מסכת פסחים דף י׳ עמוד א׳

בתרומה דרבנן בזמן הזה:

ולא ידעינן אי להאי על ואי להאי על אי מצרכינן בדיקה לתרוייהו אי לא:

היינו שני שבילין מהא דתנן גבי שני שבילין מצינו למיפשט:

אחד טמא קבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו ואין עובר בו שלא יאהיל:

והלך ועשה טהרות נגע בטהרות אח"כ:

והלך בשני יודעין הן שבשביל שהלך זה לא הלך זה דהשתא ודאי אחד מהן טמא:

אם נשאלו כל א' לחכם ספקו בפני עצמו טהור ואין ב"ד יכול לטמאו כדקיימא לן בספק טומאה ברה"ר ספקו טהור ואם באו בבת אחת הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין או טהורין אי אפשר לנו לומר להם טהורים אתם שהרי האחד ודאי טמא ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין גרס:

בזה אחר זה דברי הכל טהורין אע"פ שכל אחד אומר לפנינו כך היה המעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי:

הלך באחד מהן ועשה טהרות הא דנקט טהרות ולא קאמר אדם טהור משום דלגברי אע"ג דמוקמינן לה בחזקת טהורים מצריכין להו טבילה והזאה שלא יגעו שניהם בתרומה דאז התרומה טמאה ודאית והאוכל במיתה ואם נגעו שניהם באחד ונכנס למקדש חייב:

בבת אחת ד"ה טמאים נראה דהיינו מדרבנן דמדאוריית' אפי' בבת אחת טהורים:

ספק על ספק לא על היינו בקע' תימה לר"י מה שייך לדמויי לבקעה דהכא אפי' ליכא אלא ספק אחד אוקמא אחזקת בדוק כדאמרינן לעיל ולעיל דימה אותו לספק טומאה ברשות הרבים והכא מדמי לספק טומאה ברשות היחיד:

ספק ביאה טהור פר"י דבספק ספיקא פליגי וכן פר"ת במסכת ע"ז פרק בתרא (ד' ע.) אבל רש"י פירש שם בע"א ונראה לר"י דטעמא דרבי אליעזר דמטהר בספק ספיקא משום דלא גמרינן מסוטה לטמא ברשות היחיד אלא ספיקא אחת כסוטה אבל תרי ספיקי לא ורבנן סברי כיון דמן הדין אפי' בספיקא אחת היה לטהר דאוקמא אחזקת טהרה ואפ"ה טמא הוא הדין אפילו בתרי ספיקי:

על ובדק ולא אשכח פלוגתא דר' מאיר ורבנן תימה אפי' לר"מ דאמר לעולם היא בחזקת טומאה וכו' ונפקא מינה לטהרות שנעשו על גביו הכא גבי בדיקה כיון שבדק ולא מצא מה יעשה אם יצריכוהו לבדוק פעם שניה נמי לא ימצא ורש"י פירש דאפי' לר' מאיר אמר אימר עכבר אכליה דבדיקת חמץ אינו אלא מדרבנן וקשה דהא בהדיא אמר פלוגתא דר' מאיר ורבנן וי"ל דמיירי בשלא בטלה וקאמר דלר' מאיר לא סגי בבדיקה כיון דלא אשכח והוי בספק לאו דלא ימצא וצריך לבטלו וסגי אפילו לרבי מאיר דלא איירי אלא בספק טומאה דאורייתא אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן שרי:

חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה פ"ה שיביא סלעים בשוה מנה ואומר כל מקום שהוא מעות מעשר שני יהיו מחוללים על מעות הללו ובחנם פירש כן דמינייהו גופייהו היה יכול ליקח שיעור מעות מעשר ואומר אם אלו מעות מעשר הרי טוב ואם לאו כל מקום שהן הרי הן מחוללין על אלו וריב"א הקשה לפרש"י דאיך יכול לחלל אסלעים ובפרק הזהב (ב"מ ד' מה.) אמר טיבעא אטיבעא לא מחללין ושם פי':

הניח עשר ומצא תשע פלוגתא דרבי ורבנן דר' לטעמיה דאמר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא וכיון שמצא אחד א"צ לבדוק ולרבנן עד שמצא עשר כדפ"ה ומיירי שכל הככרות קשורים זה בזה דומיא דפלוגתא דרבי ורבנן דבפ"ק דביצה (דף י:) אמר מחלוקת בכיסים קשורים אבל כשאין קשורים דברי הכל חולין ומע"ש מעורבין זה בזה ואף על גב דהשתא אין לתלות בעכברים תלינן בקטנים:

[היינו] דתנן שתי קופות אחת של חולין וא' של תרומה ולפניהם שני סאין א' חולין [ואחד תרומה] ונפלו אלו לתוך אלו מותרות שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו כו' כך בכאן העכבר שנטל המצה הוא שנכנס בבית הבדוק ואינו צריך בדיקה אחרת ואמרי' אימור דאמרי' שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו בדרבנן [וכן] אוקמי' להא בהדיא בפ' ואלו עוברין [דף מד.] בפסח בתרומה בזמן הזה שהיא מדרבנן: צבור אחד חמץ ושני בתים בדוקין ושקל עכבר ככר אחד מהן ולא ידעינן בהי מינייהו על פשטינן להא משני שבילין וקיי"ל כר' יוחנן דאמר הכל מודים שאם נשאלו לחכם שניהם ביחד דברי הכל טמאים נשאלו בזה אחר זה דברי הכל טהורין לא נחלקו אלא בבא לשאול עליו ועל חברו רבי יהודה מדמה ליה לבת אחת ושניהם טמאים ור' יוסי מדמה לה לזה אחר זה ושניהן טהורין וכן אם באו אלו הבעלי בתים ושאלו שניהם ביחד צריכין בדיקה בזה אחר זה אין אחד מהן צריך בדיקה בא אחד [מהם] לשאל על ביתו ועל בית חברו הלכה כר' יוסי ואליבא דר' יוחנן:

ספק על ספק לא על פשטי' לה מבקעה בימות הגשמים שהיא רשות היחיד וחלקו בו ר' אליעזר וחכמים והלכה כחכמים שמטמאין כן בכאן צריך לבדוק על בדק ולא אשכח פשטי' לה מדרבנן דאמרי בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה פי' ארץ בתולה על בדק ואשכח פשטי' לה חלוקת ר' ורשב"ג ר' אומר הקבר שנמצא הוא הקבר שאבד רשב"ג אומר תבדק כל השדה כולה:

הניח תשע ומצא עשר חלוקת ר' ורבנן דתניא הניח מנה ומצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבין כלומר המנה שהניח היה מעשר שני ובא אחר והוסיף עליו מנה אחד של חולין וחכמים אומרים הכל חולין כלומר אותו המנה של מעשר ניטל ואלו אדם אחר הניחם וכולן חולין הם:

ציבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ובא עכבר ונטל ונכנס לאחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם נכנס אם באו שני הבעלי בתים לישאל כאחת כל אחד צריך בדיקה לדברי הכל שהרי זה כודאי ואם בזה אחר זה הרי זה ספק ויש בכל אחת מהם במה לתלות ואין אחד מהם צריך בדיקה אלא ביטול ואם בא אחד מהם לישאל עליו ועל חברו הרי זה כבאים זה אחר זה ואין צריכין בדיקה אלא ביטול ודבר זה אתה למד מדין שני שבילין שאם אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות באו לישאל בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים בא אחד מהם לישאל עליו ועל חברו הרי הם כבאים בזה אחר זה וטהורים:

ראה עכבר בחצר וככר בפיו והבית בדוק ואין ידוע אם נכנס אם לא הרי אין כאן אלא ספק אחד והוא ספק ביאה ולפיכך צריך בדיקה וי"א דוקא ביטול הא אם היו שתי ספיקות כגון שתי בתים לפניו אחד בדוק ואחד שאינו בדוק אין צריך בדיקה ולדעת שניה אפי' ביטול לא צריך וכיוצא בה לענין טומאה במה שכבר ידעת שספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמאה והבקעה והיא קבוצת שדות הרבה זו אצל זו בימות הגשמים שהיא מוכנת לזרוע אפי' לא היתה מוקפת גדר דינה כרשות היחיד לטומאה ואם היה בתוכה שדה אחד של טומאה ואמר נכנסתי לבקעה זו ואיני יודע אם נכנסתי לשדה זו אם לאו ספקו טמא שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא אף בספק ביאה ואע"פ שיש כאן שתי ספקות שהרי אפי' נכנס לאותו שדה שמא לא נגע בטומאה שלענין טומאה אף בספק ספיקא ברשות היחיד טמא ואצ"ל בספק מגע כגון שאמר נכנסתי באותה שדה אבל איני יודע אם נגעתי אם לאו שהוא טמא אבל לענין איסור כל ספק ספיקא מותר אף בדאוריתא והילכך בשני בתים מיהא אין צריך אפי' בטול ושמא תאמר אף בבית אחד שמא לא נכנס ואם נכנס שמא אכלתו אפשר בלחם גדול או שמא כדעת גדולי המפרשים שאלו נכנס חיוב בדיקה לשעתו הוא:

נכנס עכבר לבית בדוק בפניו וככר בפיו והלך ובדק ולא מצא כלום אינו צריך לחזור ולבדוק עד שימצא ולדעת שניה אף ביטול אינו צריך וכן לענין טהרות דבר שהוא בחזקת טומאה בודק יפה ויוצא מחזקתו והוא שאמרו בגל של אבנים שיש תחתיו כזית מן המת ונתערב בשני גלים טהורים ר"ל שלא הוכר הטמא איזה הוא בדק אחד מהם ומצאו טהור הרי השנים טמאים בדק השני ומצאו טהור השלישי טמא בדק שלשתם ומצאם טהורים כולם בחזקת טומאה עד שיבדוק יפה ר"ל שיגיע לקרקע בתולה והכל טהור שעל כל פנים עורב או חולדה בא ונטלה בדק ומצא ולא ידע אם הוא ככר שנכנס בפי העכבר אם ככר אחר אין צריך בדיקה שאף לענין טומאה שדה שאבד בו קבר שהנכנס לתוכה טמא אם נמצא בה קבר מטהרין את הנכנס הואיל ולא במקום הקבר נכנס שאני אומר קבר שאבד הוא קבר הנמצא ויש פוסקין בזו כרשב"ג שאמר תבדק כל השדה ואף כאן צריך בדיקה ולדעת שניה אף למה שפוסקין כרשב"ג לענין בדיקה אינו צריך אלא ביטול שכל שאמרו צריך דוקא בבטול שהוא מן התורה:

הניח תשע ומצא עשר צריך לבדוק שהרי היתרה על כל פנים ממקום אחר באה וחמץ היא וכן הדין בהניח עשר ומצא תשע שדנין שכולן ניטלו והתשע ממקום אחר באו וכן מצינו במעשר שני שאם הניח מנה של מעשר שני במקום פלוני ומצא מאתים או מאתים ומצא מנה הכל חולין וכן יש חולקים בזו לומר שלא אמרו צריך אלא בבטול:

בד"ה ספק על כו' ליכא אלא ספיקא א' ואוקמא אחזקת בדוק כו' עכ"ל ר"ל דאפי' לא ביטל כיון דהבית בחזקת בדוק הוא אפילו בספק אח' דשמא על ושמא לא על מוקמינן לה אחזקת היתר דכל ספק איסור מוקמינן לה אחזקתיה כדאמרינן בפ"ק דחולין ולעיל נמי בצבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקים כו' לא ניחא להו כפירש"י דאיירי בביטל דאפילו בלא ביטל מוקמינן כל בית אחזקת בדוק כמו שני שבילין דהוה ספק טומאה בר"ה דמוקמינן כל גברא בחזקת טהור וכל הני פסקי בלא ביטל איירי חוץ מהך דב' עכברים א' שקל מצה וא' שקל חמץ כו' דמדמי להו לב' קופות כו' דמוקמינן לה דוקא בביטל כבר דהוי דרבנן משום דהתם ליכא חזקת היתר כמ"ש התוס' בהדיא פרק הערל בההיא דב' קופות דליכא למימר אוקי חולין אחזקתייהו דמה שנפל בקופה ספק הוא ואין לו חזקת היתר אבל ההיא דב' שבילין אית ליה לכל גברא חזקת טהרה וכ"כ גם הר"ש בפי' המשנה תרומות פ"ז דהך דב' שבילין איכא חזקת טהרה לכל גברא אבל הך דב' קופות לית בהו חזקת היתר מהאי טעמא שכתבו התוס' פרק הערל והשתא ניחא דקשיא להו הכא בספק על בבית אחד הבדוק אפילו בלא ביטול מוקמינן לה בחזקת היתר שהבית בדוק ועדיף הכא מספק על בב' בתים בדוקים דלכ"ע מוקמינן להו בחזקת היתר אם לא באו לשאול בבת אחת ועוד קשיא להו דמדמי להו לעיל לספק טומאה בר"ה דמטהרין כל גברא משום דאוקמה אחזקת טהור והכא אפי' בבית אחד דעדיף טפי מדמה ליה לספק טומאה ברשות היחיד דהתם ודאי אפילו בספק ספיקא טמא דלא מוקמינן ליה אחזקה כמ"ש התוס' פ"ק דחולין ופ' כשם ע"ש ודו"ק:

בד"ה ספק ביאה כו' וכן פר"ת בע"ג פרק שני כו' ונראה לר"י דטעמא דר"א דמטהר בס"ס כו' עכ"ל עיין באורך על פירושיהם בתוס' פ' ח"ה וק"ק לפי' ר"ת ור"י שכתבו בתוס' דר"א מטהר בכל ס"ס אפילו ברשות היחיד ולאו דוקא נקט ספק ביאה אלא משום ספק ביאה הוי ס"ס ורבנן מטמאין בכל ס"ס ברשות היחיד אפי' בספק ביאה א"כ מה שכתבו התוס' לעיל גבי מדורות העכו"ם דלא דמי ההוא ספיקא לשאר ספיקי כו' ודמי לספק ביאה כו' עכ"ל ע"ש אליבא דמאן כתבו כן דהא לר"א בכל ס"ס מטהר אפי' אינו ספק ביאה ורבנן מטמאין בכל ס"ס אפי' הוא ספק ביאה וצ"ל דדבריהם דלעיל אינו כפירוש רבינו תם ור"י אלא כפירש"י או כפירוש רשב"ם בפ' ח"ה וע"ש בתוספות ודו"ק:

בד"ה על ובדק כו' דלר"מ לא סגי בבדיקה כגון דלא אשכח והוי בספק לאו דלא ימצא וצריך לבטלו וכו' עכ"ל ודאי דלרבנן נמי צריך לבטלו כדאמר רב לעיל הבודק צריך שיבטל אלא דהכא בעל ובדק ולא אשכח אם לא ביטל לר"מ הוי בספק לאו דלא ימצא ולרבנן לא הוה בספק לאו דלא ימצא ומשום דלר"מ נמי אחר שביטל הוי בספק דרבנן דלא ימצא וא"כ מה תיקן בביטולו ומש"ה קאמרי דלא איירי ר"מ אלא בספק טומאה דאורייתא ולהכי קודם שביטל יש לחוש לספק לאו דלא ימצא אבל אחר שביטל ליכא למיחש כיון דאינו רק ספק דרבנן ומהרש"ל פי' בזה דרך אחרת ע"ש ודו"ק:

בד"ה חולין כו' וריב"א הקשה לפירש"י דאיך יכול לחלל אסלעים כו' עכ"ל אלא דמחלל המנה על פרוטות מתחלה וע"ש שכתבו בחנם פי' כן דמנייהו גופייהו היה יכול ליקח כו' עכ"ל היינו לפי דעת רש"י דיכול לחלל אסלעים וק"ל:

בד"ה הניח עשר כו' אבל כשאין קשורים ד"ה חולין ומעשר שני מעורבין כו' עכ"ל ר"ל היינו ברישא גבי הניח ט' ומצא י' וה"ה בסיפא גבי הניח י' ומצא ט' דד"ה מנה מונח ומנה מוטל כדמוכח בפ"ק דביצה ובין בהניח ט' ומצא י' ובין בהניח י' ומצא ט' ודאי בקשורים אין סברא לתלות בעכברים אלא בקטנים וק"ל:

בתוס' ד"ה ספק ביאה וכו' וכן פירש רבינו תם במסכת ע"ג בפרק בתרא וכו' כן צריך להיות:

ד"ה הניח עשר וכו' אבל כשאין קשורים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל חולין ומעשר שני מעורבין וכו' כצ"ל:

בגמרא אטו בדיקת חמץ דאורייתא דרבנן היא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' לכאורה משמע דכולה סוגיא דהכא איירי כשביטלו וכבר כתבתי דלפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' לעיל בכוונת רש"י גבי ט' צבורין דאיירי בשלא ביטלו דנראה דוחק גדול לחלק בין הפרקים לאוקמי בבא דט' ציבורין בלא ביטל ובבא דשני ציבורין הסמוך ליה בביטל אלא דיש ליישב דהא בלא"ה הא דקאמר הכא היינו שתי קופות מוקמינן לה בתרומה דרבנן אף ע"ג שזה אינו מבואר במשנה בפי' אע"כ דמסברא ידעינן לה דפשיטא לן טובא דבתרומה דאורייתא לא שייך לומר שאני אומר א"כ לפ"ז שפיר קאמר היינו שתי קופות דכי היכי דבשתי קופות יש חילוק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן ה"נ לענין בדיקת חמץ יש לחלק בענין זה בין לא ביטלו דהוי דאורייתא ובין ביטלו דהוי דרבנן כן נ"ל בכוונת התוס' בשיטת רש"י אמנם כן מל' רש"י בעצמו בכל הסוגיא דהכא משמע דסתמא דמלתא הכי הוא דבדיקת חמץ דשמעתין היינו מדרבנן ונ"ל משום דבכה"ג דהכא שהעכבר נטל החמץ והביאו דרך בתים אפשר דאפילו ביטול אין צריך דמסתמא אין החמץ שלו דהא קיי"ל הבודק צריך שיבטל ומה שמשייר מניח בצינעא במקום שאין העכברים וחולדה יכולין ליטלו ולפ"ז הנהו ציבורין וככרות דשמעתין שמונחים בחצרות שלפני בתים או בשוק במקום גלוי אינן אלא משל אדם שעדיין לא בדק וביטל וכ"ש בהנך דבסמוך דאיירי בשני בתים או בשני ב"א דלא ידעינן אי להאי על ואי להאי על לא מיסתבר לאוקמי כשהחמץ של שניהם א"ו מסתמא איירי בחמץ דעלמא משל אחר או משל עובדי כוכבים ולפ"ז לא מבעיא לשיטת הסוברים דאין עובר בשל אחרים אפילו בשל ישראל אלא דאפילו לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דשל אחרים היינו דוקא בשל עובדי כוכבים אבל בשל ישראל עובר אפ"ה כיון דגלי דעתו דמסתמא לא ניחא ליה א"כ אין ביתו של אדם קונה לו בע"כ כדאמרינן בעלמא דאיסורא ודאי לא ניחא ליה דלקני כש"כ הכא לענין בדיקת חמץ יש להקל יותר לענין גילוי דעת כמ"ש הר"ן ז"ל בריש מכילתין. ואע"ג דאמרינן לעיל דבתר איסורא לא מצי לבטל דאף ע"ג שאינן שלו עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו נראה דהיינו דוקא בחמץ שלו דכיון שעבר ולא בדק ולא ביטל משו"ה עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו דומיא דבור ברה"ר משא"כ בכה"ג דהכא דעומד וצווח דלא ניחא ליה בהאי חמצו שבפי העכבר תו לא עבר עליה כיון דאנוס הוא והא דקאמר הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דמשמע דביטול מיהא צריך היינו משום דאי לאו דילפינן מקרא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אפילו בחמץ שלו ע"כ הוי מפרשינן לקרא דבל יראה ובל ימצא כפשטיה דבכל ענין עבר עליה ומכש"כ לפמ"ש הר"ן ז"ל בריש מכילתין שיש סברא לומר דמה שהחמירה התורה בבל יראה ובל ימצא היינו משום דלמא אתי למיכל מיניה משא"כ השתא כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דתשביתו היינו בלב א"כ כ"ש דבכה"ג דהכא אפילו ביטול אינו צריך כיון שעומד וצווח שאינו רוצה לזכות כלל בזה החמץ והו"ל כעובד כוכבים שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו שאינו חייב להוציאו מביתו וה"ה הכא בנטילת העכבר אלא דודאי צריך לבדוק מדרבנן שמא נשארו פרורין ואתי למיכל מיניה או שימצא אח"כ הככר ויהא דעתו לזכות בו סוף סוף לא הוי אלא חששא דרבנן כן נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע אחר זה ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חמץ דמשמע שמפרש הסוגיא בחמץ שלו אלא דאיהו לא מחלק בין ביטלו ולא ביטלו וכמו שאבאר בק"א בישוב לשונו ודו"ק:

בפירש"י בד"ה אחד טמא קבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו עכ"ל נראה דמה שהוצרך לפרש כן לאו משום דאם אין ממלא את כולו הו"ל ס"ס דהא לענין טומאה משמע דלא שייך לחלק בין ספק א' לכמה ספיקות דברה"י דיינינן להדיא כל ספק שאתה יכול לרבות טמא כמ"ש התוס' לעיל וברה"ר אפילו בספק א' טהור אלא הא דמדמינן הכא בשני שבילין אפילו ברה"ר כשבא לישאל עליו ועל חבירו היינו משום דא"א לטהר שניהם דממ"נ חד מינייהו טמא אלא דמשום ה"ט גופא הוצרך רש"י לפרש דאיירי בממלא את כולו דאל"כ שפיר מצי לטהר שניהם כא' דבכל חד מינייהו הו"ל כספק דשמא לא נטמא שום א' מהם טומאה ודאית וכן כתב הר"ש בפי' המשניות:

בתוס' בד"ה הלך באחד מהן כו' הא דנקט טהרות כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש כאן מקום עיון למה הוצרכו לפרש כן מטעמי דנפשייהו ולחלק בין אדם לטהרות ואמאי לא מפרשי בפשיטות מהך סוגיא דפ' אין מעמידין דמחלק רבי ינאי בין אדם לטהרות דבאדם אפילו בספק טומאה ברה"ר טמא כיון דאית ליה תקנתא בטבילה וכדמשמע נמי התם בהך סוגיא גופא דאמר ר' יוחנן דספק טומאה ברה"ר הלכה ואין מורין כן מדקאמר הלכה משמע מכלל דפליגי וע"כ היינו משום דבאדם איירי ובהא ודאי פליגי רבי עקיבא ורבנן בפ"ה דטהרות וע"ש בלשון הר"ש בפי' המשניות ותיתי לי דקיימתי לכולהו מסברא דנפשאי. ולפ"ז יש לפרש בפשיטות דהא דנקט ועשה טהרות היינו לרבותא אפי' בטהרות דלית להו תקנתא בטבילה אפ"ה מדמינן להו כשבאו שניהם בבת אחת אלא דיש ליישב שיטת התוספות דלא ניחא להו לפרש מתניתין דטהרות כפירוש הר"ש משום הנך קושיות שהקשה הר"ש שם במלתא דרבי יוסי ע"ש ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב מה שמקשים התוספת בסמוך דהכא מדמה ספק חמץ לספק טומאה ברה"ר ובסמוך מדמה לה לספק טומאה ברה"י ולמאי דפרישית א"ש דבדיקת חמץ ודאי יש לדמות לספק טומאה של אדם עצמו דלא שני לן בין רה"י לרה"ר למסקנא דפ' אין מעמידין היינו משום דאית ליה תקנתא בטבילה ה"ה נמי בדיקת חמץ כדפרישית בסמוך וכמו שאבאר עוד שכן מבואר מלשון רש"י בסמוך. ואחר העיון עוד מצאתי וראיתי שהתוספות בכתובות דף כ"ז בסוגיא דב' שבילין כתבו ג"כ הטעם דנקט ועשה טהרות כפירושם כאן אלא ששינו והוסיפו ליפות הטעם וכתבו דהא נהרא קמן זילו טבילו שהוא ממש לישנא דרבי ינאי בפ' אין מעמידין וזה תימא ביותר דהא לפי ה"ט שכתבו הכא והתם דמה דיש להחמיר באדם היינו משום שמא יגעו שניהם בככר א' דלפ"ז לא שייך ה"ט אלא לענין שני ב"א ולא בשאר ספק טומאה ברה"ר ובפ' אין מעמידין מבואר להדיא דמה"ט דהא נהרא קמן החמיר רבי ינאי בכל ספק טומאה ברה"ר וכן ר"י דאמר הלכה ואין מורין כן ע"ש וצ"ע ליישב דברי התוס' ודו"ק:

בפירש"י בד"ה רבי יהודה מדמי לה כו' וגבי בתים נמי אם באו לשאול זה לעצמו וזה בפני עצמו כו' כיון דבדיקת חמץ דרבנן כו' עכ"ל. יל"ד בדבריו דהא לפי ה"ט דבדיקת חמץ דרבנן הו"מ לפרש דאפילו הבא לשאול עליו ועל חבירו נמי יש להקל דכה"ג מפרש רש"י בכל הסוגיא דהכא דלענין בדיקת חמץ דרבנן מקילינן בחמץ לפסוק כדברי המיקל בשאר דוכתא בדאורייתא אם כן לפ"ז הו"מ לפרש רבותא טפי דלגבי בתים אפילו אם בא לשאול עליו ועל חבירו אפ"ה שניהם אין צריכין בדיקה כיון דמיקל רבי יהודה התם ולכאורה היה נ"ל ליישב דמשום הא לא איריא דנהי דאזלינן בבדיקת חמץ אחר המיקל היינו בדאורייתא דוקא אע"ג דאין הלכה כאותו המיקל בדאורייתא גופא כגון בשני שבילין דקיי"ל ר"י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי אפ"ה בבדיקת חמץ מורינן כרבי יהודה אלא כיון דבאמת הך דשני שבילין גופא אפילו בבת אחת נמי לא הוי אלא מדרבנן כמ"ש התוספות בד"ה בבת אחת ואפ"ה מחמיר רבי יוסי אפילו בבא לשאול עליו ועל חבירו אם כן תו אין לחלק בין בדיקת חמץ לטהרות כיון דאידי ואידי דרבנן ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דלא שייך להקל בחמץ דרבנן אלא לענין באו לשאול זה א"ז דומיא דטהרות דנמי לא הוו אלא מדרבנן דהא מדאורייתא בלא"ה כל ספק טומאה ברה"ר טהור כך נ"ל לכאורה. אלא דאכתי קשה דבסוגיא דכתובות משמע איפכא דהא לענין עיר שכבשוה כרקום דמחבואה א' מצילה על כולן מקשה הש"ס מ"ש משני שבילין דבבת אחת טמאין ה"נ כבבת א' דמי ומשני התם חד ודאי טמא הוא הכא מאן יימר דאיכא טומאה אם כן לפ"ז משמע להדיא דלענין בדיקת חמץ נמי אפילו בבת א' יש להקל דלא בעו בדיקה כלל מה"ט גופא דמאן יימר דאיכא חמץ. ובאמת דלכאורה לשון הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' חמץ מטין לכך דבחמץ בכל ענין אין צריך בדיקה ומצאתי בספר משנה למלך שכתב דהרמב"ם סמך אהך סוגיא דכתובות אלא דלע"ד סוגיא דהכא לא משמע כן דלפ"ז הוי במשמע דאפי' בבת א' ממש מקילינן בחמץ אע"ג דבשני שבילין ד"ה טמאין וא"כ אמאי קאמר היינו שני שבילין ולא הוי נמי דומיא דאינך דמייתי בסוגיין דמקילינן בחמץ דאיירי היכא דאשכחן במקום אחר פלוגתא משא"כ במידי דליכא פלוגתא דהא בבת אחת דלא הוי נמי אלא מדרבנן כמ"ש התוס' ואפ"ה אמרינן דטמאים אם כן אי איתא דבחמץ מקילינן טפי מה"ט דסוגיא דכתובות א"כ לא הו"ל לגמ' למיסתם ולמימר דהיינו שני שבילין אלא הו"ל לפרש. לכך נלע"ד דבדיקת חמץ לא דמי להך דכתובות דהתם לענין שבויה דרבנן כיון שיש להם חזקת טהרה ואית לן למימר דלא נטמאת שום א' מהן מש"ה מתירין כולם אפילו בבת אחת שהרי אם נטמא את כולם הוי חומרא גדולה כיון דלית להו תקנתא משא"כ הכא לענין חמץ אע"ג דאיכא למימר דאין כאן חמץ כלל מיהו עיקר דינא דסוגיא לענין בדיקה איירי משו"ה בבת אחת יש להצריך מיהו בדיקה כיון דסמיך בידן ועל זה אנו דנין לברר האיסור ומכש"כ למאי דפרישית דבדיקת חמץ דמיא לספק טומאה ברה"ר דאדם לפ"ז פרש"י עולה יפה דלא שייך להקל בחמץ אלא כשבא לשאול זה לעצמו וזה בפני עצמו דאמרינן לכל א' שא"צ לבדוק דלגבי דידיה הו"ל ספק על ספק לא על כיון דבכה"ג אשכחן ר"א דמטהר אפילו בספק טומאה ברה"י דטמא מדאורייתא ואע"ג שאם נטמא אותו אית ליה תקנתא בטבילה אפ"ה מיקל ר"ל מש"ה אע"ג דחכמים מטמאין בטומאה דאורייתא אפ"ה סמכינן אר"א מיהא בבדיקת חמץ דרבנן כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

שם בגמרא ספק על ספק לא על היינו בקעה לכאורה יש לתמוה דהך מימרא לא צריכא כלל דכיון דאפילו בשני בתים בבאו לשאול זה בפני עצמו מקילינן בתרווייהו אף על גב דעכבר ודאי עייל לחד מינייהו אפילו הכי דיינינן לה כספק ביאה לכל חד אם כן כש"כ בבית אחד שיש להקל בספק על ספק לא על. אמנם למאי דפרישית בסמוך בל' רש"י א"ש דהא הך דשני בתים נמי לא נ"מ מידי לענין בדיקה אלא בבאו לשאול זא"ז דוקא דבענין אחר קיי"ל כרבי יוסי ומשום הכי הוצרך לאתויי האי דספק על ספק לא על כיון דבהך דשני בתים נמי עיקר הקולא הוא משום דלענין בדיקה סמכינן אדר"א דמטהר התם כדפרישית כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה על ובדק ולא אשכח כו' תימא אפילו לר"מ כו' כיון שבדק ולא מצא מה יעשה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב ע"פ מה שכתבתי לעיל בשם הירושלמי דכולהו בדיקות דאתיין מחמת ספק חולדה א"צ לבדוק אלא אותו בית בלבד אם כן לפ"ז שפיר מצינן למימר דלר"מ כיון שבדק ולא אשכח באותו בית צריך לבדוק פעם שנית בכל בתים הסמוכים כדמשמע לעיל בחזינן דשקל דחוששין מבית לבית וכמ"ש נ"ל מבואר מל' הרמב"ם בפ"ב מהל' חמץ בדין זה אלא דנראה מדבריו שפוסק כר"מ דלא כפר"י ויבואר בק"א: