בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת פסחים דף ב׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת פסחים דף ב׳ עמוד ב׳

    מסכת פסחים דף ב׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־379 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מדקאמר ובלילה יהי כגנב מכלל דאור דרישיה דקרא יממא הוא והכי קאמר ביום כשעוברי דרכים הולכים עומד רוצח באם הדרכים והורגן ונוטל את ממונם ובלילה הוא נעשה כגנב לחתור בתים ולגנוב:

    הכי קאמר מה שנתנה לך תורה רשות על הבא במחתרת להורגו כדכתיב (שמות כ״ב:א׳-ב׳) אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים אם ברור לך הדבר כאור שהוא בא על עסקי נפשות דהיינו כל אדם חוץ מאב על הבן וכיוצא בו שמכיר בו שהוא אוהבו מאד אבל שאר כל אדם אם היה בעל הממון עומד כנגדו להציל ממנו ממונו זה עומד עליו והורגו רוצח הוא וניתן רשות לכל הקודם להציל את בעל הממון בנפשו של בא במחתרת ובלילה אם מספקא לך כלילה כגון שאדם אוהבך שהוא אביך ורחמיו עליך ואם היית עומד כנגדו להציל ממונך אינו הורגך יהי בעיניך כגנב ולא ניתן להורגו והכי אמרינן בסנהדרין (דף עב:) דאב על הבן אינו נהרג במחתרת:

    כוכבי נשפו כוכבי לילו:

    יקו לאור יצפה ליום:

    עפעפי זיהור:

    לנהורא לדבר המאיר ולא שיהיה שם היום אור ולא קאמר יקו ליום אלא יקו שיאיר ואין:

    ואומר אך חושך ישופני ואומר סבור הייתי בעוניי כשהייתי נרדף אך בחשך זה אמות והוא ישופני והוא יחשיך תמיד עלי לשון נשף ולילה וחשך שהייתי שרוי בו נעשה אור בעדני אצלי וגבי לילה שייך למימר יום אלמא הכי קאמר דוד הלילה נעשה לי יום:

    אני אמרתי מפני חטאי שאף מן העולם הבא אטרד ועכשיו שמחל לי על אותו עון אף מן העולם הזה שהייתי שרוי בו בחשך ובחרפה האיר בעדני שהודיע הקב"ה לשונאי דוד בימי שלמה שמחל לדוד כשבקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים ודבקו שערים זה בזה במועד קטן (דף ט.):

    ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Pesachim 2b · Sefaria

    תוספות

    אי פשיטא לך דאנפשות קאתי אומר ר"י וריב"א דהאי קרא באב על הבן מיירי דסתם אב מרחם על הבן ולא יהרגנו אם יעמוד נגדו להציל ממונו ולכך לא ניתן להצילו בנפשו אלא כשיודע בברור שלהורגו בא כדמוכח בפרק בן סורר (סנהדרין דף עב: ושם) דמוקי הברייתא דתניא אם זרחה עליו השמש וכי עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו באב על הבן וההיא דתניא אם ברור לך שיש לו שלום עמך אל תהרגהו מוקי בבן על האב:

    מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה פירש רש"י אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו ואין נראה לר"י דבפ' מקום שנהגו (פסחים דף נה.) מוכח בהדיא דרבי יהודה אית ליה איסורא ולא מנהגא ועוד תני תנא איסורא ואת אמרת מנהגא ועוד ניחזי היכי נהוג לכך נראה דבאיסור ודאי פליגי ובגליל כי היכי דפליגי התם במתני' ב"ש וב"ה:

    רבי אליעזר ב"י אומר משעת האור למאי דמסקינן אור ממש נקט ר' אליעזר בן יעקב שיעור למילתיה בתחלת היום ור' יהודה נקט הנץ החמה משעת כניסת פועלים למלאכה שהוא אחר זריחת השמש כדאמר בהשוכר את הפועלים (דף פג: ושם) פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה"ב פי' ביציאתו מביתו למלאכה כדכתיב (תהילים ק״ד:כ״ב) תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולא הוי ר"א בן יעקב לא כב"ש ולא כב"ה דבית שמאי אוסרין הלילה וב"ה מתירין עד הנץ ולמאי דס"ד דאור אורתא כב"ש יאמר רבי אליעזר בן יעקב לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר הזה:

    היכן מצינו יום שמקצתו מות' ומקצתו אסו' פי' היכא דליכא סברא כי הכא וכן חמץ דאקשי ליה מיניה אבל היכא דאיכא סברא כגון לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה משום תיאבון וכיוצא בו לא מיירי:

    Tosafot on Pesachim 2b · Sefaria

    רבנו חננאל

    תא שמע בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור מדקתני ובארבעה עשר שחרית מכלל דאור אורתא הוא ש"מ. וכיון שנתברר כי זה האור ששנינו במשנתנו אורתא הוא למה לי למימר עוד ת"ש. יש לומר כי לא מזו המשנה לבדה שמענו כי אור אורתא הוא אלא גם יש לנו ללמוד מזו האחרת:

    מאימתי ארבע' עשר אסור בעשיית מלאכה ר' אליעזר בן יעקב אומר משעת האור ר' יהודה אומר משעת הנץ החמה ש"מ מדקאמר ר"י משעת הנץ החמה מכלל דאור דקאמר ר' אליעזר בן יעקב אורתא הוא ודחי' מאי משעת האור דקאמר ר' אליעזר בן יעקב משיעלה עמוד השחר ויאיר אור היום והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא בלילי י"ד שרי למיעבד מלאכה וביממא אסור אשכחן דשרו בליליא ואסרו ביממא כי האי גונא בתענית דתניא עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר אלא לדידך היכא אשכחן משיעלה עמוד השחר עד הנץ החמה מותר ושאר היום אסור אמר ליה ר' יהודה הוא עצמו ערב הפסח יוכיח שהוא מותר באכילת חמץ עד ארבע שעות ומכאן ולהלן אסור ודחי ר' אליעזר שאני חמץ דהוא מדאורייתא והתורה התירה מקצת היום ולא שמעי' אסור מדרבנן [דהיינו] המלאכה בארבעה עשר שהיא מדרבנן מן אכילת חמץ שהיא מן התורה אסורה ור' יהודה אמר לך אנא נמי לא אמרי אלא בשעה ששית שאיסורה מדרבנן שמן התורה אכילת חמץ מותר עד חצי היום דקיימא לן אך ביום הראשון אך חלק והנה מצאנו לרבנן ביום אחד שאסרו מקצתו ודחי ר' אליעזר לאו משום איסורא הוא אלא הרחקה עבוד כו':

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 2b · Sefaria

    ריטב"א

    מאימתי י"ד אסור במלאכה פרש"י ז"ל דמיירי במקום שנהגו. ופלוגתא מאימתי תופס המנהג ולא נימא דבטלה דעתם אצל כל אדם. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו נתן אלא נותן כמו שפי' בתוספת דבאיסורא פליגי ובגליל. וכתב עוד ז"ל ואנן הא קיל"ן דאור אורתא הוא וקיל"ן דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפי' בבריית' כדאיתא ביבמות מיהו לא נפקא לן מידי דבגליל הוא ע"כ:

    עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר בירושלמי מפורש בד"א כשלא ישן אבל ישן אסור ע"כ בשיטת הרא"ש ז"ל. ובשיט' הרב ר' נתן ז"ל בשתיהן מותר אפי' ישן ואפי' לא התנה הוי כמו התנה ע"כ:

    Ritva on Pesachim 2b · Sefaria

    מאירי

    כל שנמצא במחתרת ונתברר הדבר לבעל הבית שהוא אוהב גמור שאפי' יקום בעל הבית להתריס כנגדו אינו פוגע בו אין לו רשות להרגו ואפי' נכרי וכן אם נתברר לו שכל שהוא קם להתריס כנגדו פוגע בו אף הוא רשאי להרגו אפי' היה אביו אבל בסתם והוא שלא נתברר לו בענינו כלום רשאי הוא להרגו אלא אם הוא אב בביתו של בן שסתמו אין האב בא להרוג את הבן אפי' יקום הבן להתריס כנגדו ולפיכך הבן שהרגו חייב עליו אבל בן במחתרת האב סתמו כסתם בני אדם שאם יקום האב ויתריס פוגע בו ולפיכך רשאי האב להרגו וכבר ביארנו ענין זה כראוי בסנהדרין פרק סורר:

    מכיון שבדק אדם אור לי"ד כמו שכתבנו אינו צריך עוד לבדוק בשחרית ולא בשעת הביעור ומ"מ אם לא בדק אור י"ד יבדוק בי"ד שחרית או בשעת הביעור או אפי' לאחר איסורו כמו שיתבאר במשנה השנית:

    יום י"ד מחצות ולמעלה אסור בעשיית מלאכה בכל מקום הואיל והוא זמן שמתעסקים בו בדיני פסחים ומ"מ מהנץ החמה עד חצות תלוי במנהג נהגו לעשות עושין שלא לעשות אין עושין אלא שיש בדינין אלו קצת תנאים יתבארו בפרק רביעי הא כל הלילה עד הנץ החמה מותר בכל מקום וכל שנוהג בו איסור בטלה דעתו:

    כל תענית שאוכלין בו בלילה הן תענית יחיד הן תענית צבור אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר והוא שלא יישן וי"מ בה דוקא בשלא סלק את השלחן וכבר ביארנוה במסכת תענית:

    חמץ אסור אף ביום י"ד מן התורה מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ולמעלה ולוקה על אכילתו שנ' לא תאכל עליו חמץ ופירושו על שחיטת הפסח ומכיון שהגיעה שעה הראויה להתעסק בפסח לוקה על אכילתו מן התורה וחכמים הוסיפו עליו שעה ששית אף להנאה וחמשית לאכילה כמו שיתבאר למטה כך כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקים לומר שאין בו מלקות אלא שהוא אסור מן התורה כמו שיתבאר:

    בזמן שהיו משיאין משואות להודיע יום שנתקדש בו החדש לא היו משיאין אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו כדי להודיע שבזמנו קדשוהו אבל כל שנתעבר אין כאן משואות שהרי קדשוהו שמים וא"כ כל שלא ראו משואות יודעים מאליהם שנתעבר ואימתי משיאין משואות לאור עיבורו והוא ליל שעבר יום שלשים כמו שביארתי למעלה וכבר ביארנוה במסכת ראש השנה:

    כבר ידעת שהכהן אינו רשאי לעבוד עד שיקדש ידיו ורגליו וכל שקדש ידיו ורגליו שחרית אינו טעון עוד קדוש בין עבודה לעבודה אלא עובד כל היום וכל הלילה בקדוש זה ובלבד שלא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטיל מים וכל שכן שלא יסך את רגליו וכן שלא יסיח דעתו מהן ומ"מ אף בכל אלו למחר בשחרית טעון קדוש שהלינה פוסלת בידים ואפי' היה עומד ומקריב כל הלילה כהקטר חלבים ואיברים לשחרית והוא הנקרא כאן לאורה טעון קדוש ידים ורגלים:

    Meiri on Pesachim 2b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה אי פשיטא לך כו' דהאי קרא באב על הבן מיירי דסתם כו' עכ"ל ר"ל רישא דקרא דדריש מיניה אי פשיטא לך מלתא כנהורא כו' נמי באב על הבן איירי ולא כפי' רש"י שפירש רישא דקרא אשאר כל אדם דהא מספק נמי תהרגהו כדמוכח בפ' בן סורר וק"ל:

    בד"ה מאימתי י"ד אסור כו' דר"י אית ליה איסורא ולא מנהגא כו' עכ"ל ר"ל איסורא בגליל כמ"ש התוס' לקמן ולא מנהגא כלל בשום מקום דהך דמקום שנהגו לא מתוקמא כראב"י ולא כר"י וק"ל:

    בד"ה ראב"י אומר כו' פועל בכניסתו משלו וביציאתו משל בע"הב פי' ביציאתו כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהיינו טעמא דר' יהודה דלא אסר במלאכה אלא מהנץ החמה משום דיציאת כל פועל למלאכה לא הוי אלא מהנץ החמה מיהו לשאר כל מילי מודה ר"י דמעמוד השחר יממא הוא כדמוכח קרא דעזרא ומיהו לאו סברא מעליא היא דאל"כ לא הוי אקשי ליה היכן מצינו יום שמקצתו כו' דהיכא דאיכא סברא מעליא ודאי דמצינו כגון לא יאכל אדם מן המנחה כו' כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה לאור עבורו כו' נתקדש ליל שלשים ואחד קרי אור עיבורו כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 2b · Sefaria

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה ר"א וכו' כדאמר בהשוכר את הפועלים פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה"ב פי' וכו' כצ"ל:

    בא"ד ולמאי דסליק אדעתיה דאור אורתא כב"ש וכו' ס"א מיהו וקאי בין אס"ד ובין אמאי דמסקינן:

    Maharam on Pesachim 2b · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא מיתיבי רבי יהודא אומר בודקין אור לי"ד ובי"ד שחרית ובשעת הביעור אלמא אור אורתא הוא. ויש לדקדק דילמא לעולם אור יממא והיינו עלות השחר וי"ד שחרית היינו הנץ החמה כדאשכחן נמי האי לישנא בברייתא דמשמע לענין איסור מלאכה יש לי ליישב כשנדקדק בלשון רש"י שכתב וטעמא דר' יהודה מפרש לקמן ולכאורה לא מפרש לקמן אלא למאי דס"ד דר' יהודה בג' פרקים קאמר אבל למסקנא דבאחד מג' פרקים קאמר לא יפרש מידי אלא בהא דמשעת ביעור ואילך אינו בודק דילמא אתי למיכל. אלא דנראה בזה דאכתי היא גופא קשיא בלישנא דר"י מאי קמ"ל ובקצרה הו"ל למימר כל שלא בדק בשעת הביעור שוב אינו בודק אע"כ דר"י אשמועינן נמי דהיכא דלא בדק בלילה לאור הנר הוה אמינא דאינו בודק בשחרית עד שעת הביעור דכל כמה דמצינן לאחר הבדיקה מאחרינן שלא יצטרך לחזור ולבדוק קמ"ל דאפ"ה בודק בשחרית אי משום דזריזין מקדימין או משום דבשחרית דהיינו עלות השחר נמי מצי למיבדק לאור הנר כדפרישית דקמל"ן נמי דבודק בשעת הביעור אע"ג דאסור באכילה מדרבנן ולא גזור דילמא אתי למיכל וא"כ מהא גופא מוכח דאור אורתא דאי ס"ד דאור לי"ד היינו עלות השחר א"כ מאי קמ"ל דאם לא בדק בעלות השחר דבודק בי"ד שחרית דהיינו הנץ החמה פשיטא דהכי הוא כן נ"ל:

    בפירש"י בד"ה אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו דאמרינן לקמן כו' עכ"ל וכתב מורי זקיני ז"ל בס' מגיני שלמה דהוכרח לפרש כן כי היכי דלא תקשה הילכתא אהילכתא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי. ולעד"נ דרש"י ז"ל מגופא דברייתא דייק לה דקשיא ליה אי ס"ד דאיסורא קאמר א"כ תנא היכא קאי דקתני מאימתי דהא לא אשכחן איסורא די"ד לא באורייתא ולא במתניתין אם לא היכא דקתני בהדיא הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ואהא לא שייך להקשות מאימתי אבל לענין מנהגא אתי שפיר דקאי אמתני' דמקום שנהגו וכמה משניות דאיירי באיסור עשיית מלאכה שלא לצורך המועד והיינו מנהגא כמבואר לקמן כן נ"ל. ולשיטת התוספות איכא למימר דמאימתי אמילתא דחכמים קאי דקאמרי בגליל לא היו עושין כל עיקר ומשמע לקמן דהיינו איסורא ולרש"י לא נראה לפרש כן כיון דהנהו חכמים היינו ר"י גופא כדאיתא לקמן אח"ז עיינתי ומצאתי דברייתא זו שנויה בתוספתא פ' מקום שנהגו וכך היא שנויה מקום שנהגו לעשות מלאכה בי"ד עושין ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושין מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה ראב"י אומר כו' וזה להדיא כפרש"י וכדפרישית. עי"ל דלא משמע לרש"י ז"ל דראב"י איסורא קאמר דא"כ הו"ל דלא כב"ש ודלא כב"ה כמ"ש התוספות למאי דמשני דאור יממא והו"ל ד' מחלוקות בדבר דלב"ש אסור מאורתא ולראב"י מעלות השחר ולרבי יהודה מהנץ החמה ולרבי מאיר ליכא איסורא כלל אלא מנהגא ואף למאי דס"ד מעיקרא דאור דראב"י אורתא וע"כ דס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה להתירא אלא לכולהו אית להו איסורא ולרבי מאיר קאמר ג"כ דלא נחלקו לאיסורא אלא למנהגא בעלמא ולרבי יהודה הו"ל מחלוקת בית שמאי ובית הילל וזה דוחק לכך פרש"י דלראב"י מנהגא וא"כ הו"ל ראב"י כרבי מאיר. ועוד י"ל דרש"י ז"ל לא נחית כאן לחלק בין איסורא למנהגא משום דמשמע ליה דאף האיסו' לאו מדינא אסור אלא שכך נהגו לאיסור גמור ולא משום פרישות וחומרא ומאן דאית ליה מנהגא שהוא משום מנהג וחומרא בעלמא ולא משום איסור וטובא איכא בינייהו כמו שיבואר בפ' מקום שנהגו בע"ה. ולפענ"ד מסוגיא דשמעתין הוא מוכרע דאי ס"ד דראב"י ור"י לדינא פליגי מסברא דנפשייהו א"כ ע"כ דכל אחד נותן טעם לדבריו מאימתי ראויה להיות אסור וא"כ מאי מהדר ליה ראב"י לר"י וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור ומאי קושיא כיון דאיכא טעם הא לא שייך לומר וכי היכן מצינו לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דלאו מסברא פליגי אלא בשום מנהגא כן נ"ל נכון ולפ"ז יכול אני לומר דשיטת רש"י ושיטת תוספת אחד ואין ביניהם אלא שינוי לשון ודו"ק:

    בתוס' בד"ה מאימתי י"ד כו' ועוד ניחזי היכי נהוג עכ"ל וכבר פירשתי שיחתי ליישב שיטת רש"י ז"ל מלבד מה שכתב מורי זקיני ז"ל מיהו קושייתם אחרונה נראה שישבה רש"י ז"ל בעצמו שכתב דלראב"י אפילו נהגו קודם לכן בטלה דעתם וע"כ דכוונתו למאי דמשנינן דאור יממא הוא מיהו מדראב"י שמעינן לר' יהודא דקודם הנץ החמה אפילו אם נהגו קודם לכן בטלה דעתם וכ"כ מורי זקיני ז"ל בשם הירושלמי ובאמת שהירושלמי הובא ג"כ בר"פ מקום שנהגו הני נשי דנהגו דלא עבדין עבידתא באפוקי שבתא לאו מנהגא כו' ובירושלמי הובא הא מילתא גבי הך דמקום שנהגו שלא לעשות בי"ד ע"ש:

    בד"ה ראב"י אומר למאי דמסקינן אור ממש כו' עכ"ל ולכאורה לשון דמסקי' אינו מדוקדק דמאי דמשני מאי אור עמוד השחר נראה דדיחוי בעלמא הוא דמהכא לא תפשוט דאור אורתא אבל לקמן הא מסקינן ואיפשוט דלכ"ע אור אורתא אלא דנראה דסברת התוספות דלעולם אור דהכא ודאי למסקנא יממא הוא דכיון דמסקינן דאשכחן דראב"י גופא מפליג בין יממא לליליא לענין תענית א"כ מאי מהדר לרבי יהודא וכי היכן מצינו דמשמע שמביא ראיה לדברי עצמו הא ודאי מצינו ודוחק לומר דראב"י לדבריו דרבי יהודה קאמר אפילו לדידך הו"ל למיסר מיהא מעלות השחר דא"כ עיקר דבריו חסר מן הספר דהא לא הוזכר כלל עלות השחר בדבריו ובאמת דהנץ החמה נמי טעמא איכא אבל אי אור דראב"י היינו עלות השחר אתי להו שפיר הא דקאמר וכי היכן מצינו לחלק בין עלות השחר להנץ החמה. כן נ"ל ועי' עוד בסמוך ולקמן גבי דכ"ע אור אורתא ודו"ק:

    בא"ד ורבי יהודא נקיט הנץ החמה משעת כניסת הפועלים למלאכה כו' עכ"ל ולכאורה עשו דבריהם כדברי נביאים מיהו בלשון התוספתא שהבאתי מבואר להדיא דמקום שנהגו לעשות מלאכה במחובר לקרקע בי"ד עושין. ולפ"ז יתישבו יותר דברי התוספת דזמן יציאת פועלים לשדה הוא ולולי דברי התוס' יש לי טעם אחר בשיעור הנץ החמה ועלות השחר ויבואר בפ' מקום שנהגו בעז"ה:

    בגמ' בשלמא לדידי אשכחנא דקא מפלגי רבנן בין יממא לליליא דתנן גבי תעני' ציבור כו' ואע"ג דטובא אשכחן דמפליג בין יממא לליליא בלולב ושופר וכל מעשה הקרבנות כדאיתא סוף פ"ב דמגילה ומפלגינן נמי בין עלות השחר להנץ החמה היינו במילי דאורייתא במצות קום עשה אבל בענין איסורא כיון דלא אשכחן בדאורייתא שום יום שיהא יומו אסור ולילו מותר א"כ בדרבנן נמי אין לחלק ביניהם ואהא מסיק שפיר דבין יממא לליליא אשכחן מיהו דאע"ג דמדאורייתא לא אשכחן שום תענית שיהא יומו אסור ולילו מותר ואפילו בהנך דדברי קבלה עיקר איסורן היו מפסיקין מבעוד יום ואפ"ה תקנו רבנן בתענית דידהו לחלק ביניהם כיון דטובא אשכחן דמיפלג יום מלילה משא"כ בין עמוד השחר להנץ החמה לא משמע ליה לחלק ולהקל כיון דמעלות השחר יממא הוא ואף ע"ג דרבי שמעון אוסר בתענית מקרות הגבר היינו שמוסיף להחמיר כעין דאורייתא קצת משא"כ להקל מעלות השחר עד הנץ החמה לא משמע ליה:

    Penei Yehoshua on Pesachim 2b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף ב׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־379 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 139 מילים

      נפתחת ב״הָא מִדְּקָאָמַר ״וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב״ — אַלְמָא…״

    2. קטע 236 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: ״יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו לְאוֹר וָאַיִן…״

    3. קטע 335 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: ״וָאוֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר…״

    4. קטע 429 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר (לְאַרְבָּעָה)…״

    5. קטע 520 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: מֵאֵימָתַי אַרְבָּעָה עָשָׂר אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה?…״

    6. קטע 633 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לְרַבִּי…״

    7. קטע 722 מילים

      נפתחת ב״מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה, אַלְמָא…״

    8. קטע 827 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, דְּקָאָמַר לֵיהּ: הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם…״

    9. קטע 944 מילים

      נפתחת ב״הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, אַשְׁכַּחְנָא דְּקָא פָּלְגִי…״

    10. קטע 1043 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר…״

    11. קטע 113 מילים

      נפתחת ב״וְאִידַּךְ? שָׁעוֹת דְּרַבָּנַן.…״

    12. קטע 126 מילים

      נפתחת ב״וְאִידַּךְ? הַרְחָקָה הוּא דַּעֲבוּד רַבָּנַן לִדְאוֹרָיְיתָא.…״

    13. קטע 1322 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: אֵין מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת אֶלָּא עַל הַחֹדֶשׁ…״

    14. קטע 1417 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: הָיָה עוֹמֵד כׇּל הַלַּיְלָה וּמַקְרִיב עַל…״

    15. קטע 153 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי מָר זוּטְרָא:…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    הָא מִדְּקָאָמַר ״וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם הָכִי קָאָמַר: אִי פְּשִׁיטָא לָךְ מִילְּתָא כִּנְהוֹרָא דְּאַנְּפָשׁוֹת קָאָתֵי — רוֹצֵחַ הוּא, וְנִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ. וְאִי מְסַפְּקָא לָךְ מִילְּתָא כְּלֵילְיָא — יְהִי בְּעֵינֶיךָ כְּגַנָּב, וְלֹא נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ.

    מֵיתִיבִי: ״יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו לְאוֹר וָאַיִן וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר״, מִדְּקָאָמַר ״יְקַו לְאוֹר וָאַיִן״ אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם מֵילָט הוּא דְּקָא לָיֵיט לֵיהּ אִיּוֹב לְמַזָּלֵיהּ, אָמַר: יְהֵא רַעֲוָא דְּלִיצְפֵּיהּ הָךְ גַּבְרָא לִנְהוֹרָא, וְלָא לַישְׁכְּחֵיהּ.

    מֵיתִיבִי: ״וָאוֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי״, אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם, הָכִי קָאָמַר דָּוִד: אֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְיוֹם, עַכְשָׁיו, הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְלַיְלָה — אוֹר בַּעֲדֵנִי.

    מֵיתִיבִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר (לְאַרְבָּעָה) עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר. מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא. שְׁמַע מִינַּהּ.

    מֵיתִיבִי: מֵאֵימָתַי אַרְבָּעָה עָשָׂר אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָאוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לְרַבִּי יְהוּדָה: וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם שֶׁמִּקְצָתוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וּמִקְצָתוֹ מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? אֲמַר לֵיהּ: הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ.

    מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה, אַלְמָא ״אוֹר״ דְּקָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — אוּרְתָּא הוּא! לָא, מַאי ״אוֹר״ — עַמּוּד הַשַּׁחַר.

    אִי הָכִי, דְּקָאָמַר לֵיהּ: הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, נֵימָא אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ: הָא אִיכָּא לַיְלָה, דְּקָא שָׁרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב!

    הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, אַשְׁכַּחְנָא דְּקָא פָּלְגִי רַבָּנַן בֵּין יְמָמָא לְלֵילְיָא. (דִּתְנַן) גַּבֵּי תַּעֲנִית צִבּוּר: עַד מָתַי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה — עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר. אֶלָּא לְדִידָךְ, הֵיכָא אַשְׁכַּחְנָא יְמָמָא גּוּפֵיהּ דְּפָלְגִי בֵּיהּ רַבָּנַן!

    אֲמַר לֵיהּ: הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ. שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא מְלָאכָה דְּרַבָּנַן וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי חָמֵץ דְּאוֹרָיְיתָא?! דְּעַד הָכָא אֲסַר רַחֲמָנָא, וְעַד הָכָא שְׁרָא רַחֲמָנָא.

    וְאִידַּךְ? שָׁעוֹת דְּרַבָּנַן.

    וְאִידַּךְ? הַרְחָקָה הוּא דַּעֲבוּד רַבָּנַן לִדְאוֹרָיְיתָא.

    מֵיתִיבִי: אֵין מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת אֶלָּא עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ, לְקַדְּשׁוֹ. וְאֵימָתַי מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת — לְאוֹר עִבּוּרוֹ. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.

    מֵיתִיבִי: הָיָה עוֹמֵד כׇּל הַלַּיְלָה וּמַקְרִיב עַל הַמִּזְבֵּחַ, לָאוֹרָה טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי. ״אוֹרָה״ שָׁאנֵי.

    מֵיתִיבִי מָר זוּטְרָא: