מסכת מגילה דף ט״ז עמוד א׳

שמשי סופר המלך שונא ישראל היה ומימות כורש היה כמו שנאמר בספר עזרא (סימן ד) שכתב שטנה על בנין הבית עד שבא כורש וביטלו ואף בימי אחשורוש עשה כן שנאמר (שם) ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתב שטנה:

לו הכין לצורך עצמו:

דיסקרתא כפר:

נהרא ליטול מכס:

לרבנן תלמידיו:

הלכות קמיצה דורש בענינו של יום וששה עשר בניסן היה הוא יום תנופת העומר:

ואשקול למזייא ואטול שערי:

אסרתינהו צותה עליהן להחביאן:

ודחי עשרה אלפי ככרי כספא שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם ודוק ותשכח:

תוס' בד"ה ודחי י' אלפים כו' שמעתי שי' אלפים ככר כסף עולין כו' עכ"ל ועי' בחזקוני ריש פרשת כי תשא ביאור לדבריהם:

בתוס' בד"ה ודחי עשרה אלפי ככרי כספא שמעתי שעשרת אלפי ככרי כסף וכו' שיתן לאחשורוש כל פדיונן דוק ותשכח עכ"ל. והדברים תמוהים מאד וכבר צווחו קמאי דקמן ואף אני אענה את חלקי משום דאיתא במדרש כששמע משה ונתנו איש כפר נפשו נתיירא ואמר היאך אפשר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ומסיק התם דאמר לו הקב"ה לא כמו שאתה סבור אלא כזה יתנו ופליגי התם תנאי ואמוראי טובא ר' יהודא בר אלעאי אמר מצינו פדיון של אדם ככר כסף וכו' ומייתי לה מקרא דנביאים ר' יוסי אמר ממוציא שם רע אתה למד מאה סלעים וכו' רשב"ל אמר מאונס אתה למד וכו' ר' יודא בר סימן אמר משור נגח אתה למד דכתיב אם עבד יגח כסף שלשים שקלים יתן וכו' עכ"ל המדרש ואף שאלו ואלו דברי אלקים חיים דבאמת אין קצבה לבני חורין מ"מ בעבד מיהא כל אנפי שוין שיש לו קצבה ל' שקלים ממש דמי כופר נפשו דמי ניזק דהא ל' שקלים דעבד משור נגח תחת כופר הוא. וא"כ המן הרשע שרצה להשמיד כל היהודים רצה לשלם לאחשורוש דמי עבד בעלמא כמאמר אסתר ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו וא"כ צא וחשוב דמנין ישראל לעולם הם כפי שיצאו ממצרים וכיון שמחצית השקל עולה למאה ככר כסף ומנה של קדש כפול היה הו"ל מאתים ככר א"כ כשתחשוב שלשים שקלים לכל א' דהיינו ששים פעמים מאתים ככר הרי שנים עשר אלף ככר והמן שנתן עשרת אלפים היינו לפי שבימי יחזקאל הוסיפו שתות על המשקל ויחזקאל מקמי הכי הוה א"כ עשרת אלפים ככר דהמן הן שנים עשר אלף דבימי משה וא"כ החשבון מכוון לגמרי וזה שכתבו התוספת שנתן כל דמי פדיונן שהן דמי פדיון עבד ממש רק עיקר דבריהם שהוצרכו להביא ראיה דאין להקפיד על עיקר מנינם אלא כפי החשבון שיצאו ממצרים כדמשמע בכמה דוכתי ובכמה ספרי מפרשים ובזוהר דלעולם עיקר מנינם של ישראל אינו אלא ס' ריבוא ודו"ק היטב:

לאחר ימים רבים שכתבתי כל זה איסתייע' מילתא שהוצרכתי לעיין בל' הרוקח ז"ל בהלכות פורים במידי דנפקא מיניה לדינא מדי עברי דרך עיון לשוטט בדבריו אשכחנא מרגניתא דלית ביה טימא בכמה דרושים מרומזים מתוקים מדבש השייכים לעניני מגילת אסתר במזמור אילת השחר הנדרש על ענין אסתר ושם מצאתי את שאהבה נפשי בענין עשרת אלפים ככר כסף ג"כ ממש על הדרך שכתבתי כאן ולא הטתי ימין ושמאל ונתתי שמחה גדולה בלבי ממש כיום מועד כקריאת המגילה שזכיתי לכוין לדעת הגדול בעל הרוקח ז"ל שזכה לרה"ק ואולי בר מזליה אנא להא מילתא ולדעתי בלי ספק שדברי התוס' כאן יצאו מפי קדוש של בעל הרוקח בעצמו שהיה בימי חכמי התוס' כנודע:

גמ' עבד שקנה נכסים ע"ל טו ע"א רש"י ד"ה וזה בא:

(אסתר ו ב) 'וַיִּמָּצֵא כָתוּב', 'כתב' מִבָּעֵי לֵיהּ? מְלַמֵּד שֶׁשִּׁמְשִׁי מוֹחֵק וְגַבְרִיאֵל כּוֹתֵב. הדבר יפלא כיון שהיו נקראין לפני המלך איך יוכל למחוק בפניו? ונראה לי על פי מה שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל שבספר דברי הימים היו נכתבים כל הענינים בפירוש כמו שהם אך היה להם ספר אחד שהוא כמו מפתחות לספר דברי הימים הגדול שכותבים בו דברים קצרים דהיינו ענין פלוני ופלוני כתוב בדף פלוני וכן על זה הדרך, ובזה הספר של המפתחות היו קורין לפני המלך, אך שמשי היה יושב בחדר המלך לצד אחד ולפניו ספרי דברי הימים, והקורא קורא בספר המפתחות לפני המלך, וכשרואה מזכרת עניינים דלא שייך בהו דבר שנוגע למלך, אין אומר לשמשי לראות מה כתוב בספר דברי הימים בדבר זה, וכשרואה דבר שיש להסתפק בו שמא יש בו שייכות דשייכי למלך, הוא אומר לשמשי היושב לצד אחר שיראה ענין זה בדף פלוני מה יש בו דבר נוגע למלך, כך היו עושין כל אותה הלילה בשביל המהירות, וכשהגיע לדבר זה של בגתן ותרש היה קורא לפני המלך בספר המפתחות ענין בגתן ותרש כתוב בדף פלוני, אז צעק הקורא על שמשי שיראה בדברי הימים בדף פלוני מה כתוב בענין זה? ואז שמשי פתח וראה כתוב 'אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי' מה עשה בעודו רואה בספר במקומו מחק במהירות שם 'מָרְדֳּכַי' כדי שלא יראה המלך שמרדכי הגיד ואז הביא את הספר לפני המלך לקרות הכתוב בו והנה תכף כשמחק שמשי בא גבריאל בדרך נס וכתב שם 'מָרְדֳּכַי'.

אָמַר לֵיהּ סַגִּי לֵיהּ בְּחַד דִּיסְקַרְתָּא. פירוש זה היקר וגדולה אשר אמרתי הוא אין לו הנאה מהם ואין לו חפץ בהם כי הוא אוהב ממון ואם תתן לו חדא דסקרתא או חדא נהרא טוב זה נחשב אצלו אלף פעמים על אותו היקר אשר אמרתי, והשיב עשה לו הא והא.

כֵּיוָן דַּחֲזִיָּה מָרְדֳּכַי דַּאֲפִיק לְקַבְּלֵהּ וְסוּסְיֵהּ מֵיחָד בִּידֵהּ, מִרַתַּת. יש להבין למאי הוצרך לומר סוסיא מיחד בידיה דמשמע מכח שהיה אוחז הסוס בידו נתפחד מרדכי, ומה שייכות יש לפחד מכח הסוס? ונראה לי בס"ד דכתב הגאון מהר"י ז"ל, שהיה להם בחוקי מדי ופרס אם המשנה ישאר בזו השררה שבעים יום יהיה בידו כוחו של מלך להרוג בלא רשות המלך ובלא רשות הועד כל מי שירצה וכתב עוד דהמן נתלה ביום השבעים לשררתו וכמו שאמר הפייטן 'תַּכְלִית שִׁבְעִים נִתְלָה עַל חֲמִשִׁים' עיין שם (סוף הפיוט שנקרא 'זכור' ביוצרות לשבת זכור). והנה מרדכי קודם ששלמו שבעים יום להמן לא היה מפחד פן יהרגנו המן כי אי אפשר להרוג בלא רשות המלך ובודאי המלך לא יתן לו רשות להרגו בעבור אסתר כי המלך יודע דמרדכי היה האומן של אסתר והוא גידלה ומביתו לקחה המלך ורק היה מתיירא פן אחר שבעים יהרגנו בלתי רשות מן המלך, וכיון דאותו היום היה יום השבעים יש ספק אם אמרינן מקצת היום ככולו ויכול להרוג באותו היום בלא רשות או אם צריך שיעברו שבעים שלמים? וכשראה סוסיא מיחד בידיה, הכיר שזה היה סוס המלך שיש בו סימן ידוע לכל ולכך נתפחד מרדכי שמא בא זה להרגו כי חשב שהוא בזה היום רכב על סוס המלך ומה ראה המן לרכוב בזה היום על סוס המלך? אלא ודאי המן חשב מקצת היום ככולו ויש לו כח בזה היום ככח של מלך להרוג בלא רשות, ולכך לחזק הדבר ולעשות סימן לכוחו זה רכב יום זה על סוס המלך, לומר יום זה יש לו כח ככח המלך ולכך כיון שראה סוסיא אחיד בידיה שהוא סוס המלך, נתפחד שמא בא עתה להרגו בלא רשות!

בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַּיָּם מָאן דִּמְנַדֵּב מִנְחָה מַיְתִי מְלֵי קוּמְצֵהּ דְּסוּלְתָּא וּמִתְכַּפֵּר לֵיהּ. אָמַר לְהוּ: אָתָא מְלֵי קוֹמְצֵי קִמְחָא דִּידְכוּ וְדָחֵי עֲשָׂרָה אַלְפֵי כִּכְּרֵי כָּסְפָא דִּידִי. נראה לי בס"ד דידוע הטעם של הקומץ כדי למתק ה׳ גבורות מנצפ"ך כי בקומצו יש חמשה אצבעות כנגד ה׳ גבורות מנצפ"ך וידוע כי הנס שנעשה בצרת המן היה על ידי מיתוק ה׳ גבורות מנצפ"ך ולכן תיקנו חז"ל נוסח ברכת המגילה בחמשה לשונות של גאולה והם: הָרָב אֶת רִיבֵנוּ, וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ, וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ, וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ, וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ, ולכן זכה מרדכי לחמשה לבושי מלכות, וכמו שנאמר (אסתר ח, טו) 'וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן' ולזה אמר אתי מלי קומצא קמחא דידכו שיש בקומץ חמשה אצבעות למתק ה׳ גבורות מנצפ"ך ודחי עשרת אלפים ככר כסף ודא עקא שהחמשה דחי עשרה הרי זה נס פלא.

אָמַר לֵיהּ קוּם לְבוּשׁ הֲנֵי מָאנֵי וְרָכוּב הַאי סוּסְיָא, דְּבָעִי לָךְ מַלְכָּא. הנה המלך לא רצה שיביא לו את מרדכי אך כך נזרק בפיו מן השמים יען דאותו היום בקש המלך שיבא מרדכי לפניו אחרי שנצלב המן והא דאוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה ולא הפסיקו באמצע התפלה, חשב ודאי עתה מתפלל בעצבון ואין תפלה בעצבון מתקבלת אך אם אפסיקו באמצע התפלה אז מוכרח שיחזור אחר כך ויתפלל שנית ואחר שישמע הבשורה טובה ודאי יתפלל בשמחה רבה ותהיה רצויה מאד.

אָמַר לֵיהּ לָא יְכִילְנָא עַד דְּעָיֵלְנָא לְבֵי בְּנִי. הא דלא המתין עד שישלח ויחפש אחרי הבעלים והאומנים, מפני שפחד שמא יחשוד אותו המלך שהוא הטמינם כדי לאחר הדבר, לכך בחר למהר הענין ולעשות הוא בעצמו לצאת מן החשד וגם חשב בזה ימצא חן בעיני המלך כי מרחיצו בעצמו בשביל כבוד בגדי המלך. אי נמי ערב לו דבר זה להרחיצו הוא בעצמו כדי שבזה יהיה הוא למעלה מן מרדכי, ובפרט כאשר עושה לו מלאכה שקורין תדלי"ג ומטעם זה רצה לספר לו הוא בעצמו.

וְאַזִּיל וְאַיְּתִי זוּגָא מִבֵּיתֵהּ קשה למה לא שלח להביאו על ידי אחרים ונראה לי כי זה הזוג היה מוצנע אצלו, כי הוא הניחו בביתו בשביל שממלאכה זו עלה לגדולה, ולכך היה חביב אצלו, אך היה מצניעו שלא יכירו בו בני ביתו כי בושה הוא לו לומר שהיה ספר, ועוד לא רצה להביאו על ידי אחרים שלא ידעו אפילו בני ביתו שהוא רוצה לגלח את מרדכי.

גָּחִין וְסָלֵיק כִּי סָלֵיק, בָּעַט בֵּיהּ יש להקשות בשלמא רחיצה וגלוח צריך להם אומן וכבר הסתירה אסתר האומנים והוכרח לעשות בעצמו, אך הרכיבה למה עשה בעצמו יביא כסא אחד ויעלהו עליו או יקרא לאחד מן העומדים להיות גחין ויהיה סליק עליה? ונראה לי בס"ד בחר בכך כדי שלא יעשו לו עלילה אחר כך לומר חיסר דבר מאשר אמר כי הוא אמר למלך והרכיבוהו על הסוס שיש לפרש דבריו דרוצה לומר זה האחד משרי המלך ואחוזת מריעיו הם ירכיבוהו שיעלה על גבם וירכב ובתחלה כשאמר לו סק ורכב חשב שיתנצל מעלילה זו לומר הוא קדם ורכב, אך אחר שאמר לו לא יכילנא אם יביא לו אדם אחר או כסא יהיה נתפס באותה עלילה דהמלך אמר לו אל תפל דבר מכל אשר דברת והוא חיסר דבר זה של רכיבה, לכן הוכרח להיות גחין הוא עצמו ולכן בלבושים גם כן הלבישו הוא בעצמו.