מסכת עירובין דף צ״ו עמוד ב׳

דר' יוסי לקמן:

נשים סומכות רשות ואע"ג דכתיב (ויקרא א) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם וסמיך ליה וסמך ידו בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל סומכות:

אוסר בחדשות לחלל עליהן שבת דילמא קמיע בעלמא נינהו:

נשים סומכות רשות דאין כאן בל תוסיף ומשום איסורא נמי ליכא דקסבר תכשיט נינהו:

אין מעכבין אין ב"ד מוזהרין למונען מלתקוע ביום טוב של ר"ה דבעו לחנוכינהו במצות:

הא נשים מעכבין אע"ג דלא חלול י"ט הוא כדתנא דבי שמואל (ר"ה דף כט:) יצאה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה מיהו נראות כמוסיפות:

סתם סיפרא תורת כהנים:

לשונות צמר סרוק וצבוע:

אבל באשה לא פליגי וא"ת דילמא משום דהוי מלבוש לאיש כדאמר בפרק במה אשה (שבת דף סא.) דתפילין דרך מלבוש עביד וי"ל דהיינו דוקא לאיש משום דרגיל ללובשן בחול אבל לאשה לא כדאמרי' התם וחלופיהן באיש דמידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש:

לא ס"ד לא ר"מ ס"ל כר' יוסי כו' משמע דר"מ ור' יהודה תרוייהו אית להו דנשים חייבות בתפילין דלאו זמן גרמא הוא ותימה דבפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן התפילין ופריך עלה בגמרא פשיטא ומשני דאיצטריך משום דאיתקש תפילין למזוזה והשתא הא איצטריך לאפוקי מדר"מ ור' יהודה וי"ל דלמאן דחשיב תפילין זמן גרמא הוי פשיטא דנשים פטורות ומשום הכי איצטריך לשנויי טעמא דאיתקש הקשה ה"ר יום טוב מווין היכי דייק בסמוך דר"מ לא סבר לה כר' יוסי מכח ההיא סתמא דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע ומתוך כך אנן צריכין לומר דההיא דפרק מי שמתו דלא כר"מ אדרבה נימא דההוא סתמא כר"מ דקסבר נשים פטורות והא דקתני הכא ר"מ אחד האיש ואחד האשה משום דסבר לה כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות וסתם מתני' דאין מעכבין דלא כר"מ ותירץ לו ר"י דמה נפשך סתמא דברכות דלא כר"מ דקא סבר ההוא מתני' דנשים סומכות לאו רשות דקתני התם נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ותפילין וחייבין בתפלה ובבהמ"ז ובמזוזה והנהו קטנים על כרחין בלא הגיעו לחינוך איירי דבהגיעו לחינוך בתפילין נמי חייבין כדאמר בסוף לולב הגזול (סוכה דף מב.) קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב ליקח לו תפילין אלא בלא הגיעו לחינוך איירי ולא קאי וחייבין אקטנים אלא אנשים ועבדים ולא נקט קטנים אלא לענין פטור והא נמי אינו שום חידוש דפטירי בלא הגיע לחינוך ולא תני להו אלא לאשמועינן דנשים ועבדים כקטנים לענין תפילין דאי בעי לאנוחי לא שבקינן להו משום בזיון תפילין היכא דלא הגיעו לחינוך ועוד י"ל דניחא ליה טפי למימר דההיא דברכות דלא כר"מ משום דלא מיתרצא מילתיה דר"מ דאמר זוג אין טפי לא אא"כ סבר שבת זמן תפילין הוא כדאסיקנא לעיל אם לא נאמר דלית ליה דרב שמואל בר רב יצחק דאמר מקום יש בראש להניח בו ב' תפילין:

וסתם סיפרא ר' יהודה בפ' בתרא דר"ה (דף לג.) אית דגרסי בה דברי ר' יהודה והכא מוכח דלא גרסי' ליה:

המוצא תכלת בשוק וכו' חוטין כשרין כדמסיק בשזורין ומופסקין דכולי האי לא טרח וא"ת ואע"ג דלציצית נעשה אמאי כשירה הא אמר בפ' התכלת (מנחות דף מב:) דאין תכלת ניקחת אלא מן המומחה שיודע שטעימה פסולה אבל ממי שאינו מומחה לא דאיכא למיחש לטעימה וי"ל דכשמצאן שזורין ומופסקין שאנו יודעים שלצורך ציצית נפסקו יש לתלות דמן המומחה נפלו דכשאינו מומחה אינו רגיל להתעסק בדבר שיודע שלא יקנו ממנו ואפי' לעצמו אינו רגיל לעשות כיון שיודע בעצמו שאינו בקי בהלכות צביעה:

וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין השתא לא מסיק אדעתיה טעמא דמקושרות ואין מקושרין דבסמוך וס"ד דתרוייהו אין מקושרות אלא שבישנות ניכר רושם הקשר שבהם ובחדשות אינו ניכר וחיישינן בחדשות שמא קמיע היה אבל בישנות אין לחוש לקמיע דאם היה קמיע לא היה עושה קשר דכולי האי ודאי לא הוה עביד ביה כעין תפילין ואם תאמר כיון דאין מקושרות היאך מכניסן דבשבת אסור לקשור וי"ל דס"ד דבלא קשירה נמי הוי דרך מלבוש אי נמי עונבן אפי' לר' יהודה דס"ד דמסתמא דעתו להתיר העניבה ולעשות קשירה גמורה ולא הוי של קיימא:

ודחינן ודלמא חכמים סבירא להו הנחת תפילין בנשים רשות כדאמרינן נשים סומכות רשות דאי לא תימא הכי רגלים מי איכא מ"ד לעלות ברגל מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אלא ודאי מ"ע שהזמן גרמא הוא ולמה לא מיחו בידה משום דסבירא להו עליית נשים ברגל רשות.

אלא האי תנא הוא דסבר שבת זמן תפילין הוא דתניא המוציא תפילין כו'. עד ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות לפי שאין אדם טורח. ודייקינן מדלא פליג באשה ש"מ דסברי מ"ע שלא הזמן גרמא היא ואפי' בשבת זמנם הוא ודחינן ודלמא הני נמי סבירא להו נשי [במ"ע שהז"ג] רשות כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות ודחינן לא יכלת למימר דר' מאיר ור' יהודא כר' יוסי סבירא להו דסבר נשים במצות עשה שהזמן גרמא רשות דתנן אין מעכבין כו' ש"מ דר"מ ור' יהודה לא סבירא להו הא דר' יוסי (לא אתבריר) לן מאן האי תנא דסבר שבת זמן תפלין היא:

א"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק [לשונות] (לשתות) פסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו אבל אם מצא חוטין תכלת שזורין פי' כפולין ומפוסקין בקרנתא כשרין לציצית דכולי האי לא טרח איניש לעשותן למלאכה כגון עשיית שפתא דגלימא וכיוצא בה. ואע"ג דאמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפלין [דתנן] בד"א בישנות אבל בחדשות פטור דחיישינן שמא קמיע נינהו. הא אסקה רבא טריח ולא טריח תנאי היא דתניא המוצא תפלין מכניסן זוג זוג.

עד כאן לא פליגי אלא בישנות וחדשות אבל באשה לא פליגי אלמא בין ר' מאיר בין ר' יהודה תרווייהו סבירא להו דשלא הזמן גרמא הוא דשבת זמן תפילין, ומתני' ר' מאיר ור' יהודה, ומיהו דוקא (קשיא) [רישא] דמתני', אבל סיפא דמתני' ר' יהודה ולא ר' מאיר, דהא קתני במתני' ישנות ולא חדשות.

אבל באשה לא פליגי וא"ת דילמא משום דדרך מלבוש. (אבל אשה שאין רגילה ללובשן) [וי"ל דלאיש] הוי ליה דרך מלבוש [דרגיל ללובשן בחול] אבל אשה שאין רגילה ללובשן [לא הוי] להם דרך מלבוש, דנשים [עם] בפני עצמן הן כדאמ' התם בפרק במה אשה יוצאה (שבת סב, א) גבי תכשיטין וחלופיהם באיש, דמידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש. ומיהו אפי' למאן דאמ' מצות עשה שהזמן גרמא היא אי סבירא לן דנשים סומכות רשות הוי נמי דרך מלבוש, דאף הן מניחות לעתים כמיכל בת שאול, הלכך אפי' אשה מצילתו. והיינו דאמרינן ודילמא סבר לה כמאן דאמ' נשים סומכות רשות. ולענין פסק הלכה: קיימא לן כר' עקיבא דאמ' שבת לאו זמן תפילין דכתיב והיו לך לאות יצאו שבתות שהן גופן [אות]. ור' עקיבא ור' יוסי ור' שמעון הקטן לענין שבת כולהו סבירא להו שבת לאו זמן תפילין ורשב"ג נמי כוותייהו קאי. ור' נתן (לעיל ע"א) נמי הא אמר דאפשר [ד]סבירא ליה כר' עקיבא דשבת לאו זמן תפילין, אע"ג דלילה זמן תפילין. ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה פליגי עלייהו, תלמידיהם נינהו לגבי ר' עקיבא ור' יוסי. ועוד דהלכה כר' עקיבא מחברו וכ"ש מתלמידו. וכתב הראב"ד ז"ל: דאע"ג דקיימא לן דשבת לאו זמן תפילין כר"ג, לענין הצלה קיימא לן דזוג א' טפי לא, הואיל וסתם לן תנא הכי, דדילמא הוי טעמא משום דלא שרי [אלא] כדרך מלבושו בחול כיון דבחול [אחד] טפי לא, בשבת נמי אחד אין טפי לא. ואשה נמי (ב)כלל [לא] דהא לאו דרך מלבוש בחול הוא, ומתני' נמי דיק' דאם איתא ליתני א' האיש וא' האשה כדקתני [ברייתא]. ואע"ג דסתים לן תנא כר' מאיר ור' יהודה לענין זוג זוג, לענין אשה לא סתים לן תנא כוותיהו. והרב אלפסי ז"ל [נראה] שכן דעתו שהביא משנתנו כצורתה לבד ולא הזכיר מכל מה שנאמר עליה בגמרא כלום. ודברי רש"י ז"ל נכונים הם בעיני, דאם איתא דטעמא דמתני' כדרך מלבושו בחול [כך] דרך מלבושו [בשבת] אפי' למאן דאמ' שבת לאו זמן תפילין הוא, היאך לא נאמר אותו הטעם בגמרא, לימא אי בעית אימא [דכ"ע] שבת לאו זמן תפילין, מר סבר כדרך מלבושו בחול שרו ליה רבנן (ואפי') זוג אחד [אין] טפי לא, ומר סבר כדרך מקום [הנחת] תפילין שרו ליה רבנן ואפי' (הכי) [תרי] נמי, אלא ודאי משמע דלא אמ' הכי ולא אשכח פיתרא מחוורתא למתני' אלא דבשבת זמן תפילין ולאו זמן תפילין פליגי ומתני' ר' מאיר ור' יהודה, ש"מ דסתמא דמתני' ג"כ משום דשבת זמן תפילין ומתני' כולה ר' יהודה ור' יהודה ש"מ דטעמא דמתני' ע"כ אפי' לר' מאיר. ועוד דמה שאמ' הרב ז"ל דנשים אין מצילות דאינו דרך מלבוש, הא תמיהא לי(ה) טובא, דכיון דקיימא לן נשים סומכות, דרך מלבוש בחול דהוה להן לנוי, ותדע לך מדאתי למדחי הא ר' יהודה הא ר' מאיר דאמרי א' האיש וא' האשה, ואמרינן ודילמא סבר לה כמאן דאמ' נשים סומכות רשות, דאלמא אעפ"י שהזמן גרמא להכניס בשבת דרך מלבוש קרינן ליה אף לאשה הואיל ומנחת רשות. ולולי שאמ' הרב ז"ל וגם מהלכות הרב אלפסי שנראה כדבריו, הייתי אומר דהלכה כר"ג דמכניס אפי' שנים שנים דפלוגתא דת"ק [ור"ג] בפלוגתא דשבת זמן תפילין או לאו זמן תפילין תליא, ת"ק כר' מאיר ור' יהודה ור"ג כר' עקיבא ור' יוסי הגלילי. וכיון דקיימא לן כר' עקיבא (ו)הלכתא נמי כר"ג דאפי' שנים שנים. אלא דקשיא לי קצת דא"כ תיקשי לן דר' יוחנן אדר' יוחנן, דאילו ר' יוחנן [אמר] הלכה כסתם משנה (שבת מו, א), ואיהו אמר בפרק הקומץ רבה (מנחות לו, ב) המניח תפילין בלילה עובר בלאו, וכיון דלילה לאו זמן תפילין לדידיה אלמא כר' יוסי סבירא ליה דדריש מימים ימימה למעוטי שבתות וימים טובים. וא"ת דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן כדמשני בעלמא כר' יוחנן, מ"מ הוה להו לאקשויי ולפרוק הדין כדמותיב ומפרק הכין בעלמא. ויש לומר משום דטעמא דמתני' לא מתפרש (ד)גביה בהדיא, ואנן ספוקי מספקא לן טעמא הכא, משום הכי לא מקשי מינה התם לר' יוחנן דהא טעמא לא מידכר דליקשי מיניה, כנ"ל. ואשה נמי מכנסת, הואיל שסומכות רשות אף לאשה דרך מלבוש הוא לה. ולענין לילה: קיימא לן כר' עקיבא דלילה זמן תפילין דבחוקת הפסח הכתוב מדבר, ובמנחות איפסיקא הלכתא הכין, דתניא התם בפרק הקומץ רבה (מנחות לו, א) עד מתי מניחין בראשו עד שתשקע החמה, ר' עקיבא אומ' עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד זמן שינה, ומודים חכמים לר' יעקב שאם חלצן ליכנס לבית הכסא ושקעה החמה שוב אין מניחן, אמר רב נחמן הלכה כר' (עקיבא) [יעקב]. אע"ג דאיכא דאמרי אין הלכה אתמר, הא אקשו עליה מדרב חסדא ורב הונא דמצלו בהו באורתא, ואמרינן ההיא פליגא. וכיון שכן לכשתמצא לומ' אין הלכה אתמר, אנן כרב חסדא ורב הונא קיימא לן (דרב) לגבי רב נחמן, ואמרינן נמי התם (לו, ב) אמר רב הוה קאימנא קמיה דרב אשי וחשך ולא סליק תפילי ואמר ליה לשומר קא בעי מר, ואמ' ליה אין, ולדעתיה דלאו לשומרם קא בעי אלא קא סבר הלכה ואין מורין כן, וקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא. והא דאמרינן בפ"ק דברכות (ט, ב) לתפילין כאחרים, היינו משום רואה את חברו בתוך ד' אמות, לא קשיא דלכולי עלמא מזמן שינה ואילך אסור להניחן גזירה שמא ישן בהם ויפיח בהם, וכיון שהוא חולצן בזמן שכיבה אשמעי' אביי עד שיכיר את חברו ברחוק ד' אמות הוי זמן שינה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהנחתן כאביי ובסלוקן כרב אשי.

בשזורין ושמעי׳ מהכא דחורי ציצית צריכין להיות שזורין וכי אדם טורח לעשות כו׳ פי׳ דקס״ד דבין חדשות בין ישנות חינם מקושרו׳ אלא שבישנות נרא׳ רושם הכשר וניכר בו שהם תפילין והחדשו׳ אין רושם הכשר ניכר בהם וכדפריש״י ז״ל ולפי׳ היה אוס׳ דחיישי׳ דילמ׳ קמעו׳ נינהו דהא לא טרח איניש אלא בהכין אלא טעמא דידיה מפני שהחדשות אינם מקושרות ואסור לקושרו בשבת ואם מניחן בלא קשר אין זה כדרך מלבוש בחול וה״ל משוי ורבי מאיר דשרי בחדשות משום דסבר דמות׳ לקשרן בשבת קשר שאינו של קיימא כלומר קשר מרופה וא״ת ולאבוה דשמואל כיון דלא מספקינן להו בקמיע נסי דאינו מניחן יחשיך עליהם כדעבדי גבי צבתין וכסתות וי״ל דכיון שלא נגמרה מלאכתן לא חשו להם כ״כ דהא אפילו במקושרות צריכין הם בדיקה כל זמן שאינו יודע בהם שהם מן המומחה אלא שלענין הצלה לא חששו כ״כ ואמרו להציל על הספק אכל כשאינו מקושרות חששו כנ״ל ומינה כל שחסרות מעברתא או תקנתא ושום דבר המעכב בתפילין שא״א לעשותו בשבת אין מכניסין אותם ולא מחשיך עליהם וכדמוכחא שמעתין דוק.

תכלת של ציצית צריך שיהא צבוע לשם תכלת ומעתה המוצא תכלת בשוק אעפ״י שבדקם ויצאו מתורת ספק קלא אילן פסול ולא סוף דבר בלשונות ר״ל לשונות של צמר (סדוק) [סרוק] וצבוע שהדברים נראין שעל דעת מלבוש (וצבעו אלף) [צבעו אלא] אף בחוטים וכן לא סוף דבר בחוטים שאף בהם אפשר שטוואם לארגם בשפת הבגד אלא בשמצאם טוואים ושזורים שהדברים מוכיחים שלצורך ציצית נעשו כמו שאמרו בספרי פתיל תכלת תכלת טווי ושזור אעפ״י כן פסולים ולא עוד אלא אפי׳ מצאן מופסקין למדת הציציות והוא שיהו משולשלים ארבע אצבעות מן הטלית כמו שיתבאר במקומו שהיה לנו לומר אלמלא שלצורך ציצית נעשה לא טרח (כלי הא) [כולי האי] אעפ״י כן הכל פסול עד שיתברר שלשמה טואוהו וצבעוהו:

בד"ה אבל באשה לא פליגי וא"ת דלמא משום דהוי מלבוש לאיש כדאמר בפרק במה אשה דתפילין דרך מלבוש עביד כו' עכ"ל הכי אמרינן התם אמתני' דאם יצא בתפילין בשבת אינו חייב חטאת דאפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין אינו חייב חטאת מ"ט דרך מלבוש עביד מיהו משמעתין דלעיל נמי מוכח דדרך מלבוש עביד למאי דמוקמינן דר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין גם קושייתם ותירוצם גמרא ערוכה היא שם (ד' ס"ב) אהא דאמר עולא וחילופיהן באיש וקסבר עולא נשים עם בפני עצמן ואיתיביה אביי המוצא תפילין כו' ואי אמרת נשים עם בפני עצמן הן והא מ"ע כו' קסבר ר"מ כו' ע"ש ודו"ק:

בד"ה לא ס"ד כו' דממ"נ סתמא דברכות דלא כר"מ דקסבר ההוא מתניתין דנשים סומכות לאו רשות כו' עכ"ל ק"ק להאי תירוצא הך סתמא דברכות דנשים פטורות מן התפילין כמאן אתיא דכר"מ ור"י לא אתיא דאינהו סברי דתפילין מ"ע שלא הזמן גרמא ונשים חייבות וכר' יוסי נמי לא אתיא דאיהו סבר רשות והך מתניתין דברכות סבר דלאו רשות ודו"ק:

בא"ד משום דלא מתרצא מילתי' דר"מ זוג אין טפי לא אא"כ סבר שבת (לאו) זמן תפילין כו' עכ"ל ק"ק דאם כן הוא בפשיטות טפי ה"ל לאוכוחי דר"מ ור"י ס"ל דשבת זמן תפילין מדתני זוג א' אין טפי לא אלא ע"כ דא"ל למימר אע"ג דשבת לאו זמן תפילין הוא אפ"ה זוג א' אין טפי לא משום דדרך מלבוש וכחול שוויוהו רבנן ובחול אינו לובש רק זוג א' כדאמרינן [לעיל] וכן פי' הר"ן וכצ"ל ע"כ בפ' במה אשה לאביי דהוה ס"ד דהך ברייתא דאחד אשה ואחד איש סברה דתפילין מ"ע שהזמן גרמא היא אע"ג דקתני בה זוג א אין טפי לא והא דלא אוקמי פלוגתא דתנאי במתניתין בהכי משום דסתמא דמתניתין כר"מ היא ור"מ ס"ל דשבת זמן תפילין הוא מדקתני אחד האיש ואחד האשה ודו"ק:

בד"ה וכי אדם כו' וס"ד דתרוייהו אין מקושרות אלא שבישנות ניכר כו' וא"ת כיון דאין מקושרות היאך מכניסן כו' עכ"ל דבתרוייהו מקושרות ליכא לאוקמא דבישנות נמי למה לא ניחוש לקמיע כמו בחדשות דהא ודאי קמיעות עבידי להתיישן כמו תפילין אלא ע"כ דבקמיע אין עושין קשר דכולי האי לא עביד בהו כעין תפילין וישנות היינו שהקשר ניכר וליכא למיחש לקמיע ובחדשות שאינו ניכר יש לחוש לקמיע ואהא קשיא להו לכולי עלמא לרבי מאיר בין בחדשות בין בישנות ולר"י בישנות כיון דאינן מקושרות היאך מכניסן ותירצו דס"ד דבלאו קשירה לר"מ נמי הוי דרך מלבוש ולר"י אף בלא עניבה ואפשר שיהיו מהודקין בלא קשירה ובלא עניבה לר"י על ידי כריכות הרצועות א"נ עונבו אפילו לר"י כו' ודו"ק: