקשי אמאי לא קאמר נמי ה"מ בבב"ח, ובתוס' הקשו כן, ותירצו משום דאין מזהירין מן הדין, ורצונם כפי מה שביאר בעל מהרש"א דנהי דעל אכילה לוקין גם שלכ"ד אכילה, דהא אתיא מג"ש, מ"מ אביי בא לומר דלוקין גם על הנאה שלכדה"נ, וזה אינו רק בכ"כ לא בבב"ח, ולהרמב"ם דאביי מיירי באכילה דווקא, נפל תירוצם, וכבר הקשה כן במל"מ (פ"ה מיסודי תורה) וליישב קושי' זו בחר בדברי זקנו, אבי אמו, הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל, ובמשנתו, שהוא ז"ל בספרו משנת דר' עקיבא כתב ביישוב דברי תוס' (דף כד ב' הנזכרים) דבר נחמד, והוא דלכאורה קשה, היכי קאמר הש"ס, להכי לא כתיב אכילה בגופי', דילמא בהיפוך, דבאמת ילפינן גז"ש היתר הנאה מנבילה, ולא הוי נגד הקו"ח, דבאמת בב"ח של כד"א מותר, ומש"ה לא כתיב אכילה בגופו שלא נימא דאסור בהנאה כמו בכ"מ דכתיב לא יאכל, ואי דתנא דאיסור ס' כחזקי', א"כ לא הקשו כלום דלימא אביי ה"מ בבב"ח, דהא לר' אבוה ליכא הוכחה, לאסור שלכ"ד. וצ"ל דמ"מ גם לר"א איכא הוכחה והיינו דבודאי הג"ש אתי לאיסור הנאה, משום הקו"ח, דאף אם נקיים לדינא דבב"ח מותר שלכד"א, מ"מ הוי קו"ח מערלה וחמץ לשור הנסקל, וא"כ מכח הקו"ח אמרינן בוודאי דבב"ח אסור בהנאה וממילא מוכח מדלא כתיב אכילה בגופי' דשלכדה"נ אסור, אך לפ"ז יקשה דהא מ"מ לר"ש דסבר בב"ח מותר בהנאה דאין ג"ש למחצה א"כ ממילא י"ל דמש"ה לא כתיב אכילה בגופי' כדי דלא נימא דאסור בהנאה דל"ת אף א"ה במשמע, וכיון שכן מה הקשו התוס' דילמא ה"מ בבב"ח, הא לר"ש אין חייב, וצ"ל כשיטת מהרש"ל הנזכרה לעיל, דלר"ש בלא"ה שלכד"ה נאסר, דלא גרע מכ"ש. ע"כ דברי פי חכם זקיני מדר"ע זצ"ל, וא"כ י"ל קושיית המ"ל הנ"ל, די"ל דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת מהרש"ל, דאף לר"ש שלכה"נ מותר ול"ק כלל ק' התוס' דהא לא הוי מצי אביי לומר ה"מ בבב"ח דלר"ש אינו חייב שלכד"א ולפי הדברים מוכרח דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כשיטת מהרש"ל, ואזדא ליה להיישוב הנ"ל על פסקו דג"ה מותר בהנאה, ויצא שוב ליישב דברי התוס' הנ"ל (כד ב' הנ"ל) בדרך אחר, ככתוב לקמן במקומו ע"ש, ומ"מ לא עלה לו ליישב שיטת הרמב"ם (פ"ח מה' מ"א הנ"ל) דהא פשט דבריו פי"ו מה' מ"א מורים דבאמת לוקין בבב"ח אף שלכד"א, א"כ לדידי' לא מתיישב קושיית התוס' דלחשוב אביי גם בב"ח, ואין לנו יישוב כ"א על פי דברי זקני מדר"ע הנ"ל, וע"כ ס"ל להרמב"ם דלא כמהרש"ל, [ראיתי לכבוד אחי הרב מוהר"ש בחידושיו הביא דברי הכו"פ סי' ס"ה שתמה על המתמיהים על הרמב"ם, דהא י"ל דטעמיה דהרמב"ם דג"ה מותר בהנאה משום קו"ח מחלב, דענוש כרת, וכדאמר ריה"ג בסוף סוגיין, וכתב הוא ז"ל דלמ"ד א"ב בנ"ט ליתא להא קו"ח, וכתב עליו אחי הרב נ"י בזה"ל, איני מבין דהא בגמרא מקשה על ר"ש דס' ג"ה א"ב בנ"ט מ"ט לא יליף מקו"ח, והרי ר"ש סבר א"ב בנ"ט, ויראה דמ"מ יפה תמהו על הרמב"ם לשיטתי' דס"ל בחלב של שור הנסקל דגם במדליק מקרי שלכדה"נ דסובר דכל מידי דמאכל עיקר הנאתו הוא האכילה, כמבואר בהה"מ בפרק ח' ממ"א ובמל"מ פ"ה מיסודי תורה ולדידי' קשה לכאורה מאי ק"ו איכא מחלב לר"ש, דהא ודאי א"א למילף היתר להנאה כדה"נ מהנאה שלכד"ה וא"כ סברא גדולה יש דבחלב מותר כיון דראוי לאכילה א"כ כל הנאותיו הם שלכדה"נ, משא"כ גיד לר"ש דעץ הוא, והתורה אסרה לאכילה, מ"מ כיון דאינו ראוי לאכילה שאר הנאותיו הן כדה"נ, וצ"ל למה דמבואר בהה"מ דשלכדה"נ הוא כמו חצי שיעור, וא"כ לר"ש דס' כ"ש למכות גם שלכדה"נ חייב עליו, וא"כ על ר"ש שפיר מקשה מ"ט לא יליף קו"ח, דלדידיה מה שהוא שלכדה"נ לא מעלה ולא מוריד, אולם על הרמב"ם שפיר הקשו, דלדידן דשלכד"ה אין חייבים עליו, ודאי כיון דס"ל א"ב בנ"ט ליתא לקו"ח, עכ"ד, ולפי דברי אתי ממנ"פ אם הרמב"ם לא ס"ל כשיטת מהרש"ל ממילא מעיקרא ל"ק ולא מידי עליו דטעמי' דג"ה מותר הוא מקו"ח דחלב] ושוב אמר ליישב פסקי' דהרמב"ם דג"ה מותר בהנאה בדרך אחר, והדברים ארוכים מהציגם פה, כ"א זאת אזכיר, מילתא דתמיהא לי' שבא בתוך דבריו, דהנה המל"מ הקשה אמאי אין לוקין על הנאת בב"ח, שהרי מאי דאין לוקין על הנאה בכל א"ה שבתורה נתן הה"מ טעם דבמידי דאכילה כל הנאות חוץ מאכילה הוי שלכדה"נ, דעיקר הנאתו הוא דרך אכילה, והפר"ח (סי' תמג) יישב דס"ל להרמב"ם דהנאה נפקא מק"ו ואין מזהירין מה"ד, ובלח"מ כתב דהיכא דנפקא ליה באם אינו ענין אינו לוקה ושאני אכילה דהוי גילוי מילתא, דהוי קו"ח מבישול, ע"ש, ואמר אאמ"ו ז"ל דבין כך ובין כך מה יענו לכ"כ מפני מה אין לוקין על הנאה]: