מסכת מועד קטן דף ט״ז עמוד ב׳

אף דברי תורה בסתר דכתיב בסיפיה דקרא מעשה ידי אומן התורה מעשה אומנתו של הקדוש ברוך הוא:

רב בר אחוה דרבי חייא דהוא בר אחתיה ורבה בר בר חנה בר אחוה דר' חייא [דלאו] בר אחתיה כדאמרינן בסנהדרין:

עייא כך כינה שמו של ר' חייא לשון גנאי:

ראה מי קורא לך כלומר צא מכאן:

תא בוא אלי והדר שלח ליה לא תיתי:

וזה שליח שני לא ראיתי:

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו כי הוא על כרחו בא:

מאי טעמא עבדת הכי דשנית בשוק:

סוגיא דשמעתא כך גזר ר' שלא ישנו לתלמידים בשוק שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים ואין חלאים אלא רבנן כדגרסינן בנדרים (מט.) מאן חולים רבנן והן שמתעסקים בתורה שהיא מעשה ידי אמן ואמר רבי מה ירך זה בסתר אף דברי תורה בסתר והני מילי בשאר ימות השנה.

אבל ביומי דכלה לא שנאמר חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה.

ונזיפה דידן כמה הוי חד יומא כמר עוקבא כד ידע דנקיט שמואל מלתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה חד יומא וכרב נחמן דאמר לההיא דשמעה מפומיה דצורבא מרבנן כמה חציפא הא [אתתא זילי] נהוג בנפשיך חד יומא.

מר זוטרא בר טוביה הוה פסיק סידריה קמיה דרב יהודה מטי להאי קרא ואלה דברי דוד האחרונים מכלל דאיכא ראשונים שאליה ולא הגיד ליה.

א"ל אטו מאן דלא ידע פירושא דהאי פסוקא לאו גברא רבה הוא ידע דנקיט מילתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה חד יומא. פשטוה דראשונים הן דברי השיר אשר שר דוד ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול.

א"ל הקב"ה שירה אתה אומר על מפלתו של שאול כו' כיון דידע דחטא חזר והודה כי שגג כדכתיב שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני ופי' כי כוש הוא שאול.

ולפיכך אמר אלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי נאם הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה. רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל אמר לי הוא המושל באדם וצדיק הוא המושל ביראת אלהים הוא מושל בדברו כי מבטל בתחינתו גזירות של הקב"ה הרעות מלבוא על עמו ישראל.

מכלל דאיכא ראשונים פרש"י ז"ל דברי משמע לשון נבואה ולהכי מתמה מכלל דאיכא ראשונים היכן מצינו לו דברי נבואה ומסקנא דראשוני' היינו דכתי' וידבר דוד ליי' את דברי השירה הזאת ובכל ספר תהלים לא מצינו שאמר דברי נבואה אלא זה הדר אמר ש"ס מילתא אחריתי א"ל הקב"ה לדוד כו' כל זה לשון רש"י ז"ל ואינו נכון דודאי שפיר מצי למימר דברי על רוח הקדש שנאמר בו כל ספר תהלים: ובתוספות פירשו מכלל דאיכא ראשונים שלא נתפרשו ומאי ניהו דאלו מפני אותן שנתפרשו הא ודאי לא אתא לאשמועי' ואסיקנא דראשונים וידבר דוד כי אע"פ שנתפרשו דברי דוד לא נתפרשו בו דבריו שהשיב לו הקב"ה דוגמת דבריו האחרונים שנא' בהם אמר אלהי ישראל דבר צור ישראל וכו' שאין דברי המקום מפורשים במקרא והשתא מפרש ש"ס דברי הקב"ה שאמר על דברי השירה הזאת וא"ל הקב"ה לדוד וכו':

דברי תורה ראוי להתעסק בהם בסתר ושלא במקומות של פרהסיא דרך צחות אמרו חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר א"כ מהו שאמר חכמות בחוץ תרונה כל העוסק בתורה בפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ ולא סוף דבר בדברי תורה אלא אף צדקה וגמילות חסדים ראוי לעושיהן שיהיו עושין אותן בסתר ושלא לפרסם עצמם בהם וכן כל כיוצא בזה:

מי שממונה על דבר אחד כל שהוא בשעתו אין ראוי אף לגדול ממנו ליטול שררה ממנו אלא יטול כתרו בסוגיא זו אמרו על שמואל ומר עוקבא כי הוו גרסי הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל כלומר שהיה יושב שמואל במקום נערך יותר ממר עוקבא לפי שהיה גדול ממנו ואעפ"כ אמרו כי הוו יתבי בדינא הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא ר"ל מפני שהיה מר עוקבא דיין ולא היה שמואל נוטל שררה ממנו בשעת הדין כלל ובמדרש אמרו שנים אין נוטלין שררה מהם בעל הבית בביתו והרב בישיבתו:

צריך אדם להזהר שלא להלבין את חברו מתוך דבריו ובכלל זה כל ששואל דבר לאיזה חכם ורואה בו שאינו משיבו ושותק אין ראוי לחזור ולשאול לו אותו דבר לשעתו עד שיהא החכם צריך לומר לא ידעתי אלא אף הוא שותק לו בסוגיא זו אמרו באחד מן התלמידים שהיה שואל לאחד מחכמיהם והלה שותק והוא חוזר ושואל כמה פעמים והשיבו בכעס מאי דעתיך דמאן דלא ידע הא מילתא לאו צורבא מרבנן הוא והשואל נהג נזיפה בעצמו על כך:

גמרא למר עוקבא בציפתא כו' פי' מחצלת כההיא דפרק הנודר דלי ציפתא כו':שם מניפה חושלא פי' שעורין שלא בקליפתם חושלא קרי ליה כדאיתא פרק יום כפורים ואפשר שהיה מניפה הקליפה מן החושלא וק"ל:

בפרש"י בד"ה מ"ט עבדת הכי דשנית בשוק הס"ד ואח"כ מ"ה ביומא דכלה דרשה כו' כצ"ל:

גמ' דוד שירה אתה אומר עיין יומא דף כב ע"ב תוספות ד"ה והאמר:

שם הוא עדינו העצני עיין רש"י תענית דף כח ע"א ד"ה בני עדין הן הן:

אָמַר לֵיהּ "עִיָּיא, רְאֵה מִי קוֹרֵא לְךָ מִבַּחוּץ". פירש רש"י כך כינה שמו של רבי חייא לשון גנאי. וקשא איך יקראהו בשם גנאי ודי לו הנזיפה וכינוי שם האדם לגנאי חמור מאד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נח:) המכנה חבירו לגנאי אין לו חלק לעולם הבא משום דאזיל סומקא ואתי חוורא. ונראה לי דאין קריאתו בשם עִיָּיא חשיבה לגנאי מפני כי רבי חייא בעצמו בעת שמזכיר שמו בפיו אינו יכול לאומרו כמו שהוא אלא משנהו דהוא אומר ה"א במקום ח' וכמו שכתב מהרש"א שהוא מגמגם באותיות אחה"ע דלכך אמר לו רבי כשאתה מגיע לפסוק וְחִכִּיתִי לַהֳ' (ישעיהו ח, יז) לא נמצא אתה מחרף עיין שם (מגילה כד:). ולפי זה רבי חייא כשיזכור את שמו בפיו מוכרח לקרא את שמו הייא באות ה"א במקום חי"ת ולכן אם החליף לו רבי אות חי"ת באות עי"ן שגם היא מכלל אותיות אחה"ע אין נחשב שקורהו לגנאי. אך עדיין יש להקשות למה לא קראו בשם הייא בה"א כאשר קורא רבי חייא את עצמו? ואמרתי טעם הגון בעזרת השם כי מלת הייא משמעותה מהרה כמו שאמרו בשבת (שבת קיט.) ואמר להו אשור הייא אשור הייא וכן אמרינן שם כי היכי דליקומו הייא וכן בחולין סליק בשרא הייא וכתב הערוך פירוש הייא: מהרה, ולכן אם היה אומר לו 'הייא ראה מי קורא לך' לא היה חושב שקורא אותו בשם הייא במקום חייא אלא היה חושב שאומר לו 'מהרה ראה מי קורא לך' כלומר תראה במהרה ולכך קראו בשם עייא כדי שיבין שקורא את שמו כך. ומה שרצה לקרא שמו בחילוף אות מן אחה"ע רמז לו בזה אפילו בלא גזרה דידן שגזרנו שלא ישנה אדם לתלמידיו בשוק הנה אתה מצד עצמך אין ראוי לך דבר זה לעשותו מאחר כי מוכרח שתחליף את אות חי"ת באות אחרת אם תשנה בשוק ששם עוברים ושבים שאין יודעים טבעך ומדתך יבואו לידי טעות בדברים ששומעין ממך כי מלבד שיש פסוקים כמו פסוק וְחִכִּיתִי לַהֳ' וכן נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַהֳ' (תהלים לג, כ) שיוצאים מפיך בחילוף המובן דרך חירוף כי ישמע באזניהם אות ה"א במקום חי"ת וכן עוד כמה מקראות איכא בזה הנה גם בשומעם דבר הלכה ומשנה יבואו בהם לידי טעות דרך משל אם תרצה לומר 'חייב' ישמע השומע 'הייב' ולא ידע מאי קאמר! ואם באת לומר חשבון בחי"ת ישמע השומע 'השבון' וכן כיוצא בזה. ומצאתי בירושלמי רבי חייא עאל לדוך פלן אתו ואמרו ליה דקא מזלזלי בשמיני עצרת נטל פתקא וכתב עליה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, לה), אל תקרי 'תהיה' אלא 'תחיה' יהיה לכם אריכות ימים! עד כאן. ופרשו המפרשים ז"ל הטעם שהוצרך לכתוב ולא אמר בפיו מפני שהוא היה קורא ה"א במקום חי"ת ואם היה אומר בפיו לא היו דבריו מתיישבין כי היה מוכרח לומר אל תקרי תהיה אלא תהיה דאינו יכול לומר תחיה בחי"ת לכך הוצרך לכתוב בפתקא עד כאן דבריו. והשתא אתי שפיר ערעור של רבי עליו איך תשנה בשוק לפני עוברים ושבים שאינם מכירים בטבע לשונך ובזה יבואו הדברים שלך לידי קלקול באזניהם כי בשלמא תלמידים שלך יודעים טבעך ולא אתו למטעי אך אחרים דלא ידעי טועין הם ולכן החליף לו האות שדרכו להחליף הוא בעצמו כדי לרמוז לו על דבר זה. ומה שהחליפו בעין ולא החליפו בה"א כבר ישבנו לנכון בעזרת השם יתברך.

קָרִי עֲלֵיהּ (משלי טז, ז) "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ". צריך להבין למי קרי אוֹיְבָיו כאן? ונראה לי בס"ד דקאי על השטן דודאי מה ששגג רבי חייא מעיקרא לשנות בשוק הפך גזרת רבינו הקדוש כל זה היה מעשה שטן שהטעהו כדי שיסבב לו צער זה של נזיפה מחמת קנאתו בו ואותו היום השלים השטן אתו שאם היה השטן רוצה היה עושה עכבה מעט לרבי חייא אחר שליח ראשון עד שיגיע שליח השני ואז היה נסגר גם באותו היום אך אותו היום השלים אתו ואדרבה עשה עכבה לשליח השני שלא יגיע אצל רבי חייא עד שילך רבי חייא אצל רבי.

אִם קָרִיתָ, לֹא שָׁנִיתָ וְאִם שָׁנִיתָ, לֹא שִׁלַּשְׁתָּ, וְאִם שִׁלַּשְׁתָּ, לֹא פֵּרְשׁוּ לְךָ חֲכָמִים. נראה לי בס"ד הכונה דאמרו בעירובין (עירובין נד:) חייב אדם ללמד לתלמידיו ארבעה פעמים וילפי לה מן הכתוב ולזה אמר אם קרית בפעם ראשונה לא שנית פעם שנית ואם שנית לא שלשת בפעם שלישית ואם שלשת לא פירשו לך חכמים בפעם רביעית.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים, תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ נראה לי בס"ד הכונה אם לומד תורה לשמה שהוא בפנים כי הכונה לשמה היא רק בלב, תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שעל ידי כך זוכה לכוין אליבא דאמת ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא שיהיה הלכה כמותו בכל מקום. או יובן בס"ד הכונה אם ילמוד בחלק הסוד שהוא פנימי יזכה שיאירו עיניו להשיג בלימוד הנגלה שהוא בחוץ שיתחכם בו בזכות הלימוד של הסוד שיראה סימן יפה בלימודו. או יובן בס"ד המלוי של אותיות 'לב' [ל מ " ד ב י " ת ] הם אותיות 'תמיד' וזהו שאמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים רוצה לומר פנימיות הלב כי המלוי היא פנימיות הפשוט דהיינו שילמוד בתמידות אז תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שיתרבו אצלו התלמידים ויהיה ראש ישיבה. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בס"ד ברמז הכתוב (ויקרא ב, ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים, שילמוד בכל חלקיה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] ולא יוצא ידי חובתו בלימוד חלק אחד בלבד וּפִּתִּים רוצה לומר חלקים שונים. והנה מלוי אותיות חכם כזה ח י " ת כ" ף מ" ם המלוי לבדו הוא אותיות פִּתִּים והעוסק בתורה נקרא חכם ואותיות של תואר אדם זה אשר מבחוץ הם אותיות חכם שהם מכריזין על חכמתו ואותיות שהם בפנים של תואר זה הם פִּתִּים שמורים על שלימות תורתו שהיא בכל חלקים של התורה דהיינו פִּתִּים. וזהו שאמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים רוצה לומר במה שרמוז בפנים שבתואר שלו שהם פתים תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ של תואר שלו שהוא חכם שתורתו מתפשטת בכל העולם והכל ידעו שהוא חכם ויבואו ללמוד ממנו תורה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מבפנים רוצה לומר בצניעות כדכתיב (משלי יא, ב) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה, אז תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שיאירו פנים שלו כדכתיב (קהלת ח, א) חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, וכמו שאמרו בגמרא (נדרים מט:) דאמרה מטרוניתא לרב יהודה פניך צהובין דומין למלוים ברבית או למגדלי חזירים או לשותין יין! ואמר כל הני תלתא לית בי אלא חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר לָהּ מִי שָׁמַעְתְּ שַׁמְתָּא מִפּוּמֵיהּ. מקשים משמע דאותה האשה היתה חייבת שמתא על זאת וכיון דאמרה לא שמעה אמאי לא שמתא רב נחמן? ונראה לי בס"ד דעל פי הגדה שלה אין לשמתא דהא קיימא לן 'אין אדם משים עצמו רשע' דאין אדם נאמן על עצמו ואיך ישמת אותה על פי דבריה?

אָמַר לֵיהּ אַחֲרֹנִים מִכְּלָל דְּאִיכָּא רִאשׁוֹנִים! וְרִאשׁוֹנִים מַאי נִיהוּ. פירש רש"י דברי לשון נבואה ולא מצינו שאמר דוד דברי אלא בזה הפסוק. הנה כאן הקושיא ידועה דהא קודם זה כתיב (שמואל ב' כב, א) 'וַיְדַבֵּר דָּוִד לַהֳ' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת' ואיך נעלם מן מר זוטרא חס ושלום פסוק זה? ובשלמא על רב יהודה אין קושיא דהוא לא אמר לו מפני שנתכון לנסותו בדרך ארץ שצריך לנהוג התלמיד עם הרב, אך מר זוטרא איך קשיא ליה בזה? ונראה לי בס"ד דידוע כי דברי השירה ההיא לא אמרם דוד המלך ע"ה בבת אחת אלא פסקי פסקי דאמרם כנגד עשרה אויבים שהיו לו חמשה מישראל וחמשה מן אומות העולם ועל כל הצלה שעשה לו השם יתברך מאחד מהם אמר פסוקי שירה והן הן הפסוקים האמורים בשירה זו שנזכר בה עשרה קילוסין וכמו שכתב מהרש"ל [רבי שמואל לאנייאדו] ז"ל בכלי יקר יעוין שם. ולפי זה מר זוטרא הכי קאמר כיון דאמר דברי דוד האחרונים מכלל דאיכא ראשונים שהם דברים שנאמרו קודם זה והמה שייכים לדברים האחרונים אלו ולזה שואל 'מַאי נִיהוּ?' כי השירה האמורה למעלה יש בה קילוס השייך להצלתו משאול ויש בה קילוס השייך להצלתו מן דואג ויש להצלתו מאחיתופל וכן שאר אויביו ואלו האחרונים על איזה מאותם הראשונים קאי. וזהו שאמר ראשונים דשייכי לדברים האחרונים מַאי נִיהוּ? ומסיק תלמודא דקאי על המפורש שבשירה דהיינו על הצלתו מן שאול המלך ע"ה אשר פרט אותו בראשונה דכתיב (תהלים יח, א) מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל, והיינו כי הקדוש ברוך הוא הוכיח את דוד המלך ע"ה על השירה שאמר במפלת שאול ואז אחרי זה פתח בדברים אלו ולכן כתיב בהו אחרונים.

אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד, אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו הנה רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים פירש שדוד המלך ע"ה נפשו היתה קדושה וגדולה מאד אך היתה קודם בואה לעולם הזה בעמקי הקליפות וזו היתה תחילת ביאתה לעולם הזה ולכן היה יצרו מתגבר עליו מאד ואינו נחשב עליו עון כל כך כמו שאר בני אדם כי יודע אלקים תגבורת היצר מחמת הסיגים האחוזים בה מצד הקליפה וטרחו גדול מאד במעשיו הטובים מה שאין כן נשמת שאול המלך ע"ה לא היה בה סיגים ואחיזה מצד הקליפות וזה סוד מה שאמרו חז"ל 'אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו' והבן זה מאד! עד כאן דבריו עיין שם. ולפי טעמו של רבינו יובנו היטב דבריו של דוד בפסוקי אֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים (שמואל ב' כג, א) דקאו על אותו ענין אחר ששמע מהקדוש ברוך הוא שאמר לו 'אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו' אז הבין שהוא מלאכתו גדולה ומלחמה גדולה יש לו עם הקליפות שמחמת כן זכה למלוכה מה שלא זכה שאול המלך ע"ה ולכך אמר 'מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל' שזכיתי להיות משיח אלקי יעקב בשביל מלאכתי שאני צריך להיות נעים זמירות ישראל להלחם בקליפות ולזמר עריצים ועוד יש לי התנצלות אשר אמרתי שירה על מפלת שאול כי לא מלבי אמרתי אלא רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי (שמואל ב' כג, ב), כי כל אותם דברים אמרתים ברוח הקודש. ובזה מובן מה שאמר אביגיל לדוד המלך ע"ה כִּי מִלְחֲמוֹת הֳ' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ (שמואל א' כה, כח), כלומר כיון דמלחמות ה' אדוני נלחם בעבור הנפש שלך לכך רעה לא תמצא בך שלא יחשוב ה' לך עון כי יודע אלקים תוקף המלחמה אשר לך.

מַה כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ, אַף שָׁאוּל מְשֻׁנֶּה בְּמַעֲשָׂיו נראה לי הדמיון הוא לענין זה דשינוי עור הכושי מחמת רוב שחרותו הוא נרגש לכל אדם תכף בהשקפה הראשונה אפילו מרחוק כן שאול המלך ע"ה לרוב תוקף צדקתו נרגש ונראה לכל אדם שהוא צדיק גמור ובעל מעשים טובים תכף ומיד בהשקפה הראשנה. ועוד נראה לי לפי דברי רבינו האר"י ז"ל הנזכר לעיל דנשמת שאול היתה נקיה מן הסיגים אם כן כשרון המעשים אצלו בטבע כמו שחרות עור הכושי שהיא בטבע מיצירתו ולא נשחרו על ידי סיבה שקרה לו.