מסכת פסחים דף י״א עמוד א׳

שלא ברצון חכמים דאיכא למיגזר דילמא כי מעסקי ביה אתי למיכל מיניה:

ר' יהודה אומר כו' מתוך שלא התרתה לו קצירה כדרך כל השנה אלא בידים קוטפין המלילות מן הקרקע דהא אסור לקצור לפני העומר דכתיב (ויקרא כ״ג:י׳) עומר ראשית קצירכם אל הכהן שהוא תחלה לקצירה זכור הוא את איסור החדש על ידי שינוי המעשה ולא אתי למיכל:

טחינה והרקדה שהרי קמח תנינא דהיה בידים וכשטחנוהו והרקידוהו איזה שינוי היה שם דלא ליתי למיתב לפומיה ההיא שעתא:

ומשנינן טחינה לא היו טוחנין אותו ברחים של מים אלא ברחים של יד דהוי שינוי לזכרון:

על גבי נפה לצד התחתון של נפה הופך הנפה על פניה:

אלא הא דתנן במנחות קוצרין בית השלחין כדרך חול קודם לעומר:

ושל בית העמקים תבואה הגדילה בין העמקים וטעמא מפרש התם כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם אלמא מותר לקצור קודם לעומר וכתוב אחד אומר עומר ראשית קצירכם דמשמע שהוא קודם לכל קציר הא כיצד ממקום שאתה מביא עומר אי אתה קוצר קודם לו וממקום שאי אתה מביא עומר אתה קוצר ותנן בפרק כל הקרבנות (מנחות פה.) אין מביאין סולת למנחה לא מבית הזבלין ולא מבית השלחין ולא מבית העמקים מפני שתבואה שלהן אינה מן המובחר:

מאי איכא למימר הא ליכא התם שינוייא דהא קוצרין קתני ובמגל ולא גזרינן דילמא אתי למיכל ואוקמיה לההיא כר' יהודה במסכת מנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף עא.) מדקתני סיפא אנשי יריחו קוצרין לפני העומר כו' ולא מיחו בידם חכמים ואמרינן מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודה:

קוצרין בית השלחין פירש רש"י ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר וכו' ובית השלחין וכל הנהו אע"ג דתניא בפרק כל הקרבנות (מנחות דף פה.) אם הביא כשר כיון דלכתחלה לא יביא חשבינן ליה ממקום שאי אתה מביא ואין לתמוה מי איכא מידי דמדאורייתא לכתחלה אסור ובדיעבד שרי דאיכא מילי טובא דבעינן שישנה הכתוב עליו לעכב כגון קדשים:

אבל לא גודשין דבגדישה ליכא פסידא אם ימתין אחר העומר דדוקא משום פסידא התירו קצירה שממהרין ליקצר משאר פירות ואי לא קצרי להו פסדי והא דשרי רבי יהודה קמח וקלי לעיל יש לומר משום עולי רגלים הקילו ור' מאיר אוסר בקמח ושרי קצירה לקמן בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נו.) דקתני במילתיה קוצרין ברצון חכמים והיינו משום פסידא וכן פי' הקונטרס במנחות ואם תאמר א"כ מאי פריך דילמא הכא שרי רבי יהודה משום פסידא אבל גבי חמץ גזרינן ויש לומר משום מצות ביעור יש להתיר כמו משום פסידא:

כורך עליו פונדא לאו דוקא כורך דאפילו לקשור יכול דלא מבטל ליה ובלבד שלא יענבנו אחבל קאי:

כל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה דר' מאיר אדר"מ לא רצה להקשות דלעיל גזר גבי חדש וגבי בכור לא גזר דבפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לג: ושם) תניא בכור שאחזו דם מקיזין לו במקום שאין עושין לו מום דברי ר' מאיר ורבי יהודה אומר וכו' משום דאיכא לשנויי שאני בכור דאיכא פסידא:

ואקשי' ומי גזר ר' יהודה והתנן במנחות פ' [ר"י] משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירשלים מלאין קמח וקלי שלא ברצון חכמים דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין דאלמא מתעסקין היו בחדש בזמן איסורו ולא גזר ר' יהודה שלא יאכל ממנו ופריק רבא שאני חדש הואיל ולא התירו חכמים לקצור כדרכו אלא בקטוף כדכתיב (דברים כג כו) וקטפת מלילות זכור הוא כי אסור לאכול מן החדש וכן בטחינה לא התירו לטוחנו אלא ברחים של יד והרקדה ע"ג נפה כיון דחזי כל הני שינויי אתי למדכר ולאימנועי.

ואקשי' בית השלחין דתנן קוצרין בית השלחין מה איכא למימר הנה קוצרין בלא שינוי ופריק אביי חדש בדיל מיניה פי' מובדל הוא ממנו ואינו אוכלו אלא עד שיראה שהותר אבל החמץ שאינו מובדל ממנו כלל אלא אוכלו יתראה לו כי בהתירו עומד ויבא לאכול ממנו לפיכך גזרו עליו. אמרי' עלה והא דקשיא ר' יהודה אדר' יהודה שנינן כאביי והא דתנינן במתנית' בלשון חכמים הוא ר' מאיר קשיא דר' מאיר אדר' מאיר אמאי בחמץ לא גזר ובחדש גזר משנינן (הנה נמי) [הוא עצמו] מחזר על (הפסח) [החמץ] לשורפו יאכל אותו לפיכך לא גזרו אבל החדש דלא מתעסק ביה כדי לשרפו אלא כדי לאכלו מתעסק ביה גזרינן ביה ובא רב אשי לפרש שאני חדש דקמח וקלי תנן כלומר לא התירו לו אלא על ידי קליה ודחי' לה הכי הא ברותא היא כלומר חיצונה היא ולא נשנת בין החכמים ואקשי' אפירוקא דאביי וכללא הוא דכל היכא דלא בדיל מינה גזר ביה ר' יהודה והתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה כו' ור' יהודה מתיר הנה השמן לא בדיל מיניה ולא גזר ר' יהודה שמא יסתפק מן השמן שבשפופרת של ביצה ושנינ' שאני שבת דחמיר ליה: איני והא קשירות דלי בחבל דבשבת היא וחכמים מתירין לענבו ור' יהודה אוסר קשיא דרבנן אדרבנן ודר' יהודה אדר' יהודה ושני' רבנן אסרי בשפופרת דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מיניה דשמן בשמן מיחלף כלומר [הרואה] אותך אוכל שמן יאכל הוא גם זה לפיכך גזרו לעשות שפופרת על פי הנר אבל הרואה אותך עונב בשבת לא יקשור דאתי למימר אלו היתה קשירה מותרת לא היה עונב אלא קושר לפיכך לא גזרו בו ור' יהודה לא משום דגזר עניבה אטו קשירה אלא משום דאמר העניבה קשירה מעליא היא והא דרמינן דרבנן אדרבנן קושרין דלי בפסקיא אבל לא בחבל כו' ור' יהודה אומר בהדיא כל קשר שאינו של קיימא מותר וכן הא דרמינן אדר' יהודה והתניא בכור שאחזו דם כו' דברים פשוטין הן:

אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת המינין שבתבואה קודם לקצירת העומר שהרי אמרה תורה על העומר ראשית קצירכם ולא סוף דבר קצירה גמורה אלא אפילו קטיפת מלילות מן הקרקע שלא מגזרת אכילה נאסר עד שנאמר ששינויו מזכירו ושיהא מותר בקטיפה וכן כשיטחננו וירקדנו שיעשה הכל בשינוי כגון טחינה ברחים של יד והרקדה על גבי נפה אלא גזרת התורה היא ואף בשנוי אסור ומ"מ לא נאסר אלא במקומות הראויים להביא עומר מהם אבל מקומות שאין ראוים להביא עומר מהם מתוך שאין תבואה שלהם יפה כגון בית השלחים ובית העמקים מותר לקצור לפני העומר אף בלא שינוי אחר שיש שם חשש פסידא אבל לא יגדוש שאין בזה שום פסידא:

לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה טיפה בתוך הנר כדי שיתקיים הנר זמן כששמנה מתחסר והולך שמתוך שהוא כלי אחר מובדל מן הנר עצמו אינו נותן אל לבו ושמא ישתמש בו ומאחר שהקצהו לכך כבר בטלו לשם ונמצא עכשו גורם כבוי בתשמישו ואפי' היתה אותה שפופרת של חרס שהוא מאוס והיה לנו לומר שמיאוסו ירחיקהו מלהשתמש אעפ"כ אסור וכבר ביארנוה בשני של שבת במשנה השלישית:

העניבה מותרת בשבת כמו שיתבאר במקומו ומתוך כך חבל דלי שנפסק עונבו וכל שכן שכורך עליו פונדא ר"ל חוט של משיחה או פסיקייא ר"ל חתיכת בגד ואין גוזרין מעניבה לקשירה שאין עניבה מתחלפת בקשירה ומ"מ קושרין דלי בפסיקייא שהרי אינה של קיימא שהרי יתירנו לאלתר אחר שידלה אבל לא בחבל שכך הוא דרכו ונמצא מבטלו אצל הדלי ונעשה קשר של קיימא ומ"מ בחבל של גרדי שהוא צריך לו ואין דרכו ליבטל שם וכן שאינו ראוי כל כך למלוי מותר שאין זה קשר של קיימא וכבר כתבנוה במסכת שבת פרק אלו קשרים:

הבכור אסור להטיל בו מום כדי שיאכל במומו ולא סוף דבר להטיל אלא אפי' לגרום וכל שהטיל או שגרם קונסין אותו ואינו נשחט על אותו מום עד שיפול בו מום אחר בכור שאחזו דם ומתירא שמא ימות הרי זה מקיזו אף במקום שהקזתו עושה מום בודאי ובלבד שלא יהא מתכוון וכל שלא נתכון למום אע"פ שנעשה מום על ידה כגון פגימת שפה או אוזן או חתיכת עצם הרי זה נשחט עליו:

תוס' בד"ה אבל לא גודשין כו' וי"ל משום מצות ביעור יש להתיר כמו משום פסידא עכ"ל כתב מהרש"ל וא"ל א"כ מאי פריך ר"מ אדר"מ דלמא ר"מ שרי ליה משום מצות ביעור דהוי כמו פסידא כו' זה אינו דדוקא לר"י דשרי קמח וקלי משום עולי רגלים כו' ה"ה משום מצות ביעור כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש וקשה לדבריו דלא היה להם לתלות מצות ביעור בפסידא לר"י אלא היה להם לתלות מצות ביעור בעולי רגלים והכי ה"ל למימר וי"ל משום מצות ביעור יש להתיר כמו משום עולי רגלים ועוד דלא איצטריך לן טעמא דעולי רגלים בקמח וקלי אלא למאי דמוקי לה בלא שינוי ולא הוה עדיף קמח וקלי מגדישה דאסירא אי לאו טעמא דעולי רגלים אבל אי מוקמינן לקמח וקלי על ידי שינוי ודאי דעדיפא מגדישה דליכא שינוי כלל דהכי מוכח כולה שמעתין וא"כ לר"י נמי אימא דפסידא עדיפא ממצות ביעור כמו לר"מ וטעמא דקמח וקלי משום שינוי הוא וע"כ הנרא' דשיעור דבריה' כך הוא דמשום מצות ביעור מטעם דקאמר לר"מ דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו יש להתיר בחמץ כמו משום פסידא בחדש ולכך הוצרך תלמודא למימר דעדיף לר"י חדש משום דבדיל מיניה ומיהו בעי ביה נמי טעם דמשום פסידא בבית השלחין וטעמא דעולי רגלים בקמח וקלי אף בלא שינוי דאל"כ למה אסרו קצירה בשאר מקומות וגדישה בכל מקום ותו לא מידי ודו"ק:

בתוס' ד"ה אבל לא וכו' ליכא פסידא אם ימתין אחר העומר וכו' ר"ל ולכך לא רצו חכמים להקל משום דלמא אתי למיכל מיניה דבלא צורך לא התירו ודו"ק:

בגמרא אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא לכאורה יש לתמוה דמה ענין קושיא זו דרבנן אדרבנן אדאביי טפי מלשינויא דרבא גופא דמשני מעיקרא דטעמא דחדש משום שינוי אם כן כ"ש דקשה דרבנן אדרבנן כיון דאפילו ע"י שינוי אסרו רבנן חדש משום גזרה דלמא יאכל וחמץ לא גזרו כלל מיהו בזה נ"ל דבהא דמשני לעיל שאני חדש לא גרסינן רבא אלא רבה מדהשיב לו אביי תלמידו כדאשכחן בכמה דוכתי וכן הוא בנוסחא שלפנינו במס' מנחות ובהאי קושיא דהכא גרסינן רבא ואם כן לפ"ז שפיר קאי קושיא דרבא בין אשינויא דרבה ובין אשינויא דאביי אלא דאכתי קשה אמקשה דלעיל בתחלת הסוגיא דפריך מי גזר ר"י ומאי קשיא ליה דר"י אדר"י טפי מדרבנן אדרבנן ויותר קשה דמאי מקשה רבא אהנך שינויי דלעיל דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא דכיון דרבא גופא מסיק ה"ט דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו א"כ מעיקרא מאי קשיא ליה דלמא רבה ואביי גופייהו נמי אית להו ה"ט ומש"ה לא קשיא להו דרבנן אדרבנן ועוד דכל האי לישנא דמסיק רבא דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן לישנא יתירא הוא ולענ"ד ליישב בענין זה היינו על דרך שכתבתי לעיל בשיטת רש"י דמעיקרא לא קשיא ליה דרבנן אדרבנן דשפיר ידע דרבנן לטעמייהו דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום ואפשר דהוי מדרבנן ואפילו את"ל דהוי מדאורייתא והיינו בעשה דתשביתו כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ח בד"ה ר"ש אומר מ"מ ודאי לא אלים הך ספק דשמא יאכל ויעבור בעשה דתשביתו ממה שיעבור בידים כל שעה ושעה הך עשה דתשביתו גופא והיינו לפי פירש"י דלעיל דאיירי בלא ביטלה משא"כ השתא דמקשה אביי מהאי דקוצרין ומשני חדש בדיל מיניה דלפ"ז פליגי ר"מ ור"י בסברות הפוכות א"כ קשה מאי דוחקא לאוקמי בהכי אמאי לא משני בפשיטות דהאי דקוצרין היינו משום פסידא דהא ע"כ דהכי הוא דאל"כ תקשה דר"מ אדר"מ בחדש גופא דאוסר בקמח וקלי ומתיר בקוצרין בית השלחין אע"כ משום פסידא אם כן לר"י נמי איכא לאוקמי בהכי אלא ע"כ דהא דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי בהכי היינו משום דפשיטא ליה דמצות ביעור הוי כמו פסידא משום דמשמע ליה לאביי דמתניתין ע"כ בלא ביטלו איירי כדפרישית דאי בביטלו מ"ט דרבנן דאמרו דבודק לאחר המועד והיינו לאחר המועד ממש ולא ניחא ליה לאביי לפ' דלאחר המועד היינו עד שתחשך דא"כ תוך המועד היינו שעת הביעור אם כן למה שני בלישניה דלר"י קרי ליה שעת הביעור ולרבנן תוך המועד כמו שהקשו תוס' לעיל דמשו"ה מפרשו דתוך המועד ולאחר המועד היינו ממש ולפ"ז ממילא דבלא ביטלו איירי דאי בביטלו למה יבדוק לרבנן לאחר המועד דמסתמא דרבנן דמתניתין כר"ש ס"ל דקיי"ל כוותיה דחמץ לאחר זמנו אינו אלא משום קנסא והיינו בלא ביטלו דוקא כדפרישית ואם כן מקשה רבא לאביי שפיר דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא אע"כ דהא דלא קשיא דר"מ אדר"מ כדמסיק רבא היינו משום דמחזר עליו לשורפו אם כן א"ש הא דקאמר דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן והיינו כדשנינן מעיקרא הא דמתיר ר"י בקמח וקלי היינו ע"י שינוי והא דמתיר בקוצרין בית השלחין היינו משום פסידא והא דלא חשיב מצות ביעור כמו פסידא היינו משום דבביטל איירי והא דמצרכו רבנן לבדוק לאחר המועד היינו עד שתחשך והא דשני בלישניה דלר"י קרי ליה בשעת הביעור היינו משום דכיון דטעמא דרבנן דלא גזרו שמא יאכל היינו משום דמחזר עליו לשורפו והיינו משום דר"מ לטעמיה דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום אלא מדרבנן משום עשה דתשביתו משו"ה מהני ה"ט דמחזר עליו לשורפו משא"כ בתוך המועד דאיכא לאו וכרת לא מהני אם כן לפ"ז ר"י נמי לטעמיה דמשש שעות ולמעלה נמי עובר בלאו ומשו"ה לא מהני ליה ה"ט דמחזר עליו לשורפו משא"כ בשעת הביעור שהיא בשעה ששית כיון דליכא אלא איסורא דרבנן מש"ה שרי ר"י מטעמא דמחזר עליו לשורפו ומש"ה משני בלישניה לקרותה בשעת הביעור כיון שעיקר ההיתר תלוי בכך שמחזר לבערו ולשורפו וכדפרישית במתני' כנ"ל נכון בישוב הסוגיא לפי שיטת רש"י. וממילא דלפ"ז צדקו יחדיו שיטת רש"י דמפרש כאן במשנתינו דלאחר המועד היינו עד שתחשך כיון דהכא בפסחים קאי שהוא עיקר מקומו לדיני בדיקת חמץ לכך מפרש הדין לפי המסקנא דרבא דאוקמי בהכי וכדפרישית משא"כ במנחות דלא מייתי הש"ס כל השקלא וטריא אלא אגב גררא דמתני' דהתם משו"ה מפרש רש"י דלאחר המועד היינו בתוך הפסח ולא ניחא ליה לפ' עד שתחשך כמו שפירש כאן כיון דלמאי דס"ד דרבא מעיקרא ולדבריו דאביי אי אפשר לפרש כן אם כן אמאי שני בלישניה לקרותו בשעת הביעור במאי דלא אסיק אדעתיה הך סברא דמחזר עליו לשורפו משו"ה מפרש בענין אחר כדרך רש"י בכמה מקומות שמפרש המשנה לפי השקלא וטריא אף דלא נשאר במסקנא והא דמפרש רש"י לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא לאחר המועד ממש היינו משום דבתוך הפסח הוי מילתא דפסיקא משא"כ לאחר המועד תלינן לקמן דף כ"ט בפלוגתא דתנאי ואמוראי דרבא הוא דמוקי לה לר"ש משום קנסא וכמו שאבאר שם באריכות ע"ש ודוק היטב:

שם דרבנן אדרבנן ל"ק מתוך שמחזר עליו לשורפו כו' ויש לדקדק תינח בחמץ דשייך האי טעמא אבל אכתי קשיא דרבנן אדרבנן מ"ש חדש דגזרינן לכ"ע שמא יאכל כדקתני אבל לא גודשין אע"ג דמותר בהנאה וליכא אלא לאו גרידא ומ"ש מכל איסורין שבתורה כגון חלב דאיסור כרת וערלה ובשר בחלב וכלאי כרם דאסורין בהנאה אפ"ה מותר לשהותן ולהתעסק בהן ולא גזרינן שמא יאכל ויש ליישב לפי תירוץ ראשון שכתבו תוס' לעיל בריש מכילתין דלא שייך לגזור לשמא יאכל אלא בדבר שאין איסורו איסור עולם כגון חמץ ואם כן לפ"ז שייך ה"ט נמי בחדש משא"כ בשאר איסורין אלא דאכתי לתירוץ השני של התוס' שכתבו שם בריש מכילתין דשאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה א"כ הקושיא במ"ע דאכתי מ"ש חדש דגזרינן לכ"ע מכל שארי איסורין ונראה דהתוס' לעיל בתירוצם השני הוצרכו לטעמא דבל יראה היינו משום דבחמץ לא פסיקא להו דאין איסורו איסור עולם דהא לר"י דאוסר לאחר זמנו הוי איסורו איסור עולם לכך הוצרכו נמי לטעמא דבל יראה אבל לענין הסברא דאיסורו איסור עולם אכתי קיימא התוס' לפי האמת כי היכי דלא תקשה מחדש אשאר איסורין כנ"ל ודו"ק:

שם וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר ר"י כו' והתנן לא יקוב אדם כו'. לכאורה שזה סותר במ"ש לעיל דהא דאמר רבא דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן היינו כדשנינן מעיקרא משום דבחדש איכא שינוי אם כן לפ"ז צ"ל דהא דתני הכא לישנא דלא בדיל מיניה לא קאי אלא לשינויא דאביי דוקא וזה דוחק אלא דבאמת ל"ק מידי דהא בלא"ה הך לישנא דלא בדיל מיניה לישנא יתירא הוא דבפשיטות הו"ל לאקשויי מי גזר ר"י לשמא יאכל הא תנן לא יקוב ור"י מתיר אלמא אפילו בשבת דחמיר אפ"ה לא גזר ואף ע"ג דלא בדיל מיניה ועוד דטפי הו"ל לאקשויי דר"י אדר"י מחדש דקתני אבל לא גודשין אלמא אפי' בחדש דקיל טובא וכיון דלא בדילי מיניה גזר כ"ש שבת אלא ע"כ דבאמת לקושטא דמילתא לא שייך כלל הך קושיית הגמרא השקלא וטריא דלעיל ובפשיטות הוי מצי לאקשויי אמתניתין אבל לא גודשין ולא נקיט הכא אלא אגב גררא ולאלומי הקושיא דאפילו באיסור שבת דחמיר ולא בדיל מיניה אפ"ה לא גזר ר"י ועוד דבלא"ה הך סברא לחלק בין בדיל ובין לא בדיל ע"כ סברא מוכרחת היא לפמ"ש התוספות בריש מכילתין דעיקר בדיקת חמץ הוי משום גזרה דהחמירו בו משום דלא בדיל מיניה וכבר כתבתי דע"כ רש"י נמי מודה בהא כדפרישית בריש מכילתין כן נראה לי ואין להאריך יותר ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ואפילו היא של חרס כו' והתניא וכו' והמסתפק חייב משום מכבה עכ"ל. ולכאורה מהך ברייתא לא משמע מידי דהא דקתני והמסתפק חייב משום מכבה לא אתיא אלא כר"י דאמר משאצל"ג חייב עליה משא"כ לפמ"ש רוב הפוסקים דקיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור אם כן מסתמא אית לן לאוקמא רבנן דמתניתין לא יקוב אליבא דהלכתא אלא דלפ"ז הוי פלוגתא דרבנן ור"י סברות הפוכות דהא ר"י מחייב במלאכה שא"צ לגופה ומתיר הכא מיהו למסקנא לדברי התרצן א"ש דאדרבה אזלי לטעמייהו דכיון דלרבנן ליכא אלא איסורא דרבנן מש"ה גזרו דלמא אתי למיכל מיניה ור"י לטעמיה דמחייב במלאכה שא"צ לגופא מש"ה לא גזר משום חומרא דשבת מיבדל בדיל. והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשה הש"ס בתר הכי ורמי שבת אשבת ולכאורה לא שייך הך קושיא הכא אלא במסכתא שבת גופא אבל למאי דפרישית אתי שפיר דודאי לא שייך להקשות משניות דשבת אהדדי דלא שייך כלל להשוות גזירות חכמים זו לזו כמ"ש התוספות בכמה דוכתי וכדאיתא נמי להדיא במשנה דמס' ידים דאין למידין דברי סופרים מד"ס אלא דעיקר הקושיא הכא במאי דמסקינן דר"י דמתיר היינו משום חומרא דשבת דמיבדל בדיל אם כן מקשה שפיר אמאי גזר ר"י גבי חבל הא מיבדל בדיל הא בקשירה ודאי איכא איסורא דאורייתא וחיוב סקילה ורבנן אדרבנן נמי קשיא דהא רבנן גזרו אפילו במידי דקיל לענין שבת במתניתין דלא יקוב ואשכחן נמי דכ"ש דגזרו רבנן היכא דאיכא כרת דחמיר והיינו למאי דפרישי' בשיטת רש"י דמפרש לאחר המועד היינו עד שתחשך והיינו משום דבתוך המועד מודו רבנן דגזרינן לשמא יאכל משום דאיכא כרת אפילו במקום מצות ביעור א"כ ממ"נ קשיא מהאי דחבל מ"ט לא גזרו כנ"ל ודו"ק:

בגמרא וכל היכא דבדיל מיניה מי גזר ר"י והתניא בכור שאחזו דם וכו' אף ע"ג דבלא"ה גזר ר"י אף אמאי דבדיל מיניה בחדש גופא דקתני אבל לא גודשין אפ"ה מקשה שפיר וכל היכא דבדיל מיניה מי גזר ר"י אפילו היכא דאיכא פסידא מדקתני קוצרין א"כ אמאי גזר בבכור הא איכא נמי פסידא כמ"ש תוס' אליבא דרבי מאיר וק"ל: