מסכת פסחים דף ק״ה עמוד א׳

קשיא לעולא שפתח בברוך ולא חתם:

הודאה היא ואין בה הפסק דבר אחר לא הפסק תחנה ולא הפסק ריצוי הלכך בפתיחתן סגי ולא דמו לברכת קידוש שצריך לספר בשבח שבת וברכת יוצר אור שיש בה הפסק תחנה כגון ברחמיך הרבים וברכת אבות יש בה רצוי לפיכך צריך לפתוח ולסיים בשבחו של מקום:

הוו יתבי בסעודתא בערב שבת והאריכו בה עד שחשיכה:

ונפסיק בעקירת השלחן:

ונקבעה לסעודתינו:

לשבתא לשם שבת:

לא צריכיתו להפסיק בעקירת שלחן כדי להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת:

שבת היא קבעתה מעצמה היא חשובה סעודת שבת ונבדלת מסעודת חול ודי לכם בפריסת מפה וקידוש:

קשיא לעולא לפירוש הקונטרס דפירש לעיל דלא אמר אלא המבדיל בין קודש לחול ותו לא קשה מאי ס"ד דמקשה הא פשיטא דלברכת הפירות דמיא דאין לך קצרה יותר מזו ועוד לימא דסבר עולא כר' יהודה הנשיא דמשמע נמי דלא הוי חתים ונראה דעולא אמר נמי כל שאר הבדלות ואישתיק בלא חתימה וס"ד דמקשה כיון דארוכה היא קצת הוה ליה למיחתם בברוך מידי דהוה אקידוש שחותמין בה אע"ג דהודאה היא כיון שיש בה אריכות קצת ומשני דדמיא שפיר לברכת פירות וכן משמע דרב יהודה לא היה שואל אלא לידע אם יחתום או כרב או כשמואל:

כך קובעת לקידוש שאסור לאכול בלא קידוש אפילו התחיל לאכול מבעוד יום וה"נ קובעת למעשר אפי' התחיל לאכול עראי מבעוד יום כדאמרינן בסוף המביא כדי יין (ביצה ד' לה.) היה אוכל באשכול וחשכה לו שבת רבי אליעזר אומר יגמור רבי יהושע אומר לא יגמור:

והנ"מ דאכלו ושתו מעיקרא משמע שהיו אוכלים בשבת סמוך לחשיכה ותימה שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב וגם ר"ת כעס על רבינו משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב דאמר במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל את קרוביו המתים וכתב שפעם אחת אירע מעשה בלותיר ובא לידי סכנה ובקושי התירו ערב יום הכפורים לאכול אחר וידוי משום שכרות וגם תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה התירו בקושי ויש לדחות דמיירי הכא שהתחילו בהיתר ובאמצע סעודה התפללו מנחה והיכא דהתחילו בהיתר מותר להשלים:

אבל לשתיה מפסיקין פירוש שתיה בלא סעודה דאין בה קביעות ולכך מפסיקין:

לא קפדי אמיא וברייתא דכל הטועם מיתתו באסכרה לא מוקמי אמיא ומיתתו באסכרה מדה כנגד מדה הוא משביע גרונו יחנק ואסכרה במקום חנק כדאמרינן (כתובות ד' ל:) מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי והיינו אסכרה:

רב חיננא בר שלמיא תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא והוה קאי עלייהו רב המנונא סבא אמרי ליה חזי אי נגה יומא נפסוק ונקבעה לשבתא אמר להו לא צריכיתו שבת היא קבעה נפשה דהכי אמר רב כשם שהשבת קובעת המוקצה לענין המעשר פי' העת שהיא ספק חשכה ספק לא חשכה אין מעשרין את הודאי וכל מה שהגיעה אותה עונה ולא עישר הרי נקבע מוקצה כל השבת ותנן בתרומות פ"ז היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור חשכה לילי שבת רבי אליעזר אומר יגמור כלומר יאכל האשכול כולו ר' יהושע אומר לא יגמור פי' שכיון שנכנסה השבת נקבע למעשר דאמרי' דעתו של אדם לענג השבת בכל מידי דבר אכילה וזה האשכול כאלו דעתיה עלויה ואסתלק מתורת עראי ונעשה קבע לפיכך אסור לאכול ממנו עד שיעשר ואע"פ שלא קבעו האדם השבת מעצמה נקבעה בחשיכת ערב שמש ונאסרו הפירות כי נקבעו למעשר ונעשו מוקצה כענין הזה כיון שחשכה נקבעה לקידוש ואע"פ שלא קדשוה בני אדם בפיהם מעצמה נתקדשה ואין אנו צריכין לחקור ההגיע עת הקידוש מן הגגות ומראשי הדקלים ואתינן למימר כשם שמפסיקין לקידוש דשבת קבעה נפשה כך מפסיקין להבדלה ואסקה רב עמרם הכי אמר רב לקידוש קובעת להבדלה אינה קובעת ולא אמרן אלא לאפסוקי דלא מפסיק ומסלק השלחן בעת דספק חשכה וספק לא חשכה אבל לאתחולי קבעה ולא מתחיל בסעודה בשבת עם חשכה עד דנפיק יומא ומבדיל ומפסיק נמי דאמרן דלא מיחייב לאפסוקי סעודתייהו ולסלק השלחן הני מילי אם היא סעודת אכילה אבל אם היא משתה מפסיק ולא אמרן דמשתה [היין] מפסיק אלא משתיית יין ושכר אבל משתיית מים לית לן בה ואפי' לאתחולי.

דאע"ג דרב הונא חזייה לההוא גברא דהוה שתי מיא מקמי הבדלה אמר לא מסתפית מאסכרה דתנא משמיה דרבי עקיבא הטועם קודם שיבדיל מיתתו באסכרה ולא היא דהא רבנן דבי רב אשי לא הוו קפדי אמיא:

בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק מי שלא קידש [בע"ש] מהו שיקדש כל היום אמר ליה מדאמרי בני ר' חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כלו הכא נמי מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כלו ואותבינן עלה מיהא לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושה על הכוס והזכרה בברכת המזון פי' שצריך לומר אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבוא שבת ויום טוב כלומר ביום ממש אין בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון ואם איתא דמי שלא קידש בערב שבת מקדש ביום השבת גם אתה מוצא ביום השבת קדושה על הכוס כגון שלא קדש בערב שבת ופריק דאי לא קתני כלומר לא פירש בזו הברייתא אלא דברים קבועין ועומדין אבל זה שאינו מצוי הקידוש בכוס ביום השבת אלא אם לא קדש בערב שבת אינו מקדש ביום לפיכך לא פסיקא ליה ולא תאני ליה:

רב סיכנא בר שלמיה ותלמידי דרב וכו' כשם שקודמת למעשר כך קודמת לקידוש דאסור לאכול בלא קידוש משחשיכה אפי' התחיל מבעוד יום. כן כתב הרשב"ם ז"ל גם הרא"ש ז"ל: ואפי' דלהבדלה אינה קובעת שאם היו סועדין בשבת והחשיך גומרין סעודתן ומזמנין ואח"כ מבדילין ואין מפסיקין סעודתן והני מילי דאין מפסיקין דהוי דבר חשוב אבל שתייה מפסיקין ושתייה נמי לא אמרן אלא חמרא ושיכרא אבל מיא לא. ופרשב"ם ז"ל דבמיא נמי אפי' אתחולי מתחילין כרבנן דבי רב אשי דלא קפדי אמיא וכתב רשב"ם ז"ל דדוקא קמי הבדלה אבל קמי קידושא קפדי וקפדי משום כבוד שבת ע"כ:

והא דאמרינן הני מילי דקבעי ואכלי כתב הרא"ש ז"ל הכא משמע דהיו רגילים לאכול סמוך לחשיכה ויש שנוהגים שלא לקבוע סעודה ממנחה למעריב בשבת משום דאמרינן במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל המתים וכתב שפעם א' אירע באילתי"ר ובא לידי סכנה וגם רב שלום ממתא מחסיה כתב שתיקנו לומר צדוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה וגם נוהגים שלא לקבוע מדרש בין שתי התפלות משום דחכם שמת בתי מדרשות בטילין דמנהג אבותינו תורה הוא. ורבינו משולם השיב לרת"ם שמצא במדרש השותה מים בערב שבת בין השמשות גוזל המתים וגם מה שכתבו שמרע"ה נפטר בשבת כתב הרא"ש ז"ל לא היא דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשי' היום מלאו ימי ושנותי ואם נפטר בשבת איך כתב כי ביום שנפטר כתב היום ואמרינן נמי כי בו ביום כתב שלש עשרה מדות ואם שבת היה איך כתב. ועוד מוכיח בסדר עולם דבערב שבת נפטר דקתני אחר הפסח דכ"ד בניסן סבבו העיר ונאמר ויהי ביום השביעי ותפול החומה ר' יוסי אומר שבת היה ובא' בניסן נמצא ר"ח באחד בשבת ור"ח אדר בשבת ואין (נ"ל שהיה כתוב (וא"כ) בראשי תיבות והמעתיק טעה וכתב ואין כאן המעתיק) כאן בשבעה באדר שמת מרע"ה בערב שבת היה ומה שאומרים צדקתך על המתים שיחזרו לדינם: ולדברי רת"ם ז"ל דמשמע בשמעתיה שהיו אוכלין סמוך לחשיכה מיירי שהתחילו מבעוד יום ע"כ משום הרא"ש ז"ל. ובשיטת הרב רבינו פרץ מצאתי בשם ר"ת ז"ל כי לכך אנו אומרים ואני תפלתי לך ה' בשבת במנחה כי סעודה ג' נתקנה בשבת קודם המנחה ואומרים לפני הקב"ה רבונו של עולם לא כשאר אומות העולם דלאחר שאוכלים ושותים אין מזכירין אלהותם אלא הולכים לטייל בשדות אבל כשאנו אוכלים ושותים אני בא להזכיר שמך:

פריסת מפה שהצרכנו למי שנמשך בסעודה שקדש עליו היום צריך לעשותה עם חשיכה ר"ל רגע הסמוך לשקיעת החמה מפני שכל בין השמשות והוא הנקרא ספק חשיכה ספק אינו חשיכה הוא באיסור אכילה וכן הדין בעצמו שהוא יכול לקדש בספק חשיכה ספק אינו חשיכה ודבר זה אתה למד ממה שאמרו בשמועה זו רב חיננא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה זיל עיין אי נגה יומא פי' ערב שבת היה והעריב להם ואין ספק שנפסקו מלאכול ופרסו מפה ולא היו רוצים לקדש עד שיתברר להם שהוא לילה ר"ל צאת הכוכבים מפני שהיו סוברים שאין קדושת שבת חלה בין השמשות אלא למי שמקבלה על עצמו ולא היו רוצים לקדש שלא יהא נראה כמתכונים לחזור לאכילה מהר ואמרו לו שיעיין אם חשך היום לגמרי ונראו הכוכבים ומה שאמרו נפסוק ונקבעיה לשבתא כלומר נפסיק הקידוש ונקבע בו שבת אמר להו לא צריכיתו דאיהי קבעא נפשה כלומר אי אתם צריכים להמתין עד שיתברר לכל שהוא לילה שאין השבת תלוי בקידוש אף לבין השמשות שכל בין השמשות שבת הוא קרוי אף למי שאינו מקבלה עליו בפרט והיא היא שקובעת עצמה משנכנס בין השמשות או שמא אוכלים היו ולא היו חוששים להפסיק אכילתם עד שיצאו הכוכבים ומטעם שכתבנו ואמר להם שאף היא קובעת עצמה להפסק אכילה ולקידוש כל בין השמשות:

והביא ראיה ממה שאמר רבא כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש והענין הוא שכבר ידעת שאפי' הגיעו הפירות לעונת המעשרות שהוא בתבואה משתביא שליש ובשאר פירות כל אחת לפי שיעורה הנזכר במקומו אעפ"כ לא הוקבעו למעשר ליאסר מהם מיהא אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן והוא בתבואה משנתמרחה ואף בזו דוקא למי שאין בדעתו להכניסה לבית אלא למכרה שם או בשוק אבל אם דעתו להכניסה בבית אינה נקבעת עד שיכניסנו לבית דרך הפתח וכשם שהבית קובע בדבר שנגמרה מלאכתו כך יש שאר דברים שקובעים מדברי סופרים וכלם כשנגמרה מלאכתו כמו שביארנו ברביעי של יום טוב ואחת מהן השבת שאם נגמרה מלאכת הפירות והם בשדה עדיין ונכנס שבת אסור לו לאכול אף אכילת עראי אא"כ עשר שכל אכילת שבת קבע היא כדכתיב וקראת לשבת עונג ובמוצאי שבת חוזר ואוכל אכילת עראי ואם חשב עליהן מערב שבת לאכילת שבת הוקבעו למעשר ליאסר אף לאחר השבת ואין צריך לומר אם עשה מעשה והזמינם לשבת ואם לא עשרם מבעוד יום אסור לו לעשרם משחשיכה ולא עוד אלא שאף ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הוודאי כמו שביארנו בשני של שבת ואין האיסור אלא מפני שהוקבעה כבר לאיסור אכילת עראי והוה ליה מתקן ונמצא השבת קובעת למעשר מספק חשיכה לאיסור אכילת עראי ואע"פ ששנינו היה אוכל באשכול בערב שבת וחשכה וקדש עליו היום ר' אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור אלמא חשיכה דוקא אף משקדש היום הוא קורהו חשיכה וכדתנן ערב פסח שחל להיות בערב שבת משלשלין את הפסח לתנור עם חשכה ר"ל קודם חשכה וודאי קודם בין השמשות ולמדת שבין השמשות קרוי חשיכה ואמר עליה שעל אותו צד היא קובעת עצמה לקידוש ר"ל מאותה שעה ואחר שכן אף אתם צריכים להפסיק ויכולים לקדש ולחזור לאכילה וזו היא שיטת גדולי הפוסקים אלא שהוספנו בהם קצת דברים:

ויש מקשים לפירושם שאם כן כשאמרו להבדלה אינה קובעת ראוי לפרש אינה קובעת מאותה שעה אבל קובעת משחשיכה וזו אינה ועוד שהיה לו לומר כדרך שקובעת וכו' ולא כשם שקובעת שמשמעו שלא בא ללמד קבעה אלא ללמד עיקר הענין ומ"מ יש לתרץ לשתיהן שעיקר השמועה לא ללמד על הזמן נאמרה אלא לעיקר הענין ללמד שהשבת אוסר כל אכילה בלא קידוש כשם שאוסר כל אכילת עראי אלא שאנו למדים הימנה אף הזמן דמשעה שקובעת למעשר קובעת לקידוש דדון מינה ומינה וכשאמרו סבור מינה אף להבדלה קובעת חזרה לעיקר השמועה לומר שתהא קובעת גם כן להבדלה והכונה שתהא קובעת להבדלה בזמן הראוי לה דהיינו בין השמשות והעלו בה שאינה קובעת כלל אף בזמן הראוי לה כמו שנבאר ומ"מ מוחלפת השיטה בסוגיא זו ביד גדולי המגיהים לומר שהם היו אומרים לו לעיין אם העריב השמש כדי להפסיק ואמר להם שאינם צריכים להפסיק עד שיצאו הכוכבים והיא קובעת עצמה כלומר כשנראית לכל ועל הדרך שקובעת למעשר שאמרו בה חשיכה ליל שבת לא יגמור אלמא חשיכה דוקא והדבר נאה להחמיר:

ולענין ביאור מיהא גדולי הרבנים פי' שהם היו רוצים לעקור את השלחן ושלא יספיק להם לא ברכת המזון כר' יהודה ולא פריסת מפה כשמואל אלא שיברכו ברכת המזון ויעקרו את השלחן לגמרי ושיקבעו שבת בעריכת שלחן חדש להיות אותה סעודה לשם שבת כסבורים שאין לקדש בסעודת חול ואמר להו לא צריכיתו כלומר שהיא קובעת עצמה לאסור כל אכילה בלא קידוש ואותו איסור נותן היכר בין סעודת חול לסעודת שבת ואין צורך לעקירת שלחן אלא או בברכת המזון לר' יהודה או בפריסת מפה לשמואל ויש שגורסי' בה בהדיא פריסו מפה וקדישו דהרי אמר רבא כשם שהשבת קובעת למעשר לאסור כל אכילת עראי בלא מעשר כך קובעת לאסור כל אכילה בלא קידוש עד שמתוך אותו איסור נעשית אותה סעודה אחר הקידוש חשובה ליקרא סעודת שבת:

כבר ביארנו שאע"פ שהשבת קובעת לקידוש אינה קובעת להבדלה אלא גומר סעודתו מ"מ דוקא שהתחיל מבעוד יום אבל מ"מ מששקעה חמה אסור לו לקבוע סעודה עד שיבדיל ואף בהפסק לא הקלו אלא בסעודה אבל בשתיה ר"ל בלא אכילה כגון חבורה שהסבו לזמר ולשתות מפסיקין שאין זה דבר חשוב להקפיד עליו בהפסקתו וי"מ מתוך שעיקר הבדלה בשתיה ומ"מ לאיזה פירוש שתרצה דוקא בכל שהיא שתייה של יין או שכר אבל מים אפילו להתחיל מותר וכמו שאמרו רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא ודוקא בהבדלה אבל בקידוש ודאי אסור וכל שהוא בסעודת אכילה מיהא אינו מפסיק [אפילו] בשתייה שכל שתייה שבאכילה דינה כאכילה ויש חולקין בזו ואל תחוש לדבריהם:

מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כלה ופי' למטה עד רביעי בשבת שאף לענין גיטין ר"ל שאמר הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז קודם השבת או לאחר השבת או אם באתי קודם השבת או אחר השבת אמרו חד בשבא תרי בשבא ותלתא בשבא בתר שבא ארבעה בשבא וחמשא בשבא ומעלי שבתא קמי שבא:

וכן פי' למטה שכל שאינו מבדיל בלילה של מוצאי שבת אינו מברך על האור אפי' הבדיל בלילה שאין מברכין על האור אלא במוצאי שבת ויום הכפורים ואין ספק שהדין כן בבשמים שאינו מברך עליהם אלא שלא הוצרך ללמד אלא על האור שמן הסתם הוא רואהו בכל השבוע והייתי סבור שמאחר שלא ברך עליו במוצאי שבת שיברך עליו ומ"מ י"א דוקא בשברך עליו במוצאי שבת בלא כוס ואין הדברים כלום אלא שמ"מ אם רצה לברך עליו במוצאי שבת בלא כוס רשאי וכן הוא רשאי לחזור ולסדרה על הכוס שהרי כעין ברכת הנהנין היא וכבר נהגו רבים לברך על האור במוצאי שבת של ט' באב שאין שם הבדלה:

וכן נהגו להבדיל אחר התענית וי"מ שמאחר שלא בפשיעה הופקעה אלא מפני שאי אפשר לשתות ולהטעים לתינוק אי אפשר דאתי למסרך כמו שהתבאר בכיוצא בה במסכת ערובין דיינו בהבדלה שבתפלה והרי עיקר הבדלה בתפלה היא אלא שאחר שהעשירו תקנוה על הכוס ואותו הלילה עניים מרובים הם בודאי ומקרא צוח ואומר זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה וכבר דחינו דברים אלו באחרון של תענית והעמדנו המנהג להבדיל על הכוס במוצאי התענית ושלא להוציא שבת בלא הבדלה:

בפירשב"ם בד"ה ולא אמרן אתחולי לא אלא חמרא כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לפרש דהאי לא אמרן קאי אלפני פניו אאתחולי ולא אאפסוקי דלפניו דקאמר אבל בשתיה לא ואפשר דלא שייך אפסוקי במיא והנהו דמייתי עלה נמי משמע ליה דבאתחולי קאיירי ודו"ק:

תוס' בד"ה וה"מ דאכלי כו ותימה שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב כו' עכ"ל ר"ל אפי' בחול וזה שכתבו ובקושי התירו ערב י"ה לאכול אחר וידוי כו' אבל לשון הרא"ש ומרדכי שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב בשבת ע"ש:

ברשב"ם ד"ה כשם שקובעת וכו' שלא נגמרה מלאכתו עי' ביצה דף לד ע"ב ודף לה ע"א: